Monthly Archives: מאי 2009

סיבוב בגבעת שמואל – הגן הישראלי [3]

רשימה זו מהווה את חלקה השלישי של סדרת רשימות על גבעת שמואל והפרבר הישראלי. לחלק הראשון לחץ כאן, לחלק השני לחץ כאן.

כמו עוד הרבה גברים, גם אני אוהב להתבונן בחזיתות מגוונות, שופעות ומרובות בפרטים, ונמנע מפני האכזבה כשאני ניצב אל מול פסאדות שטוחות וחד-גוניות – והן אינן מעטות. לכן, אינני מבין מי הוא זה הבא לתכנן מרחב עירוני שטוח, חד-גוני וחסר עניין.

בתחילה, התבוננתי בגינה המרכזית בגבעת שמואל כמקרה קיצוני, אך אחרי מחשבה קצרה הבנתי שהדפוס הזה חוזר על עצמו בכל המרחב הציבורי בעשורים האחרונים. בלב השכונה החדשה בגבעת שמואל הוקמה ערב הבחירות המוניציפאליות הקודמות גינה שכונתית על שמו של האוסטרונאוט הישראלי, אלוף משנה אילן רמון ז”ל. רמון אמנם הצליח להמריא אל מחוץ לאטמוספירה,, אבל את הגינה שנקראה לכבודו אף אחד לא הצליח להרים. במשך לא מעט זמן, ניסיתי להבין מה הבעיה בגינה הזו ובכלל מה הבעיה בגינות החד מימדיות האלו שלא מצליחות לייצר את החוויה האמיתית של חופש, הנאה וגילוי במשחק ומנוחה.

 

 

עד לפני כעשור, שכן על השטח בו מצויה אותה גינה אחד מהפרדסים הרבים שנשתלו באזור זה בשנות ה-30 על ידי חלוצים עבריים. בין השאר אחד מאותם הפרדסים במקום היה בבעלותו של הצייר תושב תל אביב ראובן רובין, שנהג לבקר במקום ולרשום את הנוף החקלאי. עם הקמת השכונה, נעקרו העצים, הוחרבו מערכות המים עם הבריכות, המשאבות ואמות המים ואת מקומם תפסו אספלט, בטון והרבה מאד לבנים של חברת אקרשטיין – והכל תוך שנים ספורות בלבד.

בגבעת שמואל נעשו כל המאמצים למחוק את החיים שהיו במקום (גם האתר המקומי משתדל ללכת ברוח ריקנית זו), ובמקומם ליצור תפאורה לחיים מודרניים – כזו שתתאים למשפחות, או יותר נכון לאבי המשפחה השב בערב מעבודתו, וממכוניתו ישקיף על הפרחים העונתיים הגדלים במעגל התנועה, ובעצים הטרופיים הגדלים בגינה המרכזית וניבטים אליו מרחוק, ולבסוף כשיחנה את רכבו בחניון התת-קרקעי, יעלה במעלית אל דירתו שבקומה השמינית, יאכל ביצה וישתה ספרייט, יראה קצת ‘הישרדות’ וילך לישון.

כך נותרים הילדים להוות את הקורבן של אותה גינה. מתקני המשחק הסטנדרטיים, הריהוט הסטנדרטי, בצבעים הסטנדרטיים, מוקפים בדשא הסטנדרטי ובנשים המשוטטות עם בגדים סטנדרטיים. כשמבקשים לאתר את התמצית של כזה מרחב, מומלץ לחפש פרסומת לאחד מהפרויקטים של חברת אזורים: “מה בעצם מחפשים רוכשי דירות? מה ‘עושה להם את זה’ וגורם להם להתאהב בדירה מסוימת? מסתבר, שלא רק הדירה עצמה. סיבות חשובות לא פחות הן מה שמסביב: אזור מרכזי, קרוב לכל מה שצריך – ועם זאת שקט, ללא תנועה סואנת תחת הבית; נגישות טובה לעורקי התחבורה המרכזיים – ושוב, בלי לפגוע בשלוות החיים”.

עצם קריאת שמו של הפארק בעקבות אלוף משנה שנספה באסון ייחודי, הנו חלק מחרושת התרבות לה אנו נכנעים, בראש ובראשונה הודות לאותם אדריכלים שמעצבים את נוף חיינו מזה מספר עשורים. וכן, הכוונה לכל אותם בוגרי טכניון בני 65-50, בלי להזכיר שמות, שעכשיו גם דואגים לדכא דווקא את אלה האמורים להוציא את המרחב הישראלי מהבוץ אליו הוא שקע תודות להם ולצה”ל

חרושת התרבות הזו לא רק מופיעה בגינה השכונתית בגבעת שמואל, אלא בכל יישוב ויישוב, וכך עוקרים גינות ומתקנים ששימשו דורות של ילדים ועליהם נבנו דורות של דמיונות, ואת מקומם תופסים מתקנים אותם ניתן למצוא בכל גינה המשתלבים בצבע הדשא הירוק – עם אדום, כחול וצהוב, לא עוד שיחים מאחוריהם ניתן להסתתר, להתבודד, לחשש או סתם למזמז את החברה, אלא מרחב ממושטר, כך שכבר מהכביש אבא’לה החוזר מרמת החי”ל, יוכל להשקיף על הגן מאחורי ההגה עד הקצה השני של הגן.

כעת המתקנים אינם מעודדים תקשורת בין הילדים, ריבוי הגדרות והמחסומים מונע חופש פעולה, שימוש בדמיון והמצאת משחקים חדשים ויצירתיים, הטופוגרפיה הכמעט שטוחה לחלוטין המשתלבת עם צמחיה נמוכה ומחסור בעצי צל (הודות לריבוי עצי התמר הרומנטיים) – מחזקת את מישטור הגינה ומונעת פעילות שאינה הולמת. כך גם עודף התכנון אשר אינו מותיר ס”מ אחד פנוי לפיסת קרקע טבעית, וכיסויו בצמחיה שלא מהמקום הזה – לא נותנים למוח את השקט והמקום לחשיבה – שזהו אחד מהייעודים  ההכרחיים של שעות הפנאי לאדם החושב.

המשימה הגדולה העומדת בפני דור האדריכלים הצעירים, היא להתמודד עם כל אותם מרחבים שהפכו ללא כל סיבה מוצדקת למשעממים ומשמימים (כמו גבעת שמואל למשל) – חזרה למקומות אמיתיים עם חיים אמיתיים לאנשים אמיתיים.

כשהיינו סטודנטים התווכחנו איזה בניין בארץ ראוי להריסה ומחיקה (משום מה הייתה הסכמה על בניין הסינמטק בתל אביב), אבל היום אני חושב שהמקומות הראשונים שיש לשרוף ולהחריב הם הגינות הציבוריות שהקיסרים נתנו לנו כלחם שעשועים. אז יאללה, בואו נתחיל!!!!!!!!!!!!!!!!1

 

 
 
 
 
 
 

חג שבועות שמח (גוש קטיף)

 

סיבוב בגבעת שמואל – עם הגשש החיוור [2]

רשימה זו מהווה את חלקה השני של סדרת רשימות על גבעת שמואל והפרבר הישראלי. לחלק הראשון לחץ כאן. לחלק השלישי לחץ כאן.

אימרה נושנה אומרת ש’שמו של אדם מקפל את כל מהותו’. 

את הדבר ניתן להשליך לא רק על בני אדם. כך למשל, ניתן למצוא מאפיין מהותיים בשמות הניתנים למרכיבים אורבניים בכל זמן ומקום. ברשימה זו אבקש להתמקד בשמות שניתנו בשנתיים האחרונות לכל מעגלי התנועה ביישוב גבעת שמואל.

יישוב זה, הכפיל או אף שילש את השטחים המבונים בו והפך ממושב קטן עד לאמצע שנות ה-90, לפרבר גדול יחסית בעלי עומסי תנועה גבוהים. בכדי לפתור את בעיות התנועה, הוקמו כמעט בכל מפגש רחובות מעגלי תנועה אשר זכו לעיצוב ולטיפוח העולים עשרות מונים על ההשקעה אשר ניתנה לשאר השטחים הפתוחים ביישוב. אחרי הכל מי שמחליט בגבעת שמואל הם הגברים, והם רואים את היישוב במפלס הקרקע אך ורק מבעד לחלון המכונית, כאשר הם חוזרים מעוד יום עבודה ארוך.

 

 

לבד ממראה עוגת החתונה המורכב מפרחים עונתיים, חלוקי נחל, כדי חרס וטופוגרפיה קלה היוצרת תלולית שבמרכזה ניצב עץ זית, שולבו במעגלים מערכות מים לנוי, היוצרים מפלים קטנים – לרווחת הנהגים היוצאים בכל בוקר מהחניון התת-קרקעי שבביתם אל מקום עבודתם בעיר הגדולה. אל אותם מפלי מים קטנים הטבולים בפרחי העונה – ישובו הנהגים ויהנו מזיוום גם עם בוא הערב – בשובם אל החניון.

לבד מהעיצוב הנופי המושקע, יש לשים לב גם לשמות שניתנו למעגלי התנועה. המעגלים בגבעת שמואל קרויים כך למשל, על שמם של חברי הגשש החיוור, הפזמונאי אהוד מנור, חייל תושב התנחלות שנהרג במלחמת לבנון ה-2, נשיא ארה”ב לשעבר ג'ורג’ וו. בוש, וכן “כיכר העצמאות” ו”כיכר ישראל”.

השבוע התקיים במרכז מורשת בגין בירושלים כנס לכבודו של אדריכל הנוף הוותיק שלמה אהרונסון.

לצערי, לא הספקתי ללמוד בקורס שהועבר על ידו בבצלאל, אבל עדיין מרתק אותי כל פעם כשאני ניתקל בכל אותם מעגלי תנועה, האם מישהו מודע לתרומתו האדירה של אהרונסון לנוף הדיסנילנדי הזה??? בכנס לא אמרו על כך מילה.

שמות המעגלים ניתנו כולם בפרק זמן קצר שבין השנים 2008-2007, בעת שהעיר נוהלה על ידי ראש הרשות הקודם שביקש להפוך את גבעת שמואל מהמושב של אימפריית הפשע של ברוך אסולין “לפנינה שבלב“. השמות שהוענקו לרחובות נשאו את שמותיהם של קצינים וגנרלים ומנהיגי תנועת הימין בישראל ובהמשך לכך ניתנו למעגלי התנועה שמות של בדרנים עממיים, חייל שהקריב נפשו להצלת חבריו ומנהיגו הקודם של העולם.

תופעה זו, בה ניתנים שמות אשר אינם קשורים למרחב המקומי, ובמקומם נבחרים שמותיהם של אנשי ביטחון ובידור עממיים – מבקשת למעשה לחזק את התחושה של המתגורר במקום, כי זה מקום ישראלי המחובר לכולם. ראש העיר הקודם אף ציין בפני כתב מקומון כי: “העיר גבעת שמואל מצדיעה לתרבות ולאומנות בקריאת רחובות וכיכרות על שם אומנים ויוצרים שהטביעו את חותמם על התרבות הישראלית. בשכונה החדשה ‘רמת הדקלים’ קראנו רחובות על שם נעמי שמר, עוזי חיטמן ושתי כיכרות על שם אהוד מנור ושושנה דמארי”.

דברים אלו, באים כהמשך לדיון שנערך לפני שבועות ספורים במערכת עיתון הארץ, בה כונסו אנשי תרבות מובילים, אשר הגיעו יחד למסקנה כי התרבות הישראלית במצבה הנוכחי הינה פיקציה. כאמור, זאת אף ניתן לראות על פי אופן בחירת השמות בגבעת שמואל לנקודות המרכז שבה בעקבות בדרנים עממים או כאלו הנוגעים במחנה המשותף הנמוך והבינוני של החברה הישראלית – אינם אנשי תרבות אלא בדרנים רגילים.

כך, נדמה שגם התכנון האורבני (של מערך הרחובות, התנועה והמרחב הציבורי) והפרטני (עיצוב מבנים, המרחב הציבורי ובכלל זה מעגלי התנועה) בגבעת שמואל מבקש לטעת את הפיקציה של הביטחון והשלווה שהביאו לשאננות, שהקנתה לנו היצירה של כל אותם בדרנים וגנרלים. לחם ושעשועים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 

סיבוב בגבעת שמואל – יש בה משהו? [1]

רשימה זו מהווה את חלקה הראשון של סדרת רשימות על גבעת שמואל והפרבר הישראלי. לחלק השני לחץ כאן. לחלק השלישי לחץ כאן.

“עם אשר אינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל” – את הדברים האלה אמר יגאל אלון, מפקד הפלמ”ח ומראשי תנועת העבודה, בפני הועדה לפיתוח המושבה ההיסטורית ראש פינה לפני כמה עשרות שנים. ראש פינה היא באמת מקום חביב, למרות שהפעם האחרונה שביקרתי בה הייתה לפני למעלה מעשר שנים, כך שאת כל תהליך השיפוצים שהתרחש שם לא ראיתי, ואולי כאשר תיפול לידי ההזדמנות, אז אקפוץ לבדוק מה קורה שם. אחרי הכל, מקום עם היסטוריה שמעניק כבוד לעבר – זה דבר פנטסטי.

 

               סניף בנק הפועלים (הממוקם על שרידי חורשת הזיתים לצד 'קניון הגבעה')

חברים וחברות יקרים! אני מפציר בכם לבקר מידי פעם (אפשר גם בקביעות) באתר של עמותת מרחב המארח שלל כותבים ממקומות ובעלי דעות שונות.

כתיבה קלה ונעימה על אדריכלות היא דבר נדיר במחוזות ארצינו ולכן חשיבות גדולה נתונה לאתר זה, אותו מתחזק ומנהל יואב לרמן (שגם לו יש בלוג תל אביבי מומלץ ומעודכן).

סדרת הרשימות שאעלה כאן בשבוע הקרוב ותורכב משלוש רשימות על פרבר ישראל בשם גבעת שמואל, פורסמה בחודשים האחרונים באתר של עמותת מרחב, וכעת היא מופיעה כאן בעריכה קלה (וללא צינזורים).

בינתיים ישראל הופכת את מרבית יישוביה ההיפך ממה שראש פינה ביקשה להיות. מהם אותם ערכים שעליהם מתבסס התכנון של אותם יישובים? 

בסדרת רשימות זו שתפורסם כאן בשבוע הקרוב, אבקש לענות על שאלה זו באמצעות התבוננות באחד מהיישובים בעל הערכים החיוביים הגבוהים ביותר בהם נתקלתי במרחב הישראלי. היישוב המדובר המצוי באחת מטבעות מטרופולין דן הנו גבעת שמואל.

יישוב זה, שהוכרז כעיר זה לא מכבר, קרוי על שמו של פעיל ציוני מרומניה אשר ענה לשם שמואל פינלס, שקבוצה של חלוצים שעלתה לארץ בחרה להתיישב על אדמות אותן רכשו מהכפר הערבי אל-חירייה ולהקים עליו יישוב עברי חדש. ממשיכי דרכו של שמואל פינלס נאחזו באדמת הטרשים בחוזקה, הודות לביצי הענק אותם נשאו (ככל הנראה, בניגוד למשתמע משמו, לפינלס גם היו ביצים), ועל גבעת הכורכר הנישאה החלו להקים את בתיה הראשונים, של מה שלעתיד תהפוך ל”צנטרום של ישראל” – כפי שמוצגת העיר באתר האינטרנט הרשמי שלה. קל מאוד לקטול מרחבים פרבריים כדוגמת גבעת שמואל. אך מעל במה זו, אני מבקש לחפור, לנבור ולחשוף את הצדדים החיוביים של היישוב.

כצעד ראשון, הגעתי לרחוב מנחם בגין, לדירתו של חבר המתגורר בקומה רביעית בבניין בן שמונה קומות. לאחר כוס מיץ תפוזים שהחבר סחט לי ולאחת מבנותיו, יצאנו שנינו אל המרפסת שבחזית דירתו. מהמרפסת נפרסה לרגלינו כל השכונה החדשה, המאכלסת כיום כ-40% מכלל תושבי העיר.

הרשימה השניה שהעליתי לכאן (למעשה היא הייתה פיילוט), עסקה בקניון עצמו. בסך הכל עברו מאז 4 חודשים…

השכונה הקרויה גם "רמת הדר", מורכבת מאוכלוסיה “חזקה” בלבד, המתאפיינת בהומוגניות אתנית, חברתית וכלכלית. הדירות כולן זהות ובעלות 4 עד 6 חדרים, וברובן משפחות בנות 6-4 נפשות: אבא, אמא ושלושה ילדים לבושים במיטב האופנה האחרונה מבית קסטרו או פוקס, אותם ניתן לרכוש במרכז המסחרי המתקרא “קניון הגבעה” במחיר שווה לכל נפש, ושעליו אני בוחר להתמקד ממרומי הקומה הרביעית.

 

                                      אם ובת בדרכן לשומקום ב'קניון הגבעה'

המרכז המסחרי נראה היטב מהמרפסת, מוקף בחניון צנוע ביותר ובחדר זבל פתוח שלא היה מבייש את חדרי הזבל של דיזינגוף סנטר. שתי משאיות מחנות לצד הזבל, אחת מהמשאיות היא של “תנובה”. לצד המרכז, ניצב מבנה נפרד המשרת את סניף בנק הפועלים גבעת שמואל, ומתוכנן ברוח המרכז המסחרי. מבנה זה, בא על חשבון מטע עצי זית עתיק שיועד לפני שנים ספורות לחורשה פעילה. העצים, אם כן, נעקרו הושלכו לצד השני של האתר, החול היקר נחפר, נלקח ונעלם, וכעת משמש המקום כאמור את סניפו המקומי של בנק הפועלים.

באתר האינטרנט של בנק הפועלים, בעמוד שמסביר על ‘אודות הבנק’, ניתן למצוא את הרחבה בנושא של ‘קיימות ואחריות חברתית’. עד כאן נשמע נהדר. שם ישנה הנישה המרתקת של ‘עקרונות ומדיניות סביבתית’ של בנק הפועלים. תשעה עקרונות ניצבים בפני הבנק ואין כאן המקום להביא את כולם. להלן שניים מבין העקרונות ברשימה: ‘הבנק מכיר בכך שמשאבי הטבע הם נכס של הציבור, של הקהילה ושל אזרחי הדורות הבאים – עיקרון פיתוח בר קיימא’, ועיקרון חשוב נוסף הוא – ‘הבנק מקפיד למנוע נזקים סביבתיים’…

בסדרת הרשימות הבאה, אם כן, אעסוק בעושר המצוי בגבעת שמואל. כאחד שאוהב לבחון גבולות – אתמקד הפעם בגבעת שמואל. והכל בעין טובה.

סיבוב ליד בית הספר היפה בארץ (כך לפי דעתי עכשיו)

את שולי הכרתי כבר בתיכון, היא הייתה  הנערה שלי ושל עוד כמה, כך שאני ממש לא יכול להפריד בזיכרון שלי בין התיכון לבין שולי. חוץ ממנה אני לא זוכר כלום מהתיכון, בקושי למדתי שם כי פשוט לא היה מה וממי ללמוד. בית הספר עצמו היה מורכב מקופסאות בלוקים מצופים בטיח שפריץ, מה שמחזיר אותי שוב לזיכרון על שולי. הכל הסתובב סביב שולי, ומזלי הטוב הוא שעדיין גם היום אני יכול להסתובב סביבה. שולי עדיין זמינה לכולם ממש כמו שהייתה.

בית הספר המקיף על שם ש"י עגנון בנתניה – זה סיפור אחר. הודות למרכיבי מיקום ותכנון מושכל שהתייחס להמצאותו של אחד מעורקי התחבורה הראשיים בישראל (כביש ת"א-חיפה), הפך בית הספר לאיקונה ייחודית שעשתה כך נדמה רק טוב לעיר.

לו היו פרנסי העיר נתניה משכילים להבין ולהפנים את האפקט התדמיתי של מבנה זה על העיר כולה – הם לבטח היו ממשיכים ומפתחים בהתאם את המערך הפיסי של מבני החינוך בעיר (הותיקים והחדשים). במקום להשקיע את כל הונה של העיר (פשוטו כמשמעו) באיצטדיון של חוליגנים, ראוי היה כי נתניה תשקיע את הונה ומירצה בחינוך, במבני החינוך ובכלל בנוער הגדל בה ומהווה את עתידה של העיר.

כל מי שחולף על כביש החוף ומתעלם מנוף השיכונים ההולכים ומתפוררים של נתניה, לא יכול שלא להתייחס לקמפוס החינוך הענק, המורכב מאוסף מאורגן של מבנים הטבולים בירק ומתאפיינים בקווים אלכסוניים, ציבעוניות ידידותית, פתיחות וחופש. כשהאדריכל אברהם קוריאל ניגש לתכנן את הקמפוס הזה באמצע שנות ה-90, הוא הגדיר לעצמו שכאן יהיה בית ספר שטוב ללמוד בו, וכאן לא ישוכפל עוד בית ספר טיפוסי וצפוי מבוגר טכניון בן 60, ולצערנו הזבל הזה רק גואה וגועה.

 

 

את שרון אני מכיר כבר כמה שנים טובות, ברגע שהוא העלה את האתר שלו על מבנים נטושים נדלקתי, נחשפתי והושפעתי (על האתר שמעתי בזמנו מהאדריכל אמיר שוהם). שרון כותב היום גם ב"רשימות", אך לצערי בתדירות נמוכה ולא תמיד על מבנים נטושים. כמו כן, הוא ממשיך באינטנסיביות לצלם את מה שנשאר.

הבוקר הסתובבנו יחד בנתניה, המטרה הייתה לראות מה קורה בתוך בית קולנוע שרון.

הצלחנו בדרך לא דרך לחדור אל המגרש של הקולנוע, אך הפתחים במבנה עצמו נאטמו באופן הרמטי בבלוקים – דבר אשר מנע משרון לצלם את חדר המקרין וממני לשדוד כל מה שנותר.

מאוכזבים מאי השגת המטרה, המשכנו לאום ח'אלד – אל שרידי הכפר הערבי שעליו נבנתה העיר נתניה. מאום ח'אלד נותרו לא מעט שרידים, לא בעלי ערך ארכיטקטוני אלא מבנים בעלי ערך אורבני ותרבותי וכן צמחים בעלי ערכי טבע (כגון עץ שקמה ענק ועתיק). מסגד הכפר למשל הפך למשרדי תלמוד תורה… (רשימה על הביקור במקום, ניתן למצוא כאן)

שרון נראה היה לי שהתאכזב גם כאן, והמשיך לאיצטדיון הקופסה שבמרכז העיר שייהרס בקרוב לטובת האיצטדיון החדש (שבנתיים בניתו הופסקה) שמחוץ לעיר.

 

אני המשכתי לבית ספר ש"י עגנון, במטרה להשלים תמונות של הקמפוס, היות והתמונות הקודמות שצילמתי בו ביום שרב, סבלו משמיים אפורים וממחסור בתלמידים בגלל השעה.

הפעם השמיים היו בעזרי, אז השילוב של הכחול עם הציבעוניות הבית ספרית היה מוצלח , והאינטרקציה עם התלמידים היבולי לתמונות טובות. התלמידים התלהבו באופן מוזר מכך שצילמתי, וביקשו ללא הפסק שאצלם אותם. למרות שזמני היה קצר (הייתי צריך לנצל הפסקת לימודים קצרצרה כדי להספיק את שילוב התלמידים בתמונות המבנים) – ביצעתי כמה תמונות מחזור – קבוצות קבוצות פשוט התמקמו מול המצלמה לצילום קבוצתי.

מכל מקום אחרי שסיימתי את ההשלמות שרונן ביקש, החלטתי להמשיך את הראש של שרון ולצלם את בית הספר בהקשר של המושג 'נטוש'. נראה לי שכאן שרון הפסיד.

הכותרת של הרשימה טוענת שכאן תגיע הבשורה על בית הספר היפה בארץ, ובאמת כך חשבתי שבזה אעסוק. אבל הרשימה משכה לכיוון לגמרי אחר, אז הלכתי אחריה אך הותרתי את הכותרת על מכונה. בסדר?

היות ועל במה אחרת תפורסם רשימה על הבניין עצמו ועל ההתנהלות בו בפועל, החלטתי שכאן אפרסם רשימה נגטיבית. הכוונה כאן לא לרשימה שלילית, אולי אפילו ההיפך: במקום להתמקד במערך הפנימי של הקמפוס והתנהלות התלמידים והסגל – מתוך מבט מתאים, כאן אסתובב במרחבים המקיפים את בית הספר.

מסתבר שאל מול הסדר הבית ספרי המורכב בין השאר ממערך של צורות וצבעים, מתקיים מבט אל המרחבים הפרועים שמחוץ לכתלי בית הספר והמקיפים אותו מכל עבר. המבט מהחוץ אל בית הספר הוא מבט אחר, כזה המביט מתוך התוהו-ובוהו הנשכח אל בניין בית הספר המאורגן והמסודר.

זה המבט כאן.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

לפני שבועיים למרות השרב הכבד, ביקרתי עם שאול בבית הספר, במהלך הביקור שאול פגש חבר ותיק אותו הוא לא ראה שנים. את השם הוא לא זכר, אבל אחרי הכל – חברים נשארים חברים.

 

 
 
 
 
 
 
 
בית הספר ש"י עגנון, נתניה
אדריכל: אברהם קוריאל, 2004-1995
-ולבנתיים, אתר עשיר בחומרים ועידכונים בתחום העיצוב העירוני-

 

:להנאתכם רשימות נוספות בתחום מוסדות החינוך בישראל

סיבוב בשיכון ד' בבני ברק (מעונות העובדים של הדוסים)

כשכתבתי את הרשימה על בית הכנסת בשיכון ה' (שהפכה מאוחר יותר לעבודה אקדמית), נדלק בי הניצוץ של הסקרנות כלפי העיר שתמיד הייתה בשבילי חור שחור בתודעה: בני ברק.

בני ברק מאז ומעולם הייתה החצר האחורית של תל אביב בשבילי, יותר מרמת גן אך פחות מפתח תקוה, כך שמעולם לא דרכה כף רגלי הטהורה בעיר זו, עד שהתחלתי להתעניין בה ממש לאחרונה – והפלא ופלא, ניגלו לפני מכמניה ורבים הם.

בעקבות זאת, השאלתי מהספריה של האוניברסיטה את כל הספרים העוסקים בבני ברק (יש כאלה 7-6) והתחלתי להשוות. בספר "בני ברק בת כ"ה" שיצא לאור על ידי עיריית בני ברק, בשנת 1950 לכבוד חגיגות 25 שנה ליישוב הבאתי את מרבית החומרים המובאים ברשימה קצרה זו.

 

בהקדמה לספר סוקר העורך בלשון מליצית את תולדותיה וסגולותיה של העיר הצעירה-זקנה בה גרים מלאכים: "מדבר שממה הפכו בני ישראל, עקשנים בני עקשנים, נחשונים בני נחשונים, שתורה היתה נר לרגליהם ואור לראשיהם, עליר עברית גדולה ופורחת, בני ברק הפכה אכסניה של תורה וגדולה במקום אחד". אין לי מושג עם השיר "ברחוב הנשמות הטהורות" נכתב על בני ברק (למרות שהוא מתלבש עליה כמו כפפה ליד). אבל מכל הספר הזה עולה ריח של טוהרה הבאה כניגוד לתועבה של העיר העברית הראשונה.

מכל מקום, במהלך המחקר שערכתי על בית הכנסת ושכון ה', אמרו לי שמבחינה ארכיטקטונית הרי ששכון ד' של "הפועל המזרחי" – זה המקום שאני חייב לבקר. אז ביקרתי ובאמת אחלה של פרויקט.

הבני ברקים בעצמם לא מעריכים את המקום בו הם חיים, וכך גם לא כל חוקרי תולדות מפעל הבניה הישראלי. כך יצא שבני ברק, נותרה אמנם יעד לחוקרים אנתרופולגים או סוציולגים, אך לא חוקרים של המערך הפיסי המתגלה כבעל ערכים מגוונים.

בשונה מתל אביב ורמת גן שתוכננו כערי גנים, תוכננה בני ברק כמושבה חקלאית בעלת אופי חרדי. בתכנית בניין העיר הראשונה, האופי החקלאי בא לידי ביטוי בכך שהחלקות היו בנות מספר דונמים כל אחת ליצירת משקי עזר, וכן הוקמו מחלבות ופרתות מרוכזות. רחובות המושבה נקראו בעקבות שמותיהם של תנאים שאיכלסו את המרחב הקרוב לעיר, כדוגמת רבי עקיבא, רבי טרפון ורבי יהושע.

כיום לא נותר שריד ופליט למושבה החקלאית, למעט מערך הרחובות הראשיים והמרכז המסחרי ההיסטורי. משקי העזר, החקלאות, הרפתות והמחלבות – נעלמו מזה שנים מנופה של העיר.

בשנות ה-30 בדומה לערים השכנות שספגו גידול משמעותי הודות לגלי העליה החמישית, הפכה בני ברק ממושבה שכוחת אל לעיר צפופה, סואנת ושוקקת חיים. יחד עם זאת, המשיכה לשמור על אופיה הדתי. החברה הדומיננטית בעיר הייתה דווקא משויכת לתנועת "הפועל המזרחי". תנועה זו שהפעילה מספר חברות בניה באותה העת, משכנות, הבונה ומשהב, הקימה החל משנות ה-40 כמה וכמה שכונות מגורים לחברי התנועה.

בשנת 1944 הוקמה שכונת המגורים הראשונה של התנועה בעיר שהכילה 40 יח"ד, ועם הקמת המדינה הוקמה השכונה הרביעית לציבור זה – שיכון ד'.

שיכון זה שהוקם במרכזה של העיר למרגלות הגבעה עליה עתידה לקום שנים ספורות לאחר מכן קריית ישיבת פוניבז' הכילה 56 יח"ד.

בלי קשר לבני ברק: פרויקט מדהים בו ניתקלתי לאחרונה הוא "אופניים לכולם". במסגרת זו, מוקמים מועדוני אופניים לילדים ולנוער המעודדים את השימוש באופניים ומגבירים את המודעות לשימוש. בנוסף, מסייע הפרויקט ברכישת אופניים לאלה אשר אין ידם משגת, ובכך לבד מוסיף ערך חברתי משמעותי לנושא.

גם בכפר-סבא פועל מועדון שכזה, והוא שוכן במבנה היחיד ששרד מהכפר הערבי כאפר סאבא שנחרב ב-1948.

שיכון ד' מורכב ממבנים טוריים המוסדרים מסביב למרחב ציבורי משותף ואליו פונים כל בתיה של השכונה הקטנה. בתצלום הפנוראמי המצורף ניתן לראות מבט מפסגת הגבעה עליה הוקמה ישיבת פוניבז', בעת שבתי השיכון היו בשלבי בנייה מתקדמים, והשכונה עדיין הייתה טבולה בפרדסים ושדות חקלאיים שהופשרו תוך זמן קצר לבנייה.

לבד מהטיפול במרחב הציבורי, ניתן דגש לשני מרכיבים בתיכנון מבני השכונה, וזה בתחום הממשקים שבין המרחב הפרטי לזה הציבורי. במפלס הקרקע העניק האדריכל לדירה חלל ביניים המתאפיין בקימרון המובלט באבני סיליקט אדומות, ובמפלס העליון הדבר בא לידי ביטוי בגרם מדרגות פתוח המלווה את המבט על החצר המשותפת.

למרות מבטיהם החודרים והסקרנים לא פחות של דיירי השכונה הנוכחים של השכונה (חרדים שהדירו את רגליהם של חברי הפועל המזרחי כבר לפני שנים רבות), נעים להתסובב במקום.

ריכוז המבנים מסביב לשטח ציבורי משותף הסמוי כמעט לגמרי מהעין של ההולך ברחוב הראשי הסמוך – מעניק למקום איכויות המצויות בשלל מעונות העובדים שהוקמו בתל אביב וזכו לפירסום רב, לא מעט הודות לאדריכלים הצעירים והמבטיחים שהשתתפו בתכנונם.

קשה לי להאמין שבעוד 16 שנה כשבני ברק תחגוג 100 שנה להווסדה, החגיגה תראה כמו שחגגו 100 לפני חודשיים עם זיקוקי דינור, ריטה, ברי וטייס למוד קרב. מה שכן, בדומה לתל אביב – גם כאן בטוח ישכחו את אלה שהיו חלק מהעיר, ברחו ונשכחו…

 
לתמונה ברזולוציה גבוהה – לחץ כאן
 
 
 
 
 
 

אז יש מצב לארגן איזה סיור אורבני בבני ברק? מישהו יגיע?

סיבוב גרפיטי ברחוב הס בתל אביב

יש לא מעט כתובות ואיורי גרפיטי בתל אביב, וחלקם אף ברמה יצירתית גבוהה עד כדי כך שהן ממש יצירות אמנות. אחת מהדוגמאות לכך, והמוצלחת ביותר לפי דעתי – היא הדמות שמלווה אותי כבר למעלה מ-7 שנים.

עד שהתחלתי לכתוב פה, הייתי מעלה לויקיפדיה העברית לא מעט תמונות. בגלל שיש שם ילדונים שעשו עם התמונות האלה מה שהם רוצים, הפסקתי עם זה. בכל מקרה מאות התמונות שהעליתי נותרו שם. כמה מהן נמצאות בערך גרפיטי.

אין לי מושג מי היוצר שלה, והייתי שמח להתקל בו. אולי הוא היה תלמיד בבצלאל, מפני שבחדר המדרגות בבצלאל – הדמות הזו הופיעה לא אחת. ברחוב הס ישנה ממש גלריה של האמן (צמוד למגרש מוגרבי), וכשהסתובבתי שם שלשום עם המצלמה, בחרתי לצלם חלק מהיצירות.

למרות שהדמות בקושי מתייחסת למצב בישראל בכלל או בתל אביב בפרט – אני מוצא את עצמי נמשך אליה: היא בנויה טוב, היא סימפטית, היא מודולארית אך יחד עם זאת פלקסבילית להחלפת זהויות וצורות. היא ארכיטקטורה אקספרימנטאלית פנטסטית. אמנות רחוב כמו שכזו צריכה להיות, ושתורמת לחיים במרחב הציבורי.אם מישהו היה מעלה אותה על הגדר שלי (אותה אין לי זכות לפרק, היות והיא שייכת לעוד כמה שכנים) – אז הייתי אדם יותר מאושר.

לא מעט נכתב כבר על הבלוג הפנטסטי של מיכאל זילברמן הקרוי בפשטות "גרפיטי בתל אביב". הבלוג כולל תיעוד נדיר ומוצלח של כתובות הגרפיטי השונות המאכלסות את העיר, ומתעדכן מידי יום.

עצם העובדה שאמנות מוצגת באופן חופשי ולא מוסדר במרחב הציבורי, היא מרכיב היוצר אירוע ברחוב. במקומות כמו שוהם או גבעת שמואל בהם הסדר שולט, וניתן להכריז בהם בקולי קולות (אף שאיש לא יקשיב) על מות הסובייקט, הצעירים לא ייעזו לרסס את יצריהם על הגדרות והקירות המצופים באבן מלאכותית או בקרמיקה. ייתכן שהחיים האורבנים יתחילו בהם ברגע שהגרפיטי יפלוש אליהם ויתחיל לדחוק את הסדר אל השוליים. שם מקומו.

 

 

בשונה מכתובות הגרפיטי שתמיד מנסות למחות על עוול פוליטי או חברתי, הדמויות הידידותיות הללו באו ללוות בשמחה את הולך הרגל או המשוטט העירוני.

עמותת מרחב מפעילה מזה כחודשיים בלוג העוסק בנושאים הקרובים לעמותה הדוגלת בחיזוק המרחב העירוני, על פני זה הפרברי. את הבלוג מנהל ועורך יואב לרמן – שמחזיק בעצמו את אחד מהבלוגים הטובים היום ברשת.

איכות הדברים המובאים בבלוג זה, טמונה במגוון הכותבים המשתתפים בו (בין השאר משרבט שורות אלה) החל מפרופסורים קשישים ומלומדים, וכלה בצעירים פוחזים. חוצפה לא תמצאו שם (עדיין, כי צינזרו לו את הרשימה).

וכמו שכתב המשורר אביהו מדינה:

באתי לעולם לא שאלו את פי

מה אבקש ומה חפץ ליבי

באתי לעולם וכבר הכל קיים

וכמו כולם אני רק בן אדם

עייף ומאוכזב ורק חולם

להיות אדם

….נו? מישהו יודע איך אפשר לקבל את הגלופות, כדי שאפזר גם אני כמה מהן ברחוב שלי?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רשימה על אמן הגרפיטי SENED ורשימה נוספת מתערוכתו בגלריה גרוס
 

סיבוב בתחנת הרכבת הטורקית בסבסטיה

"בלילה של ה-5 במרץ נעשה הניסיון הרביעי של גרעין אלון מורה להתנחל ליד שכם. במבצע 'מסירות נפש' נטלו חלק רק חברי הגרעין, כמאה וחמישים במספר. הוא הוכן במשך כשלושה שבועות, תחת מעטה כבד של חשאיות. יום קודם ליציאתם התכנסו המתנחלים במגדיאל, בביתו של אחד מחברי גוש אמונים. המכוניות רוכזו בפרדס.

בתשע וחצי יצאה השיירה לדרך. המסע התנהל בכביש טייבה-טול כרם, ומשם המשיך לשכם בתוואי שהסיירים איתרו בעוד מועד. בשעה עשר וחצי הגיעה השיירה אל תחנת הרכבת בסבסטיה, ועמה משאיות עמוסות במצרכי מזון, מקרר חשמלי, גנרטור וחלקי מבנה. התחנה הישנה קידמה את פניהם כבנים השבים הביתה. מיד החלו בהקמת שני מבנים מודולריים ומבנה אבן. תוך שעה הופעלו במקום מטבח, חדר אוכל ובית כנסת. כל הלילה עבדו לאור פנסי גז, ועם בוקר ניצבו על עמדם שני צריפים וחצי מבנה אבן" (גרשון שפט: 'גוש אמונים – הסיפור מאחורי הקלעים', ספריית בית אל, 1996).

.

להמשיך לקרוא

פול דוידוף: הגנה ופלורליזם בתכנון (תקציר הרצאה חלוצית בנושא שיתוף הציבור בפני תלמידים משנת 1965)

פול דוידוף (1930-1984) היה בהכשרתו עו"ד ומתכנן ערים, אשר משנת 1958 החל לעסוק במקביל גם בהוראה במספר מוסדות וכן בכתיבה. מאז שנת 1961 השתלב במערך רשויות התכנון של המגזר הציבורי בארה"ב, ויחד עם זאת המשיך לעסוק בהוראה ותיאוריה של תכנון.

את התקציר שלהלן, תרגמתי כחלק ממטלות הקורס 'אוטופיות כמתודולוגיה של חשיבה ותכנון', המועבר על ידי ד"ר טלי חתוקה, במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב.

המאמר מייצג את ראשיתו של מיסוד מהלך דמוקרטי מבורך, שכיום הנו מובן מאליו, אך בשעתו היה צורך להאבק בכדי להוציאו אל הפועל.

את הצד האוטופי שבדברים, ניתן למצוא בפנייה אל המתכננים, ליצירתו של סדר תכנוני חדש, בו הופך המתכנן לאיש הרנסאנס המביא לשינוי.

 * * *

התקווה לעתיד התכנון, טמונה בכך שננהג באופן פתוח ומזמין כלפי בחינתם מחדש של ערכים פוליטיים וחברתיים. קבלתה של עמדה זו, תביא לכך שהמתכנן יפסיק לפעול באיטיות של טכנאי מעבדה ויתחיל לפעול כאדם המשרת את הלקוח. כיום, מקובל שהמתכנן נועד להעשיר את המידע למקבלי ההחלטות, וזאת על חשבון עמדות של מטרות, חזון ואידיאלים.

החברה מורכבת מקבוצות רבות, ועל המתכנן להתייחס לאותן קבוצות הקשורות לתכנית, היות ולכל אחת מהקבוצות רצונות משלה, אשר חייבות למצוא את ביטוין בתכנית. במידה והתכנית לא תתייחס לכל הכוחות המניעים את העיר, תהיה התכנית חסרה והמתכנן יימצא כבוגד ברצון הלקוח. תכנית המתייחסת לכל אחת מהקבוצות, מממשת למעשה עקרונות דמוקרטיים בסיסיים, המאפשרים לכל אדם להשפיע על הסביבה בה הוא חי ופועל.

 

                            שיתוף תושבים בתכנית האב האסטרטגית בכפר-סבא, 2008

תפקיד זה המוטל על המתכנן, מחייב אותו לדעת ליצור שיווי משקל ואיזון בין הכוחות השונים ובכלל זה בין הקבוצות השונות ובין הממסד. באמצעות דרך זו, ניתן יהיה למממש את השאיפה להגיע לאמת בתכנית, בדיוק כפי שמבקש זאת החוק.
שיתוף הציבור חייב להיעשות בדרך אשר תאפשר קשר ישיר ורציף בין המתכנן לבין הציבור. במהלך זה, על המתכנן לשמוע את הציבור ולהסביר לציבור בלשונו את חלופות התכנון ומשמעותן. בנוסף, המצב הנוכחי בו קיימת רשות אחת בלבד המכינה תכניות – הנו מצב הפוגע במגוון הרעיונות והקולות היכולים לעלות במידה והיו מוצעות תכניות או חלופות נוספות על ידי הציבור. צעד כזה, אשר יעודד תכנון על ידי גופים שאינם ממסדיים, מביא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר את המונח 'תכנון פלורליסטי'. כמו כן, יש לעודד את כל אותם גורמים המבקרים ללא הפסק את התכנון הממסדי – להצטרף ולהעלות הצעות תכנון אלטרנטיביות לאלו המוצעות על ידי הממסד.
מבנה התכנון הנובע מאינטרס של קבוצות,  צריך להתייחס לכל הקבוצות הנוגעות לתכנית ובכך להפוך את הציבור ממגיב ליוזם. העובדה כי עד היום, הציבור כמעט ואינו מעורב וכל שכן אינו יוזם תכניות – הינה דבר מביש ומחפיר לחברה שלנו.
הארגונים שצריכים ליזום תכניות, בראש ובראשונה הינן התנועות הפוליטיות. אכן, כיום התנועות הפוליטיות אינן בנויות להתמודד עם תכנון תכניות, אך צעד זה הנו אידיאלי וראוי כי יפותח ויעלה על הפרק בפני ראשי התנועות. כמו כן, משימה זו ראויה להתממש על ידי ארגונים המייצגים אינטרסים ציבוריים, והתארגנויות מחאה היוזמות על פי רב עצומות שבכוחן לגייס הון אנושי.
המימון לתכניות הללו צריך לבוא ממשאבים עצמיים של אותם ארגונים, מקרנות או באמצעות הממסד, כשהמצב האידיאלי הוא שקרנות מסוימות יפעלו באופן ייעודי בתחום זה. יחד עם זאת, נראה כי מימון ממסדי הנו הדרך הטובה והבטוחה ביותר לקידום ומימוש הרעיון.

דוידוף נחשב למייסדה של התנועה לתכנון תומך (The Advocacy Planning Movement ). במסגרת זו, ראה את תהליך התכנון כמורכב משלושה חלקים: מבחר של מטרות ויעדים, חלופות תכנון והשתוקקות לתוצרים.

ברשת האינטרנט קשה למצוא חומר על דוידוף ופועלו, אך דברי הערכה רבים מפוזרים באתרי תכנון ברשת. ועדת הפרס שנקבע על שמו, סיכמה את אישיותו באופן המחמיא כי: "פול דוידוף היה אדם עקשן לצדק, הגינות בתכנון…".

כיום, עם התקדמותם של תהליך ההפרטה, מוצאות תכניות מידי הממסד ונמסרות לידי המגזר הפרטי, דבר אשר מחליש במידת מה את התכנון הממסדי. לצרוך כך נוצר מצב בו ועדות התכנון הינן הגוף האחראי על פיקוח ואישור התכניות, אך גוף זה אינו מייצג את רצונותיו השונים של הציבור, ומהווה גוף לא דמוקרטי בעליל בקבלת ההחלטות. גוף זה צריך להיות חלק מהזרוע המבצעת או הזרוע המחוקקת, או בשילוב של השתיים. חייבים אם כן, לפעול בדרך דמוקרטית בבדיקת תכניות בניין עיר.
מתכנן הערים החדש צריך לערב את מרכיבי התכנון הפיסי, עם התכנון הכלכלי והחברתי, וזאת ללא התערבות מתמדת של רצון ראש הרשות וחברי המועצה. לכן על המתכנן להוות סנגור בפני הממסד, ולשמש כיועץ הרואה בטובת העיר, ובכך לשכנע את הממסד בדרכה ומטרותיה של התכנית. באופן זה, התכנון לא רק יהיה יותר יעיל ויהווה כלי עבודה לרשות, אלא יביא לכך שיתקיים המפגש המיוחל בין התכנית הנושאת נושאים כה חשובים אל התושבים.
בנוגע לחינוך המתכננים: עליהם להיות לא רק בקיאים בתחום כזה או אחר, אלא עליהם לשאוף ללמוד ולהיחשף לכמה שיותר תחומים (ובהם: פילוסופיה עכשווית, סוציולוגיה, משפטים, מדעי החברה ועיצוב עירוני), כל זאת בכדי שהמתכנן יהיה בעל יכולת לזהות לנתח ולהבין תופעות. בסופו של דבר, המטרה העליונה היא להעמיד דור חדש של מתכננים אשר ייגש לתכנון העירוני מתוך נקודת מבט פתוחה ורחבה ככל הניתן בכדי להעניק לנו סביבת חיים יפה, מרתקת ומאתגרת יותר.

* * *

בבלוג המרתק של רוד גודספיד (חוקר ב-Boston Metroplitan Area Planning Council – המייצגת 101 רשויות מקומיות המצויות במטרופולין בוסטון), מצוין כי כבר בשנת 1909 בשיקגו נערך צעד ראשון וחלוצי בתחום שיתוף הציבור. יחד עם זאת, רק בשנות ה-60 החלו להשמע קולות, הקוראים למסד את הנושא כחלק מהליך קבוע. ( ;

סיבוב בבית העם הנטוש ברשפון

 

בין העיר והפאליק, על חוף השרון

מושב לתפארת, קוראים לו: רשפון.

אלוף ירקות הוא, לו שיא בבוטנים.

רק תש לו כחו בענף טרקטורים.

                        אמת, נכון! זאת היא רשפון!

כך נפתח ההמנון של המושב רשפון, כפי שניכתב על ידי חבר המושב גרשון גץ, ופורסם בחוברת מיוחדת שהופקה על ידי מזכירות המושב לכבוד שנת חצי היובל למושב ב-1961. רשפון הוקמה אי שם באמצע שנות ה-30 כשהמאבק על האדמה בין האוכלוסיה הישראלית לאוכלוסיה הערבית היה קשה ומר. כיום, אין כל זכר לכל אותם כפרים ששכנו במרחב זה, ובכללם הכפר אל-חרם (520 תושבים) והכפר אג'ליל (870 תושבים), כך גם אין כל זכר לכל אותם אנשים שנאחזו באותה העת בקרקע בכל כוחם.

למבקר מבחוץ, נראה שרשפון איבדה את זהותה, ומבתים קטנים ופתוחים וקהילה מאוחדת ותרבותית, נותרו גדרות, שלטי פירסומת, BMW, שפע של הזדמנויות נדל"ניות …ובית תרבות נטוש, עזוב וריק – המשקיף על השדות האחרונים שנותרו בשולי היישוב. 

 

 

ביום שני בבקר בדרך לנתניה, הצעתי לשאול במפתיע לבקר במבנה "בית העם" העומד מוזנח ושומם ברחוב הפרחים בקצה המזרחי של רשפון.

לשאול לא הייתה הרבה ברירה אלא להסכים, היות ואני אחזתי בהגה, ועוד לפני שסיימתי להעלות את ההצעה, כבר סטיתי מכביש מס' 2 אל תוככי המושב. על בניין בית העם, שמעתי לראשונה מד"ר משה, שלא העז להיכנס לבניין הנטוש וחשב שהמדובר כאן בבית הכנסת – אז לכן חשיפתו של בית העם ורשימה זו היא הודות לו.

כבר ברחובה הראשי של רשפון, משני צידינו שלטי ענק המכריזים על מיני עסקים, והמסתירים את בתיה הצנועים והפשוטים שבעבר היוו את גאוות המושב. לצידם, ניצבים בתי הפאר הכובשים להם אט אט את מקומם ברשפון, ומזכירים לכל שעתיד המקום ככל הנראה להפוך לגרסת הטלאים של המושב השכן כפר שמריהו שכבר שנים מוביל לצד סביון, כשכונת הוילות של האלפיון העליון.

ארץ ישראל הישנה והטובה עדיין מצויה ברשפון – ואת בתיהם של אותם מיישבים וצאצאיהם עדיין ניתן למצוא כאן, אבל נדמה שהיא אט אט דועכת, נדרסת ומתאדה באוויר.

בדומה לחדרי האוכל בקיבוצים, נבנו בתי העם במושבי העובדים, כמבני ראווה המקרינים את עוצמת היישוב ויכולותיו. כך גם בית העם ברשפון, שגודלו ומורכבותו עומדים בניגוד חריף לבתי המושב הקטנים והשקטים.

מבנה בית העם בכללותו מורכב ממספר מסות, אשר כל מסה מייצגת פונקציה שונה. מבנה דומה כזה בארץ, אם כי מוקדם בהרבה למבנה זה, הוא בניין חדר האוכל בקיבוץ גבעת השלושה הנטוש (כיום בלב פתח-תקוה) אותו תיכנן בשנות ה-30 האדריכל אריה שרון, והוא מבוסס באופן מובהק על תפיסת עולמו של הפילוסוף האוסטרי לודוויג ויטגנשטיין.

היות ורשימה זו מתמקדת במבנה נטוש, אני ממליץ לצפות בכל 9 הדקות של הקטע המצורף כאן – המציג את הקומפלקס המרשים והנטוש של Hotel Citroen, כפי שהוצג באחת הסצנות המפתיעות בסרט האהוב עלי מהעשור האחרון. ואם התרשמתם מהעוצמה האמריקאית אז צפו גם בזה. צפיה מהנה!

מאמצים לא מעטים השקעתי בניסיון לאתר את שמו של האדריכל של בית העם במושב רשפון: במחלקת ההנדסה של המועצה המקומית איבדו את התיק, ובמזכירות המושב אף פעם האיש שמכיר את הארכיב לא היה (חופשה/מחלה/הצגה), כך שהפרט החשוב הזה בהבנת המבנה – חסר לי בנתיים.

בכל מקרה, ניתן בנתיים להמשיך ולהנות מהבניין המרתק והמרשים הזה העומד כעת כרוח רפאים, עדות אילמת ומרהיבה לחיים שהיו ואינם. למושב שאיבד את זהותו ואת ערכי התרבות עליהם הושתתה הקמתו, ואבדו יחד עם אובדן מייסדיו.

בית העם מוצב כאמור בפאה  המזרחית של היישוב, בסמוך לקצה הרחוב הראשי המוביל מדרך חיפה. בסמוך לו פועלת עד היום הצרכניה המקומית, שהופכת את המקום למרכז בו ניתנת לתושבי רשפון ההזדמנות להפגש באופן בלתי אמצעי.

רחבת בית העם, הנפרסת בכניסה לבניין, מוגבהת מעל למפלס הרחוב ב-2 מטר ומקושרת אליו באמצעות גרם מדרגות רחב. על פי חתך הזהב, נפער אל תוך הרחבה פתח הכניסה המוביל אל אולם המבואה רחב הידיים, בעל תקרת קורות בטון חשופות – המותירות רושם רב בעיני המבקר, ומחזקות את הפרספקטיבה של החלל הארוך. בקצה האולם ניצב לו דומם ומאובק פסנתר כנף שחור וגדול עטוף ביריעות ניילון.

בחלקו הדרומי של החלל, ניצב גרם מדרגות פתוח, בו הושקעה מחשבה בכל פרט, כשהשיא הנו תקרתו האדומה של חלל המדרגות – העומדת בניגוד לצבעי הלבן-אפור של המבנה כולו. מדרגות אלה, מובילות למעלה אל גג הבניין המשמש היום בעיקר את היונים, ולמטה אל חדרי השירותים.

בין אולם המבואה לבין אולם המופעים עצמו, מוצבת מחיצה הניתנת להזזה לשם איחוד שני האולמות.

אולם המופעים המשופע, כעת ריק מכסאות, ולבד מפסי גופי התאורה המרשימים הקבועים בתקרת האולם (ונראים כתוספת מאוחרת, על אף שלא אתפלא אם הם מקוריים) – המרכיב הבולט באולם הוא דווקא מה שמחוצה לו. מבעד לשורת חלונות אורכיים הניצבים בחזיתו הצפונית והאלכסונית – ניתן להשקיף אל השדות המוריקים, הפרוסים למרגלות רכס הכורכר עליו ניצב בניין בית העם. כאן, עצרתי עם שאול מהתרוצצותינו הנלהבת ברחבי המבנה, משתתקים לנוכח השדות המתים המשלמים את המחיר.

בשורה התחתונה והאופטימית – לרשפון האופציות לא נסגרו. ייתכן ובבית העם טמון עתידו של היישוב, כך שבאמצעות הגדרה מחדש לתכני המבנה הציבורי הענק הזה – ניתן יהיה להקרין על היישוב כולו ולחזק את הקהילה המקומית, שנראה שנדרסה ונשחקה במהלך השנים. לתפיסתי, המכשלה המרכזית בתוכן הקודם של הבניין – היא שהתוכן היה חד-גוני. בעקבות זאת, המבנה שימש אך ורק כאולם התכנסות למופע או הרצאה – ייעוד שמפעיל את המבנה שעות ספורות בלבד במהלך כל שבוע (וזה עוד במקרה הטוב). מדובר כאן במבנה ציבור שעלות החזקתו גבוהה, ולכן חובה עליו לענות על דרישות הציבור כולו: בכל הגילאים ומכל המעמדות ביישוב הבוגר. יש למצוא ייעוד למבנה כך שייחד אותו משאר האולמות באזור (כי הרי תוך חמש דקות אתה בסינמה סיטי או היכל התרבות חסר הזהות של הרצליה).

מבנה בית העם ברשפון, הוא מהמבנים המרשימים והטובים שניתקלתי בהם בעת האחרונה, ואני מקווה שגם בני רשפון יוקירו את ערכיו – והם עוד רבים, היות ולא נחשפתי לערכי המורשת שלו. כולי ציפייה כי הרשפונים יקומו וייתפסו את עצמם וישיבו את הבניין אל החיים, ובאמצעותו ישכילו לעורר, לאחד ולייחד את קהילתם.

אסיים בציטוט מאותה חוברת ממנה ציטטתי בראשית הרשימה. בחוברת זו, שהוצאה על ידי המושב בחג חצי היובל, מוצא חבר המושב ולדימיר קראוס, בבית העם את המוקד היישובי החדש:

"בית העם החדש שאנו ניגשים כעת להקמתו, צריך לשמש אכסניה הולמת בכיוון הדרוש ליצירת החברה המלוכדת הזו. לא על ידי צורתו החיצונית נשיג זאת, כי אם על ידי התעוררות הכוחות החיוביים הטמונים בתוכנו לפעולה נמרצת ויסודית. עלינו לפעול בכיוון זה, שנוכל להביא למכנה משותף את השקפות העולם שלנו הקיימות בתוכנו, בכדי שתוכל להוצר על ידי כך גם גישה אחידה לבעיות המשקיות".

מכל השגינו האחד הוא ניכר –

זאת תרומתנו "מן העיר אל הכפר".

אם יש כלל הישג עוד, שיותר הוא כביר,

זאת תנועתינו מן הכפר אל העיר!

              אמת, נכון! זאת היא רשפון!

שאלה היא: להיות או לא להיות כפר?

או שכון תל-אביבי בשם "רשפונידר"?

עוד שנה או שנתיים במקצועי אבלה;

אז בטח ובטח חקלאי רק אהיה!

שנה ושנתיים – ואין להן גמר.

בין חקלאות ועסק חוץ תקוע נשאר.

              אמת, נכון! זאת היא רשפון!

 

חזית דרומית – אטומה
 
חזית צפונית – מפנה את מבט הקהל מפנים האולם אל שדות השרון
 
חזית מערבית – החזית הראשית
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני לא יכול לכתוב על רשפון, מבלי להתייחס לפחות בשתי תמונות למבנה הסילו שבכניסה ליישוב
 
 
צילום מאת דוד גבעון
 

בעקבות מספר פניות מצד גורמים שונים מצאתי לנכון לשוב ולבקר בבית העם וכן להעלות לבד מהתמונות של הבניין המשתפץ, גם את סיפורם של מתכנניו וכן את סיפורו של הבניין עצמו. לרשימה זו לחץ כאן.

סיבוב במושבי השרון, בקדימה, חדרה וקיבוץ משמר השרון

היו לי תכניות ליום ששי, אבל אחרי שראיתי את הרשימה של שרון רז הכוללת ביקור בקדימה, יצר החמדנות שלי גבר על ההגיון. באחד התצלומים של בית ויצ"ו הנטוש שבמרכז היישוב – ניצפה שלט נהדר עם הלוגו הנצחי של ויצ"ו – בדיוק מה שמתאים לי בסלון!

התחנה הראשונה: כפר יעבץ

אז עלינו על המכונית וטסנו צפונה. בדרך, בחרנו לעצור בכמה מהמושבים המזרחים בשרון, שמעולם לא ביקרנו בהם (ונראה לי שאנחנו התיירים הראשונים במקום). בכפר יעבץ אין ממש מה לראות – יחד עם זאת, הודות לכפר יעבץ עבר הגבול הירוק עד 1967 בצמוד ליישוב, שעמד בקו הפסקת האש בקרבות תש"ח. אין לי מושג אם נותרו שרידים לאותו קו הגנה או גבול, אך זהו למעשה ייחודו של המקום – כפי שאני מצאתי.

התחנה השניה: עין ורד

במקור נקרא המושב על שם האגודה שהקימה אותו: "ארגון חקלאי תל אביב". בעקבות המיצאותו של מעיין בקרבת המקום ושמו הערבי "עין אל וארדת" שלמרות שפירושו 'מעיין היורדות [לשאוב מים]', החליטה הקק"ל לעברת את הצליל בלבד וכך נקבע השם עין ורד. ניתן ללמוד עוד על עברו של היישוב באתר המקומי.

המשכנו לעין ורד שם ניתקלנו בבית העם הענק והמרשים הניצב בלב היישוב, והניבט מרחוק.

לצערנו, המבנה היה סגור (ונראה גם נטוש), אבל שלט הסבר בכניסה (ויש כאלה לא מעט ביישוב – פעולה מבורכת שניתקלנו בה כבר בכמה וכמה יישובים קטנים), הסביר שמבנה בית העם, המזכיר מצודט טיגרט, נבנה בשנת 1937 ושימש לבד מבימת מופעים והתכנסויות, גם כספריה ומחסן נשק, ועל גגו ניצבה עמדת תצפית ואיתות. בשנת 1961 הורחב הבניין והוקם האולם, כך שהשילוב בין הארכיטקטורה של שנות ה-30 לזו של שנות ה-60 מרשימה ויפה.

מדובר באולם מופעים הגדול באופן משמעותי לגודלו של היישוב בו הוא ממוקם: 500 מושבים באולם בעל שני מפלסים כשרק היום לאחר כל ההרחבות שעבר מתגוררים ביישוב כולו 1,200 תושבים.

להמשיך לקרוא

סיבוב בקיבוץ לוחמי הגטאות ובנהריה

לפני כמה חודשים נ. התקשרה אלי אחרי שלא דברנו שנים, והזמינה אותי לראות את ביתה החדש בנהריה: בית פרטי במרכז העיר בשלושה מפלסים. ככה זה כשיש בעל הייטקיסט. אז חיכינו לאיזה בוקר שאתפנה, וכשהצלחנו לבסוף לתאם מועד נוח ומתאים לכולם, אז יצאתי לצפון הרחוק.

היא למדה איתי בבצלאל בשנה מעלי. לשמור על קשר, אך לא יצא לנו להפגש כמה שנים טובות. כשהבית החדש שלה בנהריה הושלם, החלטתי לקפוץ לבקר. בצפון הארץ מעטים משרדי האדריכלים, ולכן גם המגוון הקיים דליל ביחס להיצע הקיים במרכז, אך למרות זאת, היא הצליחה לפצוח בקריירה מוצלחת שניתן רק לקנא בה. היות ויצאתי מוקדם מהבית ולא יכלתי לבא אליה לפני 10:30, עצרתי בדרך בכמה תחנות:

התחנה הראשונה: בית לוחמי הגטאות

בניין המוזיאון המקורי תוכנן ובוצע בשלבים החל משנת 1953 על ידי האדריכל שמואל ביקלס (1975-1909), שתכנן בין השאר מבני ציבור רבים בתנועה הקיבוצית (בתי תרבות, בתי זיכרון ומוזיאונים, חדרי אוכל ובתי הארחה). שני המבנים הידועים ביותר שתכנן ביקלס הם שניהם מוזיאונים: הראשון המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר בקיבוץ עין חרוד, והשני הוא בית לוחמי הגטאות בו ביקרתי עכשיו.

 .

.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: