Monthly Archives: פברואר 2009

סיבוב בתערוכת חוצות בכפר סבא

לפני כמה חודשים ישבתי בועדה לשיתוף הציבור בכפר סבא כחלק מעבודתי על תכנית האב האסטרגטגית לעיר.

במהלך הפגישה, הבנתי יחד עם רעי המתכננים שהשתתפו עימי בפגישה, כי הציבור שאינו בא מעולם התכנון, מתקשה להבין את מהות ותהליך העודה וכן את מטרותיה. במטרה לחזק את השקיפות ולשתף באופן המיטבי והמרבי את תושבי העיר, החלטנו לבצע שתי פעולות.

 

 

 

הפעולה הראשונה הייתה הקמת אתר אינטרנט לתכנית האב האסטרטגית, שישתלב בתוך אתר העירייה הרשמי, ובו תוצג באופן מלא התכנית על תוצריה השונים. לשם העלינו לבד מהמלל הקבוע, את כל המצגות והמסמכים וכן תמונות רבות.

הפעולה השניה היתה תכנון תערוכת חוצות, שתמוקם באתר מרכזי ונצפה בלב העיר. האתר שנבחר על ידי העירייה היה על הרחוב הראשי בעיר, רחוב ויצמן, לצד הקניון הייחודי בעיר הבנוי שלא כשאר הקניונים בישראל – כמבנה הפתוח אל העיר (אדריכל משה צור, אך את הקרדיט לייחודו של הקניון יש לזקוף למי שעמד בזמנו בראש אגף ההנדסה בעירייה – האדריכל יוסף קולודני).

היות והבנתי שלא אקבל תקציב לעיצוב התערוכה, וגם אם אכן יגיע תקציב לעיצוב, הרי שבסופו של הדבר העבודה תגיע לגרפיקאי שלא מבין בתכנון, החלטתי לעצב בעצמי את לוחות התערוכה – את התוצאה ניתן לראות מזה כחודש באתר הנבחר בלב העיר.

השלב הראשון של התערוכה בו הרמנו כ-20 לוחות, מציג את תמונת העיר כפר סבא נכון להיום. תמונת העיר מורכבת משלל נקודות מבט, ובכללן: תחבורה, תכניות אב, אוכלוסיה, חברה, שימור, כלכלה, שיתוף הציבור, עיר ירוקה וכדומה.

לפני יומיים, עם השלמת פרק חזון העיר, הועלו עוד מספר לוחות המציגות את החזון העירוני. להלן מספר תמונות שצילמתי ברחוב. ניתן לראות, כי למרות שהחומר המוצג הנו חומר שבבסיסו הוא חומר מקצועי, תושבים רבים משלל גילאים – עוצרים וקוראים. אחרי הכל – הם הלקוחות שלנו.

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רשימה על חצר אחורית ומפתיעה בכפר-סבא ניתן למצוא כאן
רשימה על מרכז G ורחוב ויצמן ניתן למצוא כאן
>>> לעת עתה שתי רשימות אלה הוסרו מהרשת – כך שאין מה ללחוץ <<<

סיבוב במקדונלדס

כל שלושה חודשים אני נוהג להזמין את עצמי לארוחה במקדונלדס,

זאת מהסיבה שלוקחים לי שלושה חודשים לשכוח למה אסור לחזור לשם…

 

 
 
 

 

סיבוב בבית הכנסת היפה בארץ (לפחות לפי דעתי עכשיו)

את בניין בית הכנסת המרכזי של שיכון ה' בבני ברק, "גילה" לי חבר יליד העיר, שכמוני חובב ארכיטקטורה טובה. אלא שהפעם היה מדובר בארכיטקטורה מצוינת, ששוב הוכיחה לי שגם במקומות מוזנחים כמו בני ברק, שבמבט ראשון נראים כניגוד גמור לאסתטיקה איכותית – ניתן למצוא יצירות מופת ממש. לפני כמה ימים, משום מה התחילו הקוצים לדקור לי, והסתקרנתי פתאום לגלות מי תיכנן את הבניין הזה. אבל ראשית כל, אציג את איכויותיו של המבנה ומקומו, שריתקו אותי אליו כל כך.

.


חזית בית הכנסת, המשלבת מאפיינים של הסגנון הבין-לאומי עם סגנון מזרחי, ומאזכרת חזית של מצודת משטרה בריטית מטיפוס טיגארט.

להמשיך לקרוא

סיבוב בלוד (שכונת הרכבת)

עבר הרבה זמן מאז ביקרנו בפעם האחרונה אצל חליל ברמלה, אז בששי האחרון מצאנו את עצמנו שוב מנגבים חומוס בצוותא. כאן זה המקום בו קיימת בינינו הסכמה שבחומוס של חליל קשה להתחרות ותמיד יוצאים ממנו עם מצב רוח טוב.

 

 

הפעם שמנו לב, שצמוד למקום של חליל, ניצבת כנסיה יוונית. בדומה לכנסיות רבות בארץ גם היא מתחבאת מאחורי חומות ושערי ברזל, כך שלבקר בה – לא היה מצב, לפחות לא היום.

 

הפעם, חשבנו לחזור ולראות מה התקדם או מה חדש בלוד. וכמו תמיד, גם הפעם ראינו, שכאן לא משתנה דבר, רק מידרדר לו עוד קצת. יש כאן גם צד חיובי, שניתן ללמוד כאן המון: אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה, ארכיטקטורה, רפואה, משפטים ועוד. לוד היא ככל הנראה בור בלי תחתית, או פצצה מתקתקת שיושבת על התחת של תל אביב.

בביקור האחרון שלנו בלוד, ברחנו כמו עכברים, אחרי שכמה ילדים רדפו אחרינו. במשך הזמן, הזיכרון של הבריחה הטשטש, ולא זכרתי בדיוק מה הביא למצב המגוכח ממנו נמלטנו, אז החלטתי להציע לשאול, לשוב ולבקר בשכונת הרכבת וללמוד את המקום.

לקח לנו חצי דקה לזכור למה ברחנו מכאן בפעם שעברה, רק שהפעם באנו עם מגיני ביצים והחלטנו להשאר עד שנסרוק את המקום כמו שאנחנו אוהבים.

אחרי שחצינו את העיר "החדשה", וחלפנו על פני מרכז העיר המת, הכולל מרכז מסחרי, בניין עירייה ושני מגדלים ששימשו עד לא מזמן כמרכז קליטה – הגענו לשכונת הרכבת.

 

כבר מהרגע שחוצים את מסילות הרכבת, מרגישים שחודרים אל עולם אחר. זו חוויה שלא ניתקלתי בה בשום מקום אחר במרכז הארץ (אפילו לא בבני ברק). שמות הרחובות בשכונה די מעניינים: הרחוב הראשי הוא רחוב יצחק רבין ושאר הרחובות הם על שמם של מנהיגים איסלמיים שלא סלדו מאלימות, גילוי עריות ושנאה לאוכלוסיה היהודית, שבדרך כלל התבטאה ברצח המוני.

את המרכז הלוגיסטי הגדול של חברת "דלק" לחידוש חביות, קשה מאד לפספס, ולמרות שמפעל שוכן מאחורי חומות בטון גבוהות, הנוכחות שלו הודות למיכלי הענק שבתחומו, מורגשת בכל רחבי השכונה.

באמצע שנות ה-80, אבא שלי תיכנן את המתחם בהזמנת חברת דלק, שאיתרה את המקום שכבר אז מצאה במקום חצר אחורית. לאחר גמר התיכנון, החליט אבי, להוסיף מרכיב נוסף לתפעול, ושילב בו זירת אמנות בשיתוף מוזיאון ישראל, שאמורה הייתה לשרת את תושבי לוד בכלל ואת תושבי שכונת הרכבת בפרט. הוא אפילו זכה על המיזם בפרס "ארץ ישראל יפה", אבל העסק התמוטט די מהר. אחרי הכל, מה לחברת דלק ולטיפוח האוכלוסיה בלוד. 'דלק' יודעת למצוץ את הכסף והמשאבים ולדפוק את כל מה שמסביב.

על פי דו"ח העוני הסביבתי שהוציאה לאחרונה עמותת אדם טבע ודין, נמצא כי חברות הדלק הינן מזהמות הקרקע המרכזיות בישראל. וקשה לי להאמין, אם מישהו ביצע בדיקות זיהום קרקע בשכונת הרכבת. אז אולי כל הבלגן הזה שמתרחש בשכונה, נובע מזיהום המים שמטמטם את האנשים.

במבט מחודש היום על המתחם, אין לי מושג למה המקומיים לא זורקים גפרור או שניים למתחם, ולאחר מכן, אחרי שיפונו כל ההריסות, מרחיבים את תחום המחייה שלהם.

 

 

לראשונה, למדתי את לוד, הודות להיכרותי עם ד"ר חיים יעקבי, שבעבר חקר לעומק את העיר, ויצר פריצת דרך בתחום ביקורת המרחב בישראל. עמו סיירתי כאן לפני כמה שנים, והצלחתי ללמוד את האיכויות המצויות במקום. כמו למשל את שכונת הרכבת.

שכונת הרכבת הייתה שכונת המגורים היחידה, שהוקמה ביוזמת המנדט הבריטי. מטרתה הייתה, לשכן את פקידי הרכבת הגבוהים, לעובדי הרכבת ולמשפחותיהם, בשכונה נפרדת מהעיר, על פי עקרונות תכנון מערביים שאפיינו את התכנון הקולוניאלסטי הבריטי.

השכונה הוקמה בסמוך לתחנת הרכבת הגדולה ביותר שהוקמה עד אז בארץ ישראל. בתחילה הוקמו צריפי עץ, ולאחר תקופה קצרה, בשנת 1941, הוקמו בשכונה בתי האבן מפוארים שחלקם קיימים עד היום.

השכונה חולקה לשני רובעים: חלק אחד תוכנן כשכונת מגורים טיפוסית לפרברים שצמחו באותה העת בכל רחבי אנגליה. בתי השכונה הוקמו כבתים חד-קומתיים ומקופי גינות פרטיות. הבתים התאפיינו בגגות רעפים וארובות, ותכנית המבנה הועתקה ממבני מגורים טיפסויים באנגליה של אותה העת. כמו כן, פעלו בשכונה בית קפה, מועדון חברים ומגרשי טניס – שהכניסה לאותם מקומות היתה לאזרחים בריטים בלבד.

הרובע השני תוכנן להוות את הבסיס למרכז העסקים הראשי של ארץ ישראל (דבר שכמובן לא התממש) וכלל בתי מלון, חנויות ומשרדים. המחשבה למרכז עסקים ראשי, נבעה מהעובדה שתחנת הרכבת לוד היוותה צומת דרכים מרכזית: מסילת הרכבת בלוד חיברה בין מצרים, בירות וחיפה, תל אביב ויפו וירושלים, ושדה התעופה הסמוך שנפתח לטיסות אזרחיות בשנת 1937 – חיבר למעשה את ארץ ישראל עם כל העולם. 

שני הרובעים נהנו מתאורה חשמלית (בשונה מיישובי הסביבה שנותרו בחשיכה עוד שנים רבות), וזאת הודות לגנרטור שפעל במקום כבר מראשית הקמת השכונה.

במהלך מלחמת העצמאות, לאחר שהבריטים נטשו את המקום, יושבו כאן מהגרים יהודים, אך די במהירות השכונה הדרדרה, והמשפחות היהודיות עזבו את המקום, ואת מקומן תפסו משפחות ערביות. במהלך השנים, נעשו כל מיני שינויים בשכונת הרכבת ובשכונת פרדס שניר הסמוכה לה (כמו למשל הקמתם של אלפי בתים ללא כל היתר), אך דבר לא הצליח להרים את המקום.

יעקבי איתר את תכניות המבנים הבריטים המקוריים, והפעם סיקרן אותי לראות מה נותר מהם. המרכיב הבולט ביותר באותם מבנים, הנראים כמו וילות לכל דבר, הן הארובות עשן שבראש גג הרעפים. כיום זה הדבר היחיד שניתן לראות, היות והבתים מוסתרים מאחורי גדרות אבן גבוהות.

השכונה עלובה, עזובה והרוסה, ובשטחים הפתוחים בה הונחו על ידי מנהל מקרקעי ישראל סלעי ענק, במטרה למנוע בנייה בלתי חוקית במקום. בביקור הקודם הסלעים היו מונחים על הקרקע חשופים, והיום מצאנו אותם מכוסים מתחת לשכבות אשפה ואדמה. עדרי כבשים וילדים ממלאים את הסמטאות, כנראה שכאן אף אחד לא הולך לבית הספר. מספר פעמים קפצו עלינו אנשים, בשאלה מה אנחנו עושים כאן ולמה אני מצלם. האווירה המאיימת הורגשה בכל פינה, ורק במקום בו הוקמה עמדת משטרה, הרגשתי קצת יותר בטוח לשוטט רגלית, לצלם ולשוחח עם תושבים שידעו רק בקושי עברית.

יחד עם זאת, חוץ מהמוניות הרבות שפקדו את המקום, הסמטאות היו שוקקות חיים ונראה היה שיש כאן פעילות חברתית עניפה. לא מצאתי שלטי "למכירה", כפי שתלויים כמעט על כל מרפסת בלוד, כך שנראה שתושבי שכונת הרכבת מרוצים מביתם ושכונתם.

 

  • אני ממליץ בחום לקחת חצי יום ולטייל בלוד – זו באמת החוויה הישראלית.
  • קחו בחשבון, שגם אם הצבעתם חד"ש, במהלך הטיול יכנסו בכם ספקות לגבי זה שהייתם אולי צריכים להצביע לליברמן… (הספקות יעלמו עם שובכם לבועה).
  • אם בא לכם להרחיב קודם את הידע שלכם על ההיסטוריה המקומית ומצבה בהווה, אז להלן מספר מקורות מייצגים:
  • אורה וקרט: לוד, גיאוגרפיה היסטורית, 1977.
  • גוגנהיים+בלוך+טוראל: תכנית מתאר לוד, 2002.
  • חיים יעקבי (בתוך עיר ישראלית או עיר בישראל, מכון ון ליר): (אי)-תכנון ומחאה מרחבית בעיר המעורבת לוד, 2006.
  • חיים יעקבי (בתוך:תרבות אדריכלית, רסלינג): מילים ומקום, המקרה של העיר לוד, 2005.

אחרי הביקור כאן, המשכנו לשכונת רמת אשכול, שהוקמה בשנות ה-60 על חורבות מרכז העיר לוד הערבית שנחרבה עד היסוד על ידי אדריכלים ישראלים. אותם מתכננים אטומים, ראו בלוד הערבית דוגמא מובהקת לברבריות ולחוסר הטעם המזרחי.

במהלך השנים עברה השכונה מספר גילגולים: משכונה יהודית, הפך המקום למשכנם של עולים אתיופים וערבים שברובם שימשו כמשת"פים בשטחים. הסלט הלא בריא הזה הביא את השכונה אל פי הגיהנום, והמתח והאלימות כאן חוגגים מידי יום.

אפשר להסתובב כאן שעות, ולא לשמוע מילה בעברית. פעם אחת שוטטתי בין בתי השכונה עם מתכנן הערים יובל תמרי, שידע מעט ערבית והצליח לקשור שיחה עם מקומיים, מה שהפיג את חששם מנוכחותינו. אבל הפעם היינו כאן רק שאול ואני ובלי ערבית – אתה עוין למקום. אחרי איומים שדרשו מאתנו להפסיק לצלם ולהסתלק מהמקום, עשינו כמצוות המקום – והסתלקנו.

למעשה, רמת אשכול היא מעבדה לארכיטקורה וחורבן, והדבר בא לידי ביטוי בחורבות מבני הציבור שנותרו כאן מלוד הערבית, לצד בתי השיכון הישראלים שקיבלו פרשנות חדשה על ידי תושביה הערבים החדשים של העיר.

את מקומם של מפליטים ערבים, תפסו פליטים יהודים, שאת מקומם תפסו פליטים ערבים, שלצידם התיישבו פליטים יהודים חדשים – הודות לזילזול וההתעלמות של הממסד מהמקום, יצרו כאן פצצה מתקתקת, אך יחד עם זאת מרהיבה בעושרה.

אז אם מישהו מעוניין לראות מה צופן העתיד של תל אביב, שיבא לבקר כאן. 

 

 

אחד מבתי שכונת הרכבת המקוריים שתוכננו על ידי הבריטים, ובולטים בסביבתם הודות לארובת האבן שבראשם

 

 

אוכלוסיה חדשה בלוד: גרעין של דתיים שבונים עתה את פרויקט הבניה השני.

 

 

הדמויות המופיעות בהדמיית הבניין המוגמר, על גבי שלט הפירסום, מציגות דמויות חובשות כיפה המתהלכות ברחוב ומשלימות את יהוד המקום

 

זהו אחד מסדרת מבננים שתכנן האדריכל סלו הרשמן ובו ביקש להשיב לעיר את מושג הכיכר שקיבל אצלו ביטוי בצורת חצר מרכזית. כיום מיושבת השכונה בעיקרה בני מיעוטים משתפי פעולה, שלמעשה הפכו לרוב מוחלט במקום. בחור שעמד במרפסת איים עלינו שנסתלק, אז הסתלקנו 
 
 

סיבוב בחורבות חומש (2005-1978)

לפני כחודשיים השתתפתי בביקור לא הכי חוקי בחורבות מה שהיה עד לפני שנתיים וחצי הישוב חומש. את הסיור ארגן ארגון חברים של זקני הליכוד, ובשל כך הצנחתי את הגיל הממוצע של משתתפי הסיור בכמה עשרות שנים.

.

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בבניין מרכז פרס לשלום ועוד…

יום ששי האחרון החלטתי שאחרי שבפעם האחרונה שביקרתי בבניין החדש של מרכז פרס לשלום, היה בור ענק עליו עתיד היה לקום בית פרס לשלום > הגיע הזמן לבדוק מה קורה שם. 

בפעם האחרונה שכתבתי כאן על סיבוב ביום ששי, בו ביקרנו בסלמה ובגלריות בתל אביב, שאול התלונן שזה נראה שלא עשינו כמעט כלום, כי לא עסקתי בעוד כמה מקומות די מעניינים בהם ביקרנו . ניסיתי להסביר לו שכאן זה בלוג שאני זה שמחליט מה יעלה, ולא הוא, ולכן לא הכל ייכנס. גם הפעם לא הכנסתי הכל, אבל בחרתי להיות יותר נדיב בכמות התמונות.

אז אחרי חומוס משולש אצל אבו חסן, המשכנו למה שנשאר משכונת עג'מי, והגענו למפלצת שנחתה בלב השכונה: בניין אטום ומנותק לחלוטין מהשכונה בתכנונו של אחד מהאדריכלים הבולטים והמצליחים בדורנו מסימלנו פוקסס. לפני כחודש ביקרתי במרכז הקונגרסים החדש שפוקסס מקים בימים אלו ברובע EUR שברומא, והבנתי שהצעצוע של פוקסס ביפו, הוא אנקדוטה בלבד במיכלול העבודות שלו.

 

להמשיך לקרוא

מסחר ומוות בגבעת שמואל

על פי רוב כשמבקשים להציג פרויקט ארכיטקטוני, מציגים את התצלומים מימי חנוכתו. באותה עת העצים לא מסתירים, אין כתמי נזילות או סדקים שבולטים למרחקים, ואין עוד 1001 מפגעים המלווים כל בניין בעולם בכלל ובישראל בפרט.

 

השלב השני להצגת תמונה של פרויקט, זה רגע לפני החרבתו – אז, שוב חוזר הבניין להיות נקי, וכל התוספות של המזגנים והתריסים מוסרים ממנו (ובשביל זה יש כאן את האתר של שרון רז).

לכן, הופתעתי כשביקרתי במרכז המסחרי שנפתח לפני חודשים ספורים בלב גבעת שמואל. המקום שנמצא בתקופת חנוכתו, נראה בשעה בה ביקרתי בו כאילו הוא מצוי בשלב השני שלו, שלב הפוסטמורטם.

 

אין לי מושג אם בכלל האווירה בשכונה הזו שהוקמה כולה בחטף תוך חמש שנים בגבעת שמואל – היא זו שנתנה לי את התחושה שמשהו פה מת, אבל המקום הזה בהחלט לא נעים.

זה גם היה המרכז המסחרי הראשון שביקרתי בו – שעל חזית הבניין הוצבו אותיות של קידוש לבנה המציגות את שם היזם, שם האדריכל ושם הבעלים.  העסק המחליא הזה, די עומד בניגוד לחרא שיצא מתחת לידיים של השלישייה הזו.

כל המקום משדר פרובניצאליות מפגרת, החל מהעסקים הפועלים במקום וכלה בעיצוב ובתכנון המנותקים לחלוטין מהמרחב הציבורי המקיף את המבנה, שהופך באותה הזדמנות למבנה אימפוטנטי ללא התחלה וסוף. כדי להגיע למקום, עברתי דרך חדרי הזבל של המתחם – מעבר המשרת את כל הבאים מממערב למתחם.

 

השכונה החדשה בגבעת שמואל היא מקום מנוכר, בו לא נעשתה טיפת מחשבה על המרחב הציבורי. את המדרכות ברחוב מלווים קירות ענק המסתירים חניונים סמי-תת-קרקעיים, או סתם גדרות המצופות באבן מלאכותית המסתירות גינות של מגדלים בהם איש לא עושה שימוש. בשל כך, המקומיים בקושי מסתובבים ברחובות יישובם, ובודאי שאין מקום כאן לשוטטות ולגילויים מעניינים – הכל כאן צפוי, משעמם ודי מת.

 

בביקורי הראשון במקום, על מספר רב של מרפסות תלויים היו שלטי בחירות, המזכירים שהמירוץ לשלטון המקומי היה בעיצומו (אולי בגלל זה ניפתח דווקא באותה העת אותו מרכז מסחרי נידח). מכל אותם שלטים, מביטים בי פרצופיהם של עסקנים יהודים, שכנראה כבר שנים נהנים מפירות הקירבה לצלחת. מה שמזכיר לי, שגבעת שמואל, היא בסך הכל פרבר של העיירה היהודית השכנה – בני ברק.

 

השיטוט בקניונים, מאפשר להשוות בין אותם מרכזי קניות, לצלם אותם ולבחון האם או תוך כמה זמן ידרשו ממני אנשי האבטחה להפסיק מייד לצלם. המרכז המסחרי בגבעת שמואל לא ניכנס לקטגוריית הקניונים, על אף שבעליו קוראים לו "קניון הגבעה", היות ואין בו אף אחד מהאלמנטים המאפיינים קניון: קופסה סגורה, חוסר אורינטציה, גודל מינימאלי וחניון ענק מתחת או בצד. דווקא כאן מצוי הייתרון הציבורי הגדול של המרכז המסחרי הזה, שנראה כי נעשה בדיעבד מתוך מטרה להוזיל עלויות בנייה. ועל כך יבורכו מקימיו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיבוב באמה התחתונה

יום ששי האחרון הצטרפתי לסיור של כמה חבר'ה פעילים באנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה העברית. לא הרבה מודעים, להתרחשויות הסוערות המתקיימות מאחורי הקלעים של האתר המהפכני הזה. אבל חוץ מהויכוחים, המחיקות ושאר הטרדות, ישנה שם קבוצה קטנה של פעילים, היוצאת מידי חודש לטיול, שאחת ממטרותיו היא להעשיר את מאגר התצלומים בויקיפדיה מאתרים שונים, ובעיקר מירושלים.

יש המוצאים בויקיפדיה משחק ידע מקוון ויש הלוקחים אותה ביתר רצינות וממש רואים בה את מאגר הידע המרכזי החשוב ביותר. אני נמצא בצד של אלה שלוקחים ברצינות, ורואה בה את העתיד של אצירת העבר והידע האנושי, יחד עם זאת, עם היכרותי עם חלק מהילדים, המובטלים או סתם מתוסכלים שפועלים באתר הזה ללא ליאות – ישנם לא מעט ספקות לגבי התוצר הסופי. אבל כנראה, שככה זה במאה ה-21.

.

IMG_0003

ויקיפדים

.

סיבוב בכפר סלמה

יום ששי האחרון, שאול ואני – עשינו את מה שכבר כמעט ושכחנו לעשות יחד: סיבוב גלריות.

עד לפני כמה שנים לא הייתה תערוכה וגלריה שלא פקדנו, ובצורה כמעט אובססיבית השקענו את מיטב זמננו בביקור בכל התערוכות בעיר. עם הזמן קלטנו שיותר מ-90% ממה שאנחנו מחשיבים כאמנות, הוא למעשה רדידות חובבנית, ואט אט המרנו את הבילוי המשותף והקבוע בדברים אחרים.

יום ששי האחרון, בעקבות הופעתו של מקבץ איכותי של תערוכות, בחרנו לשוב ולשוטט בין הקירות המוכרים. אבל קודם לכך, כדי לזכור מאילו "חולות" קמה תל אביב, יצאנו לבקר בשרידי הכפר סלמה בדרומה של העיר.

ההיסטוריה הישראלית אהבה לטפח את המיתוס שתל אביב צמחה מהחולות, אך למעשה תל אביב התפתחה במרחב שבחלקו הגדול היה מיושב ומעובד. כך לדוגמא: שכונת אחוזת בית, הוקמה על כרם אשר על שמו נקראה הייתה חלקת האדמה כרם ג'באלי, שפירושו כרם הגבעה, על שם הכרם והגבעה שהיו במקום. בשטחיה של תל אביב כיום, נבלעו מספר כפרים, פרברים ומתחמים שהיו מיושבים עד למלחמת העצמאות באוכלוסיה ערבית: שיח' מואניס, סומייל, ג'מאסין אל-ע'רבי, מנשייה, אבו כביר, אירשיד והגדול שבהם: סלמה.

סלמה היה כפר ערבי ששכן לצד הדרך הקדומה שחיברה בין יפו לבין דרך הים, והתרכז מסביב למבנה קבר קדום שיוחס לסלמה אבו האשם, שעל פי המסורת היה בן לוויתו של מוחמד. מבנה הקבר קיים עד היום, והוא נטוש ומוזנח ונראה שלאיש לא אכפת ממנו. סלמה הוא גם הכפר היחיד במרחב העיר תל אביב, שעל שמו עדיין קרוי רחוב. אותו רחוב קישר בעבר בין הכפר לבין יפו, וכיום מנסה הממסד לעברת את שמו לשם "רחוב שלמה", אבל ללא הצלחה, וטוב שכך.

שטחי הכפר השתרעו על שטח גדול (6,782 דונם), ובמחציתה הראשונה של המאה ה-20, נירכשו חלקים מהשטח על ידי מקימי רמת גן וגבעתיים, עליהם הוקמו שתי הערים העבריות החדשות.

 

 

ערב מלחמת העצמאות, התגוררו בכפר 6,670 תושבים, ובמקום ניתן היה למצוא מרכז מסחרי, בתי קפה, וכן מספר בתי ספר. בכפר ובסביבתו הקרובה, נחפרו כ-85 בארות מים שסיפקו מי שתיה ומים להשקיית החקלאות באזור.

בשנת 1948, לאחר קרבות עקובים מדם, שבעקבותיהם ברחה האכולוסיה האזרחית מהכפר, ניכבשה סלמה על ידי כוחות ה"הגנה", ובא הקץ להתיישבות הערבית במקום. הבתים הריקים מאדם, נהרסו בחלקם, ובנותרים התיישבו פליטים יהודים שרובם זה מקרוב עלו לארץ ישראל. שטח הכפר חולק בין הערים תל אביב ורמת גן. סיפור מאבקם של תושבי סלמה התל אביבים ידוע ומפורסם, ובצידה הרמת גני של סלמה קיימת התארגנות חברתית ופיסית, שקטה ויפה של עמותת בקת שהוקמה ביוזמתם של תושבי השכנה לשיפור חייהם במקום.  

אני לא חושב שצריך או אולי גם לא ניתן ליישם בסלמה, את המדיניות שבוצעה ביפו העתיקה שזה בטח מה שקופץ לכל אחד בראש, כשחושבים מה לעשות עם שרידי מרקם ערבי. היות וכאן מדובר בכפר ולא בעיר, במערך אורבני ולא בארכיטקטורה הנוגעת לאסתטיקה של מבנים – יש לאתר ערכים אורבנים במקום ואותם יש לחזק ולפתח.

כיום, לא נותר הרבה במקום, את הטיהור האתני שבוצע במקום ב-1948 וכוון כנגד האויב, ממשיכים גם היום לנהל הרשויות כנגד אותם אזרחים שאכלסו את הבתים בזמנו. על פי תכניות העירייה לא יישאר זכר לכפר סלמה ששכן כאן. מבלי להכנס לצד הפוליטי, יש כאן את האפשרות להעשיר את הרב גוניות האורבנית – שהיא זו שמאפשרת את החיים העירוניים המרתקים.

הרי ברור לכל שאם ימחקו את הכפר, את מקומה של צורת חיים ייחודית זו יתפסו מגדלי המגורים הטיפוסיים של חברת "אזורים" (ששלט אדיר שלה כבר מוצב על רחוב ההגנה), מגדלים בהם קיימים אך ורק דירות הכוללות 5-4 חדרים+מרפסת שמש+מעלית+חניה. כל משפחה תחיה בתא שלה, המדרכות והכיכרות תהיינה ריקות מאדם, למעט כיכרות התנועה בהן ישולבו כדי חרס עם עץ זית מוקפים בפרחי העונה, וראשון לציון תשתלט על תל אביב.

עד אז, ניתן לטייל בין שרידי הכפר ולהנות ממקום אחר ולא רגיל: טופוגרפיה אמיתית, חומרי בנייה מקומיים, צפיפות נעימה לעין, חיים מחוברים לקרקע – כל זה נשאר כירושה מצורת החיים הקודמת ששררה במקום.

 

אחת מבארות המים שנותרו במקום (כיום לצד דרך ההגנה)

דפנותיו הרחבות של מבנה הבאר

תחתית הבאר האטומה – מלאה באשפה

 
 
 
 
 

סיבוב באיקאה / ארוחת ערב

אחת לחצי שנה אני נוהג לבקר באיקאה. זו נראית לי תדירות נורמאלית לחלוטין, למרות שהורי, למשל, לא ביקרו אף לא פעם אחת בחנות מאז פתיחתה בשנת 2001.

הבניין הכחול-צהוב המשתרע על שטח של 23,500 מ"ר, תמיד מושך אותי לשוב ולבקר בו, כמו מגנט לא מובן – אני חוזר אליו.

לבניין שתוכנן על ידי מן-שנער, ישנם את כל המאפיינים שעודד מנדה-לוי הגדיר במאמרו "קניון": סגור, מוגן, מאובטח, מנוהל וממושטר, מאוכלס בצרכנים, חלל אשלייתי ומרחב של בידיון ועוד כל מיני. מה שבטוח: שישנם שני מקומות באיקאה שאני אף פעם לא מפספס: המסעדה ובית השימוש – והם שניהם צמודים זה לזה.

אחד מהדברים המושכים אותי לאיקאה, זו ההשתוממות מהתנועה המדמה את זו של המשוטט בעיר. ההתפתלות של נתיב ההליכה, המלא הפתעות וגילויים כל צעד, וחשיפה אל מקומות ואירועים חדשים – והכל בנתיב מלאכותי קבוע מראש, כמעט ללא אפשרות לסטייה. יחד עם זאת, המסלול השיווקי הזה, מועדף עלי בהרבה על מסלול ה-Highway המוכר מהסופרמרקט, שם החוויה הצרכנית משמימה בהרבה ביחס לזו שבאיקאה.

.

מודל סופרמרקט

. להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: