חלון אחורילפני כשנה הסתובבתי בביתרונות רוחמה עם חבר להגנת הטבע שמכיר כל פרח ועץ, וכך הוא הראה לי שהטבע הפראי מלא באוכל – רק צריך לדעת מה לקטוף ואיך.
אז כשד"ר נאוה סבר הציעה לי להצטרף אליה ואל חבריה לסדנת ליקוט ובישול עשבי בר, מיד התחננתי בפני שולי שתסכים לבוא איתי אל מעבר להרי החושך. ביישוב קריית טבעון לא שולי ולא אני ביקרנו בחיינו, ולהפתעתי שולי הסכימה לבא, בתנאי שאתיר לבנה להתלוות אלינו (אחרי הכל הסדנא הייתה מיועדת גם לילדים).
.
הבקר התקשר אלי גיל, והזמין אותי למפגש של חברים במוזיאון תל אביב. מיד התקשרתי לשולי שתתלווה אלי, כי ללכת לבד זה לא העניין. לא היה מענה במשך כמה שעות, אבל בסוף בשעות הצהריים שולי ענתה. בזמן האחרון נראה לי שהיא קצת מנסה להתחמק, מאז שלישי שעבר לא פגשתי אותה וזה די הלחיץ אותי ואף הכניס אותי לרגע של דיכאון.
שולי וגיל לא ממש מכירים, ולמרות זאת, היא לא כל כך אהבה את הרעיון ללכת בערב למוזיאון. חוץ מזה, היא גם די תהתה ממתי הולכים בלילה למוזיאון? שולי לא כל כך מבקרת במוזיאונים, וזה למרות שהתאמצתי להסביר לה שמדובר בחברים ולא במוזיאון, ומוזיאון תל אביב זה לא כמו המוזיאון האחרון בו היא ביקרה וממנו היא יצאה מפוחדת (זה היה מאדם טוסו בלונדון).
בניסיון הרדוד האחרון שלי, ניסיתי לגרות לה את המחשבה שמוזיאון מורכב… אבל זה רק הרגיז אותה והיא ניתקה.
ניסיתי אז את חלי, אך גם חלי די הפתיעה אותי בסירובה לבוא, והיות ומיד אחרי שנותקה לי השיחה השניה, התקשר מירון – אז הצעתי לו לבא, והוא מצידו לאחר שבדק שיום העבודה שלו לא יסתיים בשתיים לפנות בקר, כפי שארע לו בימים האחרונים, אישר סופית את בואו!
.
הצעתי ביום חמישי בבקר לעמית, להצטרף אלי למחרת ליריד האמנות "צבע טרי 2". עמית התלהב והסכים מייד, כל שכן כשהוא ממילא תיכנן לשהות באזור ולצלם את גן צ'רלי קלור המתחדש. עמית לא מבין הכי באמנות, אבל כמוני הוא מתלהב מכל יצירה ארכיטקטונית ייחודית.
האמת, שעד שאני מעלה את הרשימה על יריד "צבע טרי 2", כבר ניכתב על היריד המוצלח הזה די הרבה. היריד התקיים בתחנת הרכבת הישנה, ששופצה ושוקמה כאילו הוקמה אתמול.
אבל אני לא יודע כמה התעסקו עם הכאילו הזה. זה כאילו תחנה, זה כאילו אירופה, זה כאילו שפוי…. משהו פה יצא יותר מידי מצועצע. הטיפול הציבעוני בחזיתות של מבנה הטרמינל הישן, הפך את הבניין הנהדר הזה למעין עוגת גלידה גדולה.
המתחם הזה במקום לתפקד לייעוד לא ברור בשולי העיר, היה הופך לנכס לתושבים הגרים בסמיכות אליו, אבל רוצה הגורל והמתחם מתוכנן כך שהוא מפנה את גבו באופן מוחלט לשכונת נוה צדק, ומתפקד כיחידה עצמאית המנותקת לחלוטין מהמרחב. יחד עם זאת, יתכן שהפרויקט לא גמור וטרם ניתן לשפוט אותו כיצד הוא משתלב בעיר. בסך הכל התכנון צריך להתחשב גם בחיי השכונה השקטה הפועלת בסמיכות אליו.
.
.
הבוקר רועי שאל אותי, מה זה הבניין שמופיע בקליפ של נעם רותם. ניסיתי להסביר לו שזה בניין של אחד מהאדריכלים החשובים בתולדות הבנייה המקומית במאה ה-20. אבל יצא שברגע שהוא שמע שהבניין נמצא בחיפה, אז העניין הפסיק להעסיק אותו.
האדריכל ליאופולד קרקואר היה לא רק רשם מעולה, אלא גם אדריכל מצוין. ומלון טלטש ההיסטורי שתוכנן על הר הכרמל בשנת 1934, נחשב עד היום לאיקונה ארכיטקטונית בקרב אדריכלים ישראלים ובמיוחד בקרב סטודנטים למקצוע. החשיבות של בניין בית המלון, טמונה בקומפוזיציה הצורנית של הבניין, בדומה לעושר הצורני הקיים במבנים רבים אחרים שתוכננו על ידי קרקואר. צריך פשוט ללכת ולראות.
אבל לפני שמגיעים לחיפה, אני ממליץ לעצור לביקור בעתלית. חלפתי על פני עתלית מאות פעמים, אבל לא טרחתי לעצור ולהכנס. אז אחרי השאלה של רועי, הצעתי לו לבקר בעתלית, והיות ואנחנו שנינו לא מכירים אותה בכלל, אז הזמנו את רן חדותי, בן קיבוץ עין שמר ומפקח על כל השאריות של ראשית ההתיישבות באזור – לנהל לנו את הביקור.
.
.
הביקור לא היה מקרי, אלא הייתה לנו תכנית ליצור לעתלית תכנית מתאר, אבל בסוף העסק התפקשש, ובגלל איזה ארגנטינאי אין תכנית ואין עסקה. לפחות יצאנו עם השגות ותובנות לעתיד, כך שלא הכל היה לחינם.
רן לקח אותנו למפעל המלח, ההולך ומתחסל כיום מתחת לכרישי הנדל"ן. כך לדוגמה, במהלך עבודות שוליות במתחם המפעל – אחד מכלי העבודה ניכנס "בטעות" חזק מידי בבניין המנהלה ההיסטורי מראשית המאה והרס אותו לגמרי. בעקבות מלחמה שפרצה פה, נדרשה הנהלת המפעל להקים את הבניין מחדש מהיסוד.
נבחר אתר חדש לבניין סמוך לאתר המקורי, הוזמן האדריכל עמית שוהם שמומחה לשימור, והבניין הוקם מחדש. אלא שהפעם נוצלה ההזדמנות שהבניין נבנה מחדש, ושולבו בו תשתיות חדשות, במטרה שיתאים לשמש כמרכז מבקרים. בחצר שבחזית הבניין, הוצב קטע מסילה והקטר המקורי שהוביל את קרונות המלח בתחילת המאה.
.
.
אחרי סיבוב בבריכות המשכנו לשוטט בשיכוני היישוב משנות ה-50 וה-60, ואחר כך הלכנו עוד קצת אחורה כשבמרכז אותם שיכונים בחצר מלאה צמחיה – מתברר שפעל מרכז להכשרת גרעיני קיבוצים לקראת עלייתם ליישוב הקבע בשנות ה-20 וה-30. מהמרכז הזה לא נותר דבר, היות ומדובר היה באוסף של אוהלים ומבנים ארעיים שלא נותר מהם דבר 100 שנה לאחר המאורעות. מה שנותר באמצע היישוב המבונה כיום, הוא משבצת הקרקע ששימשה את אותם חלוצים.
חזרנו עוד קצת בזמן והפעם אל מושבת הברון. בעתלית נותר רחוב מקורי ואופייני למושבות מתקופת הברון. אמנם חלק מהבתים המקוריים נהרס, אך עדיין קיימת בו אווירת בראשית – כזו שניתן לחוש גם במושבת הברון בת שלמה, ממנה יצאו חלוצי עתלית לפני 108 שנה.
אם בבת שלמה סופו של רחוב המושבה היחיד – מסתיים בנוף הפתוח של העמק, הרי שבעתלית הרחוב מסתיים בקיר כורכר החוסם את נוף הים. רכס כורכר זה, המלווה את חוף הים מצפון לדרום, מכיל לבד מצמחיה יפיפיה גם שרידים מתקופות קדומות, כמו החציבה בה נתקלנו, שככל הנראה הייתה חלק ממערך ההגנה על המבצר הצלבני שהוקם מאחורי הרכס על שפת הים.
יש בחורות שחצי מהחיים שלהן הן עסוקות בלהתפשט, ובחצי השני של החיים הן עסוקות בלהתלבש, אבל בסיבוב שלנו בעתלית לא הצלחתי לקלוט לא בחורות שמתלבשות ולא בחורות שכבר לבושות, כי פשוט אין כאן מרחב ציבורי שאפשר לראות בו לא אנשים ולא בחורות. יותר מזה, עוד מעט גם נוף לא יהיה כאן: אחרי שהתרשמנו עמוקות מהכורכר, מהצומח ומההיסטוריה – הגענו לקצה רכס הכורכר. הקצה הגיע לא בגלל שככה העסק נברא, אלא בגלל שכמה יזמי נדל"ן, החליטו ממש לאחרונה למחוק את הרכס לטובת בניית וילות מסריחות. וככה, נעלם הכורכר.
.
המשכנו למחנה המעצר עתלית, שכבר שנים רבות מתפקד כמרכז מבקרים. הייתי די בטוח שלא יהיה שם אף מבקר, חוץ מאיזה בית ספר או שניים. אבל להפתעתי לא ביקרו באתר באותה הבוקר תלמידים, אלא דווקא כמה משפחות וזוגות חברים שפשוט באו לבקר בהיסטוריה של מדינת ישראל. המשותף למבקרים האלו היה, שהם כולם היו דתיים, אולי ההורים של אלה שנתקלתי בהם ביום ששי האחרון. כמו שאמר לפני 35 שנה יגאל אלון: "עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".
ליד המחנה עצרנו ליד שרידי המחנה הלוגיסטי של הבריטים. עמירם אורן ורפי רגב בספרם "ארץ בחאקי", מתעכבים בראשית הספר באותה "ירושה בריטית" ומציגים פירוט של מחנה הצבא הבריטי בעתלית (עמ' 27). מתברר שמחסנים אלו הם שריד ממש אחרון לאותו מחנה מרכזי שפעל במקום לפני עשרות שנים. לפי רן, בעל הקרקע כבר הרס כמה מהמחסנים ממש בעת האחרונה, ושלושת הנותרים, שהם בלי ספק בעלי חן רב – מיועדים אף הם להריסה.
בתחום מחנה המעצר עתלית הראה לנו רן את שני הפרויקטים בהם הוא מתמקד כיום במקום. שניהם מצויים בסמיכות ובשוליו הצפוניים של המתחם: הקטן שבהם הוא באר מים עם מנוע אוריגינל (המנועים האלו זה התחום שלו, ויש לו שם עולמי בנושא). הפרויקט הגדול, הוא ספינת מעפילים המוצבת באמצע השדה.
סיפור איתורה של הספינה באיזו מספנה ברוסיה, והבאתה לישראל ולאחר מכן הובלת הספינה על כבישי ישראל עד לשדה הזה – כנראה יכול למלא ספר שלם ומרתק. אבל כשעומדים מתחת לספינה הזו, הסיפורים לא מעניינים – כי זה פשוט מדהים לעמוד מתחת לספינה הזו באמצע השדה.
על פי התכנית, ברגע שיסיימו להקים אמפי קטן כמה מטרים מכאן, תועבר הספינה אל מרכז האמפי וסביבה תיערך תצוגה מתאימה למאה ה-21.
הקטע הזה לא כל כך מצא חן בעיני: במקום להציב את הספינה ליד הכביש והצומת בכניסה למחנה המעצר – כך שכולם יוכלו לראות אותה, הם מציבים אותה בתחתית של איזה אמפי חפור שחוץ ממי שיבקר כאן לא יראה את הספינה. מרכז המבקרים הזה ממש מיושן, וזה גם הרושם שהיה לי ונותר בי, וכזה פרויקט פנטסטי יכל להרים ולמנף את המקום ולהזכיר מחדש לאנשים את ההיסטוריה המקומית, אז במקום לדחוף אותו אל השוליים – היה צריך לזקוף אותו בחזית. אבל היות ולא שאלו אותי אז הספינה תגרר ככל הנראה אל תחתית האמפי ובזה יסתיים הסיפור. או שלא.
הסיור שלנו הסתיים. נפרדנו מרן והלכנו לחפש משהו לאכול. לצערי לא ידעתי על מסעדת הדגים של עתלית – ששמעה הגיע למרחקים, אך לא אלי, כך שדגים לא אכלתי. במקום זה, חזרנו לתל אביב לרדת על איזה משולש פיצה.
.
שולי כעסה על הרשימה האחרונה שלי, בה העמדה שלי לא הייתה כל כך ברורה ועסקה בנושא מסוכן ונפיץ. האמת, שכמעט ומחקתי אותה אבל אחרי התלבטות קצרה, החזרתי אותה לאתר. שולי לא אהבה את הרעיון, והאמת שהיה לי די קשה למצוא פרטנר שיבוא איתי לצד השני. שמעון לא היה פנוי, עמית חשש לחייו, שולי חזרה לחבר שלה, אז בסוף שאול הסכים.
שאול הופיע עם זקן. גיוון זה טוב, והיות ושאול מסתפר באותה התספורת מאז שצמח לו השיער בגיל חודשיים, עכשיו הוא נראה קצת אחרת. זה טוב וגם השתלב בנוף באופן פנטסטי, …בתמונות קצת פחות.
.
.
לפני כמה ימים פנו אלי מגורם ממשלתי בשאלה מה לעשות עם שאריות הכפרים הערבים שנותרו ריקים מאז שתושביהם גורשו או/ו ברחו משטחי מדינת ישראל הצעירה שהוקמה באותה העת, בהיותה תחת מצב מלחמה. לקח לי בדיוק דקה לנסח תשובה ברורה: שאריות הכפרים הערבים שנותרו אינם ריקים. אכן, התושבים, הריהוט ומרבית הבתים אינם עוד כאן. מרבית הבתים אם לא כולם נחרבו בידי אדם וזמן במהלך 61 השנים שחלפו, אך נותרו ערכים רבים ועשירים באותם מרחבים – אותם ניתן לחשוף גם לעיניי כלו, ובכך להעשיר את החוויה המקומית ומעל לכל לעשות צדק עם המקום.
הצלם מיקי קרצמן במסע צילום בין חורבות הכפר לוביה, היום: יער לביא (בין צומת גולני לטבריה)
סיבוב בקמפוס אקדמי בישראל – זו החוויה הטובה ביותר בכדי להכיר אדריכלות ישראלית במיטבה. מכון ויצמן למדע מכיל כמה מיצירות האדריכלות המרשימות שנוצרו בישראל.
.
בהתחלה ניגשתי לכתוב רשימה שלימה של תובנות וסיכומים מכנס איגוד המתכננים, בו השתתפתי ביום חמישי האחרון. אבל בסוף, נראתה לי הרשימה לא כל כך טובה בלשון המעטה (קצת שלילית….) אז החלטתי להעיף אותה, ובמקומה להציג שלוש תמונות שצילמתי ממרומי מקום מושבי באולם ההרצאות.
אולי זה יספיק למחאה השקטה שלי. לי מבתי-אבות נשבר.
.
.
שלשום שולי שאלה אותי וגם ענתה מיד: – 'מה משותף לבחורים צעירים ולעכברים?' – 'שניהם כל היום מנסים להכנס לכל מיני חורים'… באותו רגע ממש החלטתי שליוקנעם אגיע עד סוף השבוע. למה חור? כי יוקנעם תמיד נתפסה אצלי כמו חור שאין מה לחפש בו, כמו איזו התנחלות בגליל העליון.
לא ביקרתי עדיין ביוקנעם למרות שחלפתי על פניה אלפי פעמים. שאלתי חברים ומכרים אם הם ביקרו בה ומה יש לראות, וכולם ענו לי את אותה תשובה שהם אמנם יודעים בדיוק איפה זה יוקנעם, אבל מעולם לא ביקרו בה… זו אם כן, בהחלט סיבה להפוך את יוקנעם למטרה לסיבוב. בדרך כלל אמנם אין לי מטרה ואני פשוט מגיע, אבל כאן מדובר במטרה אז אולי זה פחות סיבוב ויותר סיור, אבל ברגע שהמושכות בידיים שלי, אז גם אם זו מטרה, אני אהפוך את זה בדרכי שלי לסיבוב.
קומת עמודים
אתמול מאוחר בלילה, קיבלתי טלפון מחבר ללימודים שלא דברתי אתו כבר כמה שנים. החבר הנשכח ביקש תמונה מסוימת שצילמתי לפני כמה שנים, כך יצא שנאלצתי לנבור באוסף התמונות שלי. במקרה נתקלתי בתמונות של סיור שערכנו כסטודנטים עם צבי אפרת, בשעתו ראש המחלקה לאדריכלות בבצלאל, בבניין טרמינל 1 בנתב"ג, שעמד אז כבר שנתיים נטוש, אחרי שכל העסק הוזז לטרמינל החדש.
בזמנו, הייתה התמרמרות גדולה בקרב הסטודנטים, שהמקום יגנוב את ההצגה מעבודותיהם (מה שהתברר כנכון), אבל בשבילי זו הייתה הזדמנות להכנס למקום בו ביקרתי כל כך הרבה פעמים כנוסע נלהב, וכעת הוא עומד נטוש ובודד. לא ייחסתי כל חשיבות להצגת העבודה שלי שם, ופשוט נהניתי להיות שם.
הכניסה לטרמינל
חלון אחורי 