סיבוב בשלושה חדרי אוכל בגבול הצפון: מנרה, הגושרים ודן

צפיפות הקיבוצים הקיימת בצפון עמק החולה מציגה ככל הנראה את מקבץ הקיבוצים הגדול על משבצת קרקע נתונה. הקרבה הגאוגרפית לא מנעה גיוון וההבדלים והפערים בין הקיבוצים גדול, בין השאר גם בעיצוב חדרי האוכל ובמצבם. את חדר האוכל במנרה תכננה האדריכלית רחל ניסים, את חדר האוכל בהגושרים תכננה האדריכלית נעמי יודקובסקי ואת חדר האוכל בדן תכנן האדריכל בוגר הבאוהאוס שמואל מסטצ'קין. כל השלושה הם אדריכלים שפעלו במסגרת התנועה הקיבוצית, אלא שבשונה מיודקובסקי שהיתה חברת קיבוץ לוחמי הגטאות, ניסים ומסטצ'קין גרו בעיר.

חוץ מחדרי אוכל, כדאי לבקר בעוד כמה מקומות באזור:

(1) במנרה יש אטרקציות כמו האומגה, המגלשה והרכבל. בתחומי הקיבוץ יש בריכת שחייה נטושה ובכלל כל הבינוי ביחס לטופוגרפיה בשילוב הנוי והנוף שווים רשימה בפני עצמה. הפעם אתעכב גם על בית התרבות שתכנן האדריכל שמואל ביקלס ועומד היום אטום ועגום.

(2) בהגושרים יש את אחת משמורות הטבע "הפרטיות" היפות ביותר שנתקלתי בהן בארץ. מסלול של קילומטר בתוך נחל זורם של מים, שהשביל שלצידו "נחצב" ועוצב על ידי אורי דימנט וקבוצת מתנדבים, בתוך צמחית נחל סבוכה שעוטפת את המטייל מכל כיוון. את מרכז הספורט בקיבוץ תכנן האדריכל ויטוריו קורינלדי. יש גם תחנת קמח עם אמת מים מחוץ לקיבוץ ואחת נוספת בתוך הקיבוץ שהפכה לפינת זיכרון.

(3) בדן יש את "בית אוסישקין" שתכנן האדריכל לאופולד קרקואר. אחת מיצירות האדריכלות המקוריות שנבנו בישראל ולפני ארבע שנים פרסם תומר גרדי את הספר "אבן, נייר" (הקיבוץ המאוחד) שהתמקד בסיפורו של המבנה מנקודת מבטו.

ובלי כל קשר: לכל הקוראים והחברים, חשוב, שוב, שתקראו את הכתבה על ההתנהלות בבצלאל.

ועל כך ברשימה זו.

.

אין בו מים

.

מפת התמצאות

.

(1) חדר אוכל ובריכה נטושה במנרה:

על קצה הצוק שוכן קיבוץ מנרה מאז 1943. מנרה הפך בשנים האחרונות לשם נרדף לאטרקציות. הרכבל הארוך בישראל, מגלשת ההרים והאומגה מצליחים למשוך קהל גדול עד לאצבע הגליל. כאן גם גרה אחותו של יצחק רבין, רחל, שהופעותיה המאופקות תמיד הותירו בי רושם. הביקור הראשון שלי במנרה היה במלחמת לבנון השנייה, אבל אז כשהגעתי אליה חיפשתי מלח ולא עניין אותי שום דבר אחר. הפעם היו לי עשר דקות והספקתי בהן יחסית הרבה.

.

(1.1) בריכת השחייה

תחילה בקרתי במתחם הנטוש ובמרכזו בריכת השחיה. הדשא הקצוץ פינה את מקומו לג'ונגל קטן. הבריכות ריקות ממים, ורק הנוף המרהיב של עמק החולה נותר במקומו. מכאן אפשר להשקיף על אזור התעשייה של קריית שמונה. שלט קטן מציין בכניסה כי הבריכה קרויה על שמו של נחמיה רבין – חבר מועצת עיריית תל אביב, אביהם של יצחק ורחל רבין שבסוף חייו התגורר במנרה וגם נפטר בה.

"מיליונרים עם בריכות שחייה" טען בגין באחד מנאומי הבחירות ב-1981. הטענה הדמגוגית הזו התחילה בבריכת השחייה של מנרה. ליכודניקים מקריית שמונה פרסמו טקסט שיצא נגד הקיבוצים המקיפים אותם, בתגובה הגיע צוות טלויזיה למנרה לשמוע את תגובת החברים. הצוות הגיע לבריכת השחייה ותפס את אחד החברים הוותיקים, בנימין בנאי, שיצא באותה עת משחייה יומית. הוא הגיב וטען שהקיבוצים לא יכולים לעזור לקריית שמונה אלא שקריית שמונה צריכה לעזור לעצמה. בגין ששמע את הראיון, ניצל את התגובה, פירש אותה כהתנשאות והתקיף בנאום הבחירות שלו באותו ערב את הקיבוצים שמייצגים את רשימת המערך.

"לא קבלתי את דברי בגין כפגיעה אישית בי, אלא בתנועה הקיבוצית כולה", סיפר בנאי לעיתונאי מנחם רהט מ"מעריב" שבא לראיין אותו בתגובה לדברי בגין. "ראיתי בזאת צעד נוסף במסע ההשמצות נגד ההתיישבות העובדת תוך הפניית החצים אל נציג מקרי. הדבר שהכאיב לי יותר מדבריו של ראש הממשלה באותו ראיון, היה ההסבר שהשמיע אחר כך – שהוא לא התכוון לתנועה הקיבוצית כולה, אלא אישית לאותו קיבוצניק. כמובן זה העניק לי כבוד מכיוון בלתי צפוי, אבל מה לעשות? ככלות הכל אינני מתנשא ואינני מיליונר".

בנאי בעצמו עבד בנטיעת יערות כשכיר בקק"ל, נטע את מטעי מנרה הראשונים ולאחר מכן הצטרף לענף הבניין בקיבוץ ובנה במו ידיו את בתי החברים. הודות לכך, החליף את שם משפחתו שטראוס בבנאי. קרית שמונה לא הקשיבה לעצתו של בנאי והיא נותרה עלובה ועם ציפייה שימשיכו לעזור לה. הקיבוצים נפרדו מהאידאולוגיה אך לא מהיוזמה והבריכה ננטשה.

בריכת השחייה של מנרה נחנכה ב-1978. לפני שנים ספורות היא נסגרה בעקבות דרישת משרד הבריאות. היות ואין מספיק כסף לשיפוצה כך שתעמוד בתקנים.

.

בבריכת השחייה תצפית על כל עמק החולה (מקור: ארכיון מנרה)

.

(1.2) מבנים נוספים

המשכתי במנרה ועברתי דרך אולם הספורט, וכמה מהבתים הראשונים של הקיבוץ שמתאפיינים בגגות עם קמרון חבית. בולט במיוחד בית התרבות שתכנן האדריכל שמואל ביקלס. המבנה שהכיל חדר קריאה, מועדון וספרייה מורכב מאבנים שנלקחו ממצודת הונין הסמוכה. המבנה נחנך ב-1947 על קצה המצוק, ממש מעל בריכת השחייה. היתה לו מרפסת גדולה שהשקיפה על עמק החולה וייחדה אותו משאר המבנים בקיבוץ הצעיר. היות ובתי החברים נבנו הרחק מבית התרבות, מעמדו שקע ותוך פחות מעשר שנים מעת חנוכתו הוא הפסיק את פעילותו. לאחר שעמד כמה שנים נטוש, הושכר המבנה לחברת בזק שאטמה את המרפסת והפתחים והציבה עליו אנטנות תקשורת. לאחרונה עלו קולות של חברים שבקשו להחזיר את המבנה לשימוש תושבי מנרה, אך הדבר דורש מימון והרעיון נותר בגדר חזון.

"ביקלס תכנן גם את תכנית האב של מנרה כפי שערך את תכניות האב למשגב עם, מלכיה ויראון, ובין השאר עסק במבנה של קיבוץ הררי", סיפרה לי אביטל אפרת שחוקרת כבר שנים ארוכות את יצירתו של האדריכל שמואל ביקלס, והיום מרכזת את ארכיונו במשכן לאמנות בעין חרוד.

על מעורבותו של ביקלס בתכנון תכנית הבינוי הכללית של מנרה וגם על מעורבות התושבים ניתן ללמוד מדברים שפורסמו בעלון של מנרה ב-1946: "כבר לפני כמה חודשים הציעו יוסף אידלמן ומילק [שמואל ביקלס, מ"י] (האדריכלים שהציעו את תכנית הנקודה), לשנות את צורת הבניינים וכיוונם בשטח. הבניינים עומדים כעת בכיוון המדרון – כך שהבית עומד בכיוון מזרח-מערב, החזית לצפון–דרום. ההצעה החדשה היא שהבניינים יהיו בעלי שתי קומות ויעמדו ניצב למדרון, זאת אומרת עם החזית למערב–מזרח. ההצעה החדשה באה עקב כמה גורמים: (א) ניצול המדרון על ידי בנית שתי קומות וחדרי קרקע לשרותים. (ב) על ידי בנית גוש כזה של בניינים שיאפשר בקלות סידור אינסטלציה להסקה מרכזית. (ג) חסכון בחפירה, שתהיה פחותה בהרבה. את ההצעה הביאו לפנינו כמה פעמים, התנהלו ויכוחים סוערים סביב השאלה הזו. השבוע ביקרו אותנו אידלמן, מילק ואשבל והייתה אסיפה סוערת מאד שנמשכה עד אחרי חצות. מילק הסביר את מעלותיה של הצעה זו, לפי הנקודות הנכרות והוסיף גם את הנימוק שבבתים אלו יוכלו לסדר מעברים כך שבחורף כשיצטרכו להגיע לאיזה מקום כמו חדר אוכל וכו' תהיה חלק מהדרך בתוך בניינים. חוץ מזה לפי דעתם גוש של בניינים כזה בעל שתי קומות (כל בניין 15 חדרים) ישמשו כמגן בפני הרוח ויצרו מעין שטח מוגן לפני כל בית, מה שלפי דעתם חשוב בעיקר בבתי הילדים לסדור חצרות משחק, וגם יכול להקל על השיפור סביב הבית והמחנה כולו".

.

1947: בית התרבות בתכנון האדריכל שמואל ביקלס (מקור: ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד וארכיון מנרה)

.

(1.3) חדר האוכל

בניין חדר האוכל הוא דו-קומתי: אולם אכילה ומטבח במפלס העליון המקושר בגשר לחלקו העליון של הקיבוץ. מועדון, משרדים ומרכולית גדולה במפלס התחתון. הפתחים הפונים לכיוון צפון מוגנים במסגרת בטון – עדות להפגזות ממנה סבלו יישובי הצפון עשרות רבות של שנים. ההגנות הגדולות שעוטפות את החלונות הם שאיפשרו חלונות גדולים יחסית, המשקיפים על הנוף המרהיב הנפרס למרגלות הקיבוץ.

משמח היה לגלות שחדר האוכל עדיין פועל. בעת הביקור עמלו שני צעירים בארגון השולחנות לקראת ארוחה. מתברר שהסועדים הם אינם חברי מנרה, אלא אורחי בית הארחה שנהנים כאן מארוחת בוקר ולפי הצורך גם מארוחת ערב. המטבח כבר לא פועל והאוכל מגיע משירות קייטרינג מקריית שמונה. החברים עזבו את חדר האוכל ב-2006, אחרי שמפעיל המטבח עזב את המקום במלחמת לבנון השנייה.

את חדר האוכל תכננה האדריכלית רחל (שלי) ניסים. ילידת בולגריה ובוגרת הטכניון. ניסים לא היתה חברת קיבוץ, אלא תושבת תל אביב, כמו עוד רבים מהעובדים במחלקת התכנון של התק"ם. היא נפטרה לפני כשנתיים ולא הצלחתי למצוא עליה מידע, למעט דבריו של האדריכל ויטוריו קורינלדי שהציג גם את חוות דעתו על המבנה: "בתחילת דרכה עבדה תחת האדריכל חנן הברון אך לאחר תקופה מסוימת עבדה באופן עצמאי. היא תכננה את חדרי האוכל בעינת ובאפיק [האדריכלית ארנונה אקסלרוד הוסיפה שניסים תכננה גם את חדר האוכל בקיבוץ רביבים, מ"י], ועוד עבודות רבות שאינני זוכר כרגע. היא היתה אדריכלית מוכשרת ורגישה, ואישיות שמחה וקומוניקטיבית. חדר האוכל של מנרה איננו המבריק מבין עבודותיה, דבר שנבע מהשפעה יתרה והתערבות קצרת-רואי ואנטי יצירתית של גורמים משקיים. בכל זאת, חדר האוכל במנרה הוא מבנה נקי ופונקציונלי, העונה באופן ישיר לדרישות".

האישור על הקמת חדר האוכל ניתן ב-1966, רק שנתיים מאוחר יותר ניגשה חברת "סולל בונה" למלאכת הבנייה ורק ב-1974 נערך טקס חנוכתו. בספטמבר אותה שנה פורסם בעלון קיבוץ מנרה "מה יום מיומיים" הטקסט הבא: "בעזרת השם ובעזרת כל חברי מנרה שעסקו בנושא, התחלנו בשעה טובה לאכול בחדר האוכל. חדר האוכל והמטבח מרשימים בצורתם וביעילותם ועוד ידובר בהם רבות. מהכניסה לחדר האוכל החדש יופעל המועדון החל ב-8.30 בערב. החברים מוזמנים עם סיום הארוחה לרדת למועדון, ללגום כוס קפה וליהנות מהעיתונות המגוונת והחברה הנעימה".

שיר שכתב אחד החברים לכבוד אירוע חנוכת חדר האוכל מספר את סיפור הבנייה: "בבוקר לח בשנת חרל"ח, פה אחד הוחלט על חדר אוכל ומטבח. / הצריף דלף, המים זרמו, וזה יצא מהאף, קשיים נערמו. / אוכל צר, מקום בלחץ, סירים במטבח, ערפל המחץ. / חלפו שנים עברו ימים, העניינים עדיין יגעים, ועוד יובלות ועוד חגים, והנה יש כבר עמודים. / חלפה עברה לה שנת תרפ"ט, הנה עומד כבר המקלט. ימים של צער ויגון, סוף סוף נפתח המועדון. / ימים של סער וסופה, קומת הקרקע נחשפה. ואז הוחלט ללא תקדים, על מגמות ויעדים. / מלאכה רבה וזמן קצר, הודיעו כל יודעי דבר. בחמישי ליוני, לכל המאוחר אז יהיה המעבר. / חלפו שנים עברו ימים, העיניינים עוד יגעים. ועוד חגים וגם יובלות, והנה צצו חלונות. / ואז סוכם ללא כל תנאי כי חייבים לזוז מיד, עברו שנים חלפו דורות הנה יש כבר שולחנות. / ישבו אז כל זקני מקום, לבם כמעט פסק מפעום, אמרו חסל עם העניין, הולכים לחנוך את הבניין. / השקימו בחורות עם ליל, כל מומחית ואשת חיל, לא נפלו ולא עייפו, שפשפו וקרצפו. / גם קבוצה של חוכמולוגים, שרברבים וחשמולוגים, הצטרפה למקהלה, ונשלמה ההילולה. / כל כלי נשטף, כל כוס תנצוץ, מקום שטיפה, אמבט של בוץ. / וכך עומדים אנו היום, כשכל דבר כבר במקום, מקום בשפע וטוב טעם, כל השאר היה כבר פעם. / הכל נקי וגם ברור, ואריק בחדרי קרור, במקום לסחוב כדים כבדים מבור ביוב קר ועכור. / על כל זאת באנו לברך את כל עושה וכל עורך, ומי יתן ובעוד שנים יהנו מכך גם הנינים".

.

מתברר שקורינלדי ליווה את התכנון במנרה במשך כמה שנים: "לי יש היסטוריה מסוימת עם מנרה. ניסיון כושל לתכנן משהו מותאם לטופוגרפיה ולאופי של המקום, ניסיון שהוכשל על ידי משרד השיכון, למרות תמיכתו של ישראל גודוביץ [ממונה על הבנייה הכפרית במשרד השיכון בין השנים 1975-1967, מ"י]. תכננתי בנין רב-קומות עם כניסה במפלס אמצעי. בהמשך הם בנו עוד 'חצי בנין' כזה – מה שהפך את כל העסק למגוחך. תכננתי גם שני דגמים של מגורים תחת לחצים נסיבתיים של מרכז הבניין, ובסך הכל נוצר בלאגן שמפספס את פוטנציאל המקום. לבסוף תכננתי גם בית למגורי צעירים".

.

שלט

.

הכניסה הישירה לחדר האוכל מהמפלס העליון

.

חזית דרומית ומזרחית

.

חזית מזרחית: בקומת מסד מחופה אבן גיר יש מועדון, משרדים ומרכלית ולמעלה מחופה טיח חדר אוכל ומטבח

.

חדר האוכל מקושר בגשר למדשאה שסמוכה לחזיתו הדרומית

.

מעבר שירות

.

חזית צפונית: אלה לא הגנות מפני שמש אלא מפני פצצות

.

הגנה

.

מפגש חזיתות צפון ומזרח

.

מדבקה על חלון המועדון

.

חדר הדואר

.

על לוח המודעות תלויות הדמיות לבתים עתידיים

.

"בעלויות אטרקטיביות במיוחד"

.

"עולים הביתה למנרה"

.

המחיר

.

דו-משפחתי

.

מדרגות מקשרות לאולם חדר האוכל

.

בקומה העליונה

.

מבואת הכניסה לחדר האוכל שמימין. בעבר הכל היה פתוח וללא מחיצות

.

שטיפת ידיים

.

חדר האוכל 01

.

חדר האוכל 02

.

הגשה עצמית (מקור: ארכיון מנרה)

.

הרמטכ"ל דן שומרון, ראש הממשלה יצחק שמיר ורחל יעקב – אחותו של יצחק רבין (מקור: ארכיון מנרה)

.

חגיגת חנוכה בחדר האוכל (מקור: ארכיון מנרה)

.

חגיגת חנוכה (מקור: ארכיון מנרה)

.

צופים (מקור: ארכיון מנרה)

.

רחבת תצפית וזיכרון לצד חדר האוכל 01

.

רחבת תצפית וזיכרון לצד חדר האוכל 02

.

רחבת תצפית וזיכרון לצד חדר האוכל 03

.

רחבת תצפית וזיכרון לצד חדר האוכל 04

.

בית ראשונים:

.

בית ראשונים

.

שלט על בית ראשונים

.

בית ראשונים

.

1946: בתי מנרה הראשונים וברקע עמק החולה (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

.

אולם הספורט:

.

אולם ספורט 01

.

אולם ספורט 02

.

אולם ספורט 03

.

בית התרבות שתכנן האדריכל שמואל ביקלס:

.

בית התרבות של מנרה משמש היום כבסיס לאנטנות תקשורת. את המבנה שנחשב היה לפנינה אדריכלית תכנן האדריכל שמואל ביקלס

.

סקיצה מוקדמת לבית התרבות שיצר האדריכל שמואל ביקלס ומציגה מבנה רחב ביחס למבנה שהוקם בסופו של דבר (מקור: ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

1946: גמלים מובילים אבנים ממצודת הונין למנרה לבניית בית התרבות (ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

20.11.1947: חנוכת בית התרבות (ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד וארכיון מנרה)

.

המרפסת של בית התרבות (מקור: ארכיון מנרה)

.

עמק החולה במבט מהמרפסת (ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

ימת החולה במבט מהמרפסת (ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

חדר קריאה עם קורא ביישן 01 (ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

חדר קריאה ללא קורא ביישן 02 (ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד וארכיון מנרה)

.

בית ספר שהופך לדירות מגורים:

.

בית הספר היסודי של מנרה כבר לא פעיל כמה שנים. כעת עם תהליך שיוך הדירות מוסב הבניין לדירות מגורים

.

מבית ספר לדירות

.

בית ספר

.

בריכת השחייה:

.

בריכת השחייה 01 (מקור: ארכיון מנרה)

בבריכת השחייה 02 (מקור: ארכיון מנרה)

.

השער לבריכה

.

שעות

.

שלט

.

המדשאה

.

בהחלט

.

לזכרו של נחמיה רבין ז"ל

.

ריצוף

.

הבריכה וברקע למעלה בית התרבות שהוסב לבסיס אנטנות

.

אין מים

.

נטוש

.

בריכת הפעוטות

.

נוף העמק מהבריכה וברקע הגולן

.

.

(2) חדר אוכל ומרכז ספורט בהגושרים:

(2.1) ארמון האמיר ומלון הגושרים

על הקרקע בו שוכן מאז 1948 קיבוץ הגושרים הוקם מושב נחלים. המושב נקרא כך על שם הנחלים הרבים שחצו פה את כל הקרקעות. בשלב מסוים אנשי נחלים החליטו לעזוב ולהקים את יישובם במרכז הארץ, סמוך לגבול עם ירדן, וחברי הגושרים הקימו את קיבוצם. המבנה המרכזי בקיבוץ היה ארמון החורף של האמיר פעור שהחזיק באדמות הסביבה (ארמון הקיץ שלו שוכן בצמוד לצומת האמיר הקרויה על שמו). במהלך השנים "נבלע" ארמון האמיר במבנה המרכזי של מלון הגושרים שנפתח ב-1956 כבית מרגוע ושוכן בחלקו המערבי של הקיבוץ. חלוקת הבעלות היום על המלון היא 72% של הקיבוץ ו-28% בבעלות שותף חיצוני.

אדריכל המלון המקורי היה דן מילוסלבסקי. אך את הפיתוח המשמעותי של המלון תכנן האדריכל גבי גרזון (שבין השאר תכנן את חדר האוכל האחרון בתנועה הקיבוצית בגזר). בשטחים הפתוחים בסביבת המלון ובשטח הפתוח והמטופח הסמוך לו, פזורים פסלי אבן שיצר חבר הקיבוץ אריה אשכנזי. חוץ מהעובדה שהוא בן זוגה של מנהלת ארכיון הגושרים שדאגה לאסוף לי כמה פרטים היסטוריים מהארכיון, הוא היה מציל בבריכת הגושרים וחקלאי. תחילה קיבל יומיים ליצור אמנות אך מאז שיצא לפנסיה הוא מקדיש לנושא את מרב זמנו. אשכנזי יליד בולגריה, עלה לישראל כילד והגיע לגושרים כילד חוץ בהיותו בן תשע והשתלב במשפחתה של האמנית נעמי שינלדר. הוא למד אמנות במכללת תל חי ואת הכשרתו כפסל השלים באיטליה. אשכנזי מפסל בהשראת סצנות מהתנ"ך, מהאקטואליה ודמויות שונות כמו אלה שמרכיבות את סדרת פסליו אותה כינה "מחזור החיים".

.

חזית המבנה המרכזי של המלון. שרידי קשתות ארמון האמיר מסתתרות בחזית

.

(2.2) חדר האוכל

הסיבוב הכי קשה שהיה לי בקיבוצים התרחש בהגושרים. מסיבות שונות מערך השבילים בין בתי החברים הוחרב וכל אחד השתלט על חתיכת שביל. התוצאה היא שרשת השבילים כבר לא קיימת. כדי לגלות את חדר האוכל צריך לעשות סיבוב גדול ולראשונה בביקורי בקיבוץ הלכתי לאיבוד!

בסוף מצאתי את חדר האוכל. הוא ניצב נטוש, סמוך למדשאה גדולה. עלים מכסים את הכניסה הראשית אליו. מבעד לחלונות המאובקים נראה שלא השתמשו בו כבר זמן רב. למבנה גג משופע והוא מורכב ממספר אגפים, כשלכל אגף עיצוב שונה אך כזה השומר על קו עיצובי מאופק.

עוגיות קורביה: בספר "חדרוכל – סיפורים/מתכונים/קיבוץ" מאת אסי חיים ועופר ורדי (הוצאת Lunch Box), מופיע מתכון לעוגיות שהביאו איתם מייסדי הקיבוץ שעלו מתורכיה. "העוגיות האלה נמסות בפה ונעלמות מיד אחרי שהונחו על השולחן. בכל אירוע וחגיגה התגייסו החברות להכנת הקורביה, נועצות אגוז או שקד לבן ככתר בכל עוגייה, מניחות על מגש צבעוני ומביאות לבעל השמחה – שזכה מיד בסיבה נוספת למסיבה".

.

חדר האוכל הוקם ב-1978 בתכנון האדריכלית נעמי יודקובסקי, חברת קיבוץ לוחמי הגטאות, והוא החליף צריף גרמני שכמוהו היו בקיבוצים רבים אחרים. הצריף הוקם ב-1953 ושרת את החברים נאמנה עד פתיחת חדר האוכל החדש, ואז פורק.

"מבנה המטבח היה קיים מקודם, ואולי שרת כבר את הצריף הגרמני ששימש כחדר אוכל לפני בניית המבנה הקבוע. יתכן שהוא תוכנן על ידי אדריכל אפרתי (לא זוכר את שמו הפרטי) מתוך מגמה שלא התממשה שהוא זה שיתכנן גם את חדר האוכל", מספר קורינלדי, שממשיך לבקר מידי פעם בקיבוץ הודות לעובדה שבנו ומשפחתו גרים פה. "נעמי יודקובסקי היתה ניצולת שואה ושורדת גטו ורשה. זה היה מאוד מורגש באישיותה ובהתנהגותה והשתקף בפרויקטים שלה, אשר לדעתי לא הצליחו אף פעם 'להמריא. היא היתה בוגרת הטכניון, ופעלה תמיד מתוך איזה פרוש מאוד מוגבל ומצומצם של עקרונות האדריכלות המודרנית, שהתבטא בפתרונות קופסתיים שלא הצטיינו בהתאמה לנוף או ברגישות לסביבה בנויה קיימת. דוגמה לכך היא ההרחבה שתכננה לחדר האוכל של רמת יוחנן, שתכנן במקור האדריכל מרדכי זברודסקי".

.

1981: חדר האוכל החדש (מקור: ארכיון הגושרים)

.

(2.3) מרכז הספורט

בקצה השני של המדשאה המרכזית, מול חדר האוכל, ניצב בניין בן 3 קומות ששימש את המפעל שהביא בשנות ה-80 לשגשוגו הכלכלי של קיבוץ הגושרים. "המבנה הרב-קומתי הוא בנין המשרדים של מפעל 'מפרו' אותו תכנן האדריכל שמשון הלר ז"ל. המפעל ייצר מכשיר גילוח לנשים 'Epilady', אשר הביא את הקיבוץ לתקופת פרוספריטי אופורית. בתקופה הזו הספיקו, לפני נפילה מצערת, לסדר לקיבוץ מספר מסגרות הטבה, וגם לבנות כמה מותרות בעלות פרוגרמה שאפתנית וברמת ביצוע מעל הממוצע, כגון אולם הספורט", סיפר לי האדריכל ויטוריו קורינלדי שנבחר לתכנן את אולם הספורט. מרכז הספורט כולל אולם כדורסל עם טריבונות ובהן כ-400 מושבים, בריכת שחייה מקורה, שני אולמות סקווש, חדר כושר, ספא וג'קוזי. בעת הביקור ישב השומר של המרכז מתחת לשמשיה בתוך אולם המבואה המקורה בזכוכית. "היום הבניין פועל כמרכז ספורט בתשלום", מתרץ קורינלדי את הבעיה של השמשייה, "אבל במקור זה היה של הקיבוץ ונכנסו חופשי ולא היה מי שישב שם. היום הבניין פונה גם לזרים ולכן יש באמת בעייתיות מסוימת". תכנון הפרויקט זיכה את קורינלדי בפרס מטעם הוועד האולימפי.

"לי אישית היה בהגושרים עוד פרויקט ניסיוני – שכון למשפחות צעירות. המבנים הורכבו עם רחוב מקורה שקישר לשש דירות, כשכל דירה היתה אמנם קטנה אך היות והן תוכננו כדירות רב-מפלסיות היתה תחושה שהן גדולות. היום מעט בתים שרדו את לחצי השינוי וההפרטה, והניסוי לא התממש אפילו ברמה של דגם ראוי ללימוד והסקת מסקנות".

.

מדבקה על דלת

.

1953: הרכבת צריף חדר האוכל (מקור: ארכיון הגושרים)

.

שנות ה-60: שטיפת חדר האוכל בצריף (מקור: ארכיון הגושרים)

.

שנות ה-60: ארוחת בקר בצריף (מקור: ארכיון הגושרים)

.

1978: תיאור פיתוח הנוי סביב חדר האוכל (מתוך עלון הגושרים, ארכיון הגושרים)

.

1978: תיאור פיתוח הנוי סביב חדר האוכל (מתוך עלון הגושרים, ארכיון הגושרים)

.

1981: חדר האוכל החדש (מקור: ארכיון הגושרים)

.

1980: חדר האוכל החדש (מקור: ארכיון הגושרים)

.

שנות ה-80: הכנת ארוחה חגיגית (מקור: ארכיון הגושרים)

.

2000: הסעודה האחרונה בחדר האוכל (מקור: ארכיון הגושרים)

.

2000: הסעודה האחרונה בחדר האוכל (מקור: ארכיון הגושרים)

.

2000: הסעודה האחרונה בחדר האוכל (מקור: ארכיון הגושרים)

.

2000: הסעודה האחרונה בחדר האוכל (מקור: ארכיון הגושרים)

.

2000: הסעודה האחרונה בחדר האוכל (מקור: ארכיון הגושרים)

.

2015:

.

כאלה שלטים יש בכל מקום בקיבוץ

.

שטח פרטי

.

מגדל הסילו 01

.

מגדל הסילו 02

.

בניין מפעל מפרו, בתכנון אדריכל שמשון הלר, שייצר מכשירים להסרת שיער והביא לקיבוץ שגשוג כלכלי

.

המדשאה המרכזית

.

חדר האוכל הנטוש – כניסה מצפון

.

רחבת הכניסה המערבית לחדר האוכל

.

כניסה ממערב

.

רוני

.

מבעד לדלת הזכוכית הנעולה אולם ריק

.

חזית חדר האוכל 01

.

חזית חדר האוכל 02

.

חזית חדר האוכל 03

.

כניסה מדרום

.

חזית חדר האוכל 04

.

שטיפת מגפיים נבלעה בצמחיה

.

כניסה מזרחית

.

חדר אוכל נטוש 01

.

חדר אוכל נטוש 02

.

בית הדואר שוכן בנפרד מחדר האוכל

.

מספרים במקום שמות

.

תרבותון ריק, רק תקנון למניעת הטרדה מינית

.

לידיעת הציבור!

.

מודעה עם תמונה קבר נבי רובין שצלמתי ונלקחה ללא רשות

.

שמן זית

.

מבנה הארכיון

.

שלט בכניסה לארכיון

.

בארכיון 01

.

בארכיון 02

.

בארכיון 03

.

בארכיון 04: הסעודה האחרונה

.

שביל בקיבוץ עם כניסה למקלט

.

שביל בקיבוץ

.

בתים בקיבוץ

.

שביל ללא מוצא בקיבוץ

.

קיר

.

בית הנוער שגם אותו תכננה האדריכלית נעמי יודקובסקי

.

בתחומי הקיבוץ פינת זכרון המשתלבת באחד הנחלים

.

תמונות שצילם האדריכל שמואל ביקלס במלון הגושרים אותו תכנן בתוך המבנה ההיסטורי (ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

חזית המלון בשלב הראשון בתכנון ביקלס (ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

במלון (ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

מלון הגושרים ובחזית מסתתרת חזית הקשתות של ארמון האמיר

.

הכניסה הראשית לאולם המבואה של המלון

.

המעבר לחניון הרכבים

.

חדר האוכל של המלון שוכן בין קשתות ארמון האמיר

.

בחדר האוכל (יש כמה אולמות אכילה נוספים וזה הקטן שבהם)

.

באולם המבואה תצלום אוויר מלפני עשרים שנה של הקיבוץ: מרכז הספורט בולט בתחתית התמונה וחדר האוכל של הקיבוץ מסתתר בין העצים

.

אחד מבנייני המלון

.

אגף בריכת השחייה המקורה במרכז הספורט שתכנן האדריכל ויטוריו קורינלדי

.

הכניסה הראשית למרכז הספורט

.

אולם המבואה של מרכז הספורט. השומר יושב מתחת לשימשיה בתוך הבניין

.

בריכת השחייה

.

אולם הספורט 01

.

אולם הספורט 02

.

אולם הספורט 03

.

שלט בכניסה לשכונת ההרחבה שבצפון-מערב הקיבוץ. אדריכלות: משרד מוזה מקיבוץ שדה נחמיה

.

שכונת הרחבה 01

.

שכונת הרחבה 02

.

שכונת הרחבה 03

.

שכונת הרחבה 04 להגושרים יש הרחבה נוספת ולא גמורה שממוקמת בצד השני של הקיבוץ אבל אותה לא צלמתי

.

.

(3) חדר אוכל ובית אוסישקין בקיבוץ דן:

(3.1) חדר האוכל

דן הוקם ב-1939 כיישוב חומה ומגדל וחדר האוכל הראשון הורכב מצריף שהוצב בצמוד למגדל. ב-1942 נפרצה החומה וחדר האוכל עבר לשכון בצריף אחר בצמוד למדשאה המרכזית ובסמוך לציר הראשי, כמו היום. תחילה נבנה מבנה קבע למטבח, ב-1956 הכין האדריכל שמואל מסטצ'קין תכנית לחדר אוכל חדש וב-1960 הושלם מבנה קבע גם לחדר האוכל עצמו (הצריף נהרס ובמקומו נשתל דשא). מתחת למבנה חדר האוכל נחפר מקלט וגם המבנה עצמו תוכנן עם קירות עבים יותר מהרגיל, בניסיון להגן על יושביו מהפגזות או יריות אפשריות מכיוון הגבול עם סוריה. ב-1972 חזר מסטצ'קין ותכנן את הרחבת אולם חדר האוכל. מסטצ'קין שמר על הפרופורציות של האגף הוותיק, אך את פתחי החלונות עיצב באופן שונה, שינוי שביטא לא רק שינוי אופנתי אלא גם שינוי בתפיסת עולם, ואולי גם את הצורך הדחוף בהגנה על יושבי חדר האוכל. לכן, מוסגרו הפתחים במסגרות בטון, כך שרסיסי פגזים לא יצליחו לחדור לאולם. דן הופגז באופן קשה ב-1962 ושוב ב-1967.

במדורי הנדל"ן בתל אביב המונח "באוהאוס" טומן בחובו משמעות כלכלית. "עיר לבנה" ו"סגנון הבאוהאוס" שגורים בפיו של כל מדריך סיורים בעיר, אבל בתכל'ס הקשר בין באוהאוס ובין מה שבנו בתל אביב מקרי. מספר אדריכלים שפעלו במחצית השניה של המאה העשרים למדו בבאוהאוס – בית ספר גבוה לאמנות ואדריכלות בגרמניה, אחד מהם היה האדריכל שמואל מסטצ'קין שבמשך יובל שנים עבד בתנועה הקיבוצית, אך המשיך לגור בתל אביב. מרבית הבניינים שתכנן פשוטים והיצירתיות בהם שגרתית יחסית. יוצאי דופן הם מבנים מקוריים ובראשם "בית היוצר" בנוה זוהר, בריכת השחייה ואולם הכדורסל בקמפוס גבעת רם וחדר האוכל בקיבוץ רחביה – כולם פרויקטים משנות ה-60.

חדר האוכל בקיבוץ דן, בדומה לחדרי אוכל רבים אחרים שתכנן מסטצ'קין הוא מבנה חד-קומתי המורכב מאולמות מלבניים, בעלי מפתחים גדולים המאפשרים שחרור מעמודים המסתירים ומפריעים לזרימה התנועה והמבט באולם. הקישור המצומצם בין פנים ובין חוץ לא נובע כאן רק מטעמי ביטחון, אם בכלל, היות וגם בחדרי אוכל אחרים שתכנן מסטצ'קין, הפתחים צרים וקטנים ולא מטעני ביטחון (כמו: מגן, רבדים בשלב הראשון, חצור, כפר מנחם). בשנות השבעים שינה מסטצ'קין את תפיסת התכנון והעניק לחדרי האוכל פתחי חלונות רחבים. הוא גם הזניח את השימוש בקווים ישרים ועבר לקשתות בטון שסיימו את חלקן העליון של החלונות. פתחים שלא יצר להם קשת, הוא עיטר במסגרת בטון חשוף שבלטה היטב מקו חזית הבניין. בחדר האוכל בדן, אליו חזר מסטצ'קין ובנה לו אגף חדש, נמנע מלהוסיף את חלונות הקשת אך כן מסגר את החלונות במסגרות בטון בולטות.

באגף הוותיק פתחי החלונות ייצגו סדר וארגון, ללא כל ניסיון לקשט או להציג מרכיב עיצובי המייצג מותרות. האדריכל הוסיף קורות ועמודי בטון חשוף חיצוניים למבנה (וכך נחסכו העמודים הפנימיים במבנה), היורדים לקרקע בצמוד לכל חלון והופכים בעצמם למרכיב עיצובי. אולי ייצוג זה רמז על רעיון חברתי, כי הפתחים כולם זהים, שווים בגובהם ורוחבם, שומרים על מרווח קבוע זה מזה ולמעשה כל חלון לכשעצמו חסר זהות, סתם מלבן שמקבל משמעות מעצם חלקו בקבוצת פתחים שיוצרים קצב קבוע בחזית הבניין.

בולט היטב בחזית חדר האוכל בדן השינוי שחל בין שני האגפים: מסטצ'קין לא עדכן את עיצוב החלונות באגף הוותיק כך שיתאימו לרוח האגף החדש, שם העניק לחלונות מחשבה עיצובית. באגף החדש החלונות כבר אינם אנונימיים אלא גופים פיסוליים. הקצב נשמר, אך לחלונות מצורפים גם פתחי המקלט הצומחים מהקרקע, והחלונות בעצמם אינם קבועים באמצע גובה החזית אלא בולטים היטב מקו הגג העליון ויוצרים גג משונן, שמזכיר חומה עתיקה או מבצר.

מה המאכל הייחודי לדן? נילי ענתה שהאוכל ההונגרי היה ייחודי ועודד בעלה נזכר בפשטידות שהוגשו בשבת בצהריים. היא הוסיפה שמנות דגי הקרפיונים שהובאו ישר מבריכות הדגים של דן היו אופייניות. באותן בריכות גידלו גם דגי פורל, אך מחירם הגבוה מנע מלהגישם בחדר האוכל למעט אירועים מיוחדים. בהקשר לעיצוב חדר האוכל, הוסיפה נילי כי החברים לא אהבו שני דברים במבנה: החלונות שמעוצבים כחרכי ירי והריצוף הכהה שנבחר מסיבות פרקטיות אך בסופו של דבר הכהה את כל האולם.

היום מוגשות בחדר האוכל ארוחות צהריים לעובדי הקהילה והתעשייה. כאן נערכים טקסי יום זיכרון ושואה וכן מסיבת פורים לילדים. בשבת אין פעילות וגם ליל סדר כבר לא מציינים כאן בצוותא.

.

1959: בניית חדר האוכל (מקור: ארכיון דן)

.

(3.2) בית אוסישקין

האדריכל לאופולד קרקואר הוא מהאדריכלים האהובים עלי. כל מבנה שלו מיוחד ומייצג משחק צורני המתבסס לפני הכל על צורות בסיסיות וחומרים פשוטים וזמינים. אדריכל מודרניסט שלא העתיק  ממגזינים ולא לחינם עבודות רבות שיצר נכנסו לכל סקירה על תולדות האדריכלות המקומית: חדרי האוכל בתל יוסף, בית אלפא ובדגניה, מלון יפה נוף (טלטש) בחיפה ובית בונם בשכונת רחביה בירושלים.

הבניין האחרון שתכנן קרקואר היה בית אוסישקין. האגף הראשון של הבניין הושלם ב-1955 – השנה בה הוא נפטר. רק ב-1958 הושלם הבניין כולו. בית אוסישקין ממוקם בקצה שדרה ישרה החוצה את הקיבוץ ומפרידה בין המשק ובין אזור המגורים והרווחה. המבנה בצורת גמלון אטום, כשבמרכזו פתח בודד ומקושת דרכו ניבט החרמון. השימוש בצורה בסיסית ופשוטה מאפיינת את יצירתו, אך כאן בשונה מעבודות אחרות שלו שהתאפיינו בצביון מודרניסטי מובהק, ניתן למצוא השפעה מהאדריכלות הקלאסית. קרקואר שהירבה לרשום ולצייר, יצר רישום לבניין שהופיע בספר-קטלוג שליווה את התערוכה "לאופולד קרקואר צייר ואדריכל 1954-1890" (עורכים: מאירה פרי-להמן ומיכאל לוין, מוזיאון ישראל, 1996). ברישום נראה כי קרקואר תכנן להמשיך להרחיב את הבניין ולהוסיף לו אגפים.

מדרגות רחבות מובילות למוזיאון משביל היוצא מקצה השדרה החוצה את הקיבוץ. על מדרגות אלה חוגגים חברי דן כל שנה את חג הביכורים. היום הבניין מורכב מאודיטוריום גדול עם תצוגה ארכיאולוגית התופס מחצית משטחו. בעבר היו צופים כאן חברי הקיבוץ בסרטים. מחציתו השניה של המבנה מוקדשת לתצוגת שרידים ופוחלצים מסביבת עמק החולה. אולי לפני שישים שנה התצוגה ריתקה מבקרים, אבל ביקור אחד הספיק לי.

המבנה כולו מחופה באבן שהביאו חברי הקיבוץ מהכפר הונין שננטש במלחמת העצמאות. "בית אוסישקין אינו רק מסתיר את הונין בפקודות הארכוב שלו, בחוקי ההפקדה והשליפה שבו, גם רישום שכזה כבר יהיה מינימלי מידי, לא מורכב מספיק", כותב תומר גרדי, יליד קיבוץ דן, בספרו "אבן, נייר" (הקיבוץ המאוחד, 2011). "כי המוזיאון הזה לא רק שאין הוא מסתיר, במין פשטות ילדותית של מאחורי הגב, את הכפר הונין ואבני בתיו המנותצים, בקירות האבן שלו, לא רק שלא מחק המוזיאון את הונין מתצוגותיו, אלא לפתע, באותה משיכת מחיקה, לפתע נגלה לי איך אותה משיכת מחיקתו של הכפר היא גם משיכת רישומו בגוף המוזיאון, בכתליו, והכפר לפתע נובח במוזיאון והוא בלתי מחיק יותר מכל תצוגה. כמו קעקוע מאורכב הונין בבית אוסישקין, ובאיזו תפארת, באיזה הדר גרנדיוזי, כמעט חושפני, מאורכב הונין, כמו קעקוע צרוב, ולא במקום שאפשר להסתיר, בנופגוף הקיבוץ, צרובים הכפרים בנופגוף של הארץ, שפחות ופחות אפשר להגיד עליה, במין נונשלאנט אדנותי, הארץ שלנו".

השנה מציין המוזיאון 60 שנה להיווסדו ומתקיימת בו סדרה של אירועים הכוללים הרצאות וסיורים אותם מובילים מומחים מתחומים שונים. שבוע שעבר (21.5) התקיים כאן אירוע מיוחד: אירוע פרידה מיוסי לב ארי שניהל אותו במשך עשרות רבות של שנים.

.

1958: הגשה בחדר האוכל הישן (מקור: ארכיון דן)

.

1959: בניית חדר האוכל (מקור: ארכיון דן)

.

1959: בניית חדר האוכל (מקור: ארכיון דן)

.

1960: חדר האוכל הישן מימין ולצידו החדש משמאל (מקור: ארכיון דן)

.

1964: ליל סדר (מקור: ארכיון דן)

.

1990: חזית חדר האוכל (מקור: ארכיון דן)

.

2001: ארוחה בחדר האוכל (מקור: ארכיון דן)

.

2015:

.

(קיבוץ)

.

מגדל הסילו

.

המדשאה המרכזית

.

מדרגות רחבות מובילות מהכביש הראשי של הקיבוץ אל רחבת חדר האוכל

.

חדר האוכל ומשמאל רחבת הכניסה

.

הרחבה ממוקמת בדרום-מערב מתחם חדר האוכל

.

קטע מחזית חדר האוכל המערבית ובמרכז אגף הכניסה

.

אגף הכניסה מקשר בין חדר האוכל שמשמאל ובין מבנה שירותים, דואר ומדרגות היורדות למקלט גדול שמימין

.

הכניסה

.

חזית כמו סנפירים

.

חזית חדר האוכל הפונה לכיוון צפון ומזרח עם הגנות בטון מסביב לחלונות כהגנה מפני ירי ולמרגלותיהם פתחים למקלט התת-קרקעי

.

קטע מחזית צפונית 01

.

קטע מחזית צפונית 02

.

קטע מחזית צפונית 03

.

קטע מחזית מערבית

.

כניסה משנית לחדר האוכל מחזית צפונית

.

ספסל ישיבה שנוצק ב-1977

.

מפגש חזיתות צפון ומערב ומשמאל אגף הכניסה לחדר האוכל

.

קטע מחזית מערבית ואגף הכניסה לחדר האוכל

.

אגף הכניסה לחדר האוכל 01

.

אגף הכניסה לחדר האוכל 02

.

חזית האגף המאוחר של חדר האוכל (הצפוני) מחופה באבן גרנוליט

.

באולם המבואה: מימין כניסה לחדר האוכל ובמרכז ירידה למקלט תת-קרקעי

.

חלונות צרים ומוגנים

.

הירידה למקלט וברקע לוחות המודעות

.

חדר האוכל מבעד לדלתות הזכוכית הנעולות 01

.

חדר האוכל מבעד לדלתות הזכוכית הנעולות 02

.

הכביש הראשי בקיבוץ חוצה אותו בקו ישר מערב למזרח כשבקצהו ניצב בית אוסישקין. באופק החרמון

.

אדריכל לאופולד קרקואר בעת ביקור בבעלבכ, לבנון, שנות ה-30 (מקור: משפחת דותן)

.

1954: בית אוסישקין בבנייה (מקור: ארכיון דן)

.

1958: בית אוסישקין בבנייה (מקור: ארכיון דן)

.

1967: חזית בית אוסישקין בתכנון אדריכל לאופולד קרקואר (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

חזית מערבית ראשית של בית אוסישקין דרכה משקיפים על החרמון

.

לעומת האבן שסופקה לבניית בית התרבות ובעזרתה נהרס מבצר הונין כאן האבן נלקחה באמצעות הריסת הכפר הונין

.

מדרגות

.

שלט

.

קשת

.

מבט חזרה אל הקיבוץ

.

מבט קדימה לחרמון

.

קשת

.

חזית צפונית של בית אוסישקין

.

1967: תצוגה בבית אוסישקין (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

1967: אולם הספורט הסמוך לבית אוסישקין ושלל של טנק סורי (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

אולם הספורט והטנק היום

.

תודה ליעל וינברג, לאביטל אפרת, לאדריכל ויטוריו קורינלדי, לרחל אשכנזי, לנילי ולעודד לב-ארי ולדוד מעין.

★

חדרי אוכל נוספים בהם הסתובבתי:

.

געש (מנחם באר)

גזית (חיליק ערד)

חוקוק (שלי ניסים)

רביבים (שלי ניסים)

החותרים (שלי ניסים)

רשפים (מנחם באר)

שפיים (עירא אפרתי)

שלוחות (לאון שרמן)

דברת (מרדכי זברודסקי)

משמרות (יעקב מטריקין)

גלעד (ארנונה אקסלרוד)

ברור חיל (ויטוריו קורינלדי)

כפר המכבי (שלמה גלעד)

בית ניר (שמואל מסטצ'קין)

עין חרוד מאוחד (שמואל ביקלס)

גשר (שמואל ביקלס, ארנונה אקסלרוד)

מעיין ברוך (ארטור גולדרייך ורחל ניסים)

נחל עוז (בנימין צ'לנוב, ויטוריו קורינלדי)

גבעת חיים מאוחד (אהוד שחורי)

גבע (אריה שרון, אמנון לוי)

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

גלגל (נעמי יודקובסקי)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

דורות (מרדכי זברודסקי)

בית גוברין (אמנון לוי)

געתון (מנחם באר)

שניר (מנחם באר)

גת (מנחם באר)

נווה איתן

כפר דרום

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

בית אלפא (לאופולד קרקואר, אברהם ארליק)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

גדות, שמרת ואדמית (חנן הברון, מנחם באר ושמואל מסטצ'קין)

מגל ולהבות חביבה (שמשון הלר, שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

נצר סרני (שמשון הלר)

כפר בלום (פרדי כהנא)

זיקים (מנחם באר)

כברי (חנן הברון)

מבוא גולן (חנן הברון)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

נחשונים (אברהם ארליק)

גבעת חיים איחוד (שמשון הלר)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

חפץ חיים (מיכאל קראוס)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

בחן (לא ידוע)

גונן (דוד בסט)

גינוסר (חנן הברון)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

רמת הכובש (מרדכי זברודסקי)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

★