סיבוב בפסל הסביבתי של ישראל הדני בכניסה לבאר שבע

פארק הדסה הוא מהגנים השכונתיים המושקעים שהוקמו בבאר שבע, והוא גם כולל פסל סביבתי גדול ויוצא דופן, "אואזיס" שמו, שכמוהו לא נבנה בערים בישראל. היסטוריון האמנות גדעון עפרת כינה את העבודה הזו שנחנכה ב-1995 "גן פיסולי, מעין 'פטה מורגנה' המתגלה בכניסה לבאר-שבע".

אלא שלעומת הגן עיצב אדריכל הנוף צבי דקל שעוטף את הפסל הסביבתי ונותר יחסית מטופח, הפסל עצמו שאותו יצר ישראל הדני, נבזז, הוחרב והעירייה הוסיפה והזניחה וממשיכה להזניח. לדעתי לא היה סיכוי לגן הפיסולי הזה בעיר ענייה ועלובה כמו באר שבע, אבל גם ברמת גן ובהרצליה הוא לא היה שורד.

ועל כך ברשימה זו.

.

1995

.

ברוכים הבאים: במגרש החניה שבכניסה לגן

.

שיכון

.

החלק המזרחי של הפארק שנושק לשדרות רגר מורכב מחורשה

.

וגם במה שהוקפה בספסל שנעקר ונעלם

.

הכניסה הראשית לגן היא לא מהרחובות הראשיים של העיר והשכונה, אלא במיקום לא צפוי, נסתר בין הבתים

.

האבן החומה והפראית חוזרת ומופיעה במעקות הבנויים המלווים את המבקרים

.

חלק מהעצים מתו

.

הפסל הסביבתי הולך ונחשף

.

עם הכניסה לאואזיס מצטרפים לאבן חומרים נוספים ומגוונים ובעיקר בטון וקרמיקה צבעונית

.

.

בדרך חזרה מהדרום, עצרתי בכניסה הצפונית לבאר שבע כדי להסתובב בפסל הסביבתי שיצר ישראל הדני במרכז גן הדסה, "אואזיס" שמו. הגישה אליו מהשכונה היא אגבית. הגן לא נמצא במרכז השכונה אלא בקצה שלה וגם הכניסה אליו היא מקצה של כביש צדדי ועלוב (רחוב רבי מאיר בעל הנס), בעוד שהחזית שלו שונה לכניסה לשכונה מכיוון שדרות רגר מגודרת ולא נגישה. היות ולא הבנתי מהיכן הכניסה, העדפתי לעצור ולהשאיר את המכונית ברחוב סנהדרין, לדלג מעל גדר האבן ולהיכנס לחורשה שמרכיבה את חלקו המזרחי של הגן.

ששה מגדלים המתנשאים כל אחד לגובה של שבעה מטרים פזורים במתחם בו וראשיהם בולטים לעין לכל מי שנכנס לעיר ובעיקר נאלץ לעמוד ברמזור. עיקר העבודה מוסתר בקירות ובצמחייה, וכדי להיחשף אליה יש להיכנס לשכונה וללכת אל הגן. הגן עצמו מורכב מחורשה התופסת את שטחו המזרחי הגובל בקצהו בשדרות רגר, וממדשאות התופסות את מרכז השטח ואת חלקו המערבי – ואלה החלקים שעדיין מטופחים. החלק הפיסולי של הדני מוזנח לחלוטין ורבים מפרטיו הוסרו ונעלמו, כמו גם מזרקות המים שפעלו כאן בכמה מהמגדלים.

בשיחה שערך מרטין וייל (אוצר ראשי ומנכ"ל מוזיאון ישראל לשעבר) עם ישראל הדני ופורסמה בקטלוג תערוכתו של הדני "זיכרונות ויזואליים" (המוזיאון הפתוח בתפן ובעומר, 2003), זיהה הדני חמש השפעות על עבודתו שאותן ניתן למצוא כאן: "תבונת הכפיים של בעלי מלאכה ושליטתם בתהליך ובחומר; תרבויות העולם העתיק, בעיקר מצרים ואשור; הנדסה ואדריכלות מודרנית; ובאופן פרדוקסלי כמעט, עוצמת החושניות והמורכבות האסתטית שחוויתי במסעותי בהודו".

מגדלי הבטון עטופים בחלקם באריחי קרמיקה צבעונית ובחלקם באבן חומה בעיבוד פראי, כשלכל מגדל ניתן טיפול עיצובי שונה למעטפת. לחלק מהמגדלים ניתן להיכנס ולחלק לא, אך צורתם הכללית חזרתית. כל מגדל ממוקם בחצר תחומה העטופה באזורי ישיבה שפורקו. קיר גדול ואלכסוני יוצר נקודת ציון במרחב. שביל מפותל עובר בין החצרות ודרכו ניתן להיכנס ולצאת מכל אחת מהן. במקור שולבו בכמה מהגדלים מזרקות ומפלים של מים, במגדל אחד שולבו מערכת של מראות באופן שהעומד בתוך המגדל יכול היה לראות את השתקפות הכניסה לעיר. צמחייה עשירה כיסתה על הפרגולות והצלה באופן נעים על השבילים ועל מקומות הישיבה – אך לכל אלה לא נותר כאן זכר.

.

1993: דגם (אוסף ישראל הדני)

.

.

ההשוואה ל"אנדרטת הנגב" שיצר דני קרוון שלושה עשורים מוקדם יותר במרחק לא גדול מכאן היא בלתי נמנעת. שניהם פסלים סביבתיים המורכבים מגופים לא שגרתיים, מסלולים שמזמינים את המבקרים לשהות ולגלות, ושניהם ממוקמים בשוליים של בירת הנגב. אלא שאואזיס נעדר כל ממד של הנצחה וסימבוליקה, ויש בו ממד של מורשת מתרבויות קדומות. החומריות שונה – באנדרטה הבטון הוא החומר העיקרי, בעוד שכאן לצד הבטון מופיעים מגוון רחב של חומרים צבעוניים, שמייצגים את הפער בין העידן של ישראל בשנות ה-60 הצנועות ושליטת החומר הגולמי, לעומת ישראל של שנות ה-90 השבעה והנאו-ליברלית. אואזיס גם נעדר את המבט אל הנוף הסובב: באנדרטת הנגב המבט נמשך ללא הרף אל נוף המדבר העוטף את האתר, בעוד שכאן האתר מוקף במדשאות, חומות של אבן וחורשות והמבט נותר מופנם. בשתי עבודות אלה נאבקו האמנים שהאתרים יישמרו. קרוון הצליח אך הדני נכשל.

סיבוב בגן הוא מומלץ לכל מי שרוצה להכיר את באר שבע ואת מצבה העגום. מהאואזיס יוצא הדופן הזה שיכול היה להפוך למוקד משיכה מוצלח לתושבים וגם למבקרים מחוץ לעיר נותרו בעיקר חורבות. השכונה הצמודה לו היא מקום עצוב שמורכבת משיכונים אחידים יחסית ומוזנחים לא פחות מהגן. לאורך השנים הושקעו בעיר משאבים רבים והפוטנציאל היה גדול, אבל התושבים והעירייה מסמסו את הכל. זה לא יוצא דופן לערים אחרות בישראל – כמו חיפה, טבריה ואשקלון. באר שבע לא חריגה, ועדיין מרשים להיחשף לכך בכל פעם מחדש.

קפצתי לסטודיו של ישראל הדני כדי לשוחח אתו על העבודה וגם כדי לראות מה הוא יוצר.

.

1993: תכנית (אוסף ישראל הדני)

.

.

ישראל הדני:

"מי שהזמין אותי להציע עבודה היה אדריכל הנוף צבי דקל. הכרתי אותו בשנות ה-70 כשביקש ממני לשתף אתו פעולה בתחרות לאנדרטה בגן הנופלים באשדוד. זכינו בתחרות אז העבודה לא התממשה. אחר כך עבדנו יחד בטיילת שבמצפה רמון וגם את הפסל במצפה ארתור רובינשטיין שבהרי ירושלים ואת פסל המפרשים ליד המרינה באשדוד נעשה יחד עם משרדו. אלי הוא הגיע אחרי שדני קרוון, שהיה רגיל לעבוד אתו, לא היה באותה תקופה בארץ והפנה את דקל אלי.

"'שמע, אני מתכנן פארק בכניסה הצפונית של באר שבע", פנה אלי יום אחד צבי דקל, "ובתוך הגן אני רוצה פינה ייחודית ויש לך ארבעה דונם להתייחס אליהם'. התחלתי לחשוב והפרויקט לקח כמה שנים כי הוא פרויקט גדול בסדר גודל של 'אנדרטת הנגב'. דקל נמצא בכל מ"ר של העשייה שלי. זה כלל דיונים רעיוניים, סיורים בשטח, בחינת סקיצות, זה היה שיתוף פעולה. אחרי שהצגתי את המגדלים צבי אמר שצריך לבנות מגדל אחד לניסיון כדי שנהיה בטוחים בחומרים ונוודא שהקונסטרוקציה עובדת. בנינו מגדל אחד במתחם של הקק"ל באשתאול, ראינו שזה עובד והמשכנו".

"דקל לא התערב אבל ליווה כל דבר וכשהיו לו הערות אז הוא העיר. בשלב מסוים הוא אמר שאנחנו לא יכולים לעשות את העבודה במנותק מהקהילה, זאת אומרת שצריך לשתף אותה. ההנחה הנאיבית שלנו היתה שאם נשתף את נציגי הקהילה אז הם ירגישו גאווה ושזה שלהם. הזמנו אותם כמה פעמים, הגיעו כמה תושבים וכמה עובדים סוציאליים שליוו את השכונה. הראינו להם את התהליך ושיתפנו אותם במהלך. בכל מקרה זה לא עבד ולא עמד במבחן הזמן. היתה לנו הרגשה אופטימית ונאיבית שאם נציב כזה דבר כל כך יפה, הוא יהפוך לנכס ציבורי שאנשים יאהבו וישמרו עליו. העירייה הציבה עליו שמירה בחודשים הראשונים לאחר שנחנך וכשהפסיקה אז קרה מה שקרה".

.

הצעה מוקדמת לפסל כפי שתלויה בסטודיו של הדני

.

1993: תרשים כללי (אוסף ישראל הדני)

.

.

"היה לי ברור שאני רוצה לעשות אואזיס – מקום שאנשים יאהבו להגיע אליו. מקום שתהיה בו חוויה אסתטית וגם חוויה מרחבית, מקום שייתן לאנשים מקום לנוח. תכננתי סוג של מבוך גדול שאפשר להכנס לקרביים שלו. מרות שבצד תוכנן מקום למתקני משחק, רציתי שזה יהיה מקום גם למשחק, מקום שלא רואים בשום מקום אחר. מקום שבכל צעד מתגלה משהו חדש ומוסתר משהו אחר, כשבהליכה בתוכו אתה עושה מעשה של גילוי. מקום שיש בו אנלוגיה לנווה מדבר – יש בו מים, צמחיה וצל והוא נותן רוגע.

"מה שרציתי נבנה, אבל במהלך העבודה נסעתי להודו והנסיעה הזו תרמה הרבה מאד לפרויקט וכשחזרתי התקבלו החלטות חדשות בעיקר בהיבט החומרי, הצורני ובצבעים שהפכו להיות הרבה יותר נועזים, לעומת התכנית המקורית שבה החומרים והצבעים היו יותר מונוכרומטיים. השתמשתי בקרמיקות עם צבעים וגם בראשו של אחד המגדלים הוספתי פרח מקרמיקה שאותו עשתה לידיה זבצקי.

.

פרח קרמיקה בראש אחד המגדלים שאותו עיצבה אמנית הקרמיקה לידיה זבצקי

.

.

"כדי ליצור כזה פסל סביבתי צריך ראש מאד מכוון, כמו אדריכל עם ראש פתוח שאומר שהוא רוצה שיהיה פסל סביבתי ופה זה היה עם דקל. לא כל פסל גדול ובחוץ הוא פסל סביבתי. זה צריך להיות מובן שפסל סביבתי נובע ונעשה עבור הסביבה הספציפית שבה הוא מוקם ולא ניתן להציב אותו בכל מקום. הוא יכול להיות קשור למשחק, למצפור או להנצחה אבל הוא תמיד יהיה קשור לסביבה.

"מעטים האדריכלים שיכולים לשתף פעולה עם אמנים וגם מעטים האמנים שיכולים לשתף פעולה עם אדריכלים. כדי ליצור פסל סביבתי צריך לדעת לעבוד בצוות. לעומת פסל סביבתי יש אמנות חוצות שהיא בנלית באופן טוטלי וחסרת כל משמעות אפילו דידקטית. אלה לרוב מגזרות פח וכל מיני שטויות ללא אתגר אמתי. כנס ליישוב כמו גדרה ותמצא כמעט בכל כיכר תנועה שיש פסל, אבל הרמה היא על הפנים. זה בא מהמקום שבו ראש המועצה הוא זה שמחליט איזו אמנות תהיה לו בעיר. לעומת זאת, אם יש וועדה שבה חברים אדריכלים ואנשים שמבינים אז הכוונה היא רצינית. בירושלים למשל היתה כזו וועדה שבה היו חברים אנשים כמו מיכה לוין והאדריכל דוד רזניק והם ידעו להתייחס לנושא ברצינות. הם גם מנעו את הקמתו של שער כניסה לעיר שנתנה מתנה מתורם. היום במישור הזה הנושא פרוץ לגמרי".

"את הפארק תרם ארגון נשות הדסה בארה"ב דרך הקק"ל ועבור עיריית באר שבע, מתוך כוונה שהם יתחזקו אותו. אבל העירייה לא עשתה שום דבר. חצי שנה לאחר הפתיחה של הגן הוא כבר היה חבול ושדוד. נעשה שם הרס לא נורמלי בקירות, במגדלים, בפרגולות, במערכות המים. ניסיתי לנהל עם צבי מאבק מול עיריית באר שבע וניסינו לבקש מהם לקחת אחריות למתנה שהם קבלו, אבל שום דבר לא עזר. הם העדיפו להשקיע בדברים אחרים. הנזקים כל כך גדולים שאני לא יודע כמה יעלה לשקם אותו היום.

• פניתי לדוברות עיריית באר שבע כדי לקבל את התייחסותה להזנחה ולברר האם יש בכוונתה לשקם את הגן, להמשיך ולהזניח או אולי לפרק אותו. אך מאז שהם אישרו את פנייתי, לא קבלתי עד עכשיו כל התייחסות.

.

ישראל הדני בסטודיו, 2020 (הדגם מימין אמור היה לקום בגן פסלים בדרום קוריאה, אך הביצוע הוקפא בעקבות הקורונה)

.

.

ישראל הדני הוא פסל יליד קיבוץ בית השיטה (1941), שמאז תחילת שנות ה-70 יוצר בעיקר פסלים סביבתיים בארץ ובעולם. את העבודות שלו ניתן למצוא בתוך מבנים (במלון ענבל שבירושלים היתה מזרקה שיצר ונהרסה, במרינה ביי סנדרס בסינגפור), ברחובות עירוניים וצפופים (בית קליפורניה ברחוב יגאל אלון בתל אביב), בקמפוסים אקדמיים (גבעת רם והאוניברסיטה המורמונית בירושלים), בגינות עירוניות (גן בית קנדה, גן הורדים וגן הפעמון בירושלים), בשוליים העירוניים (אואזיס בבאר שבע, פסל המפרשים בכיכר המרינה באשדוד), בקיבוצים (קיר זיכרון בגת) ובשטחים הפתוחים (ערד, מצפה רמון, פנסילבניה).

לאורך השנים יצר הדני עבודות פיסול סביבתי בשיתוף עם אדריכלים ואדריכלי נוף ובהם צבי דקל, יוסף סגל, יעקב רכטר, דוד רזניק, ספקטור-עמישר, פטר קינן, הרי ברנד, אריה רחמימוב ומשה ספדיה. לאחרונה השלים פסל סביבתי ברחבה שבחזית מרכז התרבות של זוהיי שבסין.

.

1994: בבנייה (אוסף ישראל הדני)

.

1994: התקנת גופי הקרמיקה על המגדל (אוסף ישראל הדני)

.

1993: חזית וחתך של המגדל עם המראות (אוסף ישראל הדני)

.

1995: מגדל המראות (אוסף ישראל הדני)

.

1993: חזית המגדל (אוסף ישראל הדני)

.

1994: בבנייה (אוסף ישראל הדני)

.

1995: עם השלמת הבנייה (אוסף ישראל הדני)

.

הקיר הגבוה נועד ליצור אוריינטציה

.

בטון ואבן, פתוח ואטום, טבעי ומלאכותי, אפור וחום, קר וחם

.

יציקות בטון מול אבנים קטנות

.

מזכה

.

הוראות על לוחות קרמיקה צבעונית

.

תשעה מגדלים מרכיבים את הפסל כשכל מגדל ניצב במרכז רחבה מעוגלת משלו

.

כל הפרגולות היו אמורות להתכסות בצמחייה עדינה. במרכזו של המגדל הזה הותקן בשעתו עמוד רשת שקוף מפלדת אל-חלד בכותר של 60 ס"מ ובגובה של שלושה מטרים. במרכזו של העמוד הזה עבר צינור מפלדת אל-חלד שהעלה מים אל מיכל קוני בראש עמוד הרשת ומשם גלשו המים באופן חופשי. שום דבר מזה לא נשאר

.

שם לכל מגדל

.

1995: המגדל עם המים לאחר השלמת הבנייה (אוסף ישראל הדני)

.

הגן הוא מקום של שיטוט, הסתרה וגילוי

.

מימין ערוגות קטנות שבהן נשתלה צמחייה שטיפסה על הפרגולות והצלה על מקומות הישיבה

.

מקומות הישיבה הורכבו מספסלי עץ ופרגולות

.

אפשר גם לעשות פיקניק או לשחק אם השמש לא מפריעה לכם. הפרגולות נהרסו אז אין צל

.

אל חלק מהמגדלים ניתן להכנס.

.

הקרמיקה הצבעונית שעטפה אותם נגנבה ברובה. כנראה שגנים כאלה מושקעים לא ניתן להקים בערים עניות שלא מסוגלים לתחזק אותן ותושביהן לא יודעים להעריך אותם

.

מראה החדירה אור אל עומק המגדל. המראה מזמן נופצה

.

כל מגדל הוא שונה – תוצאה של שיתוף פעולה בין הפסל ישראל הדני ואמנית הקרמיקה לידיה זבצקי

.

בסיס של אחד מהמגדלים יוצאי הדופן

.

במגדל הזה זרמו מפלי מים בדפנות. כל מערכות המים נהרסו ונעקרו ממקומן

.

המתחם כולו נבזז והוחרב מיד עם גמר הבנייה ומאז הוא מוזנח ומתפורר

.

ראש המגדל

.

מגדל נוסף שאפשר להכנס אליו

.

אל תוך המגדל חודרת קרן אור

.

לכל מגדל זהות שונה אך הם כולם דומים ובמידות זהות

.

שביל מפותל בין המגדלים

.

להתראות

★

רשימות נוספות על באר שבע:

.

קולנוע אורות (יעקב רכטר)

גן גדולי ישראל (ליפא יהלום ודן צור)

בניין המרכז האוניברסיטאי (ברכה ומיכאל חיוטין)

הפקולטה למדעיה רוח והחברה (אמנון ניב, רפי רייפר ונתן מגן)

בניין מדעי ההתנהגות (אלכס מייטליס וגרינברג-נוביצקי בן חורין)

עיריית באר שבע (שולמית נדלר, מיכאל נלדר, שמואל ביקסון)

הספרייה המרכזית ע"ש זלמן ארן (נדלר-נדלר-ביקסון-גיל)

הארכיון לתולדות ההתישבות בנגב ע"ש טוביהו

בניין ביוטכנולוגיה (ברכה ומיכאל חיוטין)

ספריית רפואה (אריה ואלדר שרון)

פארק קרסו למדע (אילן פיבקו)

אנדרטת חטיבת הנגב (דני קרוון)

בית הכנסת הבבלי (נחום זולוטוב)

בית יד לבנים (יוחנן רטנר ומרדכי שושני)

בניין הפירמידה (משה לפונפלד וגיורא גמרמן)

הפקולטה למדעים מדויקים (אברהם יסקי יעקב גיל)

מעונות הסטודנטים החדשים (בר אוריין, שוורץ בסנוסוף)

בתי חצר בשכונה ב' (אריה שרון, בנימין אידלסון, אלדר שרון)

★

שיר לסיום:

.

★