חלון אחוריהגעתי לעתלית כדי לבדוק כיצד מסילת הרכבת חוצה אותה, אבל זה לא שייך לכאן. בין מקום למקום, נתקלתי בעתלית בשלושה מקומות ששווה לבקר ולהכיר: (1) קניון חדש שתכנן אדריכל עוזי גורדון, (2) מתחם קוטג'ים משנות ה-80 שתכנן אדריכל משה צור ו-(3) אנדרטה לחללי מועצה אזורית חוף הכרמל שיצר הפסל יעקב אורנשטיין.
רשימה זו מצטרפת לרשימה קודמת בה כתבתי על מקומות אחרים בעתלית, שווים לא פחות.
ועל כך ברשימה זו.
.
ועכשיו לא לאבד גובה
הרובע היהודי שתוכנן להיות סביבה מעורבת של צעירים ומבוגרים, עולים וותיקים, דתיים וחילונים, הפך מזמן לרובע חרדי. בית הכנסת המרכזי שנקבע היה בית כנסת הרמב"ן, העתיק בבתי הכנסת בעיר. מבית כנסת מעורב הפך לכולל בו לומדים עשרות רבות של תלמידים מידי יום, אברכים המגיעים מרחבי העיר בהסעות מאורגנות.
ב-1267 היגר הרמב"ן לירושלים לאחר שהסתבך בוויכוח דתי (עד אז התגורר בקטלוניה שבצפון ספרד ושימש שם כרב ראשי). בירושלים הוא בקושי מצא יישוב יהודי (שני צבעים וזהו) וכפתרון למשיכה והרחבת הקהילה הוא בחר לייסד בית כנסת. אחרי 1967 ניגש האדריכל דן טנאי לחדש את המקום ולעצבו מחדש.
ועל כך ברשימה זו.
.
בבית כנסת הרמב"ן
.
פגישה שהתקצרה בסמוך למושב ביצרון, העניקה לי רבע שעה פנויה וזה מה שהספיק כדי לקפוץ ולראות את בית העם הנטוש. לעומת הבתים הקטנים בולט בית העם הודות לגודל אולם הבמה וגם הודות לצמחייה העשירה והמטופחת שעוטפת אותו. לצידו מדשאה גדולה עם גבעות קטנות שבראש אחת מה אנדרטה ובראש אחרת גן.
550 מושבים הכיל האולם שנחנך ב-1962 בתכנון האדריכל אריה לוין. בית העם הפסיק את פעילותו, כמו מרבית בתי העם במושבים, בתחילת שנות ה-80. האולם הענק פרוץ ורק להקות ציפורים מאכלסות אותו. המושבים נותרו במקומם והתקרה המרשימה המורכבת מלוחות עץ מתפוררת מעל.
ועל כך ברשימה זו.
.
חיוך גדול שלך שידר את ההמשך
.
חלפתי כמה אלפי פעמים ליד בית ברודצקי אבל אף פעם לא נכנסתי אליו. עד לפני כמה שנים הוא היה מעון לעולים חדשים, אחר כך הוסב למעונות סטודנטים ולאחרונה שוב חזרו העולם וכעת הסטודנטים גרים לצד העולים. הבניין שתכנן האדריכל רוברט בנט לא הושלם מעולם, מה שלא הפריע לעיריית תל אביב להכריז עליו כמבנה לשימור. ואכן הבניין הזה שונה מהבינוי המקיף אותו, גם פיסית וגם חברתית ולכן ראוי שישמרו על שני ערכים אלה.
החלק הבולט במבנה, חזותית ותפקודית, הוא החלק הכולל את המסדרונות המקשרים לחדרי המגורים. בדופן אחת שלהם קיר אטום עם דלתות לחדרים, ובדופן השנייה מסך בלוקים המאורגנים במארג המאפשר חדירת אור ואוויר ובעיקר מבט אל הנוף. אך יותר מזה, המסך שמופיע לכל אורך וגובה החזיתות הצפוניות נשמר כפי שהיה מבלי ששינו אותו, מה שמעניק לו את ערכו הייחודי והנדיר.
ועל כך ברשימה זו.
.
טוב למות בעד ארצנו
.
ב-2002 השלים האדריכל רם כרמי את עיצוב בית הכנסת בבניין שאשא בבית חולים בילינסון. כרמי עיצב בבניין שתכנן האדריכל מרסלו ברסטוביסקי, את קומת המסד הכוללת לבד מבית כנסת גם אולם לתצוגת אמנות המשמש בעיקר למעבר בין האגפים השונים. באמצעות משטחי גבס ותאורה טבעית ומלאכותית ביצע כרמי את עיצובו לאולם המוארך בו שולב אוסף אמנות מועתקת שתרם פלאטו שרון, שגם דאג לשים את שמו בכל פינה ומקום. נראה לי שלפחות 600 פעמים מופיע כאן שמו של פלאטו וזה קצת מבחיל.
את אולם המבואה כולם חוצים, אך מעטים אם בכלל מתייחסים למאות התמונות התלויות על הקירות והעמודים הרחבים בדחיסות מוגזמת. אפילו המונה ליזה תלויה כאן. את בית הכנסת בקושי רואים. מי שנחשף לו הם רק אלה שבאים להתפלל. הוא נמצא בקצה האולם, במקום שלא מוביל לשום מקום, פשוט קצה האולם. לפתע, בין הקמרונות מופיעים עמודי ענק, כאלה ששילב כרמי גם בטרמינל היוצאים בנתב"ג. העמודים מוארים היטב ומובילים לאולם מבואה ומשם לאולם התפילה.
ועל כך ברשימה זו.
.
הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה
.
מגדל עם זהות מובהקת לעומת כל מגדלי הזכוכית האנונימיים. למרות שמאז שמגדל דיזנגוף סנטר שתכנן האדריכל מרדכי בן חורין אוכלס ב-1986 וכבר מזמן שהוא מגדל נמוך ביחס לכל המגדלים האחרים באזור, עדיין, הוא בולט היטב כמעט מכל מקום בעיר. אפילו מגדל המשרדים השמנמוך הסמוך לו ושנבנה שנים ספורות אחריו, אינו מצליח להתחרות בו.
הולילנד והסנטר קשורים בשני אנשים: שמואל דכנר שגם יזם את מגדל דיזנגוף וגם פעל בהמשך כמקדם תכנית פרויקט הולילנד. האיש השני הוא האדריכל משה צור שתכנן את מגדל המשרדים על הסנטר ובהמשך גם את המגדל בהולילנד. אבל אעזוב עכשיו את הולילנד, והפעם אתמקד במגדל המגורים, הראשון מבין שני המגדלים שנבנו על הסנטר.
כמו כל הבניינים האחרים שתכנן האדריכל מרדכי בן חורין, גם על הסנטר הוא יכול לספר סיפורים מכאן ועד פתח תקוה. אני מביא כאן את השיחה שערכתי אתו והתמקדה במגדל, שהפך לאחד מסמליה המייצגים של תל אביב.
.
יש לי סימפטיה
.
הכפר תיאסיר הוא כפר קטן במזרח השומרון, שנייה לפני בקעת הירדן. הכפר עצמו נמצא כיום תחת שליטת הרשות הפלסטינית ותושביו מתפרנסים בעיקר מגידולי שדה. בכניסה המזרחית לכפר חוצה את הכביש מחסום צה"לי לא מאויש ופתוח למעבר. מצידו האחד של המחסום יש מוצב זעיר עם פילבוקס המוקף בגדר בטון גבוהה. המוצב מאוייש על ידי כוח צבאי מגדוד 41 "אריות הירדן". מצידו השני מחנה צבאי גדול ונטוש.
מחנה חמאם אל מליח הוקם כבסיס אימון חטיבת צנחנים. לאחר מכן שימש את גדוד 97 ואז כמוצב בגזרה הצפונית של חטיבה מרחבית הבקעה (את המידע קבלתי מדובר צה"ל). באוקטובר 1993 "פורק" (כלשון דובר צה"ל) בעקבות "הסכמי אוסלו", אך העזובה היא רק לכאורה, היות ונראה כי הצבא ממשיך לשמור על הקרקע והשכנים הפלסטינים לא מעזים להיכנס למחנה הנטוש. ואכן בדיקה מול הצבא גילתה כי המחנה משמש את צה"ל כמשטח אימונים. למרות שאף אחד כבר לא מפעיל אותו ואפילו הגדר ההיקפית שלו נהרסה ברובה, המחנה עצמו נותר כמעט שלם. חדר האוכל הענק שהיה פעם שוקק חיים ויכול היה להאכיל גדוד מלא בו זמנית, דווקא הוא נהרס בחלקו. ההרס נגרם כנראה על ידי כמה סוחרי מתכות שהגיעו לכאן ופירקו חלקים שונים בגג. דוד מים ענק נותר שלם וכך גם חדר הקירור ושאר מתקנים טכניים.
ועל כך ברשימה זו.
.
רוחות בצמרת הרטיטו
.
נדיר למצוא מקומות ציבוריים, פתוחים ושהכניסה אליהם חינם כשהם מטופחים, מושקעים ונאים. אם תגיעו לגולן תוכלו למצוא כזה מקום, למרגלות הר אביטל. לא חסכו פה בהשקעה ובמחשבה.
קשה לדמיין שהגולן היה פעם מלא בהרי געש פעילים והלבה נשפכה לכל כיוון. ב-2013 נפתח במחצבה ישנה לצד כביש 98, בשוליים של הר אביטל, "פארק וולקני" המציג בצורה צבעונית ומוחשית את מה שהיה כאן פעם. את הפארק תכננו צמד אדריכליות הנוף ורדית צורנמל ומיכל טורנר, שקבלו את ההזדמנות ליצור אטרקציה נופית וייחודית.
ועל כך ברשימה זו.
.
תוצרת הארץ
.
"אנחנו לא מתכננים את העתיד – אנחנו יוצרים אותו" – את הססמה ההזויה הזו מפרסמת עיריית נהריה בראש הדף שלה. איזה עתיד רואים שם מקבלי ההחלטות שבחרו להעניק אישור לבניית קניון בכניסה לעיר, קניון שמחסל את עתיד מרכז נהריה? אם לנהריה היה רחוב ראשי משעמם, ואם הקניון היה מוקד איכותי אז לא הייתי מופתע, אבל כשהרחוב הראשי הוא שדרות הגעתון והקניון הוא מגה-סתמי נראה שיש כאן פגיעה במבנה המערכתי של העיר.
שדרות הגעתון הוא רחוב מסחרי שמתחיל בשער הכניסה לעיר ומסתיים בים. לאורכו מוקדים תיירותיים וציבוריים כמו כיכר העיר שהיא מהטובות שתוכננו בארץ (עד כדי כך שתצלום שלה תלוי אצלי בסלון), וערוץ נחל הגעתון שנותר מוזנח אבל קיים. עם פתיחת הקניון עולה השאלה האם יש הצדקה לקיום השדרות האלה כרחוב מסחרי? נראה שהנהלת העיר ובעלי הנכסים הרימו ידיים. אם היה אפשר לעשות משהו בעבר, הרי שעכשיו הסיכוי קלוש.
ההחלטה על הקמת קניון, בתכנון אדריכל אבנר שר, שהושקעו בו 300 מיליון שקלים ומאכלס כ-100 עסקים, היתה צעד של יאוש ותקוה לאיזו סוכריה על מקל שתתקע בעין של העיר. נראה כי כרגיל יש כאן ניצול הזדמנות להעניק לחם שעשועים לתושבי הגליל המערבי, כי על איזה פרויקט אזרחי או ממשלתי השקיעו באזור כל כך הרבה כסף?
עכשיו נראה ששדרות הגעתון, הרחוב הראשי בעיר, ימשיך וישקע, יוזנח ויתפורר. בעלי העסקים המקומיים יתקשו עם התחרות שמעמיד להם הקניון החדש והנוצץ. חלקם ימשיכו וידשדשו, חלקם יסגרו את העסקים, יצאו לפנסיה מוקדמת או שילכו לעבוד בשכר מינימום באחת החנויות של פוקס או קסטרו בקניון.
ועל כך ברשימה זו.
.
איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות
.
הרגע הזה בו נחשפים לאגף החדרים המעוגל עם מרפסות-המסדרונות הפונים אל הגרעין הפתוח הוא רגע מיוחד של גילוי אליו אני שואף לחזור כל פעם מחדש, למרות שאני יודע שאף פעם הוא לא יחזור. הרגע הזה כאן חושף אולם עגול עליו משקיפים האורחים היוצאים או נכנסים לחדרים, בדרכם למעלית. לכאורה פונקציה סתמית וחסרת חשיבות, אלא שכאן האדריכלים חשבו אחרת והפכו אותה לאירוע מיוחד של קשר עין מרהיב בין אורח ואורח ובין אורח והמלון והנוף הרחוק. מזכיר גם את מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק. לבן, נקי, מעוגל ובאשקלון.
מלון בצורת כיפות באשקלון הוא אטרקציה בפני עצמה ובפעם הראשונה שבקרתי בו במקרה עם שאול היתה חוויה מיוחדת. מאז הספקתי לחזור אליו כמה פעמים ולהתרשם ממבנה פנטסטי שקשה לצפות למצוא כמוהו באשקלון. זה לא שהעיר הזו יבשושית בהיבט האדריכלי כי אפשר למצוא בה יצירות מעולות של אדריכלים כמו נחום זולוטוב, דב כרמי, לופנפלד-גמרמן, נדלר-נדלר-ביקסון, אברהם יסקי ושמעון פובזנר ועוד ועוד. כדי להבין איך הגיעו לצורה הזו, הלכתי לדבר עם האדריכל אמנון רכטר שהשתתף בתכנון המלון יחד עם אביו האדריכל יעקב רכטר.
ועל כך ברשימה זו.
.
מלון באשקלון
.
הנוף הפורח של קיבוץ גלגל עומד בניגוד לנוף המדברי והצחיח של בקעת הירדן. בתחילת שנות ה-70 קמה לתחייה קצרה התנועה הקיבוצית, והמשיכה בדרך בה עצרה עם קום המדינה. התנועה חזרה ויצרה קיבוצים חדשים, שקמו בשטחים פנויים כמו הערבה, או כבושים כמו יהודה, שומרון והגולן. כבר ב-1974 הכריזה התנועה כי לא פחות מ-20 קיבוצים יוקמו תוך שלוש שנים ורובם בשטחים. זאב צור, מבכירי התק"מ, ציין שבועות ספורים לאחר הקמת קיבוץ גלגל בבקעת הירדן, כי "הקיבוץ המאוחד רואה זהות בין גבולות התיישבותיים, מדיניים וביטחוניים והוא יפעל לחיזוק מגמה זו".
הדילמה הפוליטית כנראה לא העסיקה את התנועה או החברים עד עלייתו של בגין לשלטון ותחילת הדיבורים על נסיגה. ביקור קצר בקיבוץ גלגל חושף נוה מדבר מטופח ויפיפה, מוקף גדר עם שער חשמלי ושומר, ובמרכז חדר אוכל בתכנון האדריכלית נעמי יודקובסקי. אני חוזר עכשיו משם, ברחתי מ-41 מעלות.
על סיבוב בשלוש תחנות לאורך כביש 90 ברשימה זו.
.
יושב שומר ובפיו חליל
.
חלון אחורי 