סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ גלאון

לחדר האוכל בגלאון נסעתי בעיקר כדי להתרשם מקיר הקרמיקה האמנותי שיצר בו משה סעידי. חדר האוכל נבנה בשני שלבים: את הראשון תכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין ואת השני האדריכל חיליק ערד. בשלב השני בחר ערד לשלב במבנה יצירת אמנות שתדגיש את צורת הפתחים המיוחדת שקבע בדופן הצפון-מזרחית של האולם.

אלא שהביקור היה לאכזבה. מתברר שבעוד שאגף אחד של חדר האוכל נותר לשמש את החברים בייעודו המקורי, הרי שהאולם שבו נקבעה עבודתו של סעידי, הוסב לאולם מופעים קהילתי. במה גדולה וקבועה נבנתה בחזיתו של קיר הקרמיקה, שמוסתר כעת ולא ניתן להתרשם ממנו עוד. מחדר האוכל המשכתי לחדר הזיכרון שגם אותו תכנן ערד (את פינת הזיכרון שבו עיצב סעידי ובכניסה תבליט שיצרה בתיה לישנסקי) וגם לבית הילדים הנטוש.

ועל כך ברשימה זו.

.

1981

.

קיבוץ גלאון (המפה באדיבות המרכז למיפוי ישראל)

.

.

(1) חדר האוכל הראשון – צריף העץ

בין 11 נקודות היישוב שעלו על הקרקע בצפון הנגב במוצאי יום הכיפורים של שנת 1946 היה קיבוץ גלאון. החברים המייסדים על ציודם התארגנו בקיבוץ גת, שהוקם שלוש וחצי שנים קודם לכן במרחק של חמשה קילומטרים מהאתר שבו יועד לקום גלאון. זמן קצר לפני כן רכשה הקרן הקיימת את האדמות שיועדו לקיבוץ מהשיח' עבדול רחמן אל-עזי, שצאצאיו מתגוררים כיום בכפר הערבי היחיד באזור – אל-עזי.

בהינתן האות בשעה עשר בלילה יצאו החברים מגת בשיירה. כך נפתח מבצע ההתיישבות רחב ההיקף שאותו יזמה הסוכנות היהודית בשיתוף ארגון "ההגנה". בחשיכה כאשר רק אור הירח מאיר את הדרך, עשתה השיירה את דרכה מזרחה וללא הפרעה. בשעה 11 הגיעו אל היעד והחלו בקמת הקיבוץ. בין הציודים שהביאו עמם היה גם צריף עץ מפורק לחלקים. הפעולה הראשונה שבוצעה היתה הקמת גדר היקפית ומיד לאחר מכן הוחל בהרכבת הצריף.

"הלמות הפטישים הידהדו מאופק לאופק, העירו שכנים ישנים התמהים לפשר המתחרש באשמורת השנייה של הלילה", סיפר אחד החברים בזיכרונותיו. "בעלות השחר ניצבו לראות את עבודת 'גמדי הלילה'". עד השעה שש בבוקר כבר ניצב היה צריף העץ, עדיין ללא גג. כמו כן, הוקמה עמדת שמירה ושני אוהלים.

רק בשעה 9:30 יצא מתחנת המשטרה בבית ג'וברין כוח משטרתי בריטי שבא לבדוק את המתרחש בגזרה. הכוח נעצר על הדרך המובילה לנקודת ההתיישבות החדשה, והחל לעכב את המשך הפיתוח באמצעות חסימת הדרך שמנעה את בואן של משאיות עם ציוד ואספקה. אלא שעד מהרה הזדרזו אנשי הקרן הקיימת להסדיר את העניין מול הבריטים וקיבוץ גלאון היה לעובדה קיימת. בשש בערב חזרו הבריטים, בתיאום אנשי הקרן הקיימת, אלא שהפעם נכנסו בשערי גלאון לביקור נימוסין.

95 צעירים פעלו בימים הראשונים של גלאון כדי להקים באתר יישוב של ממש. מחציתם היו החברים המייסדים של הקיבוץ (רק ארבע מהן נשים). 20 מהם חברי קיבוץ גת (גם לצורך הכשרת הקרקעות החקלאיות העניקו חברי גת סיוע לשכניהם החדשים). השאר היו כאלה שביקשו לסייע במלאכה החלוצית ובאו מכל רחבי הארץ.

אותו צריף עץ שהביאו עמם מגת, שימש את החברים כחדר אוכל במתכונתו המקורית במשך שנתיים, עד לתאריך היסטורי בתולדות המקום – ה-14 ביולי 1948. על פי "תכנית החלוקה" שהוצעה על ידי האו"ם, גלאון ממוקם היה מחוץ לשטחי מדינת ישראל. לכן, עתיד המקום לא היה ברור. במלחמת העצמאות הקיבוץ היה לנקודת היישוב העברית המזרחית ביותר באזור, לאחר שגוש עציון נפל ולהבות השריפה ביום נפילתו נצפו מגלאון. העיירה בית ג'וברין היתה היישוב הערבי הגדול באזור, ולבד ממנה היו באזור כפרים פלסטינים נוספים. במהלך המלחמה הופגז והופצץ הקיבוץ מהאוויר ומהיבשה, אך נותר שלם ויציב במקומו. הנשים והילדים לא עברו להתגורר בגלאון עם הווסדו וגם לא במהלך המלחמה. אלה נותרו ב"גבעת מיכאל" ורק בתום המלחמה התאחדו המשפחות בגלאון.

בידודו של הקיבוץ דרש מחבריו בסוף 1947 לרכוש קומנדקר (רכב 4X4 להובלת מטען) מערבי ברמלה. את הרכב הם הזדרזו להביא אל מסגריית הקיבוץ, שפעלה אז בכלל בנס ציונה, ואותו הם ציפו בלוחות משוריינים שהורכבו משכבות של עץ וברזל. אחד מחברי הקיבוץ אימץ לעצמו את הרכב ואף העניק לו שם – "בובלה". אלא שארגון "ההגנה" החרים את המשוריין מיד כשיצא מהמוסך ועוד לפני שהגיע בכלל לגלאון. בעקבות ההחרמה עשה המשוריין את דרכו אל שדה הקרב והספיק להשתתף בכמה מהקרבות שהתחוללו בצפון הנגב. רק לאחר מספר חודשים הוחזר המשוריין לידי הקיבוץ ובעזרתו הובא למשק מצבור של נשק ותחמושת וכן אספקה, והודות לו נשמר הקשר עם מרכז הארץ. כיום, שרידיו של אותו רכב משוריין מוצגים על גגו של מקלט במרכז הקיבוץ.

.

שרידי "בובלה" – המשוריין מתוצרת גלאון שהשתתף בקרבות הנגב והצליח לשרת את הקיבוץ בימים הקשים של מלחמת העצמאות

.

.

היום האחרון שבו שימש הצריף כחדר אוכל במתכונתו המקורית היה אותו יום היסטורי באמצע חודש יולי, היום שבו הותקף הקיבוץ בידי כוחות הצבא המצרי בשיתוף ערביי הסביבה. המתקפה נהדפה המלחמה הסתיימה ודרכו של הקיבוץ נפתחה.

סיומה של המלחמה פתח דף חדש בגלאון והקיבוץ החל להתמסד. הנשים והילדים עברו להתגורר בקיבוץ לאחר כמעט שלוש שנים שבהם התקיים פיצול בינם ובין הגברים ששמרו ופיתחו את המשק. גם חדר האוכל שכעת נדרש היה לשמש ציבור רחב יותר, הורחב באופן משמעותי.

מייסדי הקיבוץ היו צעירים חברי תנועת "השומר הצעיר" בפולין, שב-1936 היגרו באניות מעפילים אל חופי הארץ. תחילה פעלה הקבוצה בקיבוץ עין המפרץ, ולאחר מכן המשיכו אל "גבעת מיכאל" שבנס ציונה. שם עברו הכשרה והתגבשו, כשחברים נוספים באים ומצטרפים ואחרים עוזבים. לאחר המלחמה הצטרפו גרעינים נוספים לגרעין המייסדים. חברים נוספים הגיעו מגרמניה ומארה"ב וכן מישראל. עיקר הפרנסה בשנים הראשונות היה מחקלאות, וגם תעשייה החלה להתפתח כשהוקם מפעל לכלי עבודה ולאחר מכן מפעל למאווררים ("מאווררי גלאון").

בסוף שנות החמישים הוחלט לבנות חדר אוכל חדש ולעזוב את צריף עץ שהתרחב עד אז בשיטת טלאי על גבי טלאי. כמה עשרות מטרים בודדים ממנו נקבע מיקומו של חדר אוכל חדש וקבוע. עם חנוכת חדר האוכל החדש ב-1960 הוסב הצריף ל"קומונה" – מחסן הבגדים. כיום משמש הצריף לתערוכה של חבר הקיבוץ המנוח דב אמיתי.

.

חדר האוכל הראשון בצריף שצמח במשך 14 שנה עד להקמתו של חדר האוכל השני הקבוע. כיום מוצגת בו תערוכה של האמן המנוח (וחבר גלאון) דב אמיתי

.

.

(2) חדר האוכל השני – הבנוי

חדר האוכל השני היה שונה מקודמו הארעי בכך שהיה בנוי וקבוע. כמו כל בתי הקיבוץ ועל פי תפיסת התכנון של אדריכלי תנועת הקיבוץ הארצי, גם בניין חדר האוכל מוטה בזווית של 45 מעלות לציר צפון-דרום. הוא נבנה בשני שלבים: תחילה, הוקם ב-1960 אגף המטבח עם אגף אולם אכילה בתכנונו של האדריכל שמואל מסטצ'קין, שהיה אז אדריכל ראשי במחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי. הסוכנות היהודית היא שמימנה ככל הנראה את ההקמה והעמידה תקציב דל במיוחד שלא ענה על צרכי הקיבוץ, שנאלץ להסתפק במימון שהתקבל להקמת המבנה הקטן יחסית.

אולם האכילה תוכנן כמבנה קופסתי ופשוט בצורתו, אך לעומתו אגף המטבח התאפיין בחזות מרשימה, כשעל ראשו הותקן גג מקומט שאיפשר חדירת אור ואוורור טבעיים מבעד לפתחים משולשים דמויי גמלון שנקבעו במרווחים שבין הגג ובין קירות המטבח. בנימין יסעור (בנג'ילה) שניהל את המחלקה הטכנית מציין כי במבנה מורגש שיתוף הפעולה בין מסטצ'קין ובין המהנדס אליעזר פישר, המהנדס הראשי במחלקה הטכנית בסוף שנות החמישים ובשנות השישים. יצירתם הבולטת ביותר היתה מרכז הספורט בגבעת רם. פתרון הגג בצורת פרבולואיד היפרבולי לא רק איפשרה תאורה ואוורור טבעיים, אלא גם חסכה עלויות היות והבטון שנדרש לצורך הקמת הגג היה בעובי של חמישה ס"מ בלבד.

מתמונות היסטוריות נראה כי כוונת האדריכל היתה לבנות את הבניין בשלבים כבר מאותה העת. אגף המטבח ואגף האכילה אינם המשכיים, אלא מוסטים זה מזה. גישה זו אפיינה את התכנון של מסטצ'קין שהיה רגיל לה, ולכן יצר דגם שהורכב ממטבח המקושר לשני אגפי אכילה כשבמרכז שבין שני האגפים קבע חצר שניתנת לקירוי על ידי גג חשמלי (כך הוא עשה בחדרי אוכל בקיבוצים כמו המעפיל, מסילות ואילון). באחת התמונות ההיסטוריות שמופיעות כאן, ניתן לזהות לצד חזית הבניין כי כבר יצקו יסודות לאגף נוסף שנקבע כהמשך לאגף המטבח – במיקום שבו אכן לימים הוקם האגף השני. בשטח הפנוי שיועד לחצר ולאגף האכילה העתידיים, נהגו החברים להתכנס אחת לשבוע, לפזר כסאות מתקפלים, להעמיד מקרן שהקרין על חזית המטבח, ולצפות בסרטים.

חזית אולם האכילה הראשון התאפיינה בעמודים הבולטים מקו החזית ועוצבו עם הטיה קלה. עמודים אלה גם חזרו והופיעו באגף שנבנה בשלב השני, והם אמנם אינם מאפיינים את גישתו התכנונית של מסטצ'קין, אך יתכן והיתה כאן התערבות של אדריכל אחר, אולי חיליק ערד עצמו שבין השנים 1957-59 כבר עבד וסייע למסטצ'קין במלאכתו כשרטט (ב-1959 נשלח ערד באמצעות מלגה שקיבל מהמחלקה הטכנית ללמוד אדריכלות בטכניון, שם דילג שנה והחל בשנה ב'. ב-1962 חזר למחלקה כאדריכל).

.

סוף שנות ה-50: הקמת יסודות המטבח וחדר האוכל (ארכיון גלאון)

.

הקמת חדר האוכל הבנוי (ארכיון גלאון)

.

תחילת שנות ה-60: המטבח במרכז ואולם האוכל מימין (ארכיון גלאון)

.

האדריכל שמואל מסטצ'קין

שמואל מסטצ'קין (2004-1908) הוא מאבות האדריכלות בתנועה הקיבוצית. בילדותו היגר ממזרח אירופה לארץ ישראל, ובבגרותו שב לאירופה לצורך לימודי אדריכלות כשהוא בוחר בבאוהאוס, אותו מוסד נועז ובולט שפעל אז בגרמניה בתחום העיצוב והאדריכלות והיה בשיאו. לארץ חזר בתום לימודיו והשתקע בתל אביב בה גר עד לפטירתו. כאחד ממייסדי תנועת הנוער העובד ובוגר הבאוהאוס שבו ההיבט החברתי היה משמעותי, בחר מסטצ'קין שלא לפנות לקריירה כאדריכל עצמאי הפועל בשוק החופשי, אלא לפעול בשרות החזון השיתופי.

את מדור האדריכלות במחלקה הטכנית של קיבוצי תנועת הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר ייסד מסטצ'קין ב-1943 והתמנה בו לתפקיד אדריכל ראשי. הוא היה מקובעי מדיניות התכנון הקיבוצי, בעוד שעמיתו, האדריכל שמואל ביקלס (שבשונה ממסטצ'קין היה חבר קיבוץ), קבע את מדיניות התכנון במחלקה המקבילה שפעלה בתנועת הקיבוץ המאוחד. במשך 40 שנה פעל מסטצ'קין במחלקה ובשנות ה-80 פרש.

ב-2008 פרסמו מוקי צור ויובל דניאלי את הספר "לבנות ולהבנות בה – ספר שמואל מסטצ'קין" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שיותר משהיה מונוגרפיה מקצועית על יצירתו, עסק הספר בעקרונות התכנון בקיבוצים.

כאן בבלוג פרסמתי עשרות רשימות על עבודותיו של מסטצ'קין כמו מבנה הספרייה ואולם גולן בקמפוס גבעת חביבה, בית מוסיקה בקיבוץ עין השופט, בית ברל בנען, בית ספר לא גמור בשדות ים, בריכת השחייה ואולם הכדורסל בקמפוס גבעת רם, "בית היוצר" בנווה זוהר וגם את "בית מנחם" בקיבוץ מעברות שהצלחתי לעורר את הציבור שלא להרוס אותו. חדרי אוכל שהוא תכנן וכתבתי עליהם: יד מרדכי, אדמית, כרמיה, יקום, נגבה, רוחמה, שער הגולן (עם החזית האהובה עלי שלאחרונה כתבתי כאן כיצד פגעו בה), דן, בית ניר, חצור, כפר מנחם, רבדים, מגן, גבעת עוז, עין דור, ושובל. כתבתי גם על "משכן ברנר וחבריו" שבתל אביב (כיום בית הנוער העובד והלומד), ולאחרונה פרסמתי רשימה על הבניין שהיה הקרוב ביותר ללבו של מסטצ'קין – בית הקיבוץ הארצי ברחוב לאונרדו דה וינצ'י בתל אביב.

.

אגף הכניסה אל חדר האוכל מימין ואולם ההסעדה הראשון משמאל (ארכיון גלאון)

.

שנות ה-60: אגף ההסעדה הראשון מימין ואגף המטבח משמאל, כשבחזית נראים שני עמודים לא גמורים המעידים על הכוונה להוסיף ולהרחיב את אגף ההסעדה היכן שלימים אכן הורחב (ארכיון גלאון)

.

שנות ה-60: התורנים עמלים בראש השנה (ארכיון גלאון)

.

.

את התקציב להקמתו של אגף אכילה נוסף וגדול יותר, כזה שאיפשר לכל החברים וגם לאורחים לסעוד יחד בחדר האוכל, השיג הקיבוץ רק ב-1979, אך בתכנון ההרחבה הוחל שנתיים קודם לכן. מהתמונות ההיסטוריות נראה שהאדריכל שהרחיב את הבניין שמר על אופיו המקורי והמשיך עם אותם עמודים הבולטים בחזית עבודת תכנון. ההרחבה נמסרה לאדריכל חיליק ערד, שבחר ליצור אולם מלבני שבחזיתו הראשית הפונה אל הדשא הגדול הודגשו עמודי הבניין שנשאו את הגג. כיום עמודים אלה צבועים בצבע ורוד ובולטים אף יותר.

"הכל החל ביוני 1979", סיפרה אחת החברות באירוע חנוכת האגף החדש על תהליך הקמת האגף החדש שבוצע במקביל להמשך פעילותו השוטפת של חדר האוכל. "פתאום דפקו, קירות נופצו, חלונות נקרעו. כל ארוחה היתה כרוכה בסבל של אכילת אבק, שמיעת רעש, טרטור מכונות, טלטול שולחנות מקצה לקצה ועל הכל מכת זבובים". לאחר שנה ותשעה חודשים, בראשית 1981 הושלמה העבודה ולרשות החברים עמד שטח כפול בגודלו לאכיל.

החידוש בבניין היה הדופן הצפונית של האגף. האדריכל יצר סדרה של פתחים שביניהם מפרידים קירות המוטים בזווית לקו החזית. בדופן הפנימית של אותם קירות מוטים הזמין את האמן משה סעידי, חבר קיבוץ כפר מנחם, שישלב בכל אחד מהם קיר קרמיקה לכל אורכו וגובהו. כך יצר סעידי חמישה קירות המתארים אלמנטים צמחיים. אמנם בשנות ה-80 האמנות העכשווית היתה רחוקה מהנושאים שבהם עסק סעידי, אלא שביצירתו הוא כיוון לחברי הקיבוץ וביקש לחזק את רוח השותפות שאותה יישמה החברה הקיבוצית.

קירות אלה הפכו למוקד המרכזי באולם, שימשו כרקע ותפאורה לכל האירועים שהתרחשו בו, והם שהעניקו לו את ערכו התרבותי. עם חנוכת האולם ציינה חברת הקיבוץ באירוע החגיגי כי "הקיר האמנותי, המקום המרווח, תיאום הצבעים, הריהוט הנאה, כל זה ועוד מגבירים את הרגשת הנחת והסיפוק של החבר".

.

קטע מקיר האמנות שיצר סעידי מקרמיקה באגף החדש

.

.

משה סעידי (נולד ב-1937) יליד המדאן, איראן, היגר לישראל ב-1950 והצטרף לקיבוץ כפר מנחם כחניך "עליית הנוער" ומאוחר יותר הפך לחבר הקיבוץ בו הוא גר ופועל עד היום. בארץ למד אמנות במכון אבני אצל אמנים מרכזיים כמו יחזקאל שטרייכמן ומשה מוקדי, אך עד מהרה הקדיש את מירב זמנו ללימוד פיסול אצל דב פייגין, שהופקד על הוראת הפיסול במכון. הוא גם למד אצל הפסל מיכאל קארה ובמדרשה לאמנות (בזמנו: המדרשה לציור). בשנות ה-60 נסע פעמיים לאנגליה ללימודים. בשהות הראשונה שלו באנגליה למד בבית הספר לאמנות סנט מרטין ובאקדמיה המלכותית לאמנויות. בהמשך אותו עשור חזר לאנגליה, אלא שהפעם שימש כאסיסטנט להנרי מור, הפסל האנגלי הנודע שרבות מעבודותיו שולבו בקירות מבנים ובמרחב הציבורי (כמה מהן מצויות בישראל).

בעשר השנים הראשונות התמקד סעידי ביצירת פסלים וציורים. הוא גם זכה לפרסום הודות לתערוכות הרבות שבהן השתתף, וכך משך את תשומת ליבם של מבקרי אמנות שסיקרו באותן השנים את סצנת האמנות המקומית. החל מ-1968 פנה ליצירת קירות קרמיקה ששולבו בעיקר במבני ציבור, בקיבוצים ובערים (לאחרונה פרסמתי רשימה על עבודותיו בתחנה המרכזית באשקלון ובספרייה בקיבוצו). קיר האמנות הגדול ביותר שיצר הוקם באולם ההתכנסויות התת-קרקעי בבית הקיבוץ הארצי (כיום בית התנועה הקיבוצית בתל אביב). סעידי יצר עוד עשרות רבות של קירות בחדרי אוכל בקיבוצים, שרבים מהם מופיעים כאן בבלוג.

החל מחודש נובמבר הקרוב תוצג במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן שבקיבוץ אשדות יעקב מאוחד תערוכה שאותה יזמתי ואצרתי ותתמקד בקירות האמנות שיצר סעידי. ☼

.

1985: חזית חדר האוכל (צילום: דב אמיתי, ארכיון גלאון)

.

1981: ארוחה באגף החדש (צילום: יוסף בר-און, ארכיון גלאון)

.

1981: ארוחה באגף החדש וברקע קירות האמנות שיצר משה סעידי (צילום: יוסף בר-און, ארכיון גלאון)

.

1985: ליל הסדר (ארכיון גלאון)

.

שנות ה-90: קיר האמנות מקרמיקה כתפאורה לאירועים חגיגיים (ארכיון גלאון)

.

.

בהיבט הקולינרי לא התייחד חדר האוכל בגלאון במנות יוצאות דופן, מציינת יהודית דותן, ילידת וחברת הקיבוץ. המנות האהובות על החברים היו פשטידות גבינה, גזר מבושל ומתוק, מרק פולני שהכיל עוף, ירקות ואטריות, וגפילטע פיש שהוגש לרוב בראש השנה ובפסח.

דעיכתו של חדר האוכל התרחשה בשלבים והיתה איטית. בשלב הראשון בוטלו ארוחות ונותרו רק ארוחת צהריים. במקביל הופסקה פעילות המטבח ומנות האוכל הוזמנו מהמטבח של קיבוץ אור הנר. מספר הסועדים הלך והצטמצם ולכן הארוחות נערכו החל משלב מסוים רק באגף הוותיק.

האגף החדש התרוקן מתוכן והוסב לאולם המשרת את הקהילה לאירועים והתכנסויות. במה קבועה וגדולה הוקמה בחלק הצפוני של האולם באופן המסתיר את קיר הקרמיקה שיצר סעידי. "לצערי בשנים האחרונות לא מתייחסים אליו יפה" מספרת יהודית דותן שבין שאר תפקידיה בקיבוץ היתה רכזת תרבות ולדבריה אהבה לערוך אירועים כשהקיר שיצר סעידי מהווה תפאורה הולמת. "ההסתרה שעשו היא לא מעשה יפה שלא היה צריך להיות. זה פשוט חבל ועכשיו לא רואים אותו בכלל", היא מסיימת ומוסיפה בקמצוץ של ייאוש: "אבל מי שהחליט החליט".

שאלתי את דותן, שהתלוותה אלי בסיבוב בקיבוץ, אם חסרונו של חדר האוכל כחלק מחיי היום-ום מורגש. "באופן אישי חסרה התרבות של פעם", היא פותחת, "כל התרבות של פעם היתה בחדר האוכל, כל החגים… אתה מתאר לעצמך ליל-סדר בחדר האוכל כשכל השולחנות מלאים. החגים בחדר האוכל חסרים לי. ארוחות כבר התרגלתי מזמן לאכול בבית". ולמה הפסקת לאכול בחדר האוכל? "הפסקתי כי זה יצא לי יקר מידי".

הקורונה שינתה סדרי עולם, היא הפילה למשכב לא מעט אנשים ואף הרגה אחרים. חדרי האוכל הם מהקורבנות האילמים. בעקבות סגירת חדר האוכל עם פרוץ המגיפה, הונהגה בגלאון שיטת הזמנה לבתי החברים ומנות האוכל החלו להגיע עד לפתח הבית בחמגשית. "הקורונה גרמה לשינוי", מסבירה דותן, "גילו שיותר נוח להכין ובאים לקחת, בדרך כלל בקלנועית. זה חוסך עלויות ומנהלת חדר האוכל יכולה לעבוד גם במקומות אחרים". בינתיים נותר אולם האוכל ערוך לארוחה שלא תתקיים.

.

חדר האוכל ממוקם בראש הגבעה וממנו יורדים אל אזור המגורים במדרגות רחבות

.

האדריכל חיליק ערד

חיליק ערד היה מבכירי האדריכלים שפעלו בדור שבא אחרי מסטצ'קין, ומהאדריכלים שכתבתי עליהם הכי הרבה. משהו על מעמדו שמעתי מאלי בראל שהיה רכז בניין בקיבוץ גזית: "כשהיו אומרים 'חיליק אמר' זה היה כמו שהיום אומרים 'ביבי אמר'. חיליק ידע מה הוא אומר, הוא היה שם נרדף לאל וכשהוא אמר מילה לא היה מה לשאול שאלות".

יליד פולין, 1927. היגר לארץ ישראל ב-1933. היה בין מייסדי קיבוץ סער שבגליל המערבי וגר בו עד לפטירתו ב-2017. הצטרף למחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי ושימש בה בתפקיד שרטט במשך שנתיים. הודות לכשרונו נשלח מטעם התנועה ללמוד אדריכלות בטכניון, אליו התקבל הישר לשנה ב'. עם סיום לימודיו שב למחלקה הטכנית כאדריכל ובה פעל עד לפירוקה. לאחר מכן הצטרף למשרד א.ב. תכנון ובמסגרת זו פעל עד לפרישתו בשנת 1999.

תכנן שורה ארוכה של מבנים בקיבוצים, במיוחד חדרי אוכל שעל רבים מהם כתבתי כמו אלה בגזית, להבות חביבה, סמר, מגידו, עין המפרץ, גבולות, נחשון, סאסא, וכן בקיבוצו סער. הוא תכנן מבני ציבור רבים שעליהם כתבתי כבר עשרות מאמרים, ובחלקם ניתן למצוא שיתוף פעולה עם אריה סרטני לו הוא תכנן את הסטודיו בקיבוץ מרחביה.

חיליק ערד התמחה בתכנון אנדרטאות ברחבי הארץ שעל רובן כתבתי כאן: (1) אנדרטת חטיבת יפתח, (2) אנדרטת חללי קרית טבעון, (3) אנדרטה לשיירת יחיעם, (4) אתר ההנצחה בקיבוץ שובל, (5) אתר זיכרון ביתניה, (6)חללי משמר הגבול, (7) חללי חטיבת גבעתי במצודת יואב, (7) אנדרטת דנגור (8) הנצחה לחביבה רייק. (9) יד יערי (10) רגבה.

ב-2013 פורסם הספר "הבית, המקום – מתיקיו של המתכנן חיליק ערד" שערכו מוקי צור ויובל דניאלי ומוקדש ליצירתו. את הספר ניתן להשיג בחנות מרכז באוהאוס ברחוב דיזנגוף 77 (119 ש"ח) גם ב"יד יערי" אצל יונת רוטביין בטלפון 04-6309232.

עם פטירתו פרסמתי באתר Xnet מאמר הספד, אותו אפשר לקרוא כאן.

.

חזית האגף החדש שנחנך ב-1981 ובה מודגשים העמודים 

.

בחזית הצפונית של הבניין חמישה קירות מוטים

.

הכניסה לאגף החדש היא משנית יחסית לכניסה הראשית שפונה אל האגף הוותיק

.

הכניסה אל האגף הוותיק

.

חדר דואר

.

שירותים

.

מה שנשאר מלוח המודעות

.

מודעה

.

האגף הישן מופרד כיום מהאגף החדש במחיצה קבועה

.

השולחנות ערוכים אבל מאז הקורונה כבר לא אוכלים כאן

.

פתחי חלונות רחבים מפנים את המבט אל הדשא

.

אזור הגשה עצמית

.

על הקיר ציורים של חברת הקיבוץ שולה קובו

.

עוד על קירות חדר האוכל עבודות של יוחאי בראון

.

גילוף בעץ

.

תאורה

.

מכונה לשטיפת כלים

.

המטבח שכבר לא פעיל שנים (מנות האוכל מגיעות מהמטבח של קיבוץ אור הנר)

.

המטבח הפך למחסן

.

האגף החדש הפך לאולם מופעים ובמה גדולה הוקמה באופן המסתיר את קיר האמנות שיצר משה סעידי

.

ריק

.

1981: חלק מקיר הקרמיקה שיצר משה סעידי לאחר אכלוס האגף החדש של חדר האוכל. קיר האמנות מוסתר כיום מאחורי הבמה (ארכיון גלאון)

.

רק כאן הותירו חתיכה אחת מקיר הקרמיקה חשוף בגלל שמשולבת בו דלת מילוט

.

צמיחה

.

קרמיקה

.

התפאורה מגיעה ממש עד קירות הקרמיקה ולכן לא ניתן להתרשם מהם

.

חתימת האמן

.

חזית האולם פונה אל הדשר בדומה לאגף הוותיק

.

בכניסה למכבסה הסמוכה לחדר האוכל (שמציץ כאן בקצה המעבר) תלויות עבודות שיצר דב אמיתי

.

הסנדלר

.

כך העבודות תלויות על הסורג

.

דב אמיתי, 1987

.

דב אמיתי 1987

.

.

(3) המועדון

בתחילת שנות ה-60 הצטרף אל מבני הציבור בגלאון מבנה המועדון. המימון להקמה הגיע בחלקו מתרומה שהעניקו בני הזוג גולדה ומוריס גינזבורג מארה"ב. המבנה קופסתי בצורתו, אטום יחסית לכיוון מזרח והדשא הגדול, אך מפנה פתחים רחבים למערב.

המבנה משמש בייעודו המקורי גם היום וחלו בו שינויים מעטים – כמו אטימת שורת החלונות הצמודים לגג שבחזית הראשית, צביעת תקרת העץ והקמת חדר באולם המבואה המשמש לספרייה. כיום גם מתקיימות בו שיחות הקיבוץ שנערכו בעבר בחדר האוכל שאיבד את מעמדו.

.

המועדון ממוקם בקצה השני של הדשא הגדול שמול חדר האוכל

.

חזית הכניסה הראשית אל המועדון לחבר בשנותיו הראשונות (ארכיון גלאון)

.

המועדון משמש גם היום את הקהילה המקומית

.

שנות ה-70: צופים בטלויזיה היחידה שהיתה אז בקיבוץ (צילום: דב אמיתי, ארכיון גלאון)

.

.

(4) בית ההנצחה והארכיון

הקמתו של בית הנצחה בגלאון הפך לעניין ממשי בשנות ה-70 ובנייתו הושלמה רק ב-1985. רבים מחברי הקיבוץ היו ניצולי שואה או כאלה שאיבדו את קרוביהם במלחמה, והבית נועד לתת מענה להנצחה. התכנון נמסר לאדריכל חיליק ערד, שתכנן את חדר האוכל והוכיח ניסיון בתכנון אתרי הנצחה וזיכרון. למעשה היה ערד האדריכל הפורה ביותר שעבד בתנועה הקיבוצית ועסק בהנצחה. ערד בעצמו היה אח שכול, לאחר שאחיו הבכור נפל עם עוד 46 מרעיו ב"שיירת יחיעם" במלחמת העצמאות.

את המבנה תכנן ערד בצורת הספרה 6. ערד נהג לעשות שימוש בצורה זו שמשלבת פתיחות וסגירות, ושרתה את המהלך שביקש ליצור – ממקום פתוח אל מקום סגור ואינטימי בו ניתן להתייחד עם זכרם של המתים. בנוסף, היתה כאן אולי רמיזה למספר הנרצחים היהודים בשואה.

בעוד שחזיתו האחורית של הבניין מכוסה כולה בצמחייה, הרי שחזיתו הקדמית חשופה ופונה לרחבה המקשרת למועדון הניצב בצדה השני של הרחבה. רחבה זו נועדה לשמש לטקסי זיכרון, כשהמוקד המרכזי בה הוא תבליט ברוזנה שאותה יצרה הפסלת בתיה לישנסקי במיוחד לאתר. ערד יצר קיר פיסולי הפורץ מתוך בית ההנצחה, וצורתו מזכירה את קיר ההנצחה שעיצב ב-1969 באתר ההנצחה לשיירת יחיעם. אגב, כבר ב-1965 חשבו בגלאון להקים את המבנה ושניים מחברי הקיבוץ, מרדכי כפרי ושאול כוכבי, פנו לפסל נתן רפפורט שיכין עבודת אמנות להנצחת הקרובים שנרצחו בשואה וישתלב באתר הנצחה בקיבוץ. באותן השנים מצבו הכלכלי של הקיבוץ היה ירוד, אך החברים התעקשו להקים את הפרויקט. רפפורט נענה ברצון והכין דגם, אך הקיבוץ לא הצליח לקדם את העבודה והיא לא בוצעה.

התבליט שיצרה לישנסקי ואותו תרמו בני הזוג מרים ונחום פרידליס מתאר את מפעל ההעפלה ונקרא גם כך. חלק נכבד מחברי גלאון הגיע לארץ-ישראל בין השנים 1942-1939 בלא פחות מ-12 ספינות מעפילים, ולאחר יותר משלושה עשורים מאז התרחשו אותם אירועים נועד תבליט זה שנוצר לחתום תקופה.

גישתה הייחודית של לישנסקי, בוגרת "בצלאל", כלת פרס ישראל שזכתה פעמיים בפרס דיזנגוף ויקירת העיר תל אביב, חזרה והופיעה בפסליה ובתבליטים שיצרה לאורך יותר מ-60 שנות עבודה. "אחד העקרונות המנחים ביצירתה הוא ההבעה", כתבה חוקרת האמנות ד"ר מרים אור על עבודתה, "זו נועדה לעורר, לרגש; ועם זאת, לשתף את הצופה בתהליך היצירה". האדריכל אבא אלחנני שתיאר אותה כ"הישראלית שבפסלות", סיכם את גישתה במילים: "מבט אל העבר ותנופה אל קדימה, אל העתיד".

לישנסקי מוותרת על פרטים והדמויות לרוב מופיעות בקבוצות גדולות מלאות בתנועה וחיים, כמו כאן בתבליט שבו מופיעה קבוצה של מעפילים. בקצה השמאלי מופיעה אונית המעפילים ברקע, ולעומתה בקצה הימני של התבליט מצוי המוקד שאליו כל תנועת דמויות המעפילים פונה ובו מופיעים דמויות בני הארץ המקבלים את פניהם. זהו התבליט האחרון שיצרה האמנית שנפטרה ב-1992.

עבודות נוספות של לישנסקי מופיעות בקיבוצים נצר סירני (בפסל זה הסתייעה באדריכל פרדי כהנא), בית קשת (הסתייעה באדריכלית זיוה ארמוני), לוחמי הגטאות, חולדה ועינת. בתל אביב, העיר שבה התגוררה במשך מרבית חייה, בפרויקט אייקוני – "מעונות עובדים" שברחוב נחום, ניתן למצוא את עבודותיה בחצר הפנימית בבית אריאלה, ב"מוזיאון ההגנה" בשדרות רוטשילד ובהיכל התרבות (עבודה נוספת שולבה ב"בית צים" שנשרף). פרוטומות רבות יצרה לישנסקי במטרה להנציח את מחדשי היישוב העברי שאת חלקם הכירה אישית, כמו יחזקאל חנקין, יצחק בן-צבי וברל כצנלסון. המקבץ הגדול ביותר של אותן פרוטומות מצוי במכללת עמק יזרעאל במבנה שתכנן שמואל מסטצ'קין.

.

1.8.1985: טקס הסרת הלוט מתבליט האמנות שיצרה בתיה לישנסקי בכניסה לבית ההנצחה והארכיון שנחנך באותה אירוע (צילום: מורדי האן, ארכיון גלאון)

.

נחום פרידליס שתרם יחד עם רעייתו מרים את התבליט (צילום: מורדי האן, ארכיון גלאון)

.

רפי זמיר (צילום: מורדי האן, ארכיון גלאון)

.

הזמרת רוחמה רז היתה במהלך שנות ה-80 חברת קיבוץ גלאון (צילום: מורדי האן, ארכיון גלאון)

.

הפסלת בתיה לישנסקי בת ה-86. חודשים ספורים לפני האירוע זכתה בפרס ישראל (צילום: מורדי האן, ארכיון גלאון)

.

טקס (צילום: מורדי האן, ארכיון גלאון)

.

חדר הזיכרון והארכיון ממוקם בהמשך ומאחורי המועדון שמפנה אליו את חזיתו האחורית וכיכר משותפת לשני המבנים

.

את הבניין שנחנך ב-1985 תכנן האדריכל חיליק ערד שהתמחה בין השאר בתכנון אתרי הנצחה. המבנה נותר בדיוק כמו שהיה, ורק האנדרטה שלצד הכניסה נוספה ב-2011 ונועדה להנציח את בני הקיבוץ שנפלו בעת שירותם הצבאי

.

חזית הבניין פורצת וסוגרת על הרחבה מצפון ומשלבת בתוכה תבליט ברונזה שיצרה הפסלת בתיה לישנסקי

.

המבנה בצורת הספרה 6 וכולל שני אולמות: באחד הארכיון שבתמונה

.

הארון בו מאופסנים תולדות הקיבוץ מכוסה בתצלומים ישנים

.

ובארון ארגזי ארכיב

.

בתפר שבין הארכיון ובין האולם הבא המיועד להנצחה מצויה במה קטנה שעליה מוצגים כמה כדים עתיקים שנחשפו באזור וכן ציורים שמתייחסים להעפלה שבאמצועתה הגיעו לארץ כמה מחברי גלאון

.

יש גם חלונות זכוכית צבעוניים שלא הצלחתי לגלות מי יצר אותם

.

העפלה

.

מעפילים

.

את חדר ההנצחה עיצב האמן משה סעידי שהתמחה אמנם ביצירת קירות קרמיקה כמו זה שיצר בחדר האוכל, אך הוא גם עסק מעט בהנצחה

.

על דופן החדר ציטוט מאת טוסיה אלטמן, חברת השומר הצעיר, מלוחמות מרד גטו ורשא שנרצחה בידי הגרמנים

.

.

(5) בית הילדים, אחד משלושה שהוקמו בגלאון, שוכן ממש מול בית ההנצחה והארכיון:

.

שלושה בתי ילדים הוקמו בגלאון בתחילת שנות ה-50 – בכל מבנה חדר ששימש לשינה ולצדו חדר רחצה וחדר להסעדה ולצדו מטבח

.

חדר ההסעדה נטוש

.

פתח חלון רחב פונה אל החוץ. בהמשך המטבח

.

נטוש

.

הסילו שלצד הרפת

.

תודה ליהודית דותן, דליה בר-אמוץ, דורית המאירי (רוזנבלום), שאול כוכבי לאדריכלים פרדי כהנא וויטוריו קורינלדי, אינג' שלום שרגא ולבנימין יסעור (בנג'ילה)

★

חדרי אוכל נוספים בהם הסתובבתי:

.

געש (מנחם באר)

גזית (חיליק ערד)

חוקוק (שלי ניסים)

רביבים (שלי ניסים)

החותרים (שלי ניסים)

רשפים (מנחם באר)

שפיים (עירא אפרתי)

שלוחות (לאון שרמן)

ברקאי (אברהם ארליק)

משמר דוד (אריך ראש)

ניר אליהו (שמשון הלר)

דברת (מרדכי זברודסקי)

משמרות (יעקב מטריקין)

גלעד (ארנונה אקסלרוד)

ברור חיל (ויטוריו קורינלדי)

כפר המכבי (שלמה גלעד)

בית ניר (שמואל מסטצ'קין)

יד-מרדכי (שמואל מסטצ'קין)

עין הנצי"ב (נעמי יודקובסקי)

שער הגולן (שמואל מסטצ'קין)

כפר מסריק (מוניו גיתאי-וינרויב)

עין חרוד מאוחד (שמואל ביקלס)

גשר (שמואל ביקלס, ארנונה אקסלרוד)

חפצי-בה (ריכארד קאופמן ועירא אפרתי)

מעיין ברוך (ארטור גולדרייך ורחל ניסים)

נחל עוז (בנימין צ'לנוב, ויטוריו קורינלדי)

גבעת חיים מאוחד (אהוד שחורי)

גבע (אריה שרון, אמנון לוי)

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

גלגל (נעמי יודקובסקי)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

דורות (מרדכי זברודסקי)

בית גוברין (אמנון לוי)

געתון (מנחם באר)

שניר (מנחם באר)

גת (מנחם באר)

נווה איתן

כפר דרום

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

בית אלפא (לאופולד קרקואר, אברהם ארליק)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

שער העמקים (יוסף אילדמן, מנחם באר, דן פלג)

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

גדות, שמרת ואדמית (חנן הברון, מנחם באר ושמואל מסטצ'קין)

מגל ולהבות חביבה (שמשון הלר, שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

נצר סרני (שמשון הלר)

כפר בלום (פרדי כהנא)

זיקים (מנחם באר)

כברי (חנן הברון)

מבוא גולן (חנן הברון)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

נחשונים (אברהם ארליק)

גבעת חיים איחוד (שמשון הלר)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

חפץ חיים (מיכאל קראוס)

בחן ושוב כאן (אריך ראש)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

גונן (דוד בסט)

גינוסר (חנן הברון)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

רמת הכובש (מרדכי זברודסקי)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

★

שיר לסיום:

.

★