Monthly Archives: מרץ 2009

סיבוב מקורי בשדות קרית טבעון (ומגדל מים ייחודי)

לפני כשנה הסתובבתי בבתרונות רוחמה עם חבר בהגנת הטבע שמכיר כל פרח ועץ, וכך הוא הראה לי שהטבע הפראי מלא באוכל – רק צריך לדעת מה לקטוף ואיך.

אז כשד"ר נאוה סבר הציעה לי להצטרף אליה ואל חבריה לסדנת ליקוט ובישול עשבי בר, מייד התחננתי בפני שולי שתסכים לבוא איתי אל מעבר להרי החושך.

ביישוב קריית טבעון לא שולי ולא אני ביקרנו בחיינו, ולהפתעתי שולי הסכימה לבא, בתנאי שאתיר לבנה להתלוות אלינו (אחרי הכל הסדנא הייתה מיועדת גם לילדים).

 

להמשיך לקרוא

סיבוב לילי במוזיאון תל אביב ובדיזינגוף

הבקר התקשר אלי גיל, והזמין אותי למפגש של חברים במוזיאון תל אביב. מייד התקשרתי לשולי שתתלווה אלי, כי ללכת לבד זה לא העניין. לא היה מענה במשך כמה שעות, אבל בסוף בשעות הצהריים שולי ענתה. בזמן האחרון נראה לי שהיא קצת מנסה להתחמק, מאז שלישי שעבר לא פגשתי אותה וזה די הלחיץ אותי ואף הכניס אותי לרגע של דיכאון.

שולי וגיל לא ממש מכירים, ולמרות זאת, היא לא כל כך אהבה את הרעיון ללכת בערב למוזיאון. חוץ מזה, היא גם די תהתה ממתי הולכים בלילה למוזיאון? שולי לא כל כך מבקרת במוזיאונים, וזה למרות שהתאמצתי להסביר לה שמדובר בחברים ולא במוזיאון, ומוזיאון תל אביב זה לא כמו המוזיאון האחרון בו היא ביקרה וממנו היא יצאה מפוחדת (זה היה מאדם טוסו בלונדון).

בניסיון הרדוד האחרון שלי, ניסיתי לגרות לה את המחשבה שמוזיאון מורכב…. אבל זה רק הרגיז אותה והיא ניתקה.

ניסיתי אז את חלי, אך גם חלי די הפתיעה אותי בסירובה לבוא, והיות ומייד אחרי שנותקה לי השיחה השניה, התקשר מירון – אז הצעתי לו לבא, והוא מצידו לאחר שבדק שיום העבודה שלו לא יסתיים בשתיים לפנות בקר, כפי שארע לו בימים האחרונים, אישר סופית את בואו!

 

סיבוב מאחורי יריד "צבע טרי 2" ובגן צ'רלי קלור המתחדש

הצעתי ביום חמישי בבקר לעמית, להצטרף אלי למחרת ליריד האמנות "צבע טרי 2". עמית התלהב והסכים מייד, כל שכן כשהוא ממילא תיכנן לשהות באזור ולצלם את גן צ'רלי קלור המתחדש. עמית לא מבין הכי באמנות, אבל כמוני הוא מתלהב מכל יצירה ארכיטקטונית ייחודית.

האמת, שעד שאני מעלה את הרשימה על יריד "צבע טרי 2", כבר ניכתב על היריד המוצלח הזה די הרבה. היריד התקיים בתחנת הרכבת הישנה, ששופצה ושוקמה כאילו הוקמה אתמול.

אבל אני לא יודע כמה התעסקו עם הכאילו הזה. זה כאילו תחנה, זה כאילו אירופה, זה כאילו שפוי…. משהו פה יצא יותר מידי מצועצע. הטיפול הציבעוני בחזיתות של מבנה הטרמינל הישן, הפך את הבניין הנהדר הזה למעין עוגת גלידה גדולה. 

המתחם הזה במקום לתפקד לייעוד לא ברור בשולי העיר, היה הופך לנכס לתושבים הגרים בסמיכות אליו, אבל רוצה הגורל והמתחם מתוכנן כך שהוא מפנה את גבו באופן מוחלט לשכונת נוה צדק, ומתפקד כיחידה עצמאית המנותקת לחלוטין מהמרחב. יחד עם זאת, יתכן שהפרויקט לא גמור וטרם ניתן לשפוט אותו כיצד הוא משתלב בעיר. בסך הכל התכנון צריך להתחשב גם בחיי השכונה השקטה הפועלת בסמיכות אליו.

 

 

להמשיך לקרוא

סיבוב בעתלית: זו של הצלבנים, של הברון, של הבריטים וזו שלנו

הבוקר רועי שאל אותי, מה זה הבניין שמופיע בקליפ של נעם רותם. ניסיתי להסביר לו שזה בניין של אחד מהאדריכלים החשובים בתולדות הבנייה המקומית במאה ה-20. אבל יצא שברגע שהוא שמע שהבניין נמצא בחיפה, אז ההתעניינות שלו נסוגה באחת.

ליאופולד קרקואר היה לא רק רשם מעולה, אלא גם אדריכל מצוין. ומלון טלטש ההיסטורי שתוכנן על הר הכרמל בשנת 1934, נחשב עד היום לאיקונה ארכיטקטונית בקרב אדריכלים ישראלים ובמיוחד בקרב סטודנטים למקצוע. החשיבות של בניין בית המלון, טמונה בקומפוזיציה הצורנית של הבניין, בדומה לעושר הצורני הקיים במבנים רבים אחרים שתוכננו על ידי קרקואר. צריך פשוט ללכת ולראות.

אבל לפני שמגיעים לחיפה, אני ממליץ לעצור לביקור בעתלית. חלפתי על פני עתלית מאות פעמים, אבל מעולם לא טרחתי לעצור ולהכנס ליישוב הזה. אז אחרי השאלה של רועי, הצעתי לו לבקר בעתלית, והיות ואנחנו שנינו לא מכירים אותה בכלל, אז הזמנו את רן חדותי, בן קיבוץ עין שמר ומפקח על כל השאריות של ראשית ההתיישבות באזור – לנהל לנו את הביקור.

להמשיך לקרוא

סיבוב בהתנחלות ברקן וביקב ביזנטי (וגם גינה ביולוגית בפ"ת)

שולי כעסה על הרשימה האחרונה שלי, בה העמדה שלי לא הייתה כל כך ברורה ועסקה בנושא מסוכן ונפיץ. האמת, שכמעט ומחקתי אותה אבל אחרי התלבטות קצרה, החזרתי אותה לאתר. שולי לא אהבה את הרעיון, והאמת שהיה לי די קשה למצוא פרטנר שיבוא איתי לצד השני. שמעון לא היה פנוי, עמית חשש לחייו, שולי חזרה לחבר שלה, אז בסוף שאול הסכים.

שאול הופיע עם זקן. גיוון זה טוב, והיות ושאול מסתפר באותה התספורת מאז שצמח לו השיער בגיל חודשיים, עכשיו הוא נראה קצת אחרת. זה טוב וגם השתלב בנוף באופן פנטסטי, …בתמונות קצת פחות.

.

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בכפרי הגליל הערבים שנחרבו ב-1948

לפני כמה ימים פנו אלי מגורם ממשלתי בשאלה מה לעשות עם שאריות הכפרים הערבים שנותרו ריקים מאז שתושביהם גורשו או/ו ברחו משטחי מדינת ישראל הצעירה שהוקמה באותה העת, בהיותה תחת מצב מלחמה. לקח לי בדיוק דקה לנסח תשובה ברורה: שאריות הכפרים הערבים שנותרו אינם ריקים. אכן, התושבים, הריהוט ומרבית הבתים אינם עוד כאן. מרבית הבתים אם לא כולם נחרבו בידי אדם וזמן במהלך 61 השנים שחלפו, אך נותרו ערכים רבים ועשירים באותם מרחבים – אותם ניתן לחשוף גם לעיניי כלו, ובכך להעשיר את החוויה המקומית ומעל לכל לעשות צדק עם המקום.

 

הצלם מיקי קרצמן במסע צילום בין חורבות הכפר לוביה, היום: יער לביא (בין צומת גולני לטבריה)

להמשיך לקרוא

סיבוב במכון ויצמן למדע (וכמובן שבמגדל מאיץ החלקיקים האיקוני)

סיבוב בקמפוס אקדמי בישראל – זו החוויה הטובה ביותר בכדי להכיר אדריכלות ישראלית במיטבה.

הקמפוס בגבעת רם, בן גוריון בבאר שבע – הינם הפסגות של הקמפוסים, ואליהם מצטרפים הקמפוס המרתק של הר הצופים (לטוב ולרע), אוניברסיטת תל אביב ובר אילן (שהשתבשו רבות בעשורים האחרונים), אוניברסיטת חיפה (והכוונה למיכלול היצירה של נימאייר ושלמה גלעד), המרכז הבינתחומי בהרצליה וכמובן מכון ויצמן למדע המכיל כמה מיצירות האדריכלות המרשימות שנוצרו בישראל.

 

 

לצערי, בשונה מהקמפוס בגבעת רם – שם ישנה הקפדה גדולה לשמור על הערכים במבני הקמפוס, הרי שבמכון ויצמן המצב שונה. כך לדוגמא – ספרית ויקס בתכנון האדריכל אריה אלחנני, התאפיינה במקור בחזיתות אשר שיקפו באופן מובהק את השימוש הישראלי בפריקסט בטון בדפוס של משרבייה בחזית הדרומית, ובמערכת הצללה של תריסול ענק ממדים בחזית הצפונית. כיום, לאחר שהחזית הדרומית של המשרבייה חוסלה, גם ייעודו של הבניין משתנה ויהפוך לאולם הרצאות. השינוי הנצרך, לא בטוח שיעשה חסד עם הבניין.

יתירה מזאת, ניתן לראות כיום את התהליך העובר על בניין המדרשה למוסמכים שתוכנן על ידי האדריכל זוכה פרס ישראל בינימין אידלסון ושותפו דאז האדריכל גרשון צפור בשנת 1965. כיום, המבנה מצוי בשלבי השמדה מתקדמים תחת ידיו של צפור עצמו. בניין שלמעט הערך האסתטי שאפיין אותו, הוביל בתחום הטכנולוגי וכן תכנית הבניין הייתה מעולה והתאפיינה בגמישות וניצול מיטבי של שיפועי הקרקע הטבעיים במקום.

הבניין תוכנן במקור, כך שניתן יהיה בעתיד להרחיב אותו באמצעות תוספת אגפים בחלקו האחורי, מבלי לפגוע במהות הבניין ובאופיו הכללי. כנראה שמישהו החליט שם למעלה אחרת, והבניין פורק כמעט לגמרי ואת מקום החומרים המקוריים: סיליקט, אלומניום ובטון גלוי שהוצבו על גבי תבנית בניין המתאפיינת בצורניות ברורה ונקיה ובקווים ישרים, תופסים עתה חומרי הייטק מנוכרים וקווים מעוגלים חסרי הגדרה.

במדינה אחרת, בה השחתת יצירות רמנות הינה עבירה – על פעולה שכזו מישהו הולך לכלא. וידוע המקרה הנוגע לצפור עצמו, שאחרי שהנהלת בצלאל סגרה את כל מערכת המרפסות שהפנתה את המבט מפנים הבניין אל נוף המדבר ובכך הוסיפה אמנם שטחי עבודה לתלמידים אך יחד עם זאת הפכה את הבניין לקופסה אטומה – נתבע המוסד על ידי צפור והאוניברסיטה העברית ועל כל שילמו קנס כבד של מיליוני שקלים. מוכרים המקרים בהם הותז צבע כמחאה על ידי אמן מתוסכל, על תמונה במוזיאון ונשלח אחר כבוד להסתכלות נפשית ולקלבוש. אבל בארץ הקודש, לא רק שאין באמת כוונת זדון בהשחתה אלא היא באה "בשם הקידמה"…

אין כאן עניין של נוסטלגיה, או התלהבות מאסתטיקה יפה, אלא מדובר פה במורשת תרבותית שעליה  יש לשמור. כל שכן, כשמדבור במבנה חכם שתוכנן ברמה גבוהה על ידי אדריכלים מוכשרים, שכיום אין רבים כמוהם בתחום.

כפי ששינוי מהותי ביצירת אמנות קלאסית הוא דבר שלא יעלה על הדעת, כך לא יעלה על הדעת לאבד אוצרות ארכיטקטורה בעלי חשיבות לאומית.

מדרשה למוסמכים ע"ש פיינברג, אדריכלים: בנימין אידלסון וגרשון צפור (1965), גלוית פלפוט, אוסף אדריכל ג. צפור

 

תכנית פירסומית של המדרשה למוסמכים ע"ש פיינברג, אדריכלים: בנימין אידלסון וגרשון צפור (1965), אוסף אדריכל ג. צפור

 

המדרשה למוסמכים כיום בעת תהליך פירוק והרכבה חדשה. את הגגון הגלי שמעל לכניסה לא הצלחתי לצלם. אולי עדיף שכך…

את הסיור במכון ויצמן, ארגן והנחה טוקיוני החביב והטוב, במסגרת מיזם אלף מילים של ויקיפדיה.

חוץ מריכלות פנימית וכניסה למעבדות, גולת הכותרת הייתה הכניסה למגדל מאיץ החלקיקים שהוקם בשנת 1975 במזרח הקמפוס. המבנה הייחודי בתכנון האדריכל משה הראל, שנותר ביחס למבנה שתיכנן די עלום בתולדות האדריכלות הישראלית. הראל שנולד בהולנד, השלים את לימודי האדריכלות כמה שנים אחרי שמולדתו ניכבשה על ידי הצבא הנאצי. את שאר שנות המלחמה בילה כפרטיזן, ועם עלותו ארצה החל לעבוד כאדריכל פעיל. מבנה מאיץ החלקיקים הוא המבנה המוכר ביותר שתיכנן, ושהפך כמעט באופן מיידי לאיקונה ואף זכה לבול משלו. סרטון קצר על משה הראל ניתן לראות כאן.

הביקור בבניין הוא חוויה מרהיבה, לא מעט הודות למעברים הורטיקלים במבנה. במקום חדר מדרגות סטנדרטי, מצוי מעבר משופע המקשר באמצעות ספירלה את מפלס הקרקע וראש המגדל, כשבמהלכו מצויים חדרי מעבדות ובקרה לתמיכה במאיץ. הבניין הבנוי מבטון, צבוע אמנם בחלקו החיצוני בצבע לבן, אך חלקו הפנימי נותר אפור וחשוף. הספירלה האפורה והמפוטלת העוטפת אותך בבטון האפור והקריר, נפתחת מידי פעם אל הנוף באמצעות חלונות רחבים המעשירים את החוויה בצבעי הצמחיה השופעת והמטופחת של המכון.

לפני שנים ספורות, פורק המאיץ ותכנית להסבת המבנה למוזיאון מקודמת בימים אלה, ובנתיים המגדל עצמו אינו מתפקד עוד כמגדל מאיץ.

בראש המגדל מצויה תצפית פנוראמית מרשימה, הפונה בעיקר אל המערב (אלא מה). עד שבועות ספורים לפני ביקורי, אוכלס אולם התצפית בריהוט המקורי של המבנה משנות ה-70. הריהוט התאפיין בסגנון עתידני, שהתאים לחלל הייחודי בעל הקווים המעוגלים, אך לצערי כול מערכת הריהוט סולקה מהמקום ללא זכר, כמעט. כסא אחד נותר מיותם, ומונח בספירלה היורדת אל תחתית המגדל.

המבנה בכללותו הוא מחווה מקומית לאחת מיצירות האמנות הגדולות של המאה ה-20 "מגדל איינשטיין", שיצר האדריכל אריך מנדלסון, שגם תיכנן בהמשך חייו מספר מהמבנים בקמפוס מכון ויצמן.

 

את התמונות בחרתי להעלות ללא הסבר על כל מבנה ומבנה (אם זה היה כל כך מעניין אתכם, אז הייתם מצטרפים אלי ושומעים מטוקיוני וממני הסברים על התכנים ועל הארכיטקטורה של מבני הקמפוס הנבחרים).

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בניין המעבדות לניסויים בבעלי חיים בתכנון זרחי אדריכלים
הבניין היום מוסתר מאחורי תוספות ועצים אבל נחשב לאיקונה באדריכלות הישראלית ולאחת מפסגות התכנון של משה זרחי. העבודה בבטון, חלקות המסות וצורת הבניין המשתלבת עם הקונסטרוקציה מעלה בבניין זה שאלות לגבי מקומו הנשכח של זרחי בתולדות האדריכלות הישראלית, מה שלא עוזר לו ועל פי מה ששמעתי הולכים להרוס את הבניין
 
בכלל הבניין הזה מאד מזכיר את מלון הילטון תל אביב עליו חתום זרחי יחד עם גיסו יעקב רכטר ושתוכנן שנים ספורות קודם לכן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 
הרשימה מוקדשת לשולי

סיבוב נכשל בכנס איגוד המתכננים בירושלים

בהתחלה ניגשתי לכתוב רשימה שלימה של תובנות וסיכומים מכנס איגוד המתכננים, בו השתתפתי ביום חמישי האחרון. אבל בסוף, נראתה לי הרשימה לא כל כך טובה בלשון המעטה (קצת שלילית….) אז החלטתי להעיף אותה, ובמקומה להציג שלוש תמונות שצילמתי ממרומי מקום מושבי באולם ההרצאות.

אולי זה יספיק למחאה השקטה שלי. לי מבתי-אבות נשבר.

רק שני דברים יש לי לומר:

1. מכל הפאנלים המקבילים שהתקיימו בסט הראשון, ועסקו כולם בנושאים סופר אקטואלים ומרתקים, בחר ראש מנהל התכנון אדר' שמאי אסיף להכנס דווקא לפאנל שעסק בניצול המרחב התת-קרקעי. זה גם הפאנל בו השתתפתי.

2. בפאנל על ניצול המרחב התת-קרקעי השתתפו נציגים של מנהל מקרקעי ישראל, אדר' אפשטיין שותף מהמשרד של האחים קולקר ולבסוף סגרה את העסק סטודנטית אדריכלית לתואר שני מהטכניון, שהקפיצה את רמת הדברים בכמה רמות. יבורכו מארגני הפאנל שהביאו את הבחורה, ואולי היה עדיף בכלל להביא סטודנטים שכאלה. כך, במקום להביא מרצים שמגיבים למציאות, יעלו דוברים המציעים להוביל את התחום הנידון.

                                                                -סוף-

 

                                                                -NOT E VISION-

סיבוב ביוקנעם

שלשום שאלה אותי שולי, וגם ענתה מייד:
– 'מה המשותף לבחורים צעירים ולעכברים?'
– 'שניהם כל היום מנסים להכנס לכל מיני חורים'…
באותו רגע ממש החלטתי שליוקנעם אגיע עד סוף השבוע. למה חור? כי יוקנעם תמיד נתפסה אצלי כמו חור שאין מה לחפש בו, כמו איזו התנחלות בגליל העליון.

ובאמת, מעולם לא ביקרתי בה למרות שחלפתי על פניה אלפי פעמים. שאלתי חברים ומכרים אם הם ביקרו בה ומה יש לראות, וכולם ענו לי את אותה תשובה שהם אמנם יודעים בדיוק איפה זה יוקנעם, אבל מעולם לא ביקרו בה…

זו אם כן, בהחלט סיבה להפוך את יוקנעם למטרה לסיבוב. בדרך כלל אמנם אין לי מטרה ואני פשוט מגיע, אבל כאן מדובר במטרה אז אולי זה פחות סיבוב ויותר סיור, אבל ברגע שהמושכות בידיים שלי, אז גם אם זו מטרה, אני אהפוך את זה בדרכי שלי לסיבוב.

 

 

רשימה זו מתמקדת בחלק מסויים בעיר – המרכז ההיסטורי של יקנעם. בפארקים המקיפים את העיר ובשכונות החדשות במערב, בחרתי שלא לעסוק היות וביחס לגרעין היישוב הם די ברורים ודי סתמיים.

לסיבוב הזה הגיע גם ד"ר משה, אבל הד"ר הלך מערבה ואני פניתי מזרחה, כך שלמעשה כל העסק הזה הייתי לבדי עם מצלמתי וצרור דפים מקומטים.

ליוקנעם ניכנסנו מהכניסה המערבית, אחרי שעברנו את המושב אליקים – ממנו עלה וצמח גדול זמרי ישראל בועז מעודה. אחד מהתצלומים המרשימים ביותר, בטח שלעיניים עכשויות, זה התצלום המתעד את הצבת שלט היישוב, עם הקמתו אי שם בסוף שנות ה-40: שני בחורים צעירים תולים על עמוד שלט צנוע עליו כתוב באותיות גדולות "אליקים" ומתחת לזה ככותרת משנה ובסוגריים "אום אל זינט" – ובכך שימרו למעשה את שמו של היישוב הערבי שהתקיים במקום עד שנתיים קודם לכן, עת בוצע בו טיהור אתני.

הכניסה המערבית ליוקנעם מרהיבה ביופיה, הודות לכך שנפרסים לפניך הגאיות המוריקות היורדות אל העמק, ובנוף לפניך עולה לה יוקנעם. הכניסה השקטה והיפה הזו, עומדת בניגוד כמעט גמור לכניסה השניה מכיוון כביש 70, שמוקפת בהאנגרים עלובים ומתועשים וצמודה לכביש סואן, עמוס ומרומזר.

ביוקנעם, יישוב שהוקם לאחר מלחמת העצמאות כמעברה, אין "אתרים" מושכים. המקום שהוכרז כעיר לפני שנתיים בלבד מורכב ממגורים, מסחר, גינות ציבוריות, בריכת שחיה ומגרש טניס. מה שכן יש ביוקנעם זה נוף הנשקף כמעט מכל מקום, וטבע שמקיף את העיר וחודר ליישוב מידי פעם, …אחרי הכל זה עדיין חור.

 

ביוקנעם אין כאמור פנינים אדריכליות, כמו ביישובים אחרים בישראל. גם התכנון העירוני, הוא סטנדרטי לערים שהוקמו בשנות ה-60, וכאן לא תמצאו את הבשורה. מה שכן יש כאן, זה משהו הרבה יותר עמוק, כמו בכל חור ואותו אי אפשר להעביר באמצעות תמונות בלבד, היות ומדובר כאן באווירה ובחברה המקומית.

לפרט החשוב ביותר בעיר, נחשפתי רק אחרי שהתחלתי לסייר בשכונה הנחשבת לנכשלת ביותר בעיר. השכונה שהוקמה אי שם בסוף שנות ה-50 על ידי שיכון עובדים, מורכבת בעיקרה ממבני שיכונים מטיפוס המוכר כ"רכבת", ומקוביות עם קומות מפולשות חלקית.

עם סגירת מפעל "סולתם" ביישוב,  פוטרו מאות עובדים שהתגוררו בשכונה זו, ולאחר תקופה מסוימת החלה נטישת השכונה. עם התרוקנותה, עברו בתי השכונה לידיים פרטיות שהשכירו אותם לגופים המאכלסים בהן בעיקר עולים מאתיופיה. אחרי שביקרתי בסיפור דומה בלוד, הייתי מצפה למצוא במקום עזובה, הזנחה, זוהמה, בתים מטים לנפול וסכנה ומתח באוויר – אבל להפתעתי הגדולה (אפילו גדולה מאד), אף אחד מהמרכיבים הללו לא קיים בשכונה הזו.

במקום זה, מצאתי ניקיון שלא היה מבייש אף רחוב בעיר חזקה ממנה (לפי הלמ"ס העיר מדורגת במדרג בינוני: 6 מתוך 10). חוץ מניקיון, הבתים היו מטופחים, חדרי מדרגות נקיים ומתוחזקים היטב, כל בתי השכונה עברו שיפוץ ככל הנראה בשנים האחרונות והדיירים הקפידו להמשיך ולתחזק אותם.

מסיבוב של כמה שעות בין בתי השכונה, ניתקלתי באנשים קשי יום, עולים חדשים מאתיופיה ומברה"מ לשעבר. מכונית עם ירקות עצרה ברחבה בחזית בניין, הוציא הנהג את מרכולתו, ומייד נוצר שוק קטן וסביבו התגודדו שני תריסרי נשים כבדות בקול רעש גדול. כך נוצרה לה, בניגוד למרחב האורבני שקבעו המתכננים – אווירה עירונית מובהקת.

התכנון האורבני המודרניסטי שנכפה כאן על ידי מתכנן בודד אי שם בשנות ה-50 בשיאו של מבצע "כור ההיתוך", מחק כל סממן ורנקולארי, מסורתי ועירוני. בכך מנע המתכנן יצירת חיים עירוניים ותוססים במרחב הציבורי, להם הייתה מורגלת האוכלוסיה אשר באה מיישובים באירופה או אפריקה, למעט כמובן עולי ברה"מ שבאו בשנות ה-90 מערים שנבנו ברוח דומה וסבלו מאותן הבעיות.

כשחזרתי למחשב בביתי הרחק מיוקנעם, בדקתי פרטים על העיר באתר העירייה, שם מתהדרים במשפט הבא: "יקנעם מהווה מודל לחיקוי לערים רבות בארץ. בעשורים האחרונים הצלחתה של יקנעם ניכרת בחינוך, בתנופת הפיתוח, באיטגרציה החברתית בין עולים לוותיקים, בין חילוניים לדתיים ובין הדעות הפוליטיות השונות". יכול להיות שמאחורי הסיסמאות, אכן זה מה שהביא את העיר למצבה הנוכחי הכה חיובי, אחרת אין לי מושג איך הם עשו את זה…

באתר העירייה מודגש שיקנעם היא "העיר הירוקה הראשונה בישראל" – תואר בו מתהדרות לא מעט רשויות בארצינו הקטנטונת. ממה שראיתי מסיבוב בשכונות הוותיקות של העיר, אני חושב שהיה עדיף ליקנעם להתמקד בנושאים חברתיים ולהעמיד אותם בחזית העשייה, ולא להתמקד בנושאים ירוקים אשר באים לא פעם כמס שפתיים על חשבון פעולות קשות ומורכבות כתיקון צדק חברתי ומרחבי.

בעיה רצינית שהייתה לי והציקה לי לא מעט, התמקדה בנושא האוכל. לא היה כאן משהו מיוחד לאכול! כך, שלבסוף נאלצתי להתפשר ונאלצתי לאכול פלפל. לפחות המוכר, נתן לי להכין את הכדורים שלי לבד…

בשביל מזון טוב, עדיף לנסוע כמה קילומטרים מערבה לבת שלמה ולהרביץ גבינות עם לחם ועשבי תיבול במשק של שוורצמן.

***

באמצע שנות ה-90 יצא על ידי אריק קרישק הספר "יקנעם של מעלה" בהוצאת טפר. הספר כולל תצלומים וסיפורים רבים מהווי היישוב לאורך השנים, ומהווה מקור מידע רב לעברה של יקנעם.

***

 

 

 

 

 

 

 

 

ונזכור את כולם….

סיבוב בטרמינל נתב"ג הנטוש

אתמול מאוחר בלילה, קיבלתי טלפון מחבר ללימודים שלא דברתי איתו כבר כמה שנים. החבר הנשכח ביקש תמונה מסויימת שצילמתי לפני כמה שנים, כך יצא שנאלצתי לנבור באוסף התמונות שלי.

כך יצא, שנפל לידי הדיסק המכיל חומרים הכוללים צילומים שלקחתי בדיוק לפני שלוש שנים. בין השאר, כלל החומר צילומים של סיור שערכנו כסטודנטים בזמנו עם צבי אפרת (ראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל) בבניין הטרמינל ההיסטורי של נתב"ג, שעמד אז כבר שנתיים נטוש, אחרי שכל העסק הוזז לטרמינל החדש.

בזמנו, הייתה התמרמרות גדולה בקרב הסטודנטים, שהמקום יגנוב את ההצגה מעבודותיהם (מה שהתברר כנכון), אבל בשבילי זו הייתה חתיכת היסטריה להכנס למקום בו ביקרתי כל כך הרבה פעמים כנוסע נלהב, וכעת הוא עומד נטוש ובודד. לא ייחסתי כל חשיבות להצגת העבודה שלי שם, ופשוט נהניתי להיות שם.

 

 

הסיור שתמונות ממנו העליתי כאן, היה המפגש הראשון שלי עם המקום אחרי הרבה זמן. הוא נפתח בהרצאה ארוכה של צבי ברחבה שבחזית הבניין שתמיד הייתה מוכרת לי כמלאה במכוניות ובמוניות המורידות ואוספות נוסעים שבאו או חזרו מארצות אחרות. עכשיו, הרחבה הייתה כמו כיכר השוק ריקה מאדם – רק אנחנו היינו שם. ואנחנו לא נסענו לשום מקום.

צבי דיבר ודיבר, אותי ההוראות לא ממש עיניינו ובחרתי להתמקד בידיים של נואית שקושטו בצבע לק לא הגיוני. 

עם סיום דבריו, טסתי כאחוז תזזית לראות מה הולך בפנים. החוויה להיות בחלל הענק הזה, על מפלסיו השונים, הייתה חוויה מטלטלת. החנויות בהם הסתובבו מיליוני ישראלים באמוק מוחלט אחרי פקט של מרלברו או שואב אבק, הייתה עכשיו ריקה לחלוטין. חלונות הענק המשקיפים אל משטחי האספלט העצומים, ניצבו כשלהם  שכבה עבה של אבק, שאיש לא ניקה. השירותים ששתו מאות מיליוני ליטרים של שתן, פורקו ונאטמו, לאונג' המחלקה הראשונה שקיבל את פני הבאים בבר מלא אוכל, היה ריק מאדם, מאוכל ומספות העור היקרות.

כל מה שיה זה השילוט המקורי שלא הוסר מעולם, וחשקתי בו לא מעט. לצערי, פרצה המלחמה ואני טסתי בעצמי לחו"ל ולא הספקתי להרים את הפרטים שרציתי בהם.

התערוכה הזו בסופו של דבר הייתה כישלון די גדול מבחינת התוכן, בעיקר בגלל שהבניין המרהיב וייעודיו המשתנים שדדו את ההצגה. מאז נראה לי שהכל השתנה. חוץ כמובן מזה שגלעד שליט תקוע עדיין בעזה, צבי אפרת בירושלים ויודה ונינט עדיין ביחד.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: