סיבוב בקולנוע אורות בבאר שבע

שקיעתם של בתי הקולנוע בשנות ה-80 הותירה עשרות רבות של מבנים נטושים, שכיום עם נסיקת הנדל"ן מפנים את מקומם במהירות למגדלים חדשים. כך חוסל קולנוע קרן בבאר שבע וכך כמעט ארע לקולנוע אורות שנחנך ב-1960 ברחוב השלום שבשכונה ג' בבאר שבע.

הקולנוע שתוכנן על ידי האדריכל יעקב רכטר במסגרת השותפות רכטר-זרחי-רכטר אדריכלים, מתייחד בצורתו המונומנטלית וחזותו הייחודית המדגישה אותו בין השיכונים שמקיפים אותו. הוא פעל בסך הכל 30 שנה ועם סגירתו ב-1989 הוזנח ונשכח במשך 30 שנה נוספות. בשנים האחרונות גברה המודעות לחשיבותו האדריכלית והציבורית, העירייה רכשה את המבנה ומקדמת תכנית שבמסגרתה הוא הוכרז לשימור וצפוי להשתלב בפרויקט התחדשות עירונית המתוכנן לשכונה כ"מבנה לצרכי תרבות ופנאי".

ועל כך ברשימה זו.

.

2022 (1960)

.

את הקולנוע הקימו בעקבות המלצתו של דוד טוביהו ראש העיר, לאחר שהקימו את המפעל הפרטי הראשון בנגב – מעיין הנגב לייצור משקאות קלים

.

האדריכל יעקב רכטר תכנן אתה קולנוע פעמיים: בפעם הראשונה תכנן בניין שאמור היה לקום בשכונה א', ולאחר שהוחלט על שינוי המגרש, תכנן אותו מחדש. שתי התכניות היו דומות והתבססו על גופים זוויתיים המאורגנים באופן סדרתי בחזית הבניין 

.

מרכז שכונה ג' מכיל לבד מהקולנוע גם מרפאות ומרכז מסחרי שהוכרזו לשימור במסגרת כתנית שמקדומת בימים אלה לשכונה כולה

.

חזית הבניין מורכבת מאלמנטים מבטון שבמרווח ביניהם קבע האדריכל ויטרינות מזכוכית שנהרסו, אך אין בעיה לחדש אותן בבוא העת בזכוכית מחוסמת

.

.

(1) תולדות

את הרעיון להקמת קולנוע אורות בשכונה ג' העלה דוד טוביהו, ראש העירייה הראשון של באר שבע. ב-1957 פנו אליו האחים הלל ושמעון פלצ'נסקי בשאלה כיצד הם יכולים לתרום לעיר המתפתחת, טוביהו הציע להם להקים קולנוע. עד אז פעלו בעיר הדרומית שלושה בתי קולנוע – שני הראשונים היו פתוחים לשמיים "באר שבע" בעיר העתיקה ו"משק עזר" בשכונת נוה נוי. הקולנוע השלישי, "קרן", שהוקם בידי ההסתדרות, היה מפואר במיוחד ותוכנן בידי האדריכלים התל-אביבים שולמית ומיכאל נדלר.

עד אז החזיקו האחים פלצ'נסקי את "מעיין הנגב" – מפעל לייצור משקאות קלים, שהיה אחד מהמפעלים הפרטיים הראשונים שפעלו בנגב לאחר הקמת המדינה. האחים היו שניהם ניצולי שואה, ילידי העיר נובידבור שבמרכז פולין, שהיגרו לארץ לאחר שחוו תלאות ונדודים במהלך המלחמה ואחריה. לארץ הגיעו האחים באוניה האיטלקית "קמפידוליו", שהיתה הראשונה לעגון בנמל חיפה לאחר הקמת המדינה. לאחר טירונות מקוצרת הם הצטרפו לחטיבת עציוני ונלחמו בירושלים, ולקראת סוף המלחמה בחרו לקבוע את המשך חייהם בבאר שבע. "הם התלהבו מהמקום הראשוני והיו האזרחים ה-30 וה-31 בעיר", מספר צביקה פלצ'נסקי, בנו של שמעון, שנולד שנה לאחר פתיחת קולנוע אורות ובהמשך גם עבד בו.

"עם בואם של האחים לעיר", ממשיך פלצ'נסקי, "הם אספו את שארית הפליטה ממשפחתם העניפה. לאחר ששיתפו ביוזמה עסקית את בן-דודם שהביא את הידע המקצועי ממפעל לייצור משקאות קלים שהחזיקה משפחתו לפני המלחמה בפולין, הם ייסדו ברחוב הל"ה ב'עיר העתיקה' את המפעל החלוצי 'מעיין הנגב'. ב-1960 לאחר עשור של פעילות בתחום המשקאות הקלים, נמכר המפעל, התמזג בחברת "תבורי" (כיום יפאורה-תבורי) ומאותה העת השקיעו האחים את כל זמנם בקולנוע אורות שייסדו.

.

במפעל מעיין הנגב לייצור משקאות קלים בעיר העתיקה של באר שבע, שנות ה-50: מימין – מנדל צ'פניק, צבי טיק, שמעון פלצ'נסקי, יעקב קמין. עומד למטה משמאל הלל פלצ'נסקי. שמעון והלל צרפו לשותפות של מעיין הנגב את בני הדודים יעקב קמין וצבי טיק ואת מנדל צ'פניק אותו הכירו במחנה העקורים באיטליה. שלושת האחרונים היגרו לארץ לאחר מלחמת השחרור והגיעו לבאר שבע, בה פגשו באחים פלצ'נסקי שייסדו את בית החרושת. קודם למלחמת העולם, החזיקה משפחתו של צבי טיק בנובידבור שבפולין בתי חרושת של גזוז וקבס וגם מבשלת בירה. מכאן עלה הרעיון והידע המקצועי להקים את מעיין הנגב (הצילום באדיבות צביקה פלצ'נסקי)

.

.

תחילה, ב-1957, בקשו היזמים להקים את בית הקולנוע ברחוב קפלן שבשכונה א', השכונה המודרנית הראשונה שהוקמה בבאר שבע ובכלל בנגב. את התכנית להקמת הקולנוע בחרו האחים פלצ'נסקי להזמין ממשרד רכטר-זרחי-רכטר אדריכלים. הבחירה במשרד התל אביבי נבעה כנראה מהפרסום לו זכה המשרד תחת הובלתו של זאב רכטר, שהספיק לתכנן עד אז כמה מהאייקונים הישראלים הבולטים בתחום התרבות, ובראשם "היכל התרבות" בתל אביב ו"בנייני האומה" בירושלים, וכן תכנן בבאר שבע את "בית העם" (ושנים מאוחר יותר גם את הקונסרבטוריון).

ההצעה המקורית שתוכננה לשכונה א' היתה דומה להצעה שנבנתה בפועל בשכונה ג', ואפילו ניתן לקולנוע השם "ערבה". אלא שאז המליץ דוד טוביהו לאחים לסגת מהכוונה להקים את הקולנוע בשכונה א' שכבר הצליחה להתמסד, וביקש מהם להקים את הקולנוע בשכונה ג' שהחלה להבנות באותה עת והיתה דלה במבני ציבור ולבטח במבני תרבות. האחים ענו בחיוב לבקשה. האדריכלים ערכו תכניות חדשות, דומות כאמור לאלה המקוריות וגם במגרש החדש המשיכו ופיתחו את הרעיון האדריכלי. בתכנית מוקדמת למגרש שהוכנה ב-1958 התאפיין המבנה בדפנות אורכיות זויתיות, אלא שחודשים ספורים לאחר מכן בוטלו הזויות והדפנות עוצבו כמשטחים דו-ממדיים ורק החזית הקדמית והאחורית התאפיינו בעיצוב פלסטי.

באוסף "מרכז רכטר" שאותו ייסד לפני שניים אחדות האדריכל אמנון רכטר ומנהלים אותו האדריכלים דנה ורוי גורדון, שמורים עשרות תכניות שנערכו לבניין ועליהן חתומים האדריכל יעקב רכטר והמהנדס מיכה פרי. התכניות הישנות הצהיבו ודהו, אך עדיין מרשים לבחון את רמת הפירוט שאליה הגיעו המתכננים כמו גם השינויים והפיתוח שערכו לתכנית. התכניות נדרשות לטיפול גרפי כדי שניתן יהיה ניתן לקרוא אותן, ולכן הבאתי כאן רק קומץ מייצג מהן:

.

1958: תכנית מוקדמת לקולנוע אורות בשכונה ג' (באדיבות אוסף מרכז רכטר לאדריכלות)

.

1959: תכנית האולם שבוצעה (באדיבות אוסף מרכז רכטר לאדריכלות)

.

1959: תכנית פיתוח של כיכר בחזית הראשית כמו גם מדשאות ונטיעות בהיקף הקולנוע (באדיבות אוסף מרכז רכטר לאדריכלות)

.

.

האחים בחרו גם שם חדש לקולנוע – "אורות הנגב", שהתקצר עד מהרה ל"אורות". במקביל, עבר שמעון פלצ'נסקי עם משפחתו להתגורר ברחוב השלום, במרחק קצר מהקולנוע שייסדו וניהלו (בהמשך עברו לבית רוטשטיין היוקרתי שתכנן האדריכל נחום זולוטוב ברחוב סוקולוב בשכונה א').

לצורך הקמת הפרויקט חברו האחים לקבוצת שותפים אחרת, מהגרים ממזרח אירופה ותושבי באר שבע אף הם, שביקשה כמוהם להקים קולנוע בעיר. השותפים היו אפרים איינהורן, יעקב סטרוש וצבי אורנשטיין. עד מהרה החליטה הקבוצה המורחבת להקים קולנוע נוסף, וכך הקימו את קולנוע "אמפי", שהיה קולנוע פתוח בסמוך לאצטדיון "וסרמיל" שהיה אז חדש ויצר מוקד התכנסות נוסף בעיר. "אמפי" שנפתח זמן קצר לאחר חנוכת קולנוע אורות, פעל רק זמן קצר. לאחר שהתגלע סכסוך בין השותפים, נסגר ב-1967, וסופו שנהרס לאחר שעמד עזוב במשך שנים.

המגרש שעליו הוקם קולנוע אורות בשכונה ג' היה לצד הרחוב הראשי בשכונה, רחוב השלום במפגש עם רחוב המעפילים, ובתחום שנקבע לשמש כמרכז השכונה. בתחום זה בסביבות 1960 הוקמו משני צדי הקולנוע מרכז מסחרי ומרפאה (כל אלה הוכרזו לאחרונה כמבנים לשימור במסגרת תכנית חדשה שנערכה להתחדשות השכונה, ועל כך בהמשך) ומבנה מגורים טורי שנמתך לאורך יותר ממאה מטרים וסגר על המתחם ממזרח. מבין כל המבנים בלטה נוכחותו של הקולנוע הודות לגודלו (קרוב ל-700 מ"ר) ולצורתו הייחודית, שחרגה מאופי הבינוי המקומי שהתאפיין בשיכונים מודרניסטים ומטויחים.

בינואר 1960 נחנך הקולנוע עם הקרנתו של הסרט "הגשר על הנהר קוואי" – סרט מלחמה בריטי מ-1957 שהפיק סם שפיגל. בטקס חנוכת בית הקולנוע נשאו דברים ראש העיר דוד טוביהו, חבר הכנסת ותושב העיר גדעון בן-ישראל והממונה על מחוז דרום יצחק ורדימון. רעייתו של ראש העירייה קיבלה את הכבוד לגזור את הסרט.

באולם נקבעו קרוב ל-800 מושבים, אך עד מהרה התברר כי השורות צפופות וגם המושבים עצמם צרים ולא נוחים. "היה מקרה שאדם אחד נתקע במושב ולא הצליח לקום, זה היה מחזה מצחיק ואני זוכר שצחקתי בקול רם", נזכר צביקה פלצ'נסקי ברגע מילדותו בקולנוע. "אבא שלי מיד אמר לי שאסור לצחוק והוציא אותי מהסרט". לאחר מכן נמכרו כל המושבים לבעלי קולנוע "אסתר" באשקלון, ומושבים מרווחים יותר נרכשו מקולנוע "רון" ששכן ליד התחנה המרכזית ונסגר באותה עת. מספר המושבים ירד ל-750 וגם בין השורות דאגו לרווח את המעברים.

.

.

.

אוורור האולם הגדול היה אחד החלקים הפחות מוצלחים בתכנון. במקור שולבו פתחים זעירים בדפנות האולם שנועדו לאוורור, כמו גם פסי פתחים בחיבור שבין דפנות האולם הארוכות ובין הגג. בכל אלה נקבעו תריסים עם מנגנון שאפשר פתיחה וסגירה בהתאם לצורך. אלא שדחיסת כמעט 800 איש לאולם סגור יצרו אווירה מהבילה ובעלי הקולנוע החליטו, בתיאום האדריכל, להתקין מערכת מיזוג אוויר שהתבססה על "דזרט-קולר". קופסאות גדולות נקבעו בין אלמנטי הבטון שבחזית הראשית, מהם משכו תעלות פח שהובילו אויר צונן אל עומק האולם מבעד לפתחים עגולים שנוסרו בגג הבטון. גם פתרון זה לא היה משביע רצון לאחר שאנשי תחזוקה חששו ליפול מהגג בעת הטיפול במערכת. לבסוף פורקו התעלות ומערכת המיזוג הורכבה על חזיתות הצד, מהלך שפגע וכיער את חזות הבניין. מערכת זו סולקה ואין לה עוד זכר, אך הפתחים העגולים נותרו חשופים ומחדירים קרני שמש אל האולם.

הציוד הטכני שהותקן בקולנוע נחשב היה למתקדם ומשוכלל. לבד מתושבי העיר שנהנו מהסרטים, זכה הוקלנוע לארח צוותי הפקה הוליוודים שבחרו בו במטרה לצפות בצילומי סרטים שהופקו בשעתו בנגב. במהלך שנות ה-60 צולמו באזור כמה סרטי קולנוע שיוצריהם ביקשו לצפות עוד בזמן תהליך ההפקה בקטעים שצולמו. הסרטים נשלחו מיד בתום יום הצילומים למעבדות ביוון, פותחו ונשלחו חזרה לנגב, כאן בקולנוע אורות הם הוקרנו לצוותי ההפקה. בחוזה שנחתם בין בעלי הקולנוע ובין חברות ההפקה, סוכם כי רק בעל הקולנוע והמקרין יוכלו לשהות בזמן ההקרנות בבניין, וזאת במטרה לשמור על סודיות ההפקה. בין הסרטים שצילומיהם הוקרנו כאן במסגרת זו היו "אקסודוס", שצילומי השלמה נערכו בקרבת באר שבע זמן קצר לאחר חנוכת הקולנוע, ו"הטל צל ענק" (Cast a Giant Shadow) בכיכובו של קירק דאגלס, שלימים נבחר קרוב משפחתו, רוביק דנילוביץ', לראשות עיריית באר שבע.

סרטי הקולנוע דוברי ערבית שהוקרנו בערבי שבת בשעה עשר בלילה היו אירוע יוצא דופן. הקרנות אלה היו פופולאריות במיוחד, ומידי ערב שבת נמכרו הכרטיסים כולם ולא נותר מושב פנוי באולם. הסרטים עצמם הוברחו לישראל מירדן, דרך הגבול שבין ירושלים המזרחית לזו המערבית, קודם למלחמת ששת הימים. בירושלים הוצמד לסרט תרגום לעברית ומשם הוא נשלח לבאר שבע. בבירת הנגב התקבץ קהל רב לצפות בסרט, שכאלה מיעטו אז להקרין בישראל שהיתה מנותקת משכנותיה ועוינת את תרבותן.

לבד מהקרנת סרטים, נערכו בקולנוע אורות גם כנסים פוליטיים בעיקר לקראת בחירות. באחד מאותם כנסים, הוזמנה הזמרת אסתר עופרים ליטול חלק תרבותי באירוע. במת האולם לא התאימה לעריכת הצגות ומופעים, ועדיין מידי חג פורים במשך שנים רבות הוצג כאן תיאטרון בובות. היתה זו הפקה גדולה ומורכבת שהוצגה כמה פעמים ביום החג, כשילדי באר שבע הגיעו כולם מחופשים להצגה. בעלי הקולנוע, שמעון פלצ'נסקי אף ערך כאן את מסיבת בת-המצווה לבתו.

במשך חצי יובל שנים הצליח קולנוע אורות למשוך אליו מידי יום את תושבי העיר. בשנות ה-80 עם כניסת הטלויזיה, הוידאו ולבסוף גם הכבלים, הצטמצם מספר המבקרים והכדאיות הכלכלית של הפעלת הקולנוע ירדה. צביקה פלצ'נסקי מוסיף שאביו ראה את הנולד וביקש לפצל את האולם הגדול וליצור מקבץ של אולמות, כפי שהחלו לפצל בשעתו בבתי קולנוע בתל אביב. פלצ'נסקי פנה לבעליה של רשת בתי הקולנוע הגדולה שפעלה אז בארץ, כדי שיכנסו כשותפים ויסייעו בהשקעה, אלא שהיוזמה לא הצליחה.

"אבא שלי כיבה את האור ונעל את הדלתות", מסכם פלצ'נסקי את החלק הראשון בתולדותיו של המקום. קולנוע אורות פעל 30 שנה פחות שבוע וב-31 לדצמבר 1989 התקיימה בו ההקרנה האחרונה. במהלך סמלי ביקשו מפעיליו להקרין באירוע הסגירה את הסרט שפתח אותו, "הגשר על נהר קוואי", אלא שעותק של הסרט לא נמצא והקולנוע נסגר ללא אירוע מיוחד.

שנים אחדות לאחר הסגירה, עזב שמעון פלצ'נסקי את באר שבע ועבר להתגורר קרוב לילדיו ולמשפחותיהם בגדרה וב-1998 נפטר.

.

אולם הקולנוע לאחר סגירתו ב-1989 (הצילום באדיבות צביקה פלצ'נסקי)

.

.

(2) הווה ועתיד

התקופה השנייה של קולנוע אורות נמשכת כבר 33 שנים וזו העגומה בתולדותיו. מאז נסגר הקולנוע הוא נותר נטוש ונתון לבזיזה. פתחיו נאטמו וחלקים ממנו נהרסו. זמן קצר לאחר סגירתו נמכר ליזם וחבר מועצת העיר שביקש להרוס את הבניין ולהקים תחתיו מגדלי מגורים ומרכז מסחרי. גם בתקשורת פורסמו שתי כתבות עליו – נועם דביר כתב עליו בעיתון "הארץ" ולאחר מכן גם אני כתבתי כאן.

במקביל החלה תמנה עורב, ילידת השכונה, להגביר את המודעות לחשיבותו של הבניין כמו גם לעתיד העיר. עורב הקימה את קבוצת הפייסבוק שימור קולנוע "אורות"-באר שבע, שעדכנה את הציבור בתכניות הנוגעות לבניין, כמו גם פרסום חומרים היסטורים. עורב כתבה והפיצה מכתבים, גם כאלה שהופנו ישירות לראש העירייה, שקראו לשמור על הבניין ולהשיב לו את מעמדו כמרכז תרבות וקהילה לשכונה ולעיר.

בקבוצת הפייסבוק הועלו כמה הצעות לשימוש חדש של בניין הקולנוע: מוזיאון, מתנ"ס, בית לאמנות חברתית בשיתוף תושבי השכונה, מתחם תרבות הכולל גלריה ובית קפה, בית לדו-קיום בין יהודים וערבים וגם שוק איכרים. שתיים מההצעות פשוט ביקשו לשמור על מה שהיה – קולנוע כמו פעם, או סינמטק שיתמחה בסרטים בשפות ומתרבויות שונות. "החלום שלי הוא שבבקרים יתקיימו ב'אורות' חוגים לפנסיונרים. בצהריים ובתום הלימודים בבתי הספר יבואו ילדים ויעשו שיעורי בית בסיוע פנסיונרים מתנדבים. אחרי הצוהריים יתקיימו חוגים ובערב באולם של 150 מושבים יוקרנו סרטים, ערב אחד יוקרנו סרטים ערבים, ערב אחר סרטים הודים, כך יוקרנו סרטים מכל הזמנים ומכל התרבויות", משתפת עורב את החזון שלה לבניין.

המודעות לחשיבותו של קולנוע אורות הצליחה לקנות אחיזה גם בעיריית באר שבע ובשנת 2020 רכשה העירייה את הנכס ולראשונה ייעדה אותו כמבנה ציבור. במקביל לרכישה קידמה המועצה לשימור אתרים את עריכתו של "תיק תיעוד", שאותו ערכו ד"ר אבי ששון מהמכללה האקדמית אשקלון וחבר קבוצת יבנה והנדסאי עידו שלום ממשרד "שלום אדריכלות ושימור מבנים" שבהוד השרון.

המהלך השני שאותו מקדמת העירייה בימים אלה, היא תכנית להתחדשות שכונה ג' שרואה ב"אורות" חלק מהתחדשותה של השכונה. התכנית מועדדת את הריסת הבינוי הישן והקמת מבנים רבי-קומות חדשים תחתיהם שיצדיקו מהלך של פינוי-בינוי, ימשכו אוכלוסייה חדשה לשכונה ויצופפו אותה. קולנוע אורות כמו גם המרכז המסחרי ומבנה המרפאות הסמוכים לו מיועדים על פי התכנית להשתמר ולשמש את הציבור כמרכז השכונה. התכנית נמצאת כיום בתהליך אישור.

לאחרונה טרחה העירייה וניקתה את המבנה שבבעלותה. תחת עינה הפקוחה ובהנחייתה של עורב נשמרו פריטים שונים שנמצאו בבניין. כעת ניתן לשוב ולהתרשם גם מחלקיו הפנימיים של הקולנוע, ובמיוחד מהאולם עצמו שבו נחשפת תקרת הבטון המורכבת מכפלים המחברים את שתי סדרות המעויינים שמשני צידי הבניין.

.

קטע מתשריט התכנית להתחדשות שכונה ג' שטרם אושרה ובה מופיע בניין קולנוע אורות כמבנה לשימור

.

מתוך הוראות התכנית להתחדשות שכונה ג': הדגשת קולנוע אורות באמצעות "כיכר עירונית רחבת ידיים המוקפת קולונדה"

.

מתוך הוראות התכנית: שימור קולנוע אורות והשמשתו לצרכי ציבור

.

.

(3) קולנוע במרכז

אחד מהמאפיינים של מרכזים אזרחיים בערים החדשות / עיירות פיתוח שהוקמו בשנות ה-50 וה-60, היה לבד ממסחר ורחבה ציבורית גם קולנוע. הקולנוע שימש לא רק כמוקד של בילוי ותרבות, אלא גם של קהילה ובו התקיימו כנסים קהילתיים ופוליטיים. בבאר שבע שנקבעה כעיר גדולה, ולא בינונית כמו מרבית עיירות הפיתוח (כדוגמת נתיבות, אור עקיבא ונצרת עילית), הוקמו כמה מרכזים אזרחיים ולכן נבנו בה גם כמה בתי קולנוע.

מבין בתי הקולנוע שנבנו בבאר שבע, שניים זכו לתשומת לב עיצובית יוצאת דופן והם תוכננו בידי בכירי האדריכלים, בשלב מוקדם בדרכם המקצועית: האחד היה קולנוע קרן שאותו תכננו שולמית ומיכאל נדלר, ממתכנני הספרייה הלאומית בירושלים, כשבבאר שבע תכננו את ספריית ארן באוניברסיטת בן גוריון ואת בניין העירייה. לימים נהרס קולנוע קרן לטובת הקמת מגדלי מגורים. הקולנוע השני הוא אורות שתכנן האדריכל יעקב רכטר, שהעניק למבנים שתכנן חזות ייחודית ופלסטית, כמו בית הבראה מבטחים בזכרון יעקב ומלון הילטון תל אביב, כשבבאר שבע תכנן רכטר את הקונסרבטוריון. אביו, זאב רכטר, תכנן בעיר את בית העם שעבר שינויים מפליגים ואיכויותיו המקוריות נמחו.

.

שנות ה-60: הקולנוע והמרכז המסחרי הסמוך לו עם רחבה אזרחית בחזית שמופיעה כאן קודם לפיתוח הסביבה (הארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב ע"ש דוד טוביהו)

.

.

(4) החזית

החזות המונומנטלית שהוענקה לקולנוע אורות היתה כפולה, מהלך זה הוא ייחודי לקולנוע. לרוב ההשקעה היא בחזית הראשית, אלא שכאן בחר האדריכל ליצור גם לחזית האחורית של הבניין חזות ייצוגית ומרשימה. המונומנטליות של המבנה מדגישה אותו כמבנה מרכזי בסביבה על פני שאר המבנים בשכונה, גישה שבה התמחה האדריכל לאורך השנים. אלא שכאן הבחירה בגישה מונומנטלית חיזקה והדגישה את המבנה בסביבתו.

הפתרון הוא יחסית פשוט – ששה מעוייני ענק תלת-ממדים וזהים מבטון שצורתם המחודדת מעניקה למבנה את התנופה האנכית. המעויינים מופיעים בחזית הראשית וחזורים ומופיעים בגרסה זעירה יותר גם בחזית האחורית. בנוסף, צורתם המודולרית מאפשרת לדמיין את האפשרות שניתן להרחיב את הבניין לפי הצורך מבלי לפגוע בעיצובו הכללי. צורת המעויינים מאפשרת את המרווחים בין הגופים, ובהם קבע האדריכל את פתחי הכניסה המזוגגים המחדירים בשעות היום אל מבואת הכניסה גם אור טבעי מסונן. לקולנוע לא הותקנה במקור מערכת מיזוג אויר, לכן היתה למערכת הפתחים חשיבות גבוהה באוורור הבניין בלב המדבר שאליו נדחסו מאות אנשים גם בימי קיץ חמים במיוחד.

פתרון המעויינים שמופיע בקולנוע אורות הוא ככל הנראה הבולט ביותר שנעשה בו שימוש בארץ, אך כמוהו נבנו אולמות התכנסות וספורט רבים בעולם וגם בישראל. האדריכל מרדכי בן-חורין תכנן כמה אולמות ספורט בגישה דומה בבתי ספר וגם בבסיס "חצור". האדריכלים רבקה ורוברט אוקסמן תכננו בשיטה זו את הרחבת חדר האוכל שבקיבוץ יגור וגם האדריכל יהודה לנדאו תכנן בית כנסת בכפר הנוער ימין אורד על הכרמל.

.

1959: חזית כניסה ראשית (באדיבות אוסף מרכז רכטר לאדריכלות)

.

1959: פירוט קטע מחזית הכניסה וחזית סככת ההמתנה הסמוכה לקופות הקולנוע (באדיבות אוסף מרכז רכטר לאדריכלות)

.

.

חזיתות הצד של קולנוע אורות, אלה הארוכות, לא נותרו ללא עיצוב. בהם שילב האדריכל קבוצה של פתחים מלבניים קטנים שפוזרו כמו באקראיות. סביר להניח שלפתחים אלה היה תפקיד באוורור האולם. היה בכך מחווה למבנה אייקוני ומשפיע שבנייתו הושלמה שנים אחדות קודם לכן במערב צרפת – כנסיית נוטרדאם די או, בעיירה רונשאן (Ronchamp, ולכן ידועה גם ככנסיית רונשאן) שתכנן האדריכל לה קורבוזיה שהשפיע רבות על אדריכלי התקופה.

בבאר שבע היה לפחות בניין נוסף שגם בו נעשה שימוש בעיצוב פתחים דומה – השוק הסיטונאי שאותו תכננו האדריכל אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני. בניין השוק היה ניצב בסמוך לתחנה המרכזית, שגם אותה תכננו האדריכלים עם סיומת גג דומה לכנסייה, אלא שבניין השוק נהרס.

.

קטע מחזית כנסיית רונשאן שתכנן לה קרובוזיה בצרפת – ההשראה לעיצוב הפתחים הכמו אקראיים. בפתחים שולבו זכוכיות צבעוניות שיצרו מחזה מרהיב באולם הפנימי. בקולנוע שולבו תריסים בלבד.

.

2013: בחזיתות הצד הארוכות שילב האדריכל קבוצה של פתחים מלבניים קטנים שפוזרו כמו באקראיות. היה בכך מחווה למבנה אייקוני ומשפיע שבנייתו הושלמה שנים אחדות קודם לכן במערב צרפת – כנסיית נוטרדאם די או, בעיירה רונשאן. חלק מהפתחים אינם מקוריים אלא נחצבו בקיר בשלב מאוחר ונועדו למערכת מיזוג אויר כמו גם לשיפור האוורור.

.

1959: חתך בבניין בו נראים הפתחים הכמו אקראיים שנועדו לאוורור וכן הפס החוצץ בין דופן הבניין ובין הגג שנועד גם הוא לשמש כפתח אוורור שבו שולבו תריסים עם מנגנון לפתיחה וסגירה על פי הצורך (באדיבות אוסף מרכז רכטר לאדריכלות)

.

.

(5) אדריכלות והנדסה

בהיבט ההנדסי פעל רכטר בשיתוף פעולה עם המהנדס מיכה פרי, גיסו, שעבד לצדו במשרד. באופן זה השתלב תהליך התכנון האדריכלי בד בבד עם התכנון ההנדסי שהתאפשר לא מעט הודות לקרבה בין שני המתכננים. השילוב של אדריכלות והנדסה חזר והופיע בעבודות רבות לכל אורך דרכו המקצועית של רכטר והעניק ערך נוסף ויתרון משמעותי לתוצרים שהניב המשרד.

מהלך זה דומה לשיטת העבודה של אדריכלים נוספים שפעלו במקביל, כמו מרדכי בן חורין שהוזכר קודם, וגם הוא הגיע לפתרונות העיצוביים שגיבש הודות לעבודתו הצמודה עם אביו המהנדס משה בן חורין ועם גיסו יחיאל חצור, וכן האדריכל שמואל מסטצ'קין שפעל במחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי לצד המהנדס שלום שרגא.

.

שנות ה-60: בלי מדשאה ובלי עצי דקל, אבל עם חיי תרבות וחברה (הארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב ע"ש דוד טוביהו)

.

.

(6) הבטון

הבחירה בבטון החשוף ובזכוכית כחומרי הבנייה העיקריים המופיעים בחזית השתלבה עם השפה העיצובית התקופתית בישראל של סוף שנות ה-50 ושנות ה-60. באר שבע לא יוצאת דופן בהיקף הבנייה בבטון החשוף, ועם זאת נבנו בה כמה מבנים בולטים כמו"שיכון הרבע קילומטר" שתכננו אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני, "מרכז הנגב" שתכנן רם כרמי, בית הכנסת לבני העדה הבבלית שתכנן נחום זולטוב, ספריית הפקולטה לרפואה שתכננו אריה שרון ואלדר שרון וכן בניין העירייה שציינתי קודם.

בכל אותם מבנים שציינתי, איפשר הבטון לאדריכלים להעניק ליצירותיהם אופי פיסולי, שעמד בניגוד למאות השיכונים הקופסתיים שפוזרו בלב המדבר. קרני השמש החזקות היכו בחזיתות הפלסטיות ויצרו משחקי אור וצל שהדגישו את האיכויות העיצוביות של המבנים. הציבור הרחב פחות התחבר לבטון הקשה, האטום, הקר והאפור. המבנים הוזנחו, שונו וחלקם נהרס מבלי שהתקיים דיון ציבורי ומקצועי אודותם – מהלך, ששוב, אינו ייחודי לבאר שבע.

מבני הבטון בנגב בכלל ובבאר שבע בפרט הצליחו להשתמר לאורך השנים, למרות ההזנחה, רבות הודות לבחירה בשימוש בבטון. האקלים היבש בנגב התגלה ככזה שאינו פוגע בבטון, כפי שקורה בשאר חלקי הארץ, שם הלחות ורוחות הים הנושאות מלחים, מפוררים את הבטון, חושפים את מוטות הפלדה ומחלידים בבואם במגע עם הלחות, מהלך שלרוב אילץ לצבוע את הבטון בשכבת הגנה. בבאר שבע אין צורך באותה צביעה והמבנים נשמרים ומתמודדים עם האקלים המקומי, כפי שניתן למצוא בקולנוע אורות שחזיתות הבטון שלו נראות נהדר גם אחרי עשרות שנים של הזנחה.

.

מעויינים מבטון יוצרים את הדראמה באמצעות הצורה החזרתית והחדה

.

.

(7) פנים

קולנוע קרן שהוקם בידי הסתדרות העובדים היה קולנוע מפואר בהשוואה לקולנוע אורות. לעומת הנברשות, עיצוב דפנות האולם וההשקעה בריהוט שאפיינה את קולנוע קרן (שכאמור תוכנן בידי האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר ונהרס לטובת מגדלי מגורים), עוצב פנים אולם קולנוע אורות בצורה פשוטה יחסית.

מבואת הכניסה התאפיינה בקירוי משופע ובעמודים עגולים ורחבים, שהזכירו במשהו את אותם עמודים שקיבלו את פני הבאים לתיאטרון הבימה בתל אביב. בעוד שהבניין כולו היה עשוי מבטון, הרי שבחלל שבין אלמנטי הבטון שבחזית הקולנוע, הותקנו ויטרינות זכוכית גדולות שנחשבו היו לחידוש בבאר שבע. זכוכיות אלה אפשרו חדירת אור טבעי מסונן ונעים למבואה וגם אפשרו קשר עין בין פנים ובין חוץ, במיוחד בשעות הערב כשהמבואה הוארה בעוד שהרחבה שבחזית הקולנוע נותרה מעט אפלה והדגישה את ההתרחשות בפנים הבניין. לאחר שהויטרינות סבלו מהתנקלות וחזרו ונופצו, החליפו בעלי הקולנוע חלקים מהם בלוחות עץ וצמצמו את שטחי הזכוכית. חלק נוסף שלא הורכב מבטון היתה סככת ההמתנה שהוקמה לצד הקופות. הסככה שהורכבה מאלמנט שנראה כמו מרחף, חופתה באבן פראית, כמו גם דופן מדרגות היציאה מהאולם (אלה פורקו ואינם קיימים כיום).

ריצוף האולם בוצע במרצפות מרובעות בצבע אדום, שבמקור הבריקו והשרו אווירה חגיגית על הקולנוע. הוילון הגדול שהותקן בחזית המסך היה בגוון ירקרק-אפור והעניק גם הוא אווירה ייחודית שהוסיפה וניתקה את הקהל מחיי היום-יום החד-גוניים. בעלי הקולנוע הקפידו לרכוש ציוד מתקדם ומשוכלל שכלל שני מקרנים וכן רמקולים. המקרנים נקבעו בחדר המקרין שבעורף האולם, בעוד שהרמקולים הגדולים הונחו על שלד ברזל שניצב על הבמה הנמוכה שמאחורי המסך (השלד עדיין ניצב במקומו).

.

(8) המתכננים

זאב רכטר (1960-1899) ייסד את משרדו בתל אביב והבניין הראשון שתכנן היה בית הכדים (1925) שעליו כתבתי כאן. במהלך שנות ה-40 הצטרפו אליו חותנו האדריכל משה זרחי (2015-1923), בנו האדריכל יעקב רכטר (2001-1924, חתן פרס ישראל לשנת 1972) ובהמשך גם חתנו המהנדס מיכה פרי (1998-1923).

בתחילת דרכו של רכטר בשנות ה-20 אימץ את סגנון הבנייה האקלקטי, נטש אותו עד מהרה, התעדכן בסגנון הבנייה הבינלאומי ותכנן את אחד המבנים הידועים בארץ שתוכנן בסגנון – בית אנגל בשדרות רוטשילד. בשנות ה-50 המשיך רכטר והתעדכן בסגנון הברוטליסטי, כשבנו וחתניו מאמצים גם הם את הסגנון, ויחד המשיכו כשותפים לאחר פטירתו של זאב ב-1960. השותפות של השלושה נמשכה עד 1975, אז פוצל המשרד וכל אחד פנה לדרך עצמאית. משרדיהם של רכטר וזרחי ממשיכים לפעול בנפרד בהרכבים שונים בידי בני הדור השלישי והרביעי.

לאחר פטירתו של זאב רכטר, קבעה המשפחה את "פרס רכטר" שמוענק מאז מידי שנתיים לאדריכל על הישג בתחום, ולפני כעשרים שנה הוחל בהענקת פרס נוסף לאדריכל צעיר.

בין המבנים שבתכנונם השתתפו האדריכלים ועליהם כתבתי, ניתן למנות את בית הכדים ברחוב נחלת בנימין (1925), בית פריד ברחוב אחד העם (1937), בית חנצ'ינר בפרישמן פינת שפינוזה (1939), שני מבני מרפאות קופת חולים ברמת גן (1956, 1972), בית אהרון כהנא ברמת גן (1957), ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בתל אביב (1956, 2023), קולנוע אורות בבאר שבע (1960), בית הבראה ע"ש שפרינצק בנצרת (1961), מלון דן פנורמה בתל אביב (1979), מלון ענבל (במקור לרום) בירושלים (1982), הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון (1988), גשר הולכי רגל בדרך נמיר (1988), מלון הולידיי אין אשקלון (1999), אנדרטה לחללי צד"ל בדרום לבנון (נהרסה, 2000), מעונות סטודנטים באיינדהובן (תחרות, 2011), מלון אלמא (במקור בית הבראה מבטחים) בזכרון יעקב (2015), משכן התרבות האנדלוסית באשדוד (תחרות, 2017), היכל המשפט בחדרה (2020) וקמפוס אוניברסיטת ברן (בביצוע). כמו כן פרסמתי הצעה למסלול סיור בתל אביב בעקבות המבנים שתכנן זאב רכטר ומאמר הערכה לזאב רכטר שפרסם במקור האדריכל אברהם ארליק.

קולנוע אורות שתוכנן על ידי יעקב רכטר במסגרת השותפות רכטר-זרחי-רכטר אדריכלים, הוא הקולנוע היחיד במשרד שנבנה כמבנה ייעודי. חוץ ממנו תוכננו במשרד קולנוע תמר במרכז הפועל בחיפה (כיום נטוש והרוס בחלקו), קולנוע חרמון במרכז האזרחי שבקרית שמונה (שינה את ייעודו) וקולנוע שחף בכיכר אתרים בתל אביב (משמש כמחסן), אך אלה נבנו כחלק ממכלול.

.

ויטרינות הזכוכית שעיצב האדריכל לא עמדו בפני הונדלזים וכבר לאחר שנים אחדות החליפו בעלי הקולנוע חלקי ממשטחי הזכוכית הגדולים בלוחות עץ

.

חזיתות הצד של הקולנוע הורכבו ממשטחים דו-ממדים שבהם פוזרו כמו באקראי, בהשראת חזית כנסייה שעיצב האדריכל לה קורבוזיה בעיירה פסטורלית במערב צרפת

.

המגדל שמשמאל מבשר את השינוי המשמעותי שצפוי לשכונה – בנייה לגובה

.

עד היום לא פתוחה הסביבה שבעורף הקולנוע

.

החזית העורפית של הקולנוע מעוצבת גם היא. היות והבניין מתוכנן כמו מניפה, אז אורך החזית צר יחסית לזה הנגדי הראשי

.

כאן השתמש האדריכל במילואת בטון מטויח בין אלמנטי הבטון הזוויתיים, במקום בזכוכית

.

גגון ליד שתי עמדות הקופאים: בשונה מגוף הבניין העיקרי, הגגון נשען על עמוד רחב מצופה באבן פראית

.

גגון כמו מרחף ומלא תנופה, כמו הבניין עצמו רק באופן אחר

.

בעמדות הקופאים שולב סורג מעוצב בהשראת החזית

.

מבואת הכניסה לאולם: לאחרונה העירייה טרחה ונקתה את הבניין

.

התקרה האקוסטית הוסרה. מימין הכניסה לחדר הקופאים והמשרד ובמרכז הכניסה אל אולם הקולנוע

.

מדרגות צרות בחדר צדדי מובילות אל חדר המקרין ומהכונות שבקומת הגלריה

.

אולם הקולנוע הכיל במקור 800 מושבים. לאחר שצומצם מספרם לטובת ריווח, ירד מספר המושבים ל-750

.

הפתחים העגולים בתקרה הן תוספת מאוחרת שנועדה לשמש מערכת מיזוג אוויר שהתבססה על "דזרט-קולר"

.

לאחרונה דאגה העירייה לנקות את אולם הקולנוע ובעקבותיו נותרו כמה שורות של מושבי עץ

.

המושבים בשעתו נקנו מקולנוע רון והיו מרווחים ונוחים יותר מאלה שהותקנו באולם במקור

.

כיום עורף האולם חשוף, אך במקור היה מוסתר במסך הקולנוע שתפס את כל הדופן

.

על הבמה נותר עדיין המתקן שנשא את הרמקולים הגדולים

.

הכל בטון

.

הפתחים העגולים נועדו להחדיר את תעלות האוורור

.

בשתי דפנות הצד הארוכות שולבו פתחים כמו אקראיים שנועדו לסייע באוורור הבניין

.

בדופן האחורית סדרה של פתחים לשירות חדר ההקרנה: שני פתחים לכל מכונת הקרנה (פתח להקרנה ופתח למקרין), פתח למקרן שקופיות של פרסומות, פתח לצפיית אורח. במרכז הכניסה מאולם המבואה

.

הצצה אלר מדר ההקרנה

.

ריצוף האולם הגדול מורכב ממרצפות אדומות שבמקור הבריקו ויצרו אווירה חגיגית בבניין

.

כרטיסיות מ-1965 המדווחות על הפדיון, בכתב ידו של שמעון פלצ'נסקי

.

סרטים

★

★

רשימות נוספות על באר-שבע:

.

אואזיס (ישראל הדני)

בית רוטשטיין (נחום זולוטוב)

קולנוע אורות (רכטר-זרחי-רכטר)

גן גדולי ישראל (ליפא יהלום ודן צור)

מרכז מסחרי בשכונה לדוגמה (מנחם כהן)

בניין המרכז האוניברסיטאי (ברכה ומיכאל חיוטין)

דרום השכונה לדוגמה (אלה שרשבסקי ואנטון פרנקל)

הפקולטה למדעיה רוח והחברה (אמנון ניב, רפי רייפר ונתן מגן)

בניין מדעי ההתנהגות (אלכס מייטליס וגרינברג-נוביצקי בן חורין)

עיריית באר-שבע (שולמית נדלר, מיכאל נלדר, שמואל ביקסון)

הספרייה המרכזית ע"ש זלמן ארן (נדלר-נדלר-ביקסון-גיל)

הארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב ע"ש טוביהו

בניין ביוטכנולוגיה (ברכה ומיכאל חיוטין)

ספריית רפואה (אריה ואלדר שרון)

פארק קרסו למדע (אילן פיבקו)

אנדרטת חטיבת הנגב (דני קרוון)

בית הכנסת הבבלי (נחום זולוטוב)

בית יד לבנים (יוחנן רטנר ומרדכי שושני)

בניין הפירמידה (משה לפונפלד וגיורא גמרמן)

הפקולטה למדעים מדויקים (אברהם יסקי ויעקב גיל)

מעונות הסטודנטים החדשים (בר אוריין, שוורץ-בסנוסוף)

בתי חצר בשכונה ב' (אריה שרון, בנימין אידלסון, אלדר שרון)

★

שיר לסיום:

.

★