סיבוב בישיבת קול תורה בשכונת בית וגן

הייתי בדיון בוועדה לתשתיות לאומיות שהתקיים בשכונת בית וגן בירושלים, ו-200 מטרים מחדר הישיבות בו התקיים הדיון שוכנת כבר 62 שנה ישיבת קול תורה המפורסמת. זו היתה הזדמנות מצוינת לשלב צעקות ודם עם אדריכלות ותורה (ולבסוף גם חומוס). הדיון בות"ל עסק בשאלת המשך תוואי קו הרכבת הסגול בתחום גבעת שמואל עד לפתח תקוה. באופן חריג ראש עיריית גבעת שמואל יוסי ברודני התנגד נחרצות שהקו יכנס לעירו. הובילו אותו קבוצה של תושבים שמתגוררת בסמוך לתוואי המתוכנן וחוששים מירידה באיכות חייהם. הדיון היה רווי צעקות, עלבונות והאשמות. תומכי הקו הגיעו בלי כל ייצוג של עורכי דין, אך נראה שזה לא הפריע. לעומתם המתנגדים לרכבת הקלה הגיעו עם עורכי דין, אך כאלה שמתמחים בהטלת אימה וכמו במקרים דומים אחרים פספסו ולא השכילו להבין ולהציג את חסרונותיו האמיתיים של קו הרכבת הקלה ולהשתמש בהם. במקום זה הם נתלו בטיעונים שהוכיחו יותר מכל את חוסר ההבנה שלהם ברכבת הקלה ובמערכת שהיא חלק ממנה. בין הדוברים שתמכו בקו הרכבת בתוואי שנקבע היה מנהל ארגון "המרכז לעיוור בישראל". הוא טען כי רכבת קלה משפרת לאין ארוך את יכולת הנגישות של בעלי מוגבלות ובמיוחד עיוורים, ומשפרת להם את היכולת לצאת לעבוד ולהיות עצמאיים. כבר מהרגע הראשון טענותיו הקפיצו את המתנגדים לרכבת הקלה, שמנעו ממנו לסיים משפט שלם וקטעו אותו בצעקות ויללות. בתום הדיון יצאנו אל הגשם ואל הרחוב הרטוב ופנינו לישיבת קול תורה.

השנה היא שנת ה-80 להיווסדה של ישיבת קול תורה הנחשבת לאחת הישיבות המובחרות והמבוקשות אצל לומדי התורה החרדים בארץ ובעולם. גם טעם טוב היה לראשיה, כשבחרו באדריכל יוסף שנברגר שיתכנן את בניין הישיבה, שחלקה הראשון נחנך ב-1957.

ועל כך ברשימה זו.

.

בם

.

סיבוב במפעל נטוש לסכיני גילוח בנצרת עילית

תקוות גדולות תלו בנצרת עילית. הפוליטיקאים חשבו שבאמצעותה ניתן יהיה לשלוט ביישובים הערבים בסביבה ולמנוע את התפתחותם. התושבים שיישבה כאן המדינה שרדו רק דור אחד או שניים. קשה להכות שורשים כשמתבססים על פוליטיקה גזענית ושטחית. החיכוך עם הסביבה גדל, המפעלים נסגרו זה אחר זה ונצרת עילית החלה להתרוקן מתוכן ומתושבים. העלייה הגדולה מרוסיה הכניסה אוכלוסייה חדשה, אך לא לזמן רב. הצעירים נמלטו כשהם מותירים מאחור את הוריהם הקשישים. הדירות שהתפנו נרכשו בידי השכנים מנצרת. אין פלא שראש עיריית נצרת עילית חיפש לאחרונה שם אחר לעיר, כדי לנסות ולנתק אותה מהשכנה שבלעה אותה.

אחד מהמקומות שממחיש יותר מכל את מצבה של נצרת עילית הוא מתחם מפעל פרמה שרפ לסכיני גילוח מפלדת אל-חלד, שהוקם באזור תעשייה במרכז העיר. הבניין שאותו תכננו האדריכלים אברהם אקסלרוד וליאו גולדנר, נטוש כיום לאחר שהמפעל החליף ידיים ועזב את נצרת עילית לטובת אזור התעשייה ציפורית שמצפון לעיר.

ועל כך ברשימה זו.

.

זוג

.

סיבוב במבנן שתכננו לופנפלד וגמרמן בשכונת גילה

בין הבודדים שתכננו יותר ממתחם אחד בשכונת גילה היו האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן (אדריכל אחראי: ניסן קנולר). הם גם היחידים שתכננו נוסף על מתחמי המגורים מוסדות ציבור. על המתחם המאוחר שתכננו בגילה כתבתי כאן והוא שונה באופן מהותי מהמתחם הראשון שתכננו ובו הסתובבתי לאחרונה. המתחם המאוחר הוא קטן יחסית ומורכב משלושה בלוקים הפרוסים כמו משולש סביב לחצר פנימית. לעומתו המתחם הראשון שאותו הם החלו לתכנן ב-1971 ובנייתו הושלמה בסוף אותו עשור, הוא עצום בגודלו יחסית לישראל, הוא הגדול ביותר בגילה, הוא לינארי ורחובות פנימיים מלווים אותו לכל אורכו.

למרות ההידרדרות של שכונת גילה ובכלל של ירושלים לאורך השנים ועזיבתה של אוכלוסייה חזקה, הצליח המתחם הוותיק הזה לשמור על מעמדו. סיבוב בו מגלה שאיכות הבנייה היתה בהחלט גבוהה, הדיירים הנוכחים מקפידים להימנע מבניית תוספות מכוערות, מהשלכת פסולת ברחובות ומהעברת צנרות וכבלים בחזיתות. לכאן לא הצליח להיכנס הישראלי המכוער שנוהג לעשות מה שהוא רוצה בכל מקום.

ועל כך ברשימה זו.

.

רחוב פנימי

.

סיבוב בהגשות סטודיו שנה א' בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב

אחרי שיצאתי מהגשות של סטודיו שנה ג' וד' בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, גיליתי שדלת הסטודיו הסמוך פתוחה, אז נכנסתי. החדר היה ריק מתלמידים אבל מלא בעבודות לקראת הגשה. אלה היו עבודות של תלמידי שנה א' שעבדו על הפרויקט האדריכלי הראשון בלימודים ואולי גם בכלל בחיים. 20 סטודנטים – 15 בנות וחמישה בנים.

תוצרי העבודה נתלו על הקירות וכיסו אותם לכל גובה החדר, טפט של שרטוטים ידניים בגווני שחור ואפור ותצלומים בגוונים דומים. הדגמים הונחו למרגלותיהם. יותר מהדגמים, משכו את תשומת ליבי החתכים שהוכנו באופן ידני, חתכים בסיסיים שהציגו רעיון מובהק. במקום למצוא עבודות גולמיות ופשטניות, מצאתי עבודות שהזכירו לי את המבנים שאני הכי אוהב לבקר בהם וחלק מהם הופיעו כאן בבלוג.

מבין עשרים העבודות ארבע מצאו חן בעיני יותר מכולן ובחרתי להציג אותן. אלה עבודות של אליאס בטשון, ג'נא עומרי, מיה ברדנשטיין ומאיה לוי. למחרת התקשרתי למנחות הסטודיו, האדריכליות רבקה כרמי ושלי אמריו, כדי לשמוע מה היה התרגיל שאתו נדרשו הסטודנטים להתמודד במהלך הסטודיו וגם קצת על העבודות עצמן.

ועל כך ברשימה זו.

.

חתך

.

סיבוב במבנה הדומיה בנווה שלום

המקום היחיד בארץ שהוקם כיישוב משולב לערבים וליהודים נמצא סמוך ללטרון, ואחד ממייסדיו, יהודי מומר שהפך לנזיר, הקים בו מבנה "דומיה". את המבנה תכנן בתחילת שנות ה-80 האדריכל חיים חפץ שהתמחה בהקמת מבני בטון שנראים כמו בועות ענקיות. חפץ בנה כאלה ביישובים אחדים בארץ והם משמשים לגני ילדים, בתי כנסת, אירוח ומגורים. מבנה שנועד לשתיקה בלבד יש רק אחד.

המבנה פתוח לכולם. הגישה אליו היא מתוך היישוב, ניתן גם להקיף את היישוב כשממשיכים ישר בכביש הגישה, בהמשך מחנים את הרכב בסמוך לאבן הזיכרון לאייבי נתן שהונחה בכניסה לחורשה שבתחומי שמורת נחל מאיר ונחל נחשון. חולפים רגלית על פני מבנה עם שתי כיפות, נכנסים לחורשה והולכים עד שמגיעים.

ועל כך ברשימה זו.

.

דומיה

.

סיבוב באתר זיכרון לצוענים שנרצחו בשואה שיצר דני קרוון בברלין

רציתי לראות את העבודה שיצר דני קרוון בברלין. אז אחרי הביקור באנדרטה לשואת היהודים, המשכתי לשער ברנדנבורג, חציתי את הכביש הסואן ונכנסתי לגן הגדול שמאחוריו התנוססה כיפת הזכוכית של בית הנבחרים הגרמני. ממש בקצה הגן, בקטע הגובל ברחוב המשיק לבית הנבחרים, מצוי אתר הזיכרון לצוענים שעיצב קרוון ונחנך ב-2012.

עמדתי שעה באתר (אין ספסל והדשא היה רטוב) וצפיתי בהמוני המבקרים שסוטים מהשביל המרכזי של הפארק ונכנסים לחמש דקות של התבוננות באתר המיוחד והיפה הזה. הם נכנסים בדממה ושומרים עליה לאורך כל הביקור. למרות שהאתר לא שונה מהותית משאר חלקי הגן, הדממה והרצינות כובשות את המבקרים. האווירה המיוחדת שעוצבה כאן, ממקדת את המבט ויוצרת מציאות אחרת. האתר פשוט ומורכב ממחיצת זכוכית, מבריכת מים עגולה שבמרכזה אי משולש עליו מונח פרח וממנגינת כינור הבוקעת מרמקולים נסתרים. המבקרים מקיפים את הבריכה, עוצרים לקרוא את אחד הקטעים המופיעים על קיר הזכוכית וממשיכים בדרכם. אין כמעט שהמקום ריק מאדם.

ועל כך ברשימה זו.

.

.

סיבוב בבית חביב ברחוב שלמה המלך 33-31

בין כל אותם מבני מגורים שנבנו בשנות ה-30 וה-40 בתל אביב, הבניינים בצורת האות ח' שנבנו על זוג מגרשים צמוד הם מהמיוחדים ביותר. ברחוב שלמה המלך קיים מקבץ של אותם מבנים שהבולט שבהם הוא זה שתכנן האדריכל שלמה גפשטיין במספרים 33-31 ובנייתו הושלמה ב-1940. למרות שגפשטיין נהג לתכנן את בנייניו כשהם נקיים מקישוטים, בבית חביב ניתן למצוא שפע של קישוטים החל מהריצוף, דרך החזיתות ועד לתקרה. למרות שגפשטיין הוא זה שחתום על התכניות, יש אפשרות שאת העיצוב יצר אדריכל אחר שזהותו לא ידועה.

הבניין שימש כבית דירות להשכרה ובמשך שנים ארוכות פעל בו בית מגורים לנזקקים בשכר דירה נמוך במיוחד. חברי להקת "החברים של נטאשה" התגוררו בו בשנות ה-90 וכאן הם יצרו את השירים המוקדמים שהרכיבו את אלבום הבכורה שלהם. הודות לכך, הופיע הבניין בסרט תיעודי שנערך על הלהקה זמן קצר לאחר מכן ודרכו ניתן לראות כיצד היה הבניין עלוב ומוזנח. מצבו כיום מצוין והוא מתוחזק היטב.

ועל כך ברשימה זו.

.

ריצוף

.

סיבוב בשוק המקורה בחאניה שבכרתים

כרתים דלה בבנייה מונומנטלית, זאת בניגוד לאבות היוונים שבנו מקדש בכל פינה והציבו פרק חדש בתחום. לכן בביקור שלי בקיץ האחרון בכרתים התלהבתי כשנתקלתי בשוק המקורה שבמרכז העיר חאניה (Χανιά, Chania), השוכנת במזרח האי.

מבנה השוק מזכיר מבנים דומים שהוקמו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 והמפורסמים שבהם ממוקמים במילאנו, נאפולי, פריס ובודפשט,ולאחרונה פרסמתי שני שווקים מקורים בוורשא. בארץ ישנם שווקים מקורים בערים עתיקות כמו ירושלים, נצרת ועכו. בעת החדשה הוקם "שוק תלפיות" בחיפה ב-1940, והוא ניצב ברובו נטוש שניים נוספים בחדרה וברחוב אגריפס בירושלים – גם הם כישלונות שכבר מזמן נסגרו. זה בחאניה נחנך ב-1913, פעיל גם היום ותכננו צמד מהנדסים מקומיים Konstantinos Drandakis ו-Michael Savvakis.

לרוב מבני שוק אלה הם בצורת צלב. הם מקושרים היטב לרחובות הסמוכים ובעשורים האחרונים איבדו את האותנטיות שלהם לטובת התיירים. המטופח והתיירותי שבהם הוא גלריה ויטוריו עמנואל במילאנו. העלוב שבהם הוא ככל הנראה זה שבאתונה, מצבו של חאניהטוב יותר. מה שמייחד אותו הוא מעמדו המתנדנד בין התיירותי ובין המקומי והאותנטי. זו גם הסיבה שמומלץ לבקר בו.

ועל כך ברשימה זו.

.

סינקופה

.

סיבוב בבית הדר

הנוכחות המרשימה של "בית הדר" הנמצא באחד ממפגשי הרחובות הסואנים בתל אביב היא מהמוצלחות שתוכננו. בניין המשרדים הזה אמנם מכוסה בשכבת פיח מזוהמת שמגחיכה את ההגדרה של תל אביב כ"עיר לבנה", אבל התנוחה לו במגרש ביחס לרחובות, הצורות שבחר האדריכל לכל אחד מגושי הבניין והחיבור ביניהם הופכים את "בית הדר" לאחד הבניינים הבולטים בעיר.

הוא נחנך ב-1937 בתכנון האדריכל קרל רובין, והיה לאחד מבנייני המשרדים הראשונים שנבנו בתל אביב שהורכב כולו משלד פלדה. את היוזמה להקמתו הובילה חברה לייצוא פרי הדר שאכלסה חלק משטחו כששאר השטחים הושכרו לאחרים. בשנות הארבעים תפסו הבריטים את הבניין והקימו בו בין השאר את בית הדין שלהם, מה שהפך אותו ליעד למחתרות. כיום לעומת זאת שוכן בו אחד ממשרדי האדריכלים המובילים.

ועל כך ברשימה זו.

.

הדר

.