סיבוב בחדרי האוכל בקיבוץ בית אורן

הצניעות ובעיקר מגבלה כספית הביאו לכך שבקיבוץ בית אורן שבמרומי הכרמל, פעל חדר האוכל בצריף עץ לאורך כל השנים שבמהלכן ניתן השירות של הסעדה שיתופית, שבעה עשורים. עם סגירת חדר האוכל במסגרת תהליך ההפרטה, הוסב המבנה לאולם וגן אירועים שנקרא "בקתה ביער" וכמעט ולא נערכו בו שינויים.

בקיבוץ הוקם חדר אוכל נוסף, אך לא כזה שיועד לחברים, אלא לאורחים בלבד, כאלה שהתארחו בבית ההבראה שנוסד בקיבוץ סמוך להקמתו. בשונה מהצריף, את חדר האוכל מ-1961 תכנן האדריכל שמואל ביקלס (מילק), אדריכל המחלקה לתכנון של תנועת הקיבוץ המאוחד. הוא יצר כאן מבנה ייחודי, שבו ניתן דגש לקשר בין אולם ההסעדה ובין הנוף המרהיב הנשקף מהכרמל.

ביקלס היה "אדריכל הבית" של הקיבוץ במשך 35 שנה. הוא ערך את תכנית המתאר הראשונה עוד ב-1940, תכנן בה מבני ציבור ובראשם את היכל הכרמל (שנשרף), כאמור את חדר האוכל בבית ההבראה, וכן את מבנה המועדון והספרייה שבמרכז הקיבוץ. הוא גם התאים לטופוגרפיה המקומית את תכניות דגמי המבנים החזרתיים שהתקבלו מהמוסדות המיישבים. עוד בקיבוץ תמצאו את פסל "שילוב הדורות" (1946) שיצר הַפַּסָּל דוד פולוס.

ועל כך ברשימה זו.

.

2023 (1961)

.

.

שנות ה-30: הגבעה שעליה הוקם קיבוץ בית אורן קודם להקמתו (באדיבות אהוד בן ארי, עמוד הפייסבוק "בית אורן מאז ועד היום")

.

.

(1) חדר האוכל

עד להקמתו של צריף חדר האוכל הגדול שניצב מאז תחילת שנות ה-50 ועד היום במרכז הקיבוץ, סעדו החברים בצריף קטן יחסית. הוא ליווה את החברים עוד מאז 1936, בעת תקופת ההכשרה שנערכה לקראת העלייה על הקרקע, אותה עבר הגרעין המייסד של הקיבוץ במגדיאל (כיום שכונה בהוד השרון).

בסוף שנות ה-40 גדל הקיבוץ והמבנה הוותיק כבר לא ענה על הצרכים. את סדר פסח או את חג העלייה על הקרקע למשל, שבהם נדרש היה להושיב את כל חברי הקיבוץ בו זמנית וגם אורחים ערכו באולם גדול יותר. כך נבחרה בשנה אחת הרפת ובשנה אחרת הלול כדי לקיים בהם את הסעודה החגיגית.

עם הקמת המדינה ייבאה לארץ הסוכנות היהודית קבוצה גדולה של צריפי עץ להרכבה מתוצרת גרמניה. צריפים אלה יועדו בעיקר לשמש כחדרי אוכל בקיבוצים בכל רחבי המדינה. אחד מאותם הצריפים נמסר תחילה לקיבוץ קדמה שהוקם בשפלה (והתפרק בהמשך). חלקי הצריף נמסרו ארוזים, אך בקדמה לא הזדרזו להרכיב את המבנה החדש שיועד להחליף את צריף העץ הקטן. לכן, נמכר הצריף ב-10,000 לירות לקיבוץ בית אורן שהזדקק למבנה חדש ומרווח יותר (גדול פי 2.5 מהצריף הוותיק) שישמש לחדר אוכל.

.

שנות ה-40: צריף חדר האוכל הישן (באדיבות אהוד בן ארי)

.

שנות ה-40: צריף חדר האוכל הישן (באדיבות אהוד בן ארי)

.

.

מיקומו של חדר האוכל נקבע על השטח שבו עמד צריף חדר האוכל הישן. המטבח ששימש את חדר האוכל הישן נותר במקומו והפך לאגף במטבח המורחב של הצריף החדש. בהמשך, הורחב המטבח כמה פעמים (בתכנונו של האדריכל אילן בר אילן).

גם בבית אורן התעכב מהלך ההרכבה של הצריף החדש, והוא נותר ארוז במשך קרוב לשנתיים. מידותיו של הצריף המקורי היו 30 מטר אורך ותשעה מטרים רוחב. ממדים אלה התגלו כצרים מידי לצורך הצבה של שני שולחנות אוכל עם מעבר רחב ביניהם. לכן, כשניגשו להרכיב את הצריף בוצעה בו במקביל גם הרחבה.

כפי שנעשה כמעט במקביל בקיבוץ בית העמק עם אותו דגם של צריף, נערך תכנון מחודש לצריף בידי האדריכל שמואל ביקלס (1975-1909), באופן שאיפשר את הרחבתו בכמעט שני מטרים, זאת באמצעות תוספת רצועה לכל אורך מרכז הגג. רצועה זו היתה מוגבהת מעט מעל לגג המקורי, כך אפשרה גם תנועת אויר ושחרור טבעי לאויר חם שהצטבר בשטח הגג. במטרה לפתור בעיית רעש שנוצרה באולם הגבוה והרחב, הותקנה תקרה תלויה מסלוטקס. בנוסף, את עמודי המבנה שצמודים לדפנות, סובבו בעת ההרכבה על צירם ב-180 מעלות, כך התקבלה דופן ישרה ולא מקוטעת, כשאת החלונות המקוריים החליפו בחלונות גדולים יותר.

.

1955: הקמת צריף חדר האוכל החדש (באדיבות אהוד בן ארי)

.

אפריל 1955: לקראת הארוחה החגיגית שחנכה את חדר האוכל החדש, משמאל הוצב פסנתר (באדיבות אהוד בן ארי)

.

1955: ארוחה, ברקע תח החלון הגדול שממנו נשקף נוף הכרמל והים (באדיבות אהוד בן ארי)

.

1955: חזית חדר האוכל ביום חנוכתו (באדיבות אהוד בן ארי)

.

.

פתח חלון גבוה ורחב נקבע בקצה האולם הפונה לכיוון דרום-מערב ותפקידו היה לחזק את קשרי המבט בין הסועדים באולם ובין הנוף הסובב. אלמנט זה חזר והופיע ברבים ממבני הציבור המרכזיים שתכנן ביקלס לאורך השנים. ביקלס סיגנן את החלון באמצעות סיומת עליונה בצורת גמלון, שהיה בה משהו מהנאו-קלאסיציזם שאימץ האדריכל בוגר הפוליטכניקום של לבוב ושילב בגישתו המודרנית.

בחלון הגדול הותקנה עבודת ויטראז', מעשה ידיה של חברת הקיבוץ תרצה בן חיים, שהפעילה בבית אורן ענף לייבוא זכוכית צבעונית ליצירת ויטראז' וציוד נלווה.

.

שנות ה-80: חזית חדר האוכל עם החלון הגדול (באדיבות אהוד בן ארי)

.

שנות ה-60: אסיפת חברים התקיימה מידי מוצאי שבת בשעה תשע בחדר האוכל (באדיבות אהוד בן ארי)

.

שילוב אמנות באדריכלות בא לידי ביטוי בחלון הגדול (באדיבות אהוד בן ארי)

.

.

הארוחות שהתקיימו בחדר האוכל היו משותפות להורים ולילדים. שלוש ארוחות הוגשו כאן – בוקר (9-8), צהריים (13-12) וערב (20-19).

השפעות קולינריות על המטבח בבית אורן מקורן בחברי הקיבוץ הוותיקים שייסדו את המטבח והיגרו מאוסטריה, רוסיה, רומניה ומעט גם מצפון אפריקה. יותר מכל המנות זכורה לטוב הממליגה שאותה הביאו החברים שהיגרו מרומניה, ומנה זו הוגשה מעת לעת בתום ארוחת הערב. מקור מרכזי לחומרי הגלם היו הענפים השונים שהחזיק הקיבוץ – עופות שגודלו לבשר ולביצים וכן רפת חלב. ממטעי התפוחים, האפרסקים והשזיפים הכינו לרוב ליפתנים שהוגשו כקינוח.

לבד מהסעדה שימש חדר האוכל לב לקהילה השיתופית. בחדר האוכל התקיימו כל ההתכנסויות והחגיגות הגדולות. מידי מוצאי שבת בשעה תשע בערב התקיימה אסיפת החברים. בימי שלישי ולפעמים גם בשישי הוקרן סרט קולנוע. בלילות הקיץ פרסו מסך על חזית חדר האוכל והחברים התיישבו על מחצלות שנפרסו על הדשא. לצורך כך רכש הקיבוץ כבר ב-1947 מקרן 16 מ"מ ובקצה אולם האוכל הוקם חדר מקרין.

בתחילת שנות ה-80 ערך האדריכל שלמה גלעד תכנית להקמתו של חדר אוכל חדש במקום מבנה הצריף. כשלב ראשון נבנה בצמוד לצריף אגף מבואה שכלל מלתחות, מבואת כניסה ומשרד דואר ויועד לשמש בעתיד גם כמובאה לבניין החדש. אלא שמחסור בתקציב מנע את הקמתו של חדר האוכל החדש והצריף נותר במקומו.

חדר האוכל הפסיק לפעול ב-1996. הוא לא עמד בשממונו זמן רב, אלא הושכר עד מהרה לגורם פרטי, ויחד עם הדשא הגדול הסמוך לו הוסב לאולם אירועים, שנקרא כיום כאמור "בקתה ביער".

.

1964: מסיבת פורים (באדיבות אהוד בן ארי)

.

1981: קבלת גרעין שנהב (באדיבות אהוד בן ארי)

.

.

החלון בחזית חדר האוכל מוסתר כיום בעץ

.

מאז שנסגר חדר האוכל ב-1996 פועל כאן אולם אירועים "בקתה ביער"

.

רחבת הריקודים

.

החלון הגדול

.

משמאל תא המקרין שהוקם לאחר שנרכש מקרן 16 מ"מ

.

המטבח

.

.

(2) מועדון וספרייה: היכל הכרמל והמבנה החדש

"היכל הכרמל" היה מבנה המועדון והספרייה הראשון של בית אורן. הוא הוקם להנצחתם של הרוגי "אסון מעגן", תאונה שארעה ב-1954 כשבמהלך אירוע זיכרון שנערך בקיבוץ מעגן שבדרום הכנרת, צלל מטוס-קל והתרסק הישר אל הקהל. מבין 17 הרוגי האסון היו שניים מחברי בית אורן וממייסדיו והחברים ביקשו להנציחם.

המבנה המקורי שתכנן שמואל ביקלס ב-1956, הורכב משני אגפים – האחד נבנה כמתוכנן והכיל את חדרי התרבות – מועדון לחבר, ספרייה, חדר עיון, חדר זיכרון וחדר משחקים (שתוכנן במקור לשכן בו "אוסף טבע" מקומי). אגף נוסף תוכנן לקום למרגלות זה הראשון, לנצל את השיפוע הטבעי ולהכיל תיאטרון פתוח לשמיים. חלק זה לא נבנה.

.

1956: תרשים המבנה שתכנן במקור האדריכל שמואל ביקלס כלל לבד ממבנה חצר, גם תיאטרון פתוח שלא נבנה (באדיבות אהוד בן ארי)

.

1962: המבנה בעת הבנייה (באדיבות אהוד בן ארי)

.

1970: מבט מן האוויר על היכל הכרמל שניצב היה בקצה הקיבוץ (באדיבות אהוד בן ארי)

.

1967: הרצאה בהיכל הכרמל. בחלק העליון של האולם סגרפיטו צבעוני שיצרה מיכל אפרת, אמנית וחברת קיבוץ גבעת חיים מאוחד (באדיבות אהוד בן ארי)

.

.

תוספת שהעשירה את המבנה היה פסל שיצרה הפסלת היהודייה-צרפתייה חנה אורלוף (1968-1888) והוצב בחדר הזיכרון. שנים אחדות קודם לפטירתה של האמנית ובעת הקמת היכל הכרמל, אחד מחברי הקיבוץ, יעקב בן יהודה, שהיה בשליחות בצרפת פגש את אורלוף בביתה שבפריס. במהלך הביקור, נתקל באחד מפסליה שיצרה קודם לכן ב-1958 ואותו כינתה "הציפור הפצועה".

כשסיפר לה בן יהודה על "אסון מעגן" ועל קיבוצו, הוא אף הציע לה לתרום לבית אורן את הפסל, להציב אותו בהיכל הכרמל ולהנציח באמצעותו את זכר הרוגי האסון. אורלוף תיארה את הפסל באוזניו, כפי שהעיד לימים: "אני יצקתי בפסל זה את הסמל של האדם, השואף תמיד להרקיע שחקים, אך סופו להפגע, להיות רתוק אל כבלי החיים". הצעתו של האורח נפלה על אוזניים קשובות ואורלוף הסכימה לתרום את פסלה לקיבוץ. את שכרה השיגה אורלוף בדרכים אחרות – היא הוזמנה להתארח למשך תקופה בבית ההבראה שבקיבוץ, וכן קיבלה שכר עבור יצירת העתק גבס מוגדל של הפסל לקראת יציקתו בברונזה – מהלך שגם הוא מומן בידי הקיבוץ שהשיג לצורך כך תרומות (בין השאר מרפאל ודינה רקנאטי).

שנה וחצי לאחר אותו מפגש בפריס, ביולי 1964 שבו חל יום השנה העשירי לאסון מעגן, הוצב ונחנך הפסל בהיכל הכרמל שבקיבוץ. פסלים בולטים נוספים של אורלוף בישראל ניתן למצוא להנצחת דב גרונר ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, ופסל "אם ובנה" בקיבוץ עין גב שעל שפת הכנרת.

.

דגם הפסל "הציפור הפצועה" שיצרה חנה אורלוף (באדיבות אהוד בן ארי)

.

פסלה של חנה אורלוף הוצב במקור בחדר זיכרון בהיכל הכרמל (באדיבות אהוד בן ארי)

.

.

לא יותר מעשר שנים פעל היכל הכרמל בנמתכונתו המקורית. המועדון יועד לשרת את החברים בעיקר לאחר ארוחת הערב. מקום בו הם מוזמנים להנות ממפגש עם עמיתיהם לקהילה, להאזין לרדיו, לקרוא עיתון או לשחק משחק שולחן. עד מהרה התברר לחברים שבמיקומו של המבנה הרחק בקצה המזרחי של הקיבוץ, אל מול נוף הכרמל טמון חיסרון שפוגע בתפקודו. ריחוקו מחדר האוכל הוביל לכך שהחברים העייפים בתום יום העבודה, בחרו לשוב לחדריהם ולדלג על הבילוי היומי במועדון. בקיבוץ חששו מהפגיעה בלכידות החברתית והזדרזו ליזום את הקמתו של מבנה מועדון וספרייה חדש בסמוך לחדר האוכל.

סופו של היכל הכרמל היה מר – הוא עלה בלהבות בשנת 2010 בשריפה שהשתוללה באזור ב"אסון הכרמל". שרידי המבנה נהרסו, פונו ובשטח הוקם מועדון חדש.

את המועדון החדש תכנן ביקלס על גבו של מבנה אבן ותיק יותר. קבוצת המבנים הראשונים של בית אורן היו מבני אבן – חמישה מבנים שנבנו במרוצת שנת 1942 והכילו כל אחד ארבעה חדרים ומרפסת הצופה אל הנוף. אחד מהמבנים שימש כבית תינוקות ושאר הארבעה למגורי חברים. ביקלס בנה את התוספת של המועדון באופן שבו התנשא המבנה מעל לשאר הבתים וצמרות העצים ובכך נשקף ממנו הנוף ובנוסף, שילב בו במה מעל לגג הבית הותיק כך שניתן היה להושיב לעומתה קרוב ל-120 איש וליצור אולם תרבות. בקצה המבנה קבע האדריכל מרפסת רחבה שאותה הוא קישר עם גשרון לשביל היורד מחדר האוכל. כיום משמש המבנה כמועדון נוער.

במהלך הבנייה נפטר האדריכל, ואת הפרויקט השלים האדריכל עירא אפרתי, שליווה ותכנן בבית אורן חלקים מבית ההבראה. עם סגירת המועדון בהיכל הכרמל, הועתק מיקומו של פסלה של חנה אורלוף, ובמקום לשכן אותו באחד מחדרי המועדון החדש, הוצב הפסל בדשא, בסמוך לכניסה ומתחת לכיפת השמיים. מאז, מתקיים מידי שנה לצד הפסל טקס יום הזיכרון.

.

מבנה המועדון שנחנך ב-1974 בסמוך לחדר האוכל הוקם לאחר שהמועדון הקודם שנקרא היכל הכרמל התגלה כמרוחק מחדר האוכל ומתקשה למשוך את החברים

.

לצד המועדון הוצב פסלה של חנה אורלוף, ששכן עד אז בחדר הזיכרון שבהיכל הכרמל

.

2016: טקס יום הזיכרון לצד הפסל והמועדון (באדיבות אהוד בן ארי)

.

מבנה המועדון הוקם על מבנה אבן מהראשונים שהוקמו בקיבוץ

.

.

(3) בית הבראה

בית אורן היה מחלוצי התיירות בקיבוצים, כשפתח ב-1942 את בית ההבראה. הענף התפתח עם השנים ומבניןן אחד בודד הפך למתחם שלם, גדול ומשוכלל שכיום מופעל באמצעות רשת סלינה. לאורך השנים כאמור ליווה האדריכל שמואל ביקלס את הקיבוץ ותכנן בשלבים את בית ההבראה. המבנים המוקדמים שתכנן לבית ההבראה חרגו מהבנייה הנהוגה בקיבוצים, ונבנו כולם מאבן שנחצבה למרגלות האתר ולימים הפכה לבריכת השחייה של הקיבוץ. אביטל אפרת מנמקת את הבחירה הייחודית באבן בכך שבתקופת מלחמת העולם השנייה היה המלט מצרך נדיר, בעוד שהאבן היתה זמינה, נגישה ולמעט עבודת החציבה היתה ללא עלות.

מאפיין מרכזי שטיפחו החברים בבית ההבראה היו עצי אורן קפריסאי. אלה נשתלו עם הקמת בית ההבראה ולאורך השנים. חלקם האריכו ימים והגיעו לממדים מרשימים, כשבאחד מהם מתפארים במיוחד וטוענים כי הוא הגדול ביותר מסוגו בארץ.

חדר האוכל של בית ההבראה הוקם ב-1961, כשעד אז סעדו האורחים באולם פשוט שהיה ממוקם במבנה אבן. המבנה החדש והייחודי ניצל את שיפוע הקרקע החד – כשבחלקו העליון הכיל מטבח ואולם הסעדה שמקושר היה ישירות לבתי האירוח, ובחלקו התחתון נקבע מיקומו של אולם להרצאות ומופעים.

את אולם ההסעדה עיצב ביקלס באופן יוצא דופן, כאולם מצולע מרובה פתחי חלונות הפונים כולם אל הנוף שבקצהו נשקף הים התיכון. באופן זה התאפשר לכל שולחן באולם להיות סמוך לפתח חלון שממנו נשקף הנוף, כשבחזותו המבנה זכה לחזות ייצוגית ופיסולית. השלמתו של אולם המופעים שבקומה התחתונה מעולם לא התאפשרה והוא נותר עד היום קומה מפולשת ולא מפותחת.

.

שנות ה-70: גלויה המציגה את חדר האוכל של בית ההבראה (באדיבות אהוד בן ארי)

.

זאב שבתאי הוא חבר הקיבוץ והילד הראשון של בית אורן, שימש בשורה ארוכה של תפקידים בקיבוצו – רכז משק, מזכיר ומורה. איש רב פעלים. כאן הוא מסביר על מבנה חדר האוכל בבית הארחה:

.

.

.

.

גישתו של ביקלס שבה דבק לאורך כל דרכו המקצועית, ובאה לידי ביטוי בעיקר במבני הציבור הייצוגיים שתכנן, התבססה על הרעיון להימנע מדפנות שטוחות וסתמיות. ביקלס יצר בדפנות קיפולים כמו היו עושיים מחומר גמיש. כך הוא יצר משחקי אור וצל בדפנות אטומות, אך גם פתחים ייחודיים ולא שגרתיים שחיזקו את הקשר בין פנים ובין חוץ, והעשירו את כניסת האור הטבעי כמו גם האוורור. המשכן לאמנות בעין חרוד כמו גם מוזיאון בית לוחמי הגטאות הם דוגמאות מובהקות לעבודות שתכנן ביקלס ובהן באה לידי ביטוי גישה זו. גישתו זו חזרה גם במבנים פחות מפורסמים ובולטים, כמו למשל בית התרבות ובית הזיכרון שבקיבוץ נווה איתן, או בית התרבות שבקיבוץ גבעת השלושה.

שמואל ביקלס היה חלוץ האדריכלים שצמחו בתנועה הקיבוצית. עם הצטרפותו ללשכה הטכנית של תנועת הקיבוץ המאוחד שבה עבד ביקלס במשך עשר שנים, הוא תפס את מקומם של אדריכלים עירוניים שפעלו עד אותה עת בקיבוצים. שנות החמישים והשישים היו השנים בהן הוא הרבה לתכנן מבני ציבור ותכניות לקיבוצים. במהלך שנות ה-60 נחלש מעמדו, והוא נדחק על ידי דור חדש של רכזי בניין ואדריכלים צעירים.

כאן כתבתי על כמה מעבודותיו: בית התרבות הנטוש בקיבוץ כפר גלעדי, בית התרבות בקיבוץ רביבים, בית התרבות בקיבוץ נווה איתן, בית תרבות בקיבוץ מנרה, חדר אוכל בקיבוץ אילות, חדר האוכל בקיבוץ שדה נחום, חדר האוכל בקיבוץ עין חרוד מאוחד, חדר האוכל בקיבוץ גשר, אולם ספורט בקיבוץ שפיים, המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר בעין חרוד וגם מוסך קואופרטיב בית שאן-חרוד הנטוש.

בתי הבראה נוספים שתכנן ביקלס, ניתן למצוא בקיבוצים הגושרים וכפר גלעדי שבאצבע הגליל. אלא שאלה הורחבו באופן משמעותי בתכנון אדריכלים אחרים ואיבדו מאופיים המקורי שניסח ביקלס, בעוד שזה שבבית אורן השתמר במתכונתו המקורית.

.

מאפיין מרכזי שטיפחו החברים בבית ההבראה היו עצי אורן קפריסאי. אלה נשתלו עם הקמת בית ההבראה ולאורך השנים. זה הגדול מבין האורנים

.

חדר האוכל של בית ההבראה הוקם בשלב מאוחר יחסית בסוף שנות ה-60. המבנה ניצל את שיפוע הקרקע החד – כשבחלקו העליון הכיל מטבח ואולם הסעדה שמקושר היה ישירות לבתי האירוח ובחלקו התחתון נקבע מיקומו של אולם להרצאות ומופעים.

.

את אולם ההסעדה עיצב ביקלס באופן ייחודי, כאולם מצולע מרובה פתחי חלונות הפונים כולם אל הנוף שבקצהו נשקף הים התיכון. באופן זה התאפשר לכל שולחן באולם להיות סמוך לפתח חלון שממנו נשקף הנוף, כשבחזותו המבנה זכה לחזות ייצוגית ופיסולית.

.

השלמתו של אולם המופעים שבקומה התחתונה מעולם לא התאפשרה והוא נותר עד היום קומה מפולשת ולא מפותחת.

.

כיום האולם הפוטנציאלי מוסתר בצמחייה

..

הכנות לקומת גלריה שלא הוקמה

.

המדרגות בפנים חדר האוכל

.

האדריכל נמנע מתכנון מדרגות סטנדרטיות ויצר זויות עדינות (הצבע האדום הוא שינוי מאוחר)

.

אולם האוכל משמש כיום להתכנסויות נטולות נעליים

.

על החלון הגדול שדרכו נשקף הנוף פרסו מסך, ואת שאר החלונות סוגרים וילונות

.

שנות ה-70: חדר האוכל במבט אל מערך פתחי החלונות הפונה אל הנוף (באדיבות אהוד בן ארי)

.

שנות ה-80: חדר האוכל במבט מהחלון הגדול (באדיבות אהוד בן ארי)

.

.

(4) המאפייה (כיום ארכיון הקיבוץ)

אחרי שחדר האוכל של הקיבוץ הפסיק לפעול וכבר אינו מהווה את הלב של בית אורן, הפך מקבץ מבני הציבור והשירות הסמוכים לו למרכז. אין כבר דשא גדול אלא גן שעשועים לילדים הקטנים וכאן מתקיים מפגש של דורות. אחת מצלעותיו של אותו מרכז הוא מבנה המאפייה, מבנה האבן הראשון שהוקם בראשית ימיו של הקיבוץ ובסמוך לצריף חדר האוכל.

במאפייה הותקן תנור בנוי, שמתוכו יצאו הלחמים והמאפים שהובאו הישר אל הסועדים בחדר האוכל. בין השאר הביא התנור גם למוות הראשון בבית אורן, כשאחד החברים ביקש לתקן את המבער של התנור וזה התפוצץ. המאפייה פעלה כאן עד לשנת 1956, אז הופסקה הכנת הלחם המקומי ומאותה עת ואילך נרכש ממאפייה חיפאית. במשך 20 שנה החליף המבנה שימושים שונים עד שב-1976 נפתח בו הדואר המקומי, ושכן פה במשך חצי יובל שנים.

בגלגולו הנוכחי ומזה יותר מעשרים שנה, משמש המבנה את הארכיון של קיבוץ בית אורן.

.

בית האבן הראשון שהוקם בבית אורן שימש במקור כמאפייה (לכן הארובה משמאל). המקום הוא יעד מועדף לצילומי חתונה (מימין)

.

הארכיון שנוסד כבר בימיו הראשונים של הקיבוץ, מאכלס את המבנה מאז 2002

.

ארכיון מסודר ועשיר בחומרים

.

ציור שיצר בנימין פנחסי ומתאר את בית אורן

.

התנור המקורי עדיין ניצב כא מאחורי הקיר

.

למטה פתח התנור ומעליו מוצגים יפורו של המבנה ושל האנשים שהפעילו אותו

.

תמונתו של אברהם קאושנסקי (1945-1916) שמצא את מותו בעת תיקון התנור והיה למת הראשון של בית אורן

.

.

(5) פסל "שילוב הדורות" שיצר דוד פולוס

שלוש שנים לאחר שהשלים הפַּסָּל דוד פולוס (1975-1893) את הפסל המתאר את אלכסנדר זייד וסוסתו בגבעת שייח' אבריק שבעמק יזרעאל, ניגש פולוס ליצור את פסלו הבא – "שילוב הדורות" בקיבוץ בית אורן. פולוס התייחד ביצירת פסלים פיגורטיביים ששולבו במרחב הציבורי, ולמרות רצונו העז ליצור כמה שיותר, הצליח לממש רק מעטים מפסליו. את אלה תמצאו לרוב בקיבוצים, היות ואת שכר הטירחה קיבל האמן הנודד והבודד בעיקר באמצעות אירוח בקיבוץ. ברמת דוד יצר את דוד הרועה שמנגן בנבל, ברמת רחל את פסל האם העבריה ובתל יוסף יצר קבוצה של פסלים שהקיפו בריכת נוי.

בבית אורן יצר פולוס פסל המתאר את דמותו של אדם קשיש ועטור זקן, אוחז במקל נדודים, עטוף במה שנראה כמו טלית ובחגורתו תלוי שופר וגם מגילה המסמלת ספר תורה. לצדו ניצב חלוץ צעיר האוחז מקוש ונשק. שתי הדמויות ניצבות על רקע נוף הכרמל והים ונראות כמו עולות מן החוף, יוצאות מהגלות ובאות אל הארץ, מתבוננות בנחישות קדימה אל העתיד ואל עומק הארץ. הדוגמן לדמותו של החלוץ היה יפתח זייד, בנו של אלכסנדר זייד שאותו כאמור פיסל פולוס שנים אחדות קודם לכן ושמר על קשר עם המשפחה.

"אפשר לראות בפסל 'שילוב הדורות' גרסה ממותנת ומעט יותר מורכבת של המסר הציוני", כותב אביב בארי, חבר קיבוץ רמת דוד שפרסם ב-2011 את המונוגרפיה "דוד פולוס – פסל נודד בארץ". "'ישראל סבא' – חכם ישראל, מוביל ומנחה את החלוץ הצעיר והשרירי לעבר ארץ ישראל. הדגש כאן הוא על הקשר והשילוב בין דורות העם".

.

.

פסלים נוספים שיצר דוד פולוס בקיבוצים: מימין "דוד הרועה" ברמת דוד, משמאל בקיבוץ תל יוסף (התמונה למטה מימין באדיבות יונתן טל)

.

את ההצעה להקמת פסל בבית אורן הביא פולוס בעצמו לקיבוץ. יצחק שבתאי (אביו של זאב שבתאי) ממייסדי הקיבוץ שניהל את בית ההבראה, סייע למימוש היוזמה ולגיוס התקציב הנדרש. המימון להקמת הפסל הגיע מקופת החברים המשותפת, אך גם מהמוסדות המיישבים שראו חשיבות בשילוב אמנות ביישוב החלוצי.

פולוס השתכן בסככת פח שהקיבוץ העמיד לרשותו לצורך הכנת הפסל. במשך תקופה ארוכה יצר דגמים קטנים של הפסל המתוכנן ולבסוף השלים את הפסל הסופי. את מיקומו של הפסל, בשטח פתוח ובסמוך למתחם בית ההבראה של הקיבוץ, בחר פולוס בעצמו.

לאחר שהשלים את מלאכת הכנת הפסל שהיה עשוי מחימר, מספר זאב שבתאי, הוטען הפסל על משאית והובא לאתר המיועד להצבתו. אלא שבדרך נפל הפסל מהמשאית והתרסק. פולוס יצר את הפסל מחדש, הפעם באתר עצמו.

את הפסל חזר ויצר מחמר, שבתהליך ארוך שמשלב יציקת גבס ולאחר מכן יציקת בטון הוא ציפה בברונזה. בחלקו התחתון הוא אף חתם על הפסל. בחג השבועות בשנת 1946 נחנך הפסל, ועד מהרה היה לאטרקציה מרכזית בקיבוץ וכל אורח הקפיד להצטלם למרגלותיו.

הטכניקה שבה בחר פולוס לא סייעה לפסל לאורך השנים והוא התפורר, נפגע וחלקים ממנו נשרו והתפרקו. תחילה היה נוהג פולוס לפקוד את הפסל מידי שנה ולערוך בו תיקונים. לאחר מכן היו כאלה בקיבוץ שדאגו לשיפוצים מקומיים. רק לאחרונה זכה הפסל לשיפוץ יסודי כזה שיבטיח את אמידותו לאורך שנים, שיפוץ שאותו ביצע ידידיה (דודו) מור (ששיפץ גם את הפסל של פולוס ברמת דוד).

.

1946: הפסל זמן קצר לאחר השלמתו, שני מימין עומד הפסל דוד פולוס (באדיבות אהוד בן ארי)

.

הפסל המתאר את דמותו של אדם קשיש ועטור זקן, עטוף במה שנראה כמו טלית ובחגורתו תלוי שופר ולצדו גם מגילה המסמלת ספר תורה. לצדו ניצב חלוץ צעיר האוחז מקוש לעבודת השדה ונשק להגנה והתקפה

.

שניהם ניצבים על רקע נוף הכרמל והים ונראים כמו עולים מן החוף, יוצאים מהגלות ובאים אל הארץ, מתבוננים בנחישות קדימה אל העתיד ואל עומק הארץ.

.

הדוגמן לדמותו של החלוץ היה יפתח זייד, בנו של אלכסנדר זייד שאותו כאמור פיסל פולוס שנים אחדות קודם לכן ושמר על קשר עם המשפחה.

.

הפסל עשוי מבטון מצופה בברונזה

.

חתימת האמן

.

תודה לזאב שבתאי, לאהוד בן ארי ולליבה דרור.

★

חדרי אוכל נוספים:

.

מסדה (דב גלט)

געש (מנחם באר)

גזית (חיליק ערד)

יפתח (חיליק ערד)

גלאון (חיליק ערד)

דביר (מנחם באר)

יפעת (שמשון הלר)

אפיק (שלי ניסים)

חוקוק (שלי ניסים)

רביבים (שלי ניסים)

החותרים (שלי ניסים)

רשפים (מנחם באר)

שפיים (עירא אפרתי)

שלוחות (לאון שרמן)

ברקאי (אברהם ארליק)

בית העמק (פרדי כהנא)

תל קציר (אילן בר אילן)

משמר דוד (אריך ראש)

ניר אליהו (שמשון הלר)

דברת (מרדכי זברודסקי)

עברון (שמואל מסטצ'קין)

משמרות (יעקב מטריקין)

גלעד (ארנונה אקסלרוד)

נאות מרדכי (אהוד שחורי)

ברור חיל (ויטוריו קורינלדי)

כפר המכבי (שלמה גלעד)

דגניה א' (לאופולד קרקואר)

דגניה א' החדש (ליאון שרמן)

בית ניר (שמואל מסטצ'קין)

יד-מרדכי (שמואל מסטצ'קין)

עין הנצי"ב (נעמי יודקובסקי)

שער הגולן (שמואל מסטצ'קין)

יטבתה (פרדי כהנא, שלי ניסים)

כפר מסריק (מוניו גיתאי-וינרויב)

עין חרוד מאוחד (שמואל ביקלס)

רמת-דוד (ריכרד קאופמן, אריל ראש)

גשר (שמואל ביקלס, ארנונה אקסלרוד)

כפר גליקסון (מרדכי זברודסקי, אמנון לוי)

חפצי-בה (ריכארד קאופמן ועירא אפרתי)

מעיין ברוך (ארטור גולדרייך ורחל ניסים)

נחל עוז (בנימין צ'לנוב, ויטוריו קורינלדי)

גבעת חיים מאוחד (אהוד שחורי)

גבע (אריה שרון, אמנון לוי)

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

גלגל (נעמי יודקובסקי)

מגן (שמאול מסטצ'קין)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

דורות (מרדכי זברודסקי)

בית גוברין (אמנון לוי)

געתון (מנחם באר)

שניר (מנחם באר)

גת (מנחם באר)

נווה איתן

כפר דרום

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

בית אלפא (לאופולד קרקואר, אברהם ארליק)

עין השלושה (מרדכי זברודסקי, ויטוריו קורינלדי)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

שער העמקים (יוסף אילדמן, מנחם באר, דן פלג)

עין השלושה, נחל עוז, כפר עזה, ארז (ויטוריו קורינלדי)

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

גדות, שמרת ואדמית (חנן הברון, מנחם באר ושמואל מסטצ'קין)

מגל ולהבות חביבה (שמשון הלר, שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

נצר סרני (שמשון הלר)

כפר בלום (פרדי כהנא)

זיקים (מנחם באר)

כברי (חנן הברון)

מבוא גולן (חנן הברון)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

נחשונים (אברהם ארליק)

גבעת חיים איחוד (שמשון הלר)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

חפץ חיים (מיכאל קראוס)

בחן ושוב כאן (אריך ראש)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

גונן (דוד בסט)

גינוסר (חנן הברון)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

רמת הכובש (מרדכי זברודסקי)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

★

שיר לסיום:

.

★