סיבוב בקיבוץ לוחמי הגטאות ובנהריה

לפני כמה חודשים נ. התקשרה אלי אחרי שלא דברנו שנים, והזמינה אותי לראות את ביתה החדש בנהריה: בית פרטי במרכז העיר בשלושה מפלסים. ככה זה כשיש בעל הייטקיסט. אז חיכינו לאיזה בוקר שאתפנה, וכשהצלחנו לבסוף לתאם מועד נוח ומתאים לכולם, אז יצאתי לצפון הרחוק.

היא למדה איתי בבצלאל בשנה מעלי. לשמור על קשר, אך לא יצא לנו להפגש כמה שנים טובות. כשהבית החדש שלה בנהריה הושלם, החלטתי לקפוץ לבקר. בצפון הארץ מעטים משרדי האדריכלים, ולכן גם המגוון הקיים דליל ביחס להיצע הקיים במרכז, אך למרות זאת, היא הצליחה לפצוח בקריירה מוצלחת שניתן רק לקנא בה. היות ויצאתי מוקדם מהבית ולא יכלתי לבא אליה לפני 10:30, עצרתי בדרך בכמה תחנות:

התחנה הראשונה: בית לוחמי הגטאות

בניין המוזיאון המקורי תוכנן ובוצע בשלבים החל משנת 1953 על ידי האדריכל שמואל ביקלס (1975-1909), שתכנן בין השאר מבני ציבור רבים בתנועה הקיבוצית (בתי תרבות, בתי זיכרון ומוזיאונים, חדרי אוכל ובתי הארחה). שני המבנים הידועים ביותר שתכנן ביקלס הם שניהם מוזיאונים: הראשון המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר בקיבוץ עין חרוד, והשני הוא בית לוחמי הגטאות בו ביקרתי עכשיו.

 .

.

.

 

העומק והאיכויות ביצירותיו של ביקלס הם כה גדולים ועשירים, כך שמעת לעת מגיעות משלחות מכל העולם לבקר בבנייניו, ובראשם המשכן לאמנות בעין חרוד, וזאת במטרה ללמוד כיצד אדריכלות משקפת את רוח הזמן והמקום.

כך למשל, בניין המשכן לאמנות תוכנן להיות מרכז ארצי של תרבות וחינוך והודות לכך תוכנן באופן גמיש כך שניתן יהיה להוסיף אגפים ללא הגבלה מבלי לפגוע בחזות הבניין ולשמש למגוון של ייעודים. תכנית הבניין עצמו מסמלת משכן חילוני, וכל אגף וחדר במבנה הנו בעל משמעות במערך החללים.

כל מי שמבקר באחד משני המבנים האלה, בלי להכיר את העושר התכני המצוי בהם, יאלץ להסתפק בהתרשמות מהאיכויות התכנוניות של ביקלס – והן אינן מעטות. מערך השימוש בתאורת אור יום בחללי המבנים השונים – הנו אחד ממאפייני התכנון של ביקלס: אם במשכן לאמנות המערך פחות או יותר זהה בכל החללים, הרי שבבית לוחמי הגיטאות, שילב ביקלס בין אפנים שונים של החדרת אור היום אל תוככי הבניין.

במהלך השנים הפך המקום ללא רלוונטי, ובשנת 2004 הוחל בביצוע תכנית להרחבה ועידכון התצוגה במקום. על מלאכת השיקום הופקד משרד האדריכלים אפרת-קובלסקי, שבין שני שותפיו עומד האדריכל צבי אפרת המשמש מזה קדנציה וחצי כראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, וזכיתי ללמוד ממנו לא מעט.

אחרי שביקרתי ב'ויד ושם' ולא רק השתעממתי אלא גם די התעצבנתי מהמנפולטיביות הארכיטקטונית שספדיה עשה, הרי שבית לוחמי הגיטאות המתאפיין בצניעות, פשטות וכבוד למסורת. מאפיינים אלו, הופכים את זיכרון השואה המשולב בסיפורו של קיבוץ לוחמי הגטאות, לחלופה השפויה למסיבה המשתוללת ביד ושם.

מרבית אולמות התצוגה חודשו ועודכנו, ובוצעו בשיתוף פעולה בין האוצר ומעצב התערוכות לבין האדריכלים – מה שמעשיר את החוויה למבקר במקום. הודות לכך, כל חובב ארכיטקטורה ועיצוב חייב לעבור בתחנה זו בכדי להכיר בעובדה שלמרות כל הזבל שנבנה ומעוצב בארץ בעשורים האחרונים, ניתן עדיין לאתר יצירות אישיות ומבריקות המכבדות את העבר ומעניקות לו פרשנות חדשה, עדכנית ואיכותית.

פרויקט זה, משקף נאמנה את דרכו של צבי אפרת, כפי שהכרתי מהנחיותיו בעת לימודי בבצלאל: רגל אחת בעבר ורגל אחת בעתיד. צבי הנחיל לתלמידיו את הכבוד אל דור האדריכלים אשר הקימו את המדינה ויצרו בה את המבנים המכוננים את התרבות הישראלית, תוך שהם יוצרים שפה חדשה של שימוש בחומרים, צורות ותכנים, שזכו להוקרה והערכה בקהילת האדריכלים הבין-לאומית. יחד עם זאת,  דגל אפרת בתכנון חדשני אשר אינו מבקש להגיב באיחור אופייני מקומי לארכיטקטורה ז'ורנליסטית מהעשור הקודם, אלא מוביל את היצירה אל חזית התכנון העולמית – תוך מתן דגש לפן המקומי של העבודה.

לצד בית לוחמי הגטאות מצוי בניין "יד לילד" שתכנן האדריכל רם כרמי. מבנה זה, הנו מימוש מושלם לסקיצות של כרמי הנראות כעין מערבולות – וניתן למצוא לא מעט מהן בספרו "אדריכלות לירית" וגם במודל לבית ראש הממשלה שככל הנראה ניצלנו ממנו. יחד עם זאת, כרמי משקף כיום היטב את הרוח הישראלית: מגלומנית, אלימה, אגוצנטרית, צבועה, טיפשה, גסה, הססנית ומבולבלת.

ההליכה סחור סחור בתוך המבוך החד-ממדי ווהקלסטרופובי שכרמי יצר, לצד תיאטרון האבסורד המורכב מחזיתות מיניטוריות של בתי השטייטל הפולני ופסי הרכבת, יגרמו בחילה גם לפיטר פן. למרות שהבניין הנו חדש, הרי שהגישה לנכים מוגבלת בו מאד – אבל זה חלק ממאפייני הרוח הישראלית שהזכרתי והמשתקפת בבניין, כך שמרכיב זה – הנו חלק בלתי נפרד מהמקום.

עד לפני 24 שעות לא ידעתי שהמונח "עובדים זרים" הוא הסלנג ל"מהגרי עבודה". לפני חודשים ספורים פרסמה ד"ר גליה יהב מאוניברסיטת תל אביב וזוכת פרס הדלאי לאמה למחקר (הישראלית הראשונה הזוכה בפרס) את ספרה "לא באנו להישאר – מהגרי עבודה מאפריקה לישראל ובחזרה" (אוניברסיטת תל אביב ההוצאה לאור, 2008).

לבד ממחקר מקיף ומרתק, הדהימה אותי העובדה שלצורך המחקר למדה צבר שתי שפות המדוברות בגאנה, ובכלל למדה שלוש שפות מזרח-אפריקאיות נוספות, ולפני הכל מדובר בבחורה בלונדינית עם עיניים כחולות!

זהו ספר מרתק, שלמרות שלא הספקתי להשלים עדיין את קריאתו, הוא למעשה מהווה מסמך המציג מבעד לחייהם של מהגרי העבודה האפריקאים, את החברה הישראלית. זהו ספר חובה לכל אדם שהתרבות הישראלית מעסיקה אותו.

בדיוק באותו שבוע בו ביקרתי בקיבוץ לוחמי הגטאות, נתקלתי ב"דף הירוק" ("העיר" של התנועה הקיבוצית), ושם הופיעה כתבה כי בית המשפט הרשיע את הקיבוץ בגין אי העמדת מגורים הוגנים והולמים לשימוש העובדים הזרים בקיבוץ. ההרשעה הזו היא עובדה משעשעת למדי, היות וכבוד השופט שפסק את הדין לא ידע שבקיבוץ לוחמי הגטאות פועל מזה למעלה מ-14 שנה "המרכז לחינוך הומניסטי" – וכפי שמצוין באתר המרכז: "הנחת היסוד שלנו היא כי העיסוק החינוכי בנושא השואה צריך להוביל להבנת חשיבותם של ערכים הומניסטיים ודמוקרטים"…

בכל מקרה, בעת ביקורי לא נתקלתי בעובדים הזרים שבטח הועסקו באותה השעה בניקוי בורות הביוב של הקיבוץ, או בעבודות הכפייה במחנה הסמוך. מכל מקום בחרתי להתעלם מהדיכוי של בני העולם השלישי במקום, וגם מהעשן המוזר שהיתמר ממבנה בקצה הקיבוץ…

הקיבוץ אם כן היה נקי מכל נטע זר ומכל זיהום אנושי (למעט נוכחותי הבלתי מזיקה לכאורה כמובן), אחרי הכל – כאן זה קיבוץ לוחמי הגטאות!

חדר האוכל של הקיבוץ היה נעול ונראה עזוב, יחד עם זאת המבנה הפשוט והצנוע נותר מרשים. הדיון בעתידם של מבני חדרי האוכל בקיבוצים – הוא נושא המעסיק מזה שנים את הקיבוצים. לדיון חשיבות גדולה, היות ומדובר במבנה המרכזי ביותר בקיבוץ בו הושקעו משאבים רבים, אשר נותר כאבן שאין לה הופכין בלב הקיבוץ, ומזכיר לא פעם לכל החולפים על פניו – כי משהו כאן מת. השבת ב"דף הירוק", העלה החבר עמיקם אסם את חזונו לגבי עתיד חדרי האוכל: "למחפשים שימוש חלופי בבניין חדר האוכל של הקיבוץ (מרכז מסחרי, סדנת יוצרים, ספא) אני מציע לבחון את האפשרות לנסות ולקיים בבניין חדר האכילה הנדון פשוט 'חדרוכל' […] חדר האכילה היה ונשאר חלק מביתו של כל קיבוצניק, שרוצה בכך גם אם הורחבה דירתו עד לשיא מאווי נפשו, והמטבחונצ'יק בדירתו הפך למטבח מרווח שאפשר להאכיל בו גדוד".

ב"אוסף קופפרמן" ניתן לבקר דקה וניתן גם לבקר בו שעה שלימה, זה תלוי ברצון שלכם להקדיש מזמנכם ומוחכם לעבודות הרבות התלויות בחללי התצוגה השונים.

בכל מקרה כדאי לתאם את הביקור מראש. הרוח של קופפרמן השקטה, הטובה והמופנמת עדיין שורה כאן.

בדיוק לפני 8 שנים בקרתי בסטודיו של משה קופפרמן; הייתי אז סטודנט בשנתי הראשונה ובקשתי להתייעץ עמו על נושא שהעסיק אותי בפרויקט בסטודיו באותה העת. קופפרמן התייצב בדיוק בשעה 08:00 בסטודיו שלו, ושמח מאד לייעץ לי בדרכו, לא לפני שעשה לי סיור בבניין החדש שהוקם צמוד לסטודיו והציג מעבודותיו ולשמוע את התרשמותי מתערוכתו של הצלם אסף רומנו, שהוצגה באותה העת בגלריה בקיבוץ ברעם.

מאז ביקרתי במקום מספר פעמים, והפעם שמחתי לגלות שאמנם האגף התחתון נסגר, אך התצוגה הורחבה על חשבון חדרי הסטודיו ואחסנה, והתצוגה השתבחה לאין ערוך.

מלוחמי הגטאות המשכתי לנהריה.

 

 

התחנה השניה: נהריה

לפני כמה שנים באחד מימי ששי, הסתובבתי בשוק העתיקות בכיכר דיזנגוף. בין כל המציאות היקרות והיקרות פחות, מצאתי אוסף ישן של גלויות ישראליות. 'הגלויה' נעלמה מהנוף שלנו, אך על גבי אותן גלויות שנותרו בידינו, קיימת עדות מצולמת לרוח הצעירה, החדשנית והאופטימית ששררה כאן בארץ עד לפני 30 וכמה שנה.

חלק מהגלויות מתעדות למעשה את המראה המקורי והנקי של אותם מבנים שהיום מוסתרים מתחת לתוספות בניה, הזנחה או סתם שינויים שפגעו במכלול היצירה. תצלומי ארכיטקטורה אלה, המופיעים על גבי הגלויות, שבו את ליבי וכך רכשתי בזמנו מספר גלויות, אותן מיהרתי למסגר ולתלות כסדרה בדירתי. מבין כל הגלויות שרכשתי (במחיר סמלי של שקל אחד לגלויה), היו קיבוץ גשר הזיו הבנוי לצד שרידי כפר ערבי שחרב והפך לאתר רומנטי, מועדון לחבר בקיבוץ אילון (מבנה עשיר בפרטים, שאין לי מושג מה מצבו כיום) ובניין עיריית נהריה.

מה שריתק אותי בגלויה שהציגה את בניין עיריית נהריה, היתה הכיכר שבחזית המבנה. בישראל קיימות אולי שלוש כיכרות בעלות פרופורציות הרמוניות הקרובות לשלמות אותה ניסח אלברטי. המרחב הישראלי דחה מאז ומתמיד את המרכיב האורבני של כיכרות, ובטח של כיכרות שנועדו לציבור ותוכננו באופן הומאני.

כיכר שניה הדומה לכיכר עיריית נהריה (אך מוצלחת פחות) היא כיכר ויצמן, השוכנת בצמוד לרחוב סוקולוב – הרחוב המסחרי הראשי בחולון.

כיכר עיריית נהריה, היא מה שכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין) הייתה רוצה להיות: כיכר אזרחית הפונה למבנה השלטון המרכזי ביישוב, מבנים משני צידי הכיכר בגובה המתאים לרוחבה של הכיכר ומשלבים מסחר, בידור, תעסוקה ומגורים. כמו כן, הכיכר כוללת  דופן הנשענת על רחובה המרכזי של העיר, וחלל מלבני המעניק למבקר בה את ההרמוניה האורבנית במיטבה. המבט הפרספקטיבי המופיע בגלויה, קשה לצפייה כיום, וזאת בעקבות הקמתן של שלל גדרות וצמיחתם של עצי הדקל המסתירים למעשה את הכיכר. גם בניין העירייה שהשלים וסגר את המבט הפרספקטיבי – שונה באופן משמעותי; המבנה הגבוה (שככל הנראה היה המבנה הגבוה בנהריה במשך שנים רבות) התאפיין בשילוב של קווים אופקיים ורציפים לבנים (המסה) וכהים (החלל). עם השנים נפגעה משום מה הרציפות והבניין איבד מעוצמתו בשל ההזנחה הפושעת. כך גם, בריכת המים הפתוחה והמזמינה עם המזרקות הנראות בתמונה – מולאה באדמה והפכה לשטח מגונן ומגודר, וכך חוסל המוקד המרכזי בכיכר.

על פי רב האדם מתקדם עם הזמן, על ברכי התפיסה הזו התחנכתי ב"היה היה" – זו האבולוציה. אך כנראה, שכאן ובכלל המקום, או ליתר דיוק האנשים המאכלסים אותו "ומובילים" אותו – נעים אחורה. אבל אחרי הכל, גם הפתיח של "היה היה" מסתיים בכך שהאדם נמלט אל החלל, מותיר אחריו את כדור הארץ להתפוצץ.

מרכיב נוסף ומפוספס מעט הקיים במתחם הזה, הוא כיכר נוספת המצויה מעברו השני של הרחוב הראשי החוצה את נהריה. הכיכר איננה זהה לכיכר העירייה, אך היא מעניקה פרשנות שונה לחלל הציבורי ומתקיימת בה כיום פעילות מוצלחת יותר מזו של כיכר העירייה.

רחוב הגעתון – עמוד השדרה של נהריה, נראה כרחוב מצליח מאד הזוכה לעדנה בשנים האחרונות. הרחוב היה מלא בקהל, ובתי הקפה היו הומי אדם – דבר שהפתיע אותי. אכן, יש חיים במאדים.

מכאן חציתי עוד שני רחובות והגעתי לנ. אחלה בית היא תכננה וחבל לי שהיא לא אישרה להעלות את התמונות שצילמתי.

ועוד מילים ספורות לסיום:

הופתעתי ושמחתי לגלות שנהריה היא עיר, או לפחות הרחוב הראשי בה הוא רחוב עירוני נהדר. מולה מצוי קיבוץ לוחמי הגטאות – שנותר הגטו. גטו מר, גטו מתוק, גטו שנוא, גטו אהוב, גטו ממנו יצאתי כדי לשוב…

 

-נהריה-
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חוה  On 01/05/2009 at 18:05

    שוב אני כמעט נעצבת מהקריאה בטקסטים האלה. מדוע, בצאת האדם הקורא מן הטקסט, שוב מתרחשת ההרגשה כאילו הנה בא לו אדם מן החיים אל הציוויליזציה הישנה? אל זמן אחר? אם ברצונך לומר ולהראות דבר-מה, וזהו רצונך, יש לפעול לשנות את הגישה הזאת, גם אם היא רק "קורת" לך במקרה..

    והניסוחים חסרי האחריות בנושא לוחמי הגטאות… מישהו עוד יכול לטעות ולחשוב שאתה יודע על מה אתה כותב, כאילו לא רק קראת כתבה בעיתון הקיבוצים (החיה הזאת, המיושנת, העזובה). חבל

  • דרור  On 01/05/2009 at 18:49

    התכנון החדש של של מאירה קובלסקי, ולא של צבי אפרת.

  • מיכאל  On 02/05/2009 at 22:23

    ולא רק שהוא שותף, אלא שבעת ביקורי הקודם במוזיאון – כשהוא היה עוד אתר בנייה לפני כשלוש או ארבע שנים, ניתקלתי באפרת וקובלסקי יחד שפיקחו על התקדמות הבנייה.

  • ביקלס דן  On 06/10/2009 at 12:02

    גילוי נאות: אני בנו של שמואל ביקלס

    אבי בבואו לתכנן את בית קצנלסון בחר לשלבו עם האקוודוקט ליצירית מבט של ישן וחדש. לכן כל התוספות שתוכננו בידיו ולאחר מכן בידי זיוה ארמוני(ספריה)נבנו בחלקו המזרחי כך שלו יפגמו במראה.
    כרמי בבואו להציב את מבנה היד לילד, מתוך אגואיזים לשמו בחר להציבו כך שהוא פוגם בכל המראה התיכנוני המקורי למען ההדרת שמו בלבד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: