סיבוב בחדר האוכל ובתי התרבות בקיבוץ רביבים

רביבים שממוקם במרכז הנגב התפרסם כ"הקיבוץ של גולדה מאיר", היות ובתה שרה היתה חברה בו ואירחה את אמה בקביעות. גולדה מתה לפני 39 שנה, חדר האוכל ממשיך לפעול כל יום, השיתופיות נותרה והרפת אותה באתי לראות השתכללה. רק הבתים של הבדואים שיושבו כאן בסביבה בשנות ה-90 "באופן זמני לשבועיים", הולכים וסוגרים על הקיבוץ שהוקם כאן בלב המדבר ב-1949.

את הקיבוץ תכנן וליווה לאורך שלושים שנותיו הראשונות האדריכל שמואל ביקלס (מילק). הוא תכנן בו גם את שני בתי התרבות – "בית גולומב" ו"מרכז גולדה". אליהו גולומב היה קשור באמצעות תנועת הנוער העובד והלומד שחבריה הקימו את רביבים. לעומתו, גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל הרביעית, כאמור התארחה בו באופן קבוע והיתה לה היכרות ידידותית ומשפחתית עם החברים בקיבוץ. הקשר בין מאיר והקיבוץ נשמר עד היום, היות ובקיבוץ לא רק קיים אולם מופעים הקרוי על שמה, אלא גם ארכיון בו שמור חלק מעזבונה. הצעתו של ביקלס לחדר אוכל נדחתה והעבודה נמסרה לאדריכלית שלי ניסים, שבנתה חדר אוכל גדול, שצמוד לו עדיין "הצריף הגרמני" הישן ששימש את החברים כחדר אוכל ומטבח ומשמש כיום לאחסנה.

זהו חדר האוכל ה-100 שאני כותב עליו.

.

-0-

.

מפת התמצאות: קיבוץ רביבים

.

חדר האוכל במבט מהרחבה התחתונה: אולם האכילה בקומה העליונה (חזית צפון ומזרח)

.

ברוטליזם: בטון גלוי או אסבסט באלמנטים האופקיים וטיח גס באלמנטים האנכיים

.

הכניסה התחתונה לבניין

.

.

(1) חדר האוכל

"הייתי קשור מאד למילק [אדריכל שמואל ביקלס, מ"י], הערכתי אותו מאד, היו לנו הרבה שיחות ונתתי לו גיבוי", נזכר אינג' עודד ברזלי, חבר רביבים מאז 1949, רכז הבניין לשעבר שליווה את עבודות הבנייה בקיבוצו. "עניין חדר האוכל היה אחד הפצעים בינינו, היות ובסופו של דבר לא בחרנו בהצעה שלו והוא נפגע מזה מאד". כמו בקיבוצים אחרים, גם ברביבים נבנו כמה חדרי אוכל לאורך 75 שנות קיומו של הקיבוץ. כיום בשטח ניתן לראות את שני חדרי האוכל האחרונים, אלה ששרתו את החברים הכי הרבה שנים: צריף העץ שהובא מגרמניה בחלקים והורכב פה והבניין הבנוי שהקימה חברת הבנייה ההסתדרותית "סולל בונה". בסוף שנות ה-60 היה הצריף קטן במידותיו כדי לאכלס את החברים, ובנוסף, כמו קיבוצים אחרים, גם רביבים נהנה משגשוג כלכלי ומנכונות ממשלתית לממן חדר אוכל בנוי חדש ומשוכלל.

"היינו בכמה חדרי אוכל אחרים ובעיקר כאלה שהוא תכנן", ממשיך ומספר ברזלי על סיור שקיים עם ביקלס ב-1971 לקראת ההחלטה על תכנון חדר אוכל חדש. "רוב חדרי האוכל שראינו היו במודל 'המכנסיים' והורכבו משני אגפים עם חצר במרכז ולבסוף הוא הגיש לנו הצעה".

הצעתו של ביקלס התאפיינה במבנה מדורג שליווה את המדרון הטבעי שהיה קיים בשטח. המבנה מורכב משנים או שלושה גופים תיבתיים המתאפיינים בחזיתות המפנות פתחים אל הנוף, באגף אולם האכילה מסכי זכוכית רחבים לכל אורך החזית. לעומת זאת, באגף השני שתוכנן להכיל את אולם ההגשה העצמית שקושר למטבח (שכבר היה קיים בתכנונו של האדריכל לאון שרמן), תכנן ביקלס חזית תלת-ממדית עם פתחים אנכיים המוטים בזוית מקו החזית וכמוהם, פעמים ללא פתחים, הופיעו במבני ציבור אחרים שתכנן, כמו המשכן לאמנות בעין חרוד, בית לוחמי הגטאות ובית הזכרון ובית התרבות בקיבוץ נווה איתן.

"חששנו מההצעה שלו, כי היה בה משהו נועז. היה בה משהו לא פשוט", סיכם ברזילי. הוא מוסיף כי ביקלס ליווה את רביבים ואמנם לא תכנן ובנה בה מבנים למעט שני בתי התרבות, אך הוא תכנן את פריסת המבנים בקיבוץ כולו – תכנון ממנו נהנים החברים עד היום. "מילק תכנן את רביבים מההתחלה, העבודה היתה טובה וכל החלוקה שהוא עשה בין האזור הציבורי, המגורים, המשק והתעשייה אפשרה המון רזרבות קרקע שנתנו לנו גמישות והתפתחות לאורך השנים ואפילו היום". את הבתים בשכונות המגורים ברביבים תכננו אדריכלים אחרים מהמחלקה הטכנית של הסוכנות היהודית וכן במשרד השיכון, אך גם אדריכלים מהתנועה הקיבוצית ובהם אברהם זאק, אסף קשטן (שניהם חבר רביבים), מיכאל קראוס ושלי ניסים.

לפני 42 שנה, ב-1975, לאחר פטירתו של ביקלס, כתב ברזלי מכתב לאלמנתו, אותו איתרה אביטל אפרת, שחוקרת כבר שנים רבות את יצירתו. חלקים מהמכתב חשפה בעבודת סמינר שכתבה באוניברסיטת תל אביב ובחלק מהמכתב מתייחס ברזלי לדמותו של ביקלס ויחסו לדחיית הצעתו לחדר אוכל ברביבים: "היה נעים לעבוד איתו וגם קשה. היה רוצה לחבוק הכול בבת אחת ואנו העוסקים בבניה, רצינו את התכלית – ומיד! והוא תמיד אמר לי: 'זה לא כל כך פשוט, צרך לבדוק ולבחון את כל האפשרויות', ושוב מביא רעיון חדש ופתרון חדש. היה צריך כוח רב להחזיק אותו במסגרת העבודה והזמן, ונראה לי שאלה שלא יכלו לעמוד בכך פרשו ממנו והוא כאב זאת מאד. גם אני הייתי במצב דומה כאשר ניגשנו לתכנן בפעם האחרונה את חדר האוכל. הוא לא סלח לי זאת ולעתים קרובות היה חוזר ומזכיר לי את העוול שעשיתי לו (והיה משוכנע שגם לרביבים) כאשר הוצאנו מידיו את תכנון המבנה המרכזי של הישוב".

לאחר שנדחתה הצעתו של ביקלס פנה ברזלי לאדריכלית שלי ניסים. "את שלי הכרתי כי עבדתי איתה על תכנונים אחרים ברביבים וגם בגלל שהייתי מרכז המחלקה לתכנון של התק"ם. בתקופתי איחדנו את המחלקות של הקיבוץ המאוחד ושל האיחוד. אז אחרי שדחינו את ההצעה של מילק, הלכנו לשלי ותכננו את מבנה חדר האוכל".

.

הצעתו של אדריכל שמואל ביקלס לחדר האוכל של רביבים שלא נבנתה (ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

בתיווך של גולדה מאיר קיבל הקיבוץ הצעה גם nהאדריכל האמריקאי בארי אלן ברקוס (Barry Alan Berkus) שנדחתה על ידי החברים (מקור: ארכיון רביבים)

.

חדר האוכל החדש שנחנך ב-1978 הוא למעשה חדר האוכל השביעי (או אפילו התשיעי) של רביבים: הראשון היה אוהל בו אכלו ראשוני רביבים ב-1943 ותוך זמן קצר עברו למערה שהיתה במקום בו הוקם "מצפה רביבים" – הנקודה הראשונה אליה עלה הקיבוץ והיה אחד המצפים שהוקמו בנגב (יחד עם בית אשל וגבולות), וכיום משמש מוזיאון. ב-1944 בנו החברים את "הטירה" – מבנה קטן יחסית בו ניתן היה לדחוס שלושה שולחנות. ב-1945 הוקם צריף מחוץ למצפה ששימש בעיקר את פועלי "סולל בונה" שהקימו באזור סכר. פועלי סולל בונה הביאו עמם את הצריף, הרכיבו אותו וכשסיימו את בניית הסכר עזבו עם הצריף והחברים עברו לחדר אוכל שהוקם בקומה התחתונה של מבנה דו-קומתי שנבנה במצפה. ב-1948 הופצצה הנקודה והמטבח ששכן בצריף נהרס. עם סיום המלחמה נהנה קיבוץ רביבים מהתרחבות והוקם צריף חדר אוכל שהורכב משאריות של מוצב סמוך.

זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות הוחלט כי הקיבוץ יוקם מחדש במקום אחר והוא הועתק לאתר סמוך. אתו הועתק גם הצריף שהוקם מחדש בגרסה מורחבת. ב-1959 הוקם "הצריף הגרמני" שהחליף את הצריף הישן. הקמת הצריף הגרמני נתקלה בהתנגדות של כמה מהחברים. חלקי הצריף התקבלו בקיבוץ כבר ב-1956 אך אוחסנו עד שיוחלט על הקמתו. ככל הנראה היו חברים שחששו שהקמת הצריף תרחיק אותם למשך שנים ארוכות מהקמת מבנה של קבע, מה שאכן ארע. בהצבעה שהתקיימה הוחלט ברוב של 55 תומכים מול 10 מתנגדים על הקמת הצריף. הוא שימש את החברים עד לחנוכת חדר האוכל החדש ב-1978.

"עשרת הדברות לחדר האוכל החדש" שנקבעו עם הכניסה לבניין החדש חושפים חלק מהנושאים שהעסיקו את מפעילי חדר האוכל בשעתו: "1. חדר האוכל יהיה נעול בשעות שבין הארוחות. 2. חדר האוכל יימסר למטרות אחרות כגון פעולות תרבות או כל אירוע אחר כאשר האחראי לפעולה יקבל את המפתחות ויחזירם לעובדי חדר האוכל כשהאחריות לסדר ולכללי ההתנהגות על מקבל המפתח. 3. שעות הארוחות: שתיית קפה בוקר, ארוחות בוקר וצהריים – אין שינוי. ארוחת ערב – היא תתאחר בחצי שעה ותתחיל ב-19.00. הגמר – כרגיל בשעה 20.30. פנוי סופי – 21.00. 4. חדר האוכל הוא גדול ומספר המקומות הוכפל. באם לא ננקוט צעדים לשמירת השקט, הרעש יהיה גדול. נשמור נא כולנו על השקט. 5. אין חדר האוכל משמש כמשרד לסדרן העבודה. בכניסה לחדר האוכל בקומת הקרקע יש שולחן וכסאות המיועדים לכך. 6. אין להכניס עגלות ילדים לחדר אוכל. 7. ילדים עד כתה ו' באים לאכול עם הוריהם. יש כריות לישיבה לאלה הזקוקים לכך ויש להחזיר את הכריות למקומן בתום הארוחה. אין להלביש כסא על כסא בשום פנים ואופן. 8. אנו במקשים מכלל הציבור להשתדל ולאכול על מגשים ולנסות לעזור בכך לשמור על הניקיון. להוריד את הכלים ולהחזיק הכסאות למקומם. 9. עם פתיחת חדר האוכל תאסר במפורש כניסת חברים למטבח ולמקררים. אין המטבח יכול לשמש כטיילת או מעבר כניסה ויציאה לחדר אוכל. 10. נזכור כולנו – חדר האוכל הוא נכס של כולנו, עבורנו, ורק אם כולנו יחד נשמור עליו ונקיים אותם הכללים נוכל להנות ממנו לאורך שנים".

 

.

1964: הצריף הגרמני ששימש חדר אוכל בין השנים 1978-1958 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

.

1964: ארוחה בצריף הגרמני (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

.

רביבים הוא קיבוץ שיתופי ובחדר האוכל מגישים מידי יום בצהריים כ-750 מנות. בספר "חדרוכל" שיצרו אסי חיים ועופר ורדי, הם מביאים את המתכון ל"גולאש עמידן" הקרוי על שמו של רפי עמידן, חבר רביבים שהביא למשק לאחר ששב משליחות בקנדה מתכון להכנת גולש שמבוסס על נקניקיות. מאז, הפכה למנה קבועה המוגשת אחת לשבוע בחדר האוכל. "היום היתה משלחת מחצרים כי יש להם דיון על הפרטה ובאו לראות", מספר לי עודד ברזלי, "בחדר האוכל מגישים שלוש ארוחות ביום, כולל ארוחת שישי. רק ארוחת בוקר בשבת אין".

בחלקו התחתון של הבניין ממוקמים מבואת כניסה עם דואר (שעבר בינתיים למקום אחר) הפונה לרחבה תחתונה, כיורים לשטיפת ידיים עם חדרי שירותים ומועדון לחבר וכן מרתף צנרת בו התמקם גם הכל-בו הראשון שעזב בינתיים ל'בית הקירור' הישן. בחלקו העליון מבואה נוספת הפונה לרחבה עליונה, ואולם אכילה המותאם ל-200 סועדים במקביל, כשבפסח ניתן להושיב בו בצפיפות עד 700 סועדים. משטחי חזיתות הבניין מטויחים בטיח שפריץ והפתחים הרחבים בקומה העליונה תחומים בגושים מודגשים – מעקה תחתון מאסבסט ומדף עליון מבטון חשוף. במהלך התכנון הוחלט להותיר את הצריף הגרמני ששימש את המטבח וחדר האוכל ולהשמיש אותו לצורכי אחסון, משרדי מטבח ושירותי נכים. רק חלק קטן מהצריף נהרס לטובת רחבת הכניסה העליונה. את פני הבאים אל אולם האכילה מקבלת עבודת אמנות, תבליט עץ המותקן על הקיר המלווה את העולים במדרגות מהמבואה התחתונה אל הקומה העליונה. עיצבה אותו גיה זילבר וביצע ליאון מנור. האולם מואר היטב הודות לפתחים הרחבים הקבועים לאורך כל חזיתות האולם. ביקור אקראי בחדר האוכל מגלה כי הוא עדיין מתפקד כליבו שוקק החיים של הקיבוץ ובאולם האכילה סועדים, גם עם בפיזור משמעותי, עשרות חברים ואורחים מהסביבה.

האדריכלית רחל (שלי) ניסים שתכננה את חדר האוכל היתה ילידת בולגריה ובוגרת הטכניון. כמו עוד רבים מהעובדים במחלקת התכנון של התק"ם, ניסים לא היתה חברת קיבוץ אלא תושבת תל אביב. היא נפטרה לפני ארבע שנים ולא הצלחתי למצוא עליה מידע, למעט דבריו של האדריכל ויטוריו קורינלדי שעבד איתה במחלקה שסיפר שבתחילת דרכה עבדה תחת האדריכל חנן הברון, ולאחר תקופה מסוימת עבדה באופן עצמאי. בשנות ה-70 תכננה את חדרי האוכל במנרה, אורים, משאבי שדה, עינת, אפיק וכן ברביבים – בו תכננה גם שכונת מגורים. אם ברשותכם מידע נוסף על ניסים – אשמח לשמוע ולעדכן את הפרטים.

.

1947: ארוחה בחדר האוכל ב"מצפה רביבים" (מקור: ארכיון רביבים)

.

צריף חדר האוכל הראשון בנקודת הקבע (מקור: ארכיון רביבים)

.

צריף חדר האוכל הגרמני (מקור: ארכיון רביבים)

.

ארוחה בצריף הגרמני בשנות ה-50: עודד ברזלי יושב במרכז (מקור: ארכיון רביבים)

.

1965: פסח בצריף הגרמני (מקור: ארכיון רביבים)

.

שנות ה-70: פסח (מקור: ארכיון רביבים)

.

1977: ארוחה בצריף הגרמני (מקור: ארכיון רביבים)

.

1978: שטיפת רצפה לקראת סגירת חדר האוכל בצריף הגרמני והמעבר לחדר האוכל החדש (מקור: ארכיון רביבים)

.

1978: פירוק חלק מהצריף הגרמני לטובת רחבת כניסה לחדר האוכל החדש (מקור: ארכיון רביבים)

.

1978: יציקת רחבת הכניסה התחתונה לחדר האוכל (מקור: ארכיון רביבים)

.

בבנייה (מקור: ארכיון רביבים)

.

סוף שנות ה-70: פיתוח הנוי ברחבת הכניסה העליונה לחדר האוכל. במרכז הצריף הגרמני שנותר והוסב למשרדים, מחסן ושירותים (מקור: ארכיון רביבים)

.

1978: התקנת קיר דקורטיבי בחדר האוכל החדש (מקור: ארכיון רביבים)

.

1978: חדר האוכל החדש (מקור: ארכיון רביבים)

.

1978: התכנסות ביום כיפור בחדר האוכל (מקור: ארכיון רביבים)

.

1982: קישוט לחגיגות 39 לרביבים (מקור: ארכיון רביבים)

2017:

את אגף המטבח הנראה שונה מחדר אוכל תכנן האדריכל לאון שרמן שהתמחה בתכנון מטבחים (חזית צפון)

.

במרכז הכניסה בחזית דרום לחדר האוכל מהמפלס העליון ומשמאל צריף חדר האוכל

.

הרחבה העליונה שבחזית חדר האוכל

.

הצריף ששימש חדר אוכל במשך קרוב ל-30 שנה, משמש כיום חלק מהאחסנה של המטבח

.

הכניסה לחדר האוכל

.

דואר

.

לוח מודעות והמדרגות העולות לאולם האכילה

.

תבליט עץ מלווה את המדרגות, אותו עיצבה גיה זילבר ויצר ליאון מנור

.

הגשה עצמית

.

המיצומט: מים סודה ומיץ

.

אולם האכילה

.

11:56

.

.

(2) בית גולומוב ומרכז גולדה

בפינה הדרום-מזרחית של קיבוץ רביבים, בין חדר האוכל ובין הרפת הגדולה, שוכן המרכז התרבותי של הקיבוץ. ברחבת חדר האוכל ובמדשאה המקשרת בין שני האתרים פזורים כותרות עמודים קדומים ובהם כאלה שנחשפו בחפירות הכנסייה הביזנטית בחלוצה. בכך, ניסה מעצב הנוי לחבר בין שני המרכזים של הקיבוץ, אלה המייצגים את הקהילה הייחודית שפועלת פה ולקשור אותה אל העבר הקדום של הארץ. הכותרות מהכנסייה נמסרו לרביבים עם גמר החפירות שהתקיימו ב-1980, ובמסגרתן התאכסן צוות החופרים בקיבוץ. גם הפסל "ציפורי רביבים" שיצרה הפסלת חנה אורלוף הוצב כאן ב-1961 לזכרו של חייל שנהרג באזור ונטמן בבית הקברות של רביבים. הפסל ניצב בראשו של מעמד אבן שעיצב שמואל ביקלס בסמוך ל"בית גולומב", אך בטעות פספסתי אותו. את פיתוח הנוף בסביבת מרכז התרבות, כמו גם בשאר מרכז הקיבוץ ערך אדריכל הנוף מרדכי ירון.

ראשיתו של "בית גולומב" ב-1947, כשהוחלט על הקמת "בית תרבות על שם אליהו גולומב", מראשי ארגון ההגנה וההנהגה הפוליטית העברית שנפטר באופן פתאומי מדום לב ב-1945. מטרותיו המקוריות של הבניין היו להכיל "משכן ללימוד הנגב – לנוער, למדריכים ומורים, אכסניה לנוער המטייל ולמסיירים מסוגים אחרים, מוזיאון לעתיקות הנגב וספרייה. בנוסף, תוכנן לקום בו מגדל תצפית לצורכי ביטחון. למרות התגייסותם של קרן היסוד, הורי החברים הצעירים וכן של בכירי ההנהגה, ובראשם משה שרת, התעכבה הקמתו של הבניין במשך עשר שנים. ביולי 1957 נחנך האגף הראשון בבניין בנוכחות משפחתו של גולומב, משה שרת וישראל גלילי. במקביל, הוחל בשדרות רוטשילד בתל אביב בהסבת ביתו הפרטי של גולומב למוזיאון לתולדות ארגון ההגנה שנקרא על שמו ונפתח ב-1961. לקראת אירוע חנוכת הבית נכתב בעלון רביבים: "…רבים מאיתנו הכירו את אליהו. פגשנוהו באהלי ההכשרה ובמחנות הפלמ"ח. לא פעם האזנו לדברי שיחתו השקטים כשעצב נסוך על פניו ועיניו עיפות קמעה. הוא היה לנו מדריך כשחלקנו על דעתו ומר היה הויכוח. בני מחנה אחד היינו של חלוצים ומומחים. […] בית התרבות ע"ש אליהו יהיה מרכז חיי התרבות והחברה של רביבים. לא מקדש, כי בית עם לישוב בששונו ויגונו, בימות חול ובהתקדש חג. בית בלב קיבוץ נבנה הצופה אל מרחבים שוממים".

.

1948: פרספקטיבה של המבנה לצד מטרותיו (מתוך נייר מכתבים לגיוס כספים להקמת הבניין, מקור: ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

1950: תכנית המבנה (מקור: ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

1950: חזית כניסה ראשית (מקור: ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

שנות ה-60: בית אליהו ומימין הפסל שיצרה חנה אורלוף (מקור: ארכיון רביבים)

.

מבט על בית אליהו, המדשאה והצריף הגרמני שלצד חדר האוכל במבט מאולם גולדה (מקור: ארכיון רביבים)

.

עיון בתכניות המקוריות של הבניין שהוצגו ב-1947 חושפות מבנה בעל חזות קלאסית. חזות זו באה לידי ביטוי בחלוקת המסות הסימטרית – שני אגפים המקושרים זה לזה באמצעות אכסדרת עמודים מפולשת המקשרת אל חצר פנימית. אכסדרת העמודים אליה מובילות שלוש מדרגות רחבות הוא האלמנט שהעניק לבניין את ייחודו כמבנה ציבור מרכזי, חגיגי ומרומם מחיי היומיום לעומת שאר הבניינים בקיבוץ. על אף שההצעה המקורית של ביקלס מומשה רק כעבור עשור, לא נעשו בה שינויים משמעותיים. מגדל התצפית עליו דובר לא בוצע אך נוסף אולם התכנסות שקושר לאגף המזרחי במתחם. כמו כן העניק ביקלס לחזית המבנה התעגלות מסוימת ועדינה. המבנה שרת את חברי רביבים כמועדון וחדר למשחקים. למבנה עוצבו פתחים רחבים הפונים לחצר הפנימית, כך שניתן לארגן אירועים בהם היטשטשו הגבולות בין חוץ ובין פנים, וכל חברי הקיבוץ ואורחיהם יכולים היו להשתתף. כאן נערכו המופעים והטקסים כשבין השאר הופיע כאן יהודי מנוחין, תזמורות, זמרים ושחקנים. בגלל שיפוע הקרקע הטבעי, ניצל ביקלס את הטופוגרפיה ויצר זרוע נוספת שביטלה את הסימטריה שהוצעה בתכנית המקורית וליוותה את הבאים למתחם. באגף זה הוקמה ספרייה וחדר זיכרון, כשאת גג האגף ריצף ביקלס והפך למרפסת שגם בה ניתן לערוך אירועים וחגיגות. בהמשך נבנתה בתכנון אדריכל אסף קשטן (שלאחרונה גם אושרה תב"ע שערך לקיבוץ), תוספת ששימשה את "ארכיון גולדה מאיר" ובאותה הזדמנות הושלמה הפרגולה בחצר הפנימית. 

ביקלס תכנן את המבנה באופן שיאפשר תוספת אגפים על פי הצורך. היתה זו גישה ייחודית לביקלס שחזר ועשה בה שימוש במבנים אחרים כמו "בית בורוכוב" בקיבוץ משמר הנגב ובמשכן לאמנות ע"ש חיים אתר בקיבוץ עין חרוד. רעיון ההרחבה העתידית אכן מומש, אך על פי תכנית אחרת ובידי אדריכלים אחרים שלא השכילו לשמור על האיכויות האדריכליות שיצר ביקלס. כיום נראה המבנה, כאוסף חסר סדר והגיון של אגפים שונים ומשונים זה מזה, ובמידה מסוימת איבד את ערכו האדריכלי. בנוסף, על גיבוב הבנייה המאוחרת נוספה צמחייה שנשתלה באופן הפוגע בחזותו של הבית ולכן לא פלא שגם פספסתי את פסלה של חנה אורלוף שנבלע בכל האנדרלמוסיה שנוצרה.

.

שנות ה-60: גולדה מאיר מדברת בפני החברים (מקור: ארכיון רביבים)

.

1969: במהלך אירוע חגיגי בבית אליהו לכבוד מינויה של מאיר לראש ממשלת ישראל (מקור: ארכיון רביבים) מדמיינים את ביבי יושב עם אזרחים ומשוחח איתם בגובה העיניים?

.

1978: אירוע לכבוד יום הולדת ה-80 לגולדה מאיר בבית אליהו. משמאל שמעון פרס (מקור: ארכיון רביבים)

.

"בראשית שנות ה-70 התחלנו לקדם את נושא האולם שנקרא בתחילה 'אולם התכנסויות'", כתב עדין קוה, מורה להיסטוריה בעברו וחבר רביבים בספר "הלכתי, ראיתי" שפרסם בחג המשק שהתקיים השנה. "משה אולניק דאג שבקשתנו תירשם בפנקסו הקטן והמפורסם של פנחס ספיר ז"ל שהיה שר האוצר. כשביקר ספיר בארה"ב סידר את התרומה דרך המגבית היהודית המאוחדת והבונדס". קוה מספר שעד אז, האולם הקרוב ביותר לרביבים בו יכלו לצפות בהופעות והצגות היה קולנוע קרן בבאר שבע (בתכנון האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר שנהרס בינתיים). לתכנון האולם הזמין ברזלי את ביקלס שתכנן את "בית גולומב" הסמוך. "זה היה הבניין האחרון שהוא עשה", מספרת אביטל אפרת, "הוא מת ב-1975 תוך כדי הבנייה וחנן הברון השלים את העבודה".

סמיכות המבנים לא מנעה מביקלס להציג גישה שונה בתכלית לתכנון המבנה החדש. לעומת "בית גולומב" הצנוע במידותיו ושאיפותיו, גמיש לשינויים ומתאפיין במסות פשוטות ואופקיות, תכנן כעת ביקלס בניין מונומנטלי, גבוה וראוותני. שני הבניינים מקושרים זה לזה והופכים למתחם אחד, אך בעוד ש"בית גולומב" מתאפיין בזויות ישרות, "מרכז גולדה" תוכנן כאולם מופעים מעוגל, המורכב מ-12 צלעות צרות. בין צלע לצלע מפריד שקע בו שילב האדריכל חלון וחיפוי קרמיקה חומה-אדמדמה ובכך חיזק את הממד הורטיקלי של הגוש והוסיף לו מעט צבע. לאורך כל דרכו המקצועית, יצר ביקלס מבנים בעלי ממד פיסולי. פעמים ממד זה בא לידי ביטוי בפרטים כמו עיצוב החזיתות, ופעמים בעיצוב המבנה כולו. לכן, "מרכז גולדה" משתלב היטב בגלרית עבודותיו ומהווה אקורד סיום מרשים.

.

תחילת שנות ה-70: דגם המרכז של קיבוץ רביבים – מימין חדר האוכל, במרכז בית גולומב ומשמאל מרכז גולדה (מקור: ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

יש כאלה שראו כאן השפעה מבניין הכור האטומי בנחל שורק (1958) שתכנן האדריכל האמריקאי פיליפ ג'ונסון. אך נראה שלביקלס היו שורשים יותר עמוקים, היות והתכנית העגולה חזרה והופיעה בבניינים אחרים שתכנן לאורך השנים. בין אותם מבנים מעוגלים ניתן למנות את "בית בורוכוב" – בית התרבות של קיבוץ משמר הנגב (1957-1950) ואת מרכז התרבות של קיבוץ משאבי שדה (1964-1958). מבנים אלה המזכירים רוטונדות מהאדריכלות הקלאסית, מדגישים את ההשפעה הסגנונית על גישתו התכנונית והעיצובית של ביקלס. גובהו הרב יחסית של הבניין נקבע בעקבות גובה הבמה. לרוב, אדריכלים מתכננים את הגבהים בנפרד בהתאם לפונקציונליות של כל חלק בבניין: את אגף הבמה על פי הגובה הנדרש לשילוב הצוגים (מתקנים לתליית תפאורות וגופי תאורה), ואת אגף האולם בגובה נמוך יותר. אלא שכאן בחר ביקלס להגביה את גובה האולם בהתאם לגובה הבמה, כדי ליצור גוף מנומנטאלי פיסולי ומרשים בנוף האופקי של הסביבה. מבנה האולם בולט כל כך בנוף, עד שהחברים בחרו לשלב אותו בלוגו של הקיבוץ. 

ביקלס תכנן את האולם ללא מושבים קבועים. המדרגות עליהם אורגנו שורות המושבים היו רחבים במיוחד כך שניתן יהיה על כל מדרגה להציב שולחן אוכל עם מושבים משני צידיו כדי לקיים את ליל הסדר וארוחות חגיגיות אחרות בהשתתפות של כ-700 חברים ואורחים, כשהיתרון על פני חדר האוכל היה הבמה הגדולה. בדומה לשאר מבני הציבור בקיבוצים, גם כאן תוכננו כניסות רבות למבנה, כדי שניתן יהיה להכנס אליו מכל כיוון והקשר בין חוץ ובין פנים ישמר. בשעתו לא היה צורך בכרטיס כניסה או בפיקוח על אלה שנכנסו לאולם וריבוי הכניסות היה מהלך טבעי לחברה שיתופית. לימים, עם הסבת האולם לאולם מועצתי, נערכו שינויים כך שתהיה כניסה אחת ראשית. אביטל אפרת מציינת בעבודה שחיברה במסגרת לימודיה באוניברסיטה כי גם האקוסטיקה של האולם היתה מצוינת הודות לתשומת הלב שהעניק האדריכל לנושא: "האקוסטיקה של אולם המופעים נובעת מהאוזן המוסיקלית הרגישה שלו. הוא הרבה לחקור ולהתייעץ עם חוקרים בטכניון כדי להבטיח צליל נקי וטהור באולמות שתכנן. החתירה שלו לשלמות אקוסטית באולמות מזכירה את שאיפתו להחדרה של אור טבעי לחללי תצוגה מוזיאליים המהווה את סימן ההיכר של סגנונו האדריכלי".

"היו כאלה שאמרו לי 'מה אתה בונה לנו פיל לבן'", נזכר עודד ברזלי בהתלבטויות ובמאבקים שקדמו להקמת "מרכז גולדה". "אבל אחרי שהבנייה נגמרה והתחלנו להשתמש באולם, אמרו כולם 'איך יכולנו בלי זה'".

.

1970: פרספקטיבה של מרכז גולדה (מקור: ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

1975: תכנית האולם עם סידור הישיבה (מקור: ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

שנות ה-70: עודד ברזילי והדגם. "אחרי גמר התכנון ביקש מילק לבנות דגם מתפרק של האולם, כדי שיוכל לבחון טוב יותר את 'המוצר'", נזכר ברזילי, "בניתי את הדגם אצל מומחה לדבר ואכן מילק הכניס כמה תיקונים קטנים, פה ושם. שמחתי ללוות את התכנון, לבצע את הבניין בשלב א' וכן בשלב ב'" (התמונה באדיבות עודד ברזילי).

.

שנות ה-70: דגם האולם שהוצג לחברים (מקור: ארכיון רביבים)

.

.

האולם נחנך ב-1976, במוצאי שבת שחל ביום העלייה על הקרקע ה-33 – ה' בתמוז תשל"ו. אך כבר כמה חודשים מוקדם יותר הוחלט לקיים בו את ליל הסדר, ומיד לאחר מכן התקיימה בו הופעה של להקת תמוז שהוציאה בדיוק את אלבומה "סוף עונת התפוזים". היה זה שנתיים לפני פטירתה של גולדה מאיר שאפילו השתתפה באירוע החנוכה. את החלק האמנותי באירוע חנוכת האולם מילאה להקת המחול בת שבע שהציגה בבכורה עולמית את המופע "דפים מאלבום". הופעת לקהת המחול לא התקבלה בקלות אצל החברים שלא הכירו ברובם מחול, ועל כך מעיד אחד החברים בעלון רביבים שיצא בשעתו: "לאחר טכס קצר ומסע שיקופיות מן היסוד אל הטפחות, חזינו במופע בלט של להקת בת שבע. לרבים בינינו היתה זאת פגישה ראשונה עם מופע בלט ולכן מהממת, מפתיעה, קשה לעיכול אך לרוב מהנה".

בשעתו היתה הסכמה בין החברים כי האולם יקרא על שמה של מאיר, עוד בחייה, אך היא התנגדה לכך. בצוואתה היא ביקשה שלא להנציח את זכרה, מה שאכן ארע וכיום היא ככל הנראה ראש הממשלה הכי פחות מונצחת. לאחר פטירתה של מאיר ב-1978 ובהסכמת בתה, נקרא האולם על שמה באופן רשמי. אתר נוסף בקיבוץ הקרוי על שמה הוא מגרש החניה הסמוך לדירתה בקיבוץ, ונקרא עד היום "מגרש גולדה".

עם כניסת הטלויזיה לדירות החברים ושקיעת מעמדו של האולם, נערך בו שיפוץ יסודי בתכנון האדריכל אברהם זאק. "דיונים רבים ונוקבים התקיימו ברביבים האם להיענות לדרישת המועצה להפוך את האולם לחד תכליתי", נזכר עודד ברזילי. "מהלך זה ביטל את השימוש המגוון באולם, שרביבים נהנתה ממנו בכל הזדמנות ואירוע פנימי. לבסוף הוחלט לבצע את השינוי המשמעותי הזה. מדרגות האולם שונו ועל כל מדרגה הוצבה שורת כיסאות שנרכשו בצרעה. נגמרו הריצות לתפוס מקום טוב יותר. סומנו השורות והכיסאות במספרים שהופיעו על גבי הכרטיס, כמקובל. השינוי שידרג את האולם באופן משמעותי, כשמכל מושב באולם רואים ושומעים היטב. החגים והאירועים הועברו לחדר האוכל והאולם הפך להיות ניתמך על ידי המועצה האזורית. בעקבות שינוי הדירוג שהביא לשינוי חלל האולם, שונתה במעט תקרת העץ, כדי להבטיח אקוסטיקה מתאימה. כשיש מעט קהל, עד כ-300 צופים, התקנו מחיצות שיורדות מהתקרה ואז הקהל יושב קרוב לבמה ובמרוכז ולא איש פה איש שם. המחיצות הותקנו כבר עם בניית האולם המקורי, אך בימים אלה חודשו והוכנסו לפעולה".

במסגרת השיפוץ נהרס פנים האולם, הותקנו מדרגות שעל כל אחת מהם נקבעה שורת מושבים קבועה (בסך הכל 539) והאולם הפך לאולם תקני של המועצה האזורית רמת הנגב. הוא נקרא מאז "אולם גולדה", באולם מתקיימים כנסים של הצבא וארגונים אחרים ולפחות אחת לחודש מתקיימים בו מופעים והצגות. החודש לדוגמה יוקרן בו הסרט וונדר וומן (מסך הקולנוע הוא בגודל של 14 על 6 מטרים). בינואר יציגו פה שחקני תאטרון באר שבע את ההצגה "קומדיה סקסית בליל קיץ", ובחודשים הבאים יציגו שחקני בית ליסין את "קוראים לו מלך" ושחקני תאטרון גשר את "במנהרה".

.

אמצע שנות ה-70: בבנייה (מקור: ארכיון רביבים)

.

אמצע שנות ה-70: בבנייה (מקור: ארכיון רביבים)

.

סוף שנות ה-70: האולם לאחר חנוכתו (מקור: ארכיון ביקלס משכן לאמנות עין חרוד)

.

האדריכל שמואל ביקלס נולד ב-1909 בלבוב, פולין ובה גם השלים את לימודי האדריכלות. בגיל 24, במסגרת העלייה החמישית, היגר ביקלס לארץ ישראל. הצטרף תחילה לקיבוץ תל יוסף ולאחר הפילוג, עזב עם משפחתו לקיבוץ בית השיטה, בו התגורר עד לפטירתו בשנת 1975 בגיל 64. ביקלס היה חלוץ האדריכלים שצמחו בתנועה הקיבוצית עצמה, והחליף למעשה את האדריכלים העירוניים שפעלו עד אותה עת בקיבוצים ובראשם את האדריכל ריכרד קאופמן.

היה זה ביקלס שפיתח את גישת התכנון הייחודית למבנה הקיבוץ. האדריכל שמואל מסטצ'קין פעל במקביל לו בקיבוץ הארצי, אך ביקלס היה קיבוצניק בשונה ממסטצ'קין התל אביבי. על פיתוח תכנית הקיבוץ הרחיבו האדריכל פרדי כהנא בספרו "לא עיר לא כפר" (יד טבנקין, 2011) והאדריכלים ברכה ומיכאל חיוטין בספרם "אדריכלות החברה האוטופית – קיבוץ ומושב" (מאגנס, 2010).

ביקלס העמיד דור צעיר של אדריכלים שצמחו מתוך התנועה, והובילו את מפעל הבנייה בקיבוצים בשנות ה-60 וה-70 לשיאה של התנועה. שתי יצירותיו המוערכות ביותר הן המשכן לאמנות בעין חרוד ובית לוחמי הגטאות, אך הוא תכנן גם עשרות תכניות של קיבוצים, בתי תרבות וחדרי אוכל שעל חלקם כתבתי כאן. "הוא לא היה בין המקובלים במחלקה לתכנון, הוא היה מסוג האנשים בלי מרפקים, לא צעקניים, אנשי רוח", מספר עליו עודד ברזלי שהכיר אותו היטב הן מהעבודה המשותפת בקיבוץ רביבים והן מעבודתם המשותפת במחלקת התכנון של התק"מ. אביטל אפרת מוסיפה שבשנים האחרונות לפעילותו היה ביקלס מאוים על ידי דור עמיתיו הצעירים במחלקת התכנון, "הוא נחשב לזקן ומיושן וכל הזמן הדירו אותו ולא היתה לו ברירה אלא לאמץ את השפה של הברוטליזם, אלה לא היו הבניינים הכי טובים שלו אך הם עדיין יותר טובים מכל האחרים כי הוא היה מאד קפדן ורציני בעבודה". ברזלי מסיים: "בארגון של הקיבוצים היתה תחרות בין האדריכלים, אבל הכירו בערכו ובאישיותו, אך הוא לא באמת זכה בכבוד לו היה ראוי".

.

שנות ה-70: האולם לקראת גמר (מקור: ארכיון רביבים)

.

שנות ה-70: האולם לקראת גמר – כל מדרגה יכולה להכיל שולחן עם כסאות לצורך עריכת סעודות חגיגיות (מקור: ארכיון רביבים)

.

פסח באולם (מקור: ארכיון רביבים)

.

המקרן באולם (מקור: ארכיון רביבים)

2017:

בית גולומב ומרכז גולדה מקצה המדשאה המרכזית החוצצת בין חדר האוכל והמרכז התרבותי של הקיבוץ

.

בקצה השני של המדשאה ניצב אולם המופעים הקרוי על שמה של גולדה מאיר

.

המדרגות הרחבות המובילות למרכז גולדה עוצבו בהשראת מדרגות דומות שעיצב האדריכל הונציאני קרלו סקרפה

.

הרחבה המקשרת בין "מרכז גולדה" ו"בית גולומב"

.

שתיים מהכניסות למרכז גולדה

.

הכניסה לאולם מודגשת בגגון בטון גלוי

.

מבט על הבניין מכיוון הרחבה התפעולית שממזרח

.

הבניין מבעד לחצר מבואה

.

כמו חדר האוכל גם כאן שילוב של בטון גלוי וטיח שפריץ, כשמתחת לפתחי החלונות הקטנים יש חיפוי בלוחות קרמיקה בגוון חום-אדמדם

.

חזית דרום

.

מדרגות לולייניות מקשרות בין קומת הקרקע והמרפסת שמעל

.

המדרגות מוסתרות

.

משמאל בית גולומב ומימין מרכז גולדה

.

החזית האחורית (דרום-מזרחית) של בית גולומב

.

הכניסה לארכיון רביבים הנמצא בקומה התחתונה בבית גולומב

.

המדרגות הרחבות המובילות לחצר העליונה בבית גולומב

.

שלט בכניסה

.

החצר העליונה אליה נפתחו המבנים בהיקף

.

החצר שקועה מעט ממפלס הרצועות המרוצפות המקיפות אותה

.

המדרגות הרחבות המובילות למרכז גולדה

.

שתיים מהכניסות למרכז גולדה

.

ובינתיים ברפת הסמוכה ל'מרכז גולדה' שקועים בקריאת מגזין הרפת והחלב

.

במחלבה: קרוסלה

תודה לדוד אפל, אינג' עודד ברזלי, רויטל אלפנדרי ולאביטל אפרת

חדרי אוכל נוספים בהם הסתובבתי:

.

שלוחות (לאון שרמן)

גדות, שמרת ואדמית (חנן הברון, מנחם באר ושמאול מסטצ'קין)

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

כפר דרום

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

נווה איתן

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

גלגל (ארנונה אקסלרוד)

געתון (מנחם באר)

בית גוברין (אמנון לוי)

שניר (מנחם באר)

דורות (מרדכי זברודסקי)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

נצר סרני (שמשון הלר)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

כברי (חנן הברון)

כפר בלום (פרדי כהנא)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

זיקים (מנחם באר)

מבוא גולן (חנן הברון)

נחשונים (אברהם ארליק)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

חפץ חיים (לא ידוע)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

בחן (לא ידוע)

גבעת חיים איחוד (לא ידוע)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גונן (דוד בסט)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

גינוסר (חנן הברון)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: