חלון אחורייומני היקר, ביום ששי שעבר בדרכי מכאן לשם, בחרתי לעצור ולבקר בעבודה מאד ישנה של האדריכל אברהם יסקי, אותה תכנן בשותפות עם האדריכל שמעון פובזנר והפסל משה ציפר: קבר אחים לחללי ניצנים שנפלו במלחמת העצמאות. בדרך גם בקרתי בניצן הצמודה. אז מה יש בעבודה הזו שאין באף עבודה אחרת של יסקי? זו העבודה הראשונה שביצע יסקי כאדריכל עצמאי.
.
זווית פחות שגרתית של האנדרטה מעל לקבר האחים
דווקא הפקולטה לאמנויות היא זו שבחרה להשחית את אחת מהיצירות החשובות באדריכלות הישראלית עליה היא מופקדת. לפקולטה לאמנויות ולחנה נוה העומדת בראשה יש רק בניין אחד שהם מופקדים עליו בקמפוס והבוקר ראיתי, כמו כל שאר הסטודנטים, כיצד מתייחסים שם לנכס שברשותם. בחזית הצפונית והראשית של בניין מקסיקו שזיכה את מתכנניו בפרס רוקח לאדריכלות, בחרה הנהלת הפקולטה לתלות שלט כחול ענק שלא רק שאינו משתלב בחומריות הבניין האפור, אלא גם תלוי ברישול. שלט דומה משתלשל גם על חזית הבניין הצפונית. בישראל רגילים לחשוב שכל מקום הוא הסטריפ של לאס וגאס, וניתן לכסות את הכל בשלטים ותמרורים, עכשיו זה גם מגיע לחזית הפקולטה לאמנויות.
לפני שנתיים פרסמתי כאן רשימה על בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב. המטרה בפרסום היתה בעיקר מכוונת לאלה שמשתמשים בבניין או חולפים על פניו, שיכירו אותו ויבינו את ההקשר הרחב בו נבנה. כנראה שלא התלמידים, לא המרצים, לא ההנהלה ולא העומדת בראש הפקולטה הבינו שלבניין שהם משתכנים בו יש ערך. אבל מעבר לערך, אם הפקולטה לאמנויות באוניברסיטה הגדולה בישראל מתייחסת ככה ליצירת אמנות, איזו אמנות תצמח כאן.
אני לא מתפלא. מי שיושב בבניין ששוכן על אדמה ממנה גורשו אזרחים ואת בתיו הרס ונפשו שקטה, יבוא היום וישחית את נכסיו שלו. אז כמו שאריק שרון בנה התנחלויות ואחר כך גרש את התושבים והרס הכל, כך יהיה גם סופה של תרבות שמתנהלת כך.
אסור לעבור לסדר היום על כזו פעולה וחובה להגיב.
.
השלט בחזית הצפונית הראשית של בניין מקסיקו
.
יומני היקר, יום ששי האחרון היה יום יפה, סיבה טובה לבקר בעמק ולנסות את הסקי החדש שהוקם על מורדות הגלבוע (הסבר מפורט בהמשך). על הדרך ראיתי עוד כמה מקומות שאני מכיר, אבל היה שווה לשוב ולבקר בהם.
(1) תחנה מרכזית עפולה (בתכנון אינג' וולי וולטש).
(2) קיבוץ יזרעאל (המחלקה לתכנון באיחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ המאוחד).
(3) אתר סקי בגלבוע (אדריכלים ישראל ונינה ברלב).
(4) המשכן לאמנות בעין חרוד (אדריכל שמואל ביקלס).
(5) חדר אוכל תל יוסף (אדריכל לאופולד קרקואר).
(6) בית טרומפלדור בתל יוסף (אדריכל שמואל ביקלס).
.
למרגלות חדר האוכל בקיבוץ תל יוסף
.
.
שבוע שעבר נוצר לי חלון אותו בחרתי לנצל ולבקר במוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה של נפתלי בזם נשמעה לי סיבה מספיק טובה לביקור. גם התערוכה של דאגלס גורדון שזכתה להרבה כתבות עשתה את שלה. במציאות הציפייה הפכה לאכזבה. חוץ מדאגלס גורדון שלא מעניין אותי ונהנה בעיקר מיחסי ציבור מצוינים, לא יצאתי עם משהו מהשעתיים בהן חלפתי בין אולמות המוזיאון. בשונה מחוויית הביקור במוזיאון תל אביב אליה הייתי מורגל בעבר, הפעם החוויה היתה מתישה ובעיקר ריקה מתוכן. בידור ולא תרבות.
התערוכות היו מביכות. תערוכת מחווה למנהל המוזיאון שמת, או תערוכה על גלגלים שלא מתפקדת באגף הנוער ועוד… השיא היה באגף ציורי השמן הבארוקים, שם שילבו לאחרונה ציור של אספן האמנות רוני פורר. לא ברור לי האם הדבר נעשה בהומור או ברצינות. פניתי לד"ר דורון לוריא, אוצר בכיר במוזיאון שאצר גם את החדר עם הציור של פורר ופניתי גם לסוזן לנדאו, אוצרת ראשית ומנכ"לית המוזיאון – שניהם לא ענו לפנייתי. פניתי שוב, וגם הפעם לא ענו לי.
יצאתי עם תחושה של החמצה, אכזבה ובושה מכל אותם תיירים ותלמידים שבאים לראות מוזיאון לאמנות בישראל, שעשו לו יחצ"נות מכאן ועד הונולולו. הם באים ומקבלים מחסן מעופש ומיושן שהפך ללא רלוונטי. בשלב זה, אני לא ממליץ לבקר כאן. עדיף את הזמן להשקיע במוזיאון הרצליה או במשכן לאמנות בעין חרוד, שם לא שכחו מה זו תערוכה איכותית.
.
למרות הבניין החדש והמרהיב, אני עדיין מעדיף את הרמפות הנוחות והיפות שעיצבו דן איתן ויצחק ישר
.
את בית העם הטמפלרי בולדהיים (אלוני אבא) שבעמק יזרעאל רבים מכירים, אך את בית העם הישראלי השוכן כמה עשרות מטרים ממנו מעטים יודעים. כמו רבים מהמבנים שהצגתי כאן בבלוג, גם על המבנה הזה לא ידעתי כלום קודם ורק מפני שהסתובבתי קצת במושב מצאתי אותו.
בשביל זה אני כאן.
.
חזית הכניסה הדרומית לאולם בית העם
.
בית העם הטמפלרי
.
חלון אחורי 