סיבוב בשני חדרי אוכל תאומים: גרופית בערבה ומבוא חמה בגולן

שיכפול חדרי אוכל היה דבר מקובל במסורת בניית חדרי אוכל בקיבוצים, מסורת שנמשכה כשבעים שנה. לרוב, השתמשו בתכנית חדשה אבל בהתאם לרצון החברים, ההנהגה והתקציב היה גם שיכפול של תכניות. השכפול הוא תולדה של המודרניזם ומפתיע שתנועה שחרתה על דגלה את עיקרון השוויון, יצרה כמעט לכל קיבוץ חדר אוכל אחר, שביקש להבדיל אותו מקיבוצים אחרים ולייצג את עוצמתו ואחדותו של הקיבוץ בו הוקם.

באמצע שנות השבעים הוקם חדר האוכל בקיבוץ מבוא חמה שבדרום רמת הגולן, אותו תכננה האדריכלית ארנונה אקסלרוד במסגרת עבודתה במחלקת התכנון של הקיבוץ המאוחד (על חדר האוכל שתכננה בקיבוץ כפר גלעדי כתבתי כאן). שנים ספורות לאחר מכן, החליטו בקיבוץ גרופית הנמצא בצד השני של המדינה, בדרום הערבה, להעתיק את התכניות ולבנות חדר אוכל כמעט זהה במרכז קיבוצם.

חלפו כ-40 שנה מאז נחנכו השניים והם נותרו על תילם ללא שינויים משמעותיים. חדר האוכל בגרופית: עדיין פעיל, מטופח ומתוחזק היטב. לפני שנים ספורות בחרו לצבוע אותו בגווני ורוד. חדר האוכל במבוא חמה: הפסיק לפעול כחדר אוכל ב-2006 ועמד במשך כמה שנים נטוש.

.

פינת חדר האוכל בגרופית מלמטה

.

גולן וערבה נפגשים

.

(1) חדר האוכל בקיבוץ גרופית:

"על האלמנט המעוגל חזרתי כמה פעמים, כמו בחדרי האוכל בקיבוצים ניר-עם וגלעד" הסבירה לי האדריכלית ארנונה אקסלרוד בשיחה על חדרי אוכל בקיבוצים, ששניים מהם מוצגים כאן ברשימה. שניהם כמעט זהים. הראשון תוכנן בתחילת שנות השבעים לקיבוץ מבוא חמה שהוקם בדרום רמת הגולן, ולאחר שנים ספורות החליטו בקיבוץ גרופית שהם רוצים את אותו חדר אוכל ותכניות הבניין הועתקו והותאמו לדרום הערבה.

חדר האוכל בגרופית, המאוחר מבין השניים, נחנך ב-1980. הוא  סגר מעגל לקיבוץ שהחל את דרכו 17 שנה קודם לכן, והתגלגל באזור עד שהגיע לראש גבעה בולטת בערבה השטוחה. הקיבוץ תופס את כל ראש הגבעה ומשקיף היטב על כביש 90 הגובל ממערב, במטעי התמרים הגובלים ממזרח ואחריהם הגבול עם ירדן. למרות שהגבעה שולטת היטב על האזור, לא נמצאו (ואולי לא מספיק חיפשו) ממצאים ארכאולוגים, למעט מאובנים שכמוהם יש בכל האזור.

למה בחרו להקים את הקיבוץ דווקא בראש הגבעה? איתן בניוביץ, ארכיונאי קיבוץ גרופית ומי ששימש כמזכיר הקיבוץ בעבר, אומר שיש כמה תשובות: (א) תפיסה ביטחונית – הקיבוץ מרוחק רק כמה מאות מטרים מהגבול. (ב) תפיסה אקלימית – חשבו שבראש הגבעה הטמפרטורה נוחה יותר, אך המציאות מראה שאין הבדל. (ג) לקח מקיבוץ יוטבתה – שהוקם בהמשך הערבה בשטח הכלוא בין גבעות שיצרו מצב קצת קלסטרופובי, ולכן הכוונה היתה לעלות. "שילמו על זה מחירים נוראיים. הכשרת הקרקע התעכבה והתייקרה וגם על ביסוס המבנים משלמים עד היום", מספר איתן, ומסביר ששכבות הסלע בגבעה אינן אחידות והן שגורמות לכל הבעיות.

התכנית המקורית להקמת הקיבוץ בראש הגבעה, הציגה פריסה בשלושה מפלסי קרקע, כשחדר האוכל תוכנן לקום במפלס העליון, בתי הילדים במפלס האמצעי, ובתי מגורי החברים במפלס התחתון. בסיור משותף של החברים עם האדריכל מוסה חריף שנערך ב-1975 לאחר הכנת התכנית, הוא אמר "תעשו לעצמכם טובה ותפתחו את מרכז היישוב". חריף הציע ליישר את כל שטח ראש הגבעה ולחלק לשני מפלסי קרקע בלבד. כך נוצר שמבני הציבור ממוקמים במפלס העליון ובתי החברים במפלס התחתון.

אחרי שמטפסים עם המכונית אל הקיבוץ, מחנים את הרכב בחניון קטן הנמצא מאחורי אגף המטבח בבניין חדר האוכל. שני צעדים ממנו משקיפים על בריכת השחייה, שם התקבצו באותה שעה לוהטת חלק נכבד מהחברים. סיבוב בקיבוץ עצמו נתן תחושה שהמקום נטוש. בחום הזה או שנשארים עם מזגן בבית או שבורחים לבריכה. חדר האוכל שניצב בנקודה הגבוהה, היה סגור ולכן לא יכול הייתי לראות את אולם חדר האוכל. הדבר היחיד שנותר פתוח היה המעבר בקומת הקרקע, שחוצה את הבניין ומקשר בין הכניסה לקיבוץ ובין בתי החברים.

הבניין הגדול מתנשא לגובה שתי קומות, ודווקא רכות הקווים שמרכיבים אותו הם שמדגישים את עוצמתו. בשלב מסוים משהו אולי רצה לרכך עוד יותר, והחליט לצבוע אותו בגווני ורוד. הוא לא הסתפק בחדר האוכל וגלש עם הורוד גם לכמה מהמבנים הסמוכים. כששוחחתי עם איתן שמשתמש בבניין כל יום וכל השנה, הוא אפילו לא שם לב שהבניין ורוד. הוא הודה שבמקור היה לבן והאדריכלית התעקשה על הלבן, ואכן הוא נצבע אך הוא זכר שהצבע הוא צבע המדבר. איתן היה צריך לצאת, לראות בעצמו ולחזור ולהודות שאכן הוא ורוד.

את הבניין מימן משרד השיכון, כשבקומת הקרקע הוקם מועדון וספרייה. המימון לניצול קומת הקרקע בא מתרומה שהוענקה לקיבוץ, לזכר חללי גרופית שנפלו במלחמת ששת הימים. לימים, הספרייה עברה למקום אחר והמועדון התרחב על חשבונה ותופס היום את מחצית שטח הקומה התחתונה.

200 עד 300 איש סועדים בחדר האוכל. היתה תקופה שחשבו שגרופית תגדל ולכן הוצע להרחיב את חדר האוכל. לבסוף הקיבוץ לא צמח לפי התכנית וחלו שינויים בהתארגנות, והבניין נותר כמו שהיה. חדר האוכל מגיש היום ארוחות צהריים וערב במהלך השבוע, וכן ארוחת צהריים בשבת.

לוח המודעות בכניסה לבניין מציג חלק מתמונת המצב הקיים: קליטת חברים חדשים, דיון על עתיד מפעל הפלסטיק הממוקם בכניסה לקיבוץ, דיון על התכנית להנחת מסילת רכבת בין באר שבע ואילת, מעצב שיער שיגיע לקיבוץ לתת שירות לנשים ולגברים, וכמובן – שעות הפתיחה של בריכת השחייה.

.

1980: עלון קיבוץ שיצא לכבוד חנוכת חדר האוכל החדש ועליו מתנוסס איור של הבניין (מקור: ארכיון קיבוץ גרופית)

.

סיקרן אותו לדעת במה עוסקים חברי גרופית: 50% בעבודות חוץ באזור, 50% עובדים בקיבוץ עצמו – במפעל הפלסטיק, במטע התמרים, רפת החלב, גידולי שדה שמורכבים מבצל, בצל ירוק, מלון, דלעת, בטטות ותפוחי אדמה. בעבר היה גם לול.

בגרופית גרים 300 איש, מהם כ-90 חברים.

את ראש הגבעה מקיפה מערכת תעלות קשר שצה"ל חפר לאחר מלחמת יום כיפור. היום התעלות מוזנחות ובחלקן כבר קרסו. בהמשך יש תמונה בה רואים קטע מאחת התעלות.

תודה לאיתן בניוביץ מגרופית על העזרה במידע ותמונות היסטוריות. תודה ליגאל אשוח על התמונות של מבוא חמה . תודה לארנונה אקסלרוד ולקרין שביט על השיחה. לעדה מנדל מארכיון יד טבנקין ולאלי אברמוביץ מארכיון הגולן על הניסיונות לאתר מידע וחומרים על מבוא חמה.

.

1980: מתוך דברים שפורסמו לכבוד חנוכת חדר האוכל (מקור: ארכיון קיבוץ גרופית)

.

הבניה (מקור: ארכיון קיבוץ גרופית)

.

לקראת סיום עבודות הבנייה (מקור: ארכיון קיבוץ גרופית)

.

שלבי פיתוח (מקור: ארכיון קיבוץ גרופית)

.

שלבי פיתוח (מקור: ארכיון קיבוץ גרופית)

.

ימים ראשונים (מקור: ארכיון קיבוץ גרופית)

.

ימים ראשונים (מקור: ארכיון קיבוץ גרופית)

.

ימים ראשונים (מקור: ארכיון קיבוץ גרופית)

.

לקראת ליל סדר (מקור: ארכיון קיבוץ גרופית)

.

בחדר האוכל (מקור: ארכיון קיבוץ גרופית)

.

תמונות שצלמתי עכשיו:

.

חזית מזרחית עם השביל החוצה את הבניין

.

מבט מהמדשאה המרכזית (חזיתות צפון ומערב)

.

פינה מלמטה

.

מבט על הרמפה העולה אל הקומה העליונה

.

קיר אמנות שיצרו ילדים שעלו מאתיופיה ב-2004 וגרו בגרופית

.

במקור הבניין היה לבן. היום הוא ורוד. פיל ורוד

.

מבט על החזית המערבית

.

חלון

.

מעבר לחצר התפעולית

.

מבט מלמטה

.

הרמםה המקשרת אל אולם חדר האוכל שבקומה העליונה

.

מערכת כריזה וצפירה על הגג

.

רצפת הרמפה

.

על הרמפה

.

ורודים

.

קצה הרמפה

.

כניסה בקומה העליונה לחדר האוכל

.

מבט מלמטה

.

מבט מהכניסה העליונה אל קצה הרמפה

.

חצר הקיבוץ מהקומה העליונה

.

אולם המבואה בקומה התחתונה, על הקיר תלויים תצלומי אוויר של גרופית: נוה מדבר

.

שטיפת ידיים

.

תיבות דואר

.

תחילת שנת הלימודים

.

רכבת

.

מגיע

.

לאן?

.

הכרות

.

בריכה

.

בין בתי הקיבוץ: שכיונים דו-קומתיים

.

בשביל

.

בית 01

.

בית 02

.

מדורגים 01: פונים למערב, לכביש 90 וההרים. תכנן אותם בשנות השמונים האדריכל אלכס גרינבאום שממשיך ללוות את הקיבוץ גם היום. אלה מבנים שתוכננו לרווקים וכל יחידה מקורית היא בת 25 מ"ר עם מרפסת גדולה הצופה לנוף

.

מדורגים 02: השביל עובר דרך הבניין

.

מדורגים 03

.

מדורגים 04

.

מדורגים 05

.

גן דקל

.

צה"ל חפר תעלות אחרי מלחמת יום כיפור

.

כביש 90 חוצה את הערבה

.

הבריכה וברקע הרי אדום בשטח ממלכת ירדן

.

ובאמצע התמרים

.

(2) חדר האוכל במבוא חמה:

1972 היא השנה שהאדריכלית ארנונה אקסלרוד מציינת כשנת פתיחת חדר האוכל במבוא חמה. לא הצלחתי לברר האם זו אכן השנה. במבוא חמה ביקרתי לפני כמה שנים. צלמתי רק כמה תמונות כי כמו בגרופית, גם כאן חדר האוכל היה נעול, אך מסיבה אחרת: הוא פשוט היה נטוש. הגעתי אז בגלל תערוכה שעסקה בחדר האוכל הנטוש שהציגה קרין שביט, בת הקיבוץ. תערוכות על חדרי אוכל בקיבוצים מוצגות בתדירות יחסית גבוהה, בערך שתיים בשנה. רק לפני חודש היתה אחת בגעתון.

חדר האוכל הוא דו-קומתי ובין השאר נועד לתת לסועדים בו מבט פנוראמי על הכנרת והרי הגליל. בשונה מחדרי אוכל אחרים, בהם חלונות הבניין רחבים עד כדי כך שהם קירות מסך זכוכית, כאן החלונות יחסית קטנים והמסה מודגשת עוד יותר הודות לכך שהחלונות הופכים ל"חורים שחורים" על רקע הקיר הלבן. לכן הבניין מקבל את העוצמה ויכול להיתפס כמבנה צבאי או מצודתי. באופן הזה הוא מתאים היטב לאדריכלות הישראלית שבאה אחרי 1967, בהם ערכים של צניעות ופשטות הוזנחו לטובת ערכים של עוצמה וכוח. כיבוש רמת הגולן וסיני הצליח להביא לחלחול האופוריה גם לאדריכלות. בסוף התברר שהכל היה ריק ולא רק העיצוב נותר מיותר אלא במקרים רבים גם הבניין עצמו.

הוא הפסיק לפעול סופית ב-2006 ושנה לאחר מכן נכנסה שביט לבניין שהיה פתוח ולא נעול (רק המטבח ננעל). "כשנכנסתי הייתי המומה. היו ציפורים מתות שנלכדו בפנים ולא מצאו את הדרך החוצה והיה גם פסנתר כנף לבן וגדול, אבל חוץ מזה המקום היה נראה כאילו מישהו אכל, קם ויצא רק הרגע", היא מספרת על הביקור הראשון שלה בבניין הנטוש, ביקור שממנו נולדה התערוכה. "הייתי כל כך בהלם שרצתי החוצה וחזרתי עם המצלמה. בביקור הקצר הזה סיימתי במהירות ארבעה פילימים. זה היה מחזה מרשים גם אם היה קשה לעיכול".

האם זה עדיין קשה לראות את המוקד והסמל המרכזי של הקיבוץ לא מתפקד? "היום יש פחות סנטימנטים, פיתחתי סוג של עצמאות ואין צורך בבית הכנסת החילוני הזה. כשסגרו אותו אז סגרו למעשה את התחושה הקיבוצית. בשנתיים הראשונות הוא היה חסר, אך מאז האנשים התרגלו, למדו לבשל וזה כבר לא עצוב יותר".

.

1969: מראה כללי של קיבוץ מבוא חמה (צילום: יגאל אשוח)

.

1970: ביקור שר האוצר ספיר (צילום: יגאל אשוח)

.

1970: ביקור שר האוצר ספיר (צילום: יגאל אשוח)

.

בחדר האוכל (צילום: יגאל אשוח, ארכיון יד טבנקין)

.

חדר האוכל משקיף על הכנרת והמדשאה המרכזית

.

גם כאן ניצלו את הגג לכל מיני אנטנות

.

חזית צפונית

.

חזית דרומית עם הרמפה העולה ישר לחדר האוכל שבקומה העליונה

.

הרמפה

.

כאן נותר הבניין בצבע המקורי שכוסה אבק

 .

ולסיום שיר:

.

.