סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ יפתח שבאצבע הגליל

כבר קרוב ל-20 שנה שחדר האוכל בקיבוץ יפתח שבאצבע הגליל אינו משמש לייעודו המקורי. אחרי שעמד ללא שימוש תקופה, הגיעו השיפוצניקים, פרקו את העיצוב המקורי, וחדר האוכל הוסב לאולם אירועים לעת-מצוא. כיום החברים אינם פוקדים כמעט בכלל את אותו אולם רחב-ידיים, אך בקומת הקרקע האולם ששימש במקור כספרייה וכיום ממוקם בו הכל-בו, מצליח למשוך את הציבור המקומי שמגיע כדי להשלים את חומרי הגלם למה שבעבר סיפק להם חדר האוכל.

את הבניין שנחנך ב-1975 תכנן האדריכל חיליק ערד, חבר קיבוץ סער ואדריכל בכיר במחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי, שהתמחה בתכנון חדרי אוכל. את המבנה הוא תכנן כמבנה ביטחוני. איומי הירי מכיוון לבנון שאף מומשו מעת לעת, הובילו להחלטה לעצב את חזיתות המבנה ללא פתחים גדולים ובטח לא כאלה שפונים ישירות אל החוץ. בבניין שולבה גם אמנות – במדרגות יצר משה סעידי מקיבוץ כפר מנחם קיר קרמיקה, ובאולם האוכל יצר יוחנן בן-יעקב מקיבוץ הזורע תבליט עץ.

ועל כך ברשימה זו.

.

2022 (1975)

.

יפתח (מפה באדיבות המרכז למיפוי ישראל)

.

אוגוסט 1948: קיבוץ יפתח בשנתו הראשונה – חדר האוכל באוהלים משמאל הוצב בסמוך לעץ אלה שתחתיו התרכזו החברים ביום העלייה על הקרקע (ארכיון יפתח)

.

.

(1) ארבעת חדרי האוכל הראשונים

ראשיתו של קיבוץ יפתח, מהיישובים הצפוניים ביותר שעלו על הקרקע (18 באוגוסט 1948), בעיצומה של מלחמת העצמאות. שתי הכשרות, גבת ואשדות יעקב, לוחמי חטיבת יפתח של הפלמ"ח הם אלה שייסדו את הקיבוץ-משלט הצפוני ובחרו להעניק לו את השם של החטיבה שבמסגרתה לחמו, וכן מבצע צבאי שעליו פיקד יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח. באותה השנה, 1948, נולד גם לאלון בן והוא בחר לקרוא לו יפתח. אחת הפרשנויות היא שהשם יפתח הוא ראשי התיבות יגאל פייקוביץ' תל-חי.

מרכז הקיבוץ היה ממוקם בשלב הראשון והמוקדם מדרום למרכז הקיים, באזור שעליו נבנה מאוחר יותר בית אריזה ובית קירור. במהלך השנה הראשונה לקיומו של הקיבוץ, סעדו החברים בזוג אוהלים שחוברו זה לזה, והיו לחדר האוכל הראשון מבין חמישה חדרי אוכל שהוקמו בקיבוץ. המטבח פעל בצריף עץ סמוך.

"זכור נזכור באהבה ובחמלה את האוהל המרופט והפרוץ לכל רוח וגשם", נזכר לימים אחד החברים באותו חדר אוכל ראשון. "הייתה לו מעלה אחת גדולה: הגשה מהירה. המגיש היה יוצא כשהמגש בידו, מהמטבח ששכן בצריפון סמוך, חת-שתיים גולש על שביל הבוץ אל תוך האוהל ונעלם בין השולחנות בעוד המנות מתפזרות לכל עבר".

.

1948: חדר האוכל הראשון השתכן בזוג אוהלים (ארכיון יפתח)

.

1948: ארוחה באוהל חדר האוכל (ארכיון יפתח)

.

.

אחריו ועוד באותה השנה הוקם צריף עץ במיקום אחר בשטח, בסמוך לצריפי המגורים הראשונים שנבנו לחברים. בחלק משטח הצריף לבד ממטבח וחדר אוכל הוקמה גם ספרייה, בכך שילבו החברים בין חומר ובין רוח. באחת משבתות הקיץ ב-1950 נפל על הרצפה פרימוס דולק (כירה ניידת הפועלת על נפט), התנפץ ושרף את המבנה כליל.

כבר למחרת אותה שריפה, הוסב אחד מצריפי המגורים לשמש את החברים כחדר אוכל. למשך חמש שנים – היה זה חדר האוכל השלישי. הצריף היה צפוף, לוהט ומחניק בקיץ וקר מאד בחורף, וכפי שציין זאת אחד החברים באירוע הפרידה מאותו צריף: "נזכור את חדר האוכל השלישי 'הזמני'. הוא נשא בקור רוח ובחום את הדברים שנאמרו באסיפות וחזה מבשרו פורענויות משונות. הודות לשטחו הצר יכולת להושיט ידך לכל פינה כדי להגיש לעצמך לחם, מלח או תה. יכולת אפילו להציץ למטבח ממקום שבתך ולהריח את מיטב התבשילים, בעוד שהמבשלות למודות הסבל עושות במלאכה מתחת לגג הפח הלוהט".

.

1949: צריף חדר האוכל הראשון שימש בחלק משטחו לספרייה (ארכיון יפתח)

.

1949: ארוחה בצריף (ארכיון יפתח)

.

1950: פרימוס דולק נפל על רצפת העץ, התנפץ והעלה את צריף חדר האוכל באש לרבות הספרייה שהיתה יקרה במיוחד לחברים. אחריו הוקם צריף עץ זמני עד לבואו של "הצריף הגרמני" (ארכיון יפתח)

.

.

ב-1955 הוקם "צריף גרמני", שכמוהו ייבאה הסוכנות היהודית מגרמניה לקיבוצים בראשית שנות ה-50, ויועדו ברובם לשמש כחדרי אוכל. גם הצריף הגרמני היה עשוי מעץ, אך רחב ומשוכלל מקודמיו ובעיקר בעל מראה ייצוגי יותר, כזה שמתאים להוות לב ומרכז חברתי, תרבותי וקולינרי לחברה המשותפת. החברים בחרו לבצע בצריף שקיבלו שינוי – הם פרצו בחזיתו המזרחית פתח רחב וגבוה שדרכו ניתן היה להשקיף על הר החרמון והעמק. בחזית אותו חלון הותקנה במה, שעליה נערכו הופעות וטקסים. באותה הזדמנות גם הוזז מרכז הקיבוץ ונקבע במיקום שבו הוא כיום.

במשך קרוב ל-20 שנה שימש הצריף הגרמני את החברים. לאחר מלחמת ששת הימים הדרדר הביטחון באזור ובמקביל גדל הקיבוץ. עלה אם כן הצורך להקים מבנה חדש, קבוע, מודרני, מוגן ורחב יותר – כזה שיוכל להכיל את כל החברים לארוחות ואירועים משותפים.

.

1955: "צריף גרמני" שימש כחדר האוכל הרביעי של הקיבוץ (ארכיון יפתח)

.

בצריף חדר האוכל התנוסס ציור קיר שצויר על בריסטול ותאר סצנות אידיליות מהחיים בקיבוץ. לא ידוע מי הצייר ומה עלה בגורלו של הציור (ארכיון יפתח)

.

.

(2) חדר האוכל "החדש"

לתכנון חדר האוכל החמישי של קיבוץ יפתח נבחר האדריכל חיליק ערד, חבר קיבוץ סער שבגליל המערבי ומבכירי האדריכלים במחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי. במשך שלושה עשורים התמחה ערד בתכנון חדרי אוכל בקיבוצים וכאלה הוא תכנן כמה עשרות. קשר נוסף בין האדריכל ובין הקיבוץ, ניתן למצוא בכך שערד תכנן בצפון הנגב, סמוך לצומת בית-קמה, את אנדרטת חטיבת יפתח שנחנכה ב-1969. מייסדי הקיבוץ היו בין לוחמי החטיבה וסביר להניח שהיו מעורבים בארגון הקמת אתר ההנצחה ומכאן היתה הדרך קצרה למסירת תכנון חדר האוכל לערד.

ב-1968 החל תכנון חדר האוכל החדש, שנתיים לאחר מכן הושלמה עבודת התכנון. בסוף 1971 נערך טקס הנחת אבן הפינה לבניין החדש והוחל בעבודות ההקמה שהתבצעו בעצלתיים והתארכו. איציק ארד ממייסדי יפתח היה מנהל הפרויקט ובמסגרת זו אחראי על התכנון והבנייה. לאורך תהליך הקמת הבניין ואיכלוסו, ליווה והקפיד על הפרטים קטנים כגדולים. הוא גם זה ששכנע את אסיפת הקיבוץ בנחיצותן של יצירות אמנות שישתלבו בבניין.

"היום 22 שנה למדינת ישראל, אנו מניחים יסוד לבניין יציב ואיתן שיהיה מרכז לחיי חברה, ואנו נושאים בלבנו תקוה שחזק וגדול יהיה הבית וחזקים וגדולים נהיה אנו השוכנים בו", כך נכתב באופטימיות במגילת היסוד שהוטמנה ביסודות בניין חדר האוכל. "מי יתן ונזכה לשבת בו בשבת אחים גם יחד, אבות, בנים ובני בנים".

.

1971: איציק ארד מקריא את מגילת היסוד במהלך טקס הנחת אבן פינה לבניין חדר האוכל החדש, ברקע בריכת המים (ארכיון יפתח)

.

.

עיצוב המבנה שתכנן ערד נבע מהשימוש בו. זוהי מסה תיבתית, שממנה גרע האדריכל. בעוד שבקומת המסד פתחי החלונות הם צרים וצמודים לקצה העליון, הרי שבקומה העליונה קבע האדריכל מרפסות שקועות שאליהן פונים החלונות. בחזית הראשית החלונות קטנים יחסית ופונים למרפסות קטנות. לעומת זאת, בחזיתות הצד החלונות רחבים ונמתחים לכל האורך כמו גם המרפסת וכך נוצרה חזית כפולה.

בחלונות המטבח נקבעו מדפי בטון דקורטיבים שבלטו היטב מקו החזית. מדפים דומים לאלה נהג לשלב בבניינים, גם אם לא היו באזורי עימות שבהם נדרש מיגון, האדריכל שמואל מסטצ'קין, עמיתו של ערד במחלקה הטכנית.

.

1970: מיקום חדר האוכל החמישי במרכז הקיבוץ, כשסמוך לו "הצריף הגרמני" שנהרס ובמקומו נשתל דשא

.

.

מהלך זה שבו נמנע האדריכל מלקבוע פתחי חלונות הפונים ישירות אל החוץ, נועד למנוע פגיעה ישירה של רסיסי פגזים, שנורו מעת לעת מכיוון לבנון מאז תום מלחמת ששת הימים. הנה סקירה קצרה על האירועים הביטחוניים שהתחוללו ביפתח בתקופה שבמהלכה קם חדר האוכל החמישי: באוקטובר 1968 נורו שלוש קטיושות לכיוון הקיבוץ ואלה נפלו בשדות ולא גרמו נזק. עוד באותו החודש הוטמן מוקש בשדות הקיבוץ. חודש לאחר מכן נורו שתי פצצות בזוקה לעבר הקיבוץ ונגרם נזק לבתים. במרץ 1970 חדרו לוחמים לבנונים לשטח ישראל ופוצצו עמוד חשמל ומיכל מים של הקיבוץ. בפברואר 1971 נתפסו ונהרגו בסמוך לגדר הקיבוץ ארבעה לוחמים לבנונים שחדרו לישראל. במקביל להקמת חדר האוכל, נחפרו בכל רחבי הקיבוץ מקלטים וב-1972 הוקמה גם "גדר המערכת" לאורך גבול הצפון.

כמו מרבית חדרי האוכל שנבנו החל מאמצע שנות ה-60 גם זה שביפתח תוכנן כמבנה דו-קומתי, 750 מ"ר שטחה של כל אחת משתי הקומות. נכללו בו לבד מחדר אוכל ומטבח גם שימושים נוספים, כאלה שחיזקו את מעמדו כמרכזם של הקיבוץ והקהילה השיתופית. בקומת הקרקע נקבע אולם לספרייה וחדר עיון (כיום משמש לכל-בו), משרדי הקיבוץ שכללו מזכירות טכנית, מרכז משק, גזבר, מרכז בניין, הנהלת חשבונות, סידור עבודה, מזכיר וחדר ישיבות. בקומה זו תכנן האדריכל מבואה מרווחת יחסית שפנתה לחזית הדרומית, אך זו בוטלה לטובת חדר נוסף לשירות הכל-בו. שאר שטח הקומה יועד לצרכי המטבח וכלל מחסנים וחדר קיטור. הקומה העליונה יוחדה לאולם האוכל שיועד ל-220 סועדים והמטבח.

.

1970: תכנית הקומה העליונה ובה אולם האוכל והמטבח

.

1970: חזית מערבית הפונה לרחבה – פתחים צרים וגבוהים בקומת המסד ופתחים הפונים למרפסות שקועות בקומה העליונה

.

1970: חתך, חזית דרומית וחזית צפונית – המרפסת הרחבה נמתחת לכל אורך חזית אולםה אוכל ומגנה על הפתחים מפני ירי מכיוון לבנון

.

.

השימוש בחדר האוכל החל עוד בעת הבנייה, ב-1973, כשהמבנה טרם הושלם. באולם הגדול המתפרס על פני 340 מ"ר, נערכה חתונה כשהקירות שטרם טויחו קושטו בציורי קיר חגיגיים. מאוחר יותר, חופו הציורים בלוחות עץ שציפו את דפנות הפנים של אולם האוכל. לוחות עץ אלה הוסרו רק לאחרונה עם הסבת אולם האוכל לאולם רב-תכליתי לצרכי הקהילה, אז נחשפו אותם ציורים שצוירו בתחילת שנות ה-70, וכעת נמחקו שוב כשכוסו בשכבת צבע לבן.

"אני עבדתי וניהלתי את המטבח המון שנים", מספרת נלי בן צבי ומפרטת חלק מהמנות שהוגשו כאן לאורך שנים: "שניצלים היו טירוף וזו היתה המנה במקום הראשון". אחת מהמנות העיקריות הפופולריות היתה פלפל ממולא בבשר טחון, גם בצל ממולא הוגש כאן. הימים שבהם הגישו פיצות או פלאפל היו גם הם מהמוצלחים. בן צבי מציינת את החבר מיכאל בן דור, מוותיקי הקיבוץ, שנשלח ללמוד בישול ובתחילת שנות ה-70 כשחזר מלימודיו שיפר באופן משמעותי את רמת המזון ומבחר המנות שהוגשו בחדר האוכל.

בארוחת שישי בערב הוגשה סעודה חגיגית. בשנים שבהן הקיבוץ התרחב והגיע ל-500 תושבים, נאלצו לפצל את הארוחה לשני סבבים. בפתח הארוחה הודלקו נרות שבת, ברכו ושרו. השינוי המהותי של אותה ארוחה היתה ההגשה לשולחן באמצעות תורנים, בשונה מההגשה העצמית שהונהגה ביפתח כבר ב-1969.

בשבת בבוקר עד השעה 11 הוגשה בקערות שמנת עם שלווה מתוקה. החל מהשעה 12 בצהרי שבת הוזמנו החברים לשוב ולהגיע לארוחת צהריים, שהתבססה בעיקרה על חמין שהוגש מסיר ענק.

נערכו פה אסיפות הקיבוץ (עד שהתמעטו המשתתפים והאסיפות עברו להתקיים במועדון הסמוך), הקרנות סרטים מידי יום שלישי בערב (עם מקומות קבועים) וכן מופעים של זמרים – כמו נורית גלרון, דני ליטני וצמד הפרברים.

"החיים היומיומיים השיקו והיו משותפים לכל החברים – בבתי ילדים, בענפים ועוד", כתבה נלי בן צבי, חברת הקיבוץ ומנהלת הארכיון בבואה לסכם את מעמדו של חדר האוכל בחיים המשותפים. "בחדר האוכל יכולת לפגוש חברי קיבוץ אחרים, כאלה שלא פגשת במקום אחר. כולם באו לאכול, כולם ידעו מי הוא מי וכולם הכירו את כולם".

.

בבנייה (ארכיון יפתח)

.

1974: לקראת השלמת הבנייה של חדר האוכל החדש, חזית מערבית ראשית הפונה לרחבה (ארכיון יפתח)

.

.

שקיעתו של חדר האוכל החלה עוד לפני שנבנה. ב-1970 בוטלה לראשונה אחת מהארוחות, זו של שבת בבוקר. הנימוק לביטול הארוחה היה התמעטות הסועדים והרצון לצמצם את מטלת תורנויות המטבח. בקיבוץ מציינים כי דעיכתו של חדר האוכל החלה עם הקמתם של בתי מגורים גדולים יותר מאלה שהיה נהוג לבנות עד אז. הדירות הגדולות איפשרו את התקנתו של מטבח ופינת אוכל רחבים יותר. בנוסף, ב-1972 בוטלה הלינה המשותפת בקיבוץ והילדים הצטרפו לדירות הוריהם ללינה משפחתית. החברים החלו לבשל ולסעוד בבתיהם ואט-אט הדירו יותר ויותר את רגליהם מהארוחות המשותפות.

הארוחה הבאה שבוטלה היתה זו של הערב ב-1996. בזו אחר זו בוטלו גם ארוחות הבוקר, ארוחות ליל שישי המסורתיות ולבסוף נותרה רק ארוחת הצהריים. אז גם הוחל לקדם את הפרטת ענף המזון בקיבוץ. תהליך ההפרטה של הענף הושלם ב-1998 ומאותה השנה הוצבה קופה בסמוך לאזור ההגשה העצמית והחברים נדרשו לשלם על ארוחותיהם, מהלך שהוביל לצמצום נוסף במספר הסועדים.

לבסוף, 61 שנה לאחר שהחל לפעול, נסגר המטבח המשותף בקיבוץ יפתח ב-2009. מאותה עת ועד 2014 הוזמן המזון מחברת קייטרינג חיצונית. לא לזמן רב פעל הקייטרינג וב-2014 הופסקה פעילות חדר האוכל, בוטלו הארוחות כולן והחברים עברו לסעוד בבתיהם.

מאז עבר הבניין שינויים מהותיים בתוכנו: בקומה העליונה אולם האוכל הוסב כאמור לאולם רב-תכליתי לשירות הקהילה. המטבח הוסב למחלבה קטנה. בקומה התחתונה הוסבה הספרייה לכל-בו, מרכולית או מינימרקט (תקראו לה איך שתרצו).

"לנו, היותר ותיקים, לא חסר עצם החדר האוכל, אלא חסרה התחושה של 'היחד', במיוחד לאלה שחיו את הקיבוץ הישן", מספרת נלי בן צבי כשאני שואל אותה אם מורגש חסרונו של אותו מוסד סמלי שצמח עם הקיבוץ. "פעם עשו הכל יחד, היתה כאן משפחה אחת גדולה. גם לא באו כל כך הרבה אנשים מבחוץ, כי כולם עבדו בתוך הקיבוץ וכמעט ולא היו עובדי חוץ. היום כבר יש הרבה אנשים שאתה לא מכיר והם לא מכירים אותך. יפתח הפך ליישוב קהילתי, לא בהגדרה אבל בתחושה. אי אפשר לשמר את 'הביחד' כי אין כבר תקציבים והכל מופרט. ההפרטה הפרידה בין האנשים ובין השיתוף. האווירה היום שונה".

.

1983: חזית הכניסה המערבית מהרחבה ובמרכזה שלט לציון 35 שנים לקיבוץ יפתח שאותו יצרה נלי בן צבי (ארכיון יפתח)

.

.

(3) האדריכל חיליק ערד

חיליק ערד היה מבכירי האדריכלים שפעלו בדור שבא אחרי מסטצ'קין, ומהאדריכלים שכתבתי עליהם הכי הרבה. משהו על מעמדו שמעתי מאלי בראל שהיה רכז בניין בקיבוץ גזית: "כשהיו אומרים 'חיליק אמר' זה היה כמו שהיום אומרים 'ביבי אמר'. חיליק ידע מה הוא אומר, הוא היה שם נרדף לאל וכשהוא אמר מילה לא היה מה לשאול שאלות".

יליד פולין, 1927. היגר לארץ ישראל ב-1933. היה בין מייסדי קיבוץ סער שבגליל המערבי וגר בו עד לפטירתו ב-2017. הצטרף למחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי ושימש בה בתפקיד שרטט במשך שנתיים. הודות לכשרונו נשלח מטעם התנועה ללמוד אדריכלות בטכניון, אליו התקבל הישר לשנה ב'. עם סיום לימודיו שב למחלקה הטכנית כאדריכל ובה פעל עד לפירוקה. לאחר מכן הצטרף למשרד א.ב. תכנון ובמסגרת זו פעל עד לפרישתו בשנת 1999.

תכנן שורה ארוכה של מבנים בקיבוצים, במיוחד חדרי אוכל שעל רבים מהם כתבתי כמו אלה בגלאון, גזית, להבות חביבה, סמר, מגידו, עין המפרץ, גבולות, נחשון, סאסא, וכן בקיבוצו סער. הוא תכנן מבני ציבור רבים שעליהם כתבתי כבר עשרות מאמרים, ובחלקם ניתן למצוא שיתוף פעולה עם אריה סרטני לו הוא תכנן את הסטודיו בקיבוץ מרחביה.

חיליק ערד התמחה בתכנון אנדרטאות ברחבי הארץ שעל רובן כתבתי כאן: (1) אנדרטת חטיבת יפתח, (2) אנדרטת חללי קרית טבעון, (3) אנדרטה לשיירת יחיעם, (4) אתר ההנצחה בקיבוץ שובל, (5) אתר זיכרון ביתניה, (6)חללי משמר הגבול, (7) חללי חטיבת גבעתי במצודת יואב, (7) אנדרטת דנגור (8) הנצחה לחביבה רייק. (9) יד יערי (10) רגבה.

ב-2013 פורסם הספר "הבית, המקום – מתיקיו של המתכנן חיליק ערד" (הוצאת יד יערי) שערכו מוקי צור ויובל דניאלי ומוקדש ליצירתו.

עם פטירתו פרסמתי באתר Xnet מאמר הספד, שאותו ניתן לקרוא כאן.

.

חיליק ערד במשרד, שנות ה-70 (באדיבות נעמי מורג)

.

אוגוסט 2006: סיבוב בקיבוץ מיד לאחר מלחמת לבנון השנייה. חדר האוכל כבר לא פעל והתכסה בצמחייה

.

16 שנה בדיוק אחרי שבקרתי כאן בפעם האחרונה מצאתי שהצמח המטפס נגזם וסולק, אך העץ גדל באופן פראי וכעת הוא זה שמכסה את החזית

.

חדר האוכל מוקף בדשא הגדול שבו ניצבים פסלי אבן שיצר גד פרנק, יוצא הגדוד הראשון של הפלמ"ח, חבר הקיבוץ ומוותיקיו שלמד את מלאכת הפיסול אצל דוד פיין חבר קיבוץ מעין ברוך

.

החזית המערבית של הבניין מוצלת בשעת בוקר, משמאל מבנה המועדון לחבר

.

חזית דרומית של הבניין. הפתחים כולם מוגנים במסכי בטון כדי למנוע ככל הניתן פגיעה בשוהים במבנה

.

בצמוד לחדר האוכל ובנקודה הגבוהה בקיבוץ ניצבת בריכת המים – גליל בטון חשוף רחב במיוחד. משמאל: הרמפה העולה ישירות אל המטבח ואולם האוכל ושימשה בעיקר לשינוע מנות האוכל לילדי הקיבוץ שסעדו בבתי הילדים

.

אחד מפסלי האבן שיצר גד פרנק בחצר הקיבוץ מול חדר האוכל

.

חזית מערבית פונה לרחבה שאליה מתנקזים שבילי הקיבוץ

.

בכניסה מהקומה התחתונה נמצאים תאי הדואר וכן ספרייה שהוסבה לכל-בו. בקצה יש מדרגות שעולות אל אולם האוכל

.

שירותים ושטיפת ידיים מאחורי המדרגות

.

לוחות המדרגות שבמקור כוסו בהודעות שונות כיום ריקים

.

הספרייה נדדה למבנה אחר אבך בכניסה לשירותים יומה תושבת המקום ספרייה שנועדה להחלפת ספרים  ישנים. משמאל קיר הקרמיקה שיצר משה סעידי, חבר קיבוץ כפר מנחם

.

המדרגות חוצות את קיר הקרמיקה שממשיך גם בחלק התחתון

.

.

(4) שילוב אמנות באדריכלות

שילוב אמנות באדריכלות בוצע בשני אזורים בחדר האוכל. הראשון שבו אתמקד כאן הוא קיר קרמיקה שיצר משה סעידי, חבר קיבוץ כפר מנחם שעבד לאורך השנים עם האדריכל חיליק ערד. עבודה נוספת נקבעה באולם האוכל עצמו ואותה יצר יוחנן בן-יעקב, חבר קיבוץ הזורע תבליט עץ. בעוד שקיר הקרמיקה נותר במקומו, תבליט העץ הוסר ולא הושב לאולם. בימים אלה זכתה עבודה דומה אחרת של בן-יעקב לשימור, כשהוצאה מ"בית הקיבוץ הארצי" שבתל אביב (לאחר שהמבנה הושכר לשוק החופשי). העבודה שומרה והותקנה מחדש בגבעת חביבה, ב"יד יערי" – המרכז לתיעוד וחקר של תנועת השומר הצעיר והקיבוץ הארצי.

את קיר הקרמיקה יצר סעידי במדרגות, באופן שבו האמנות מלווה את העולים והיורדים במדרגות ומעניקה להם, במודע או שלא, ערך נוסף לתנועה ולמעבר בין חיי היומיום ובין המקום שמהווה את הלב של הקיבוץ. סעידי שהתמחה החל מסוף שנות ה-60 ביצירת קירות קרמיקה אמנותיים ששולבו באדריכלות, יצר כאן קיר המתנשא לכל גובה הדופן המלווה את המדרגות, כ-7 מטרים.

"נשיאים ורוח וגשם אין", פסוק מספר משלי היווה לדברי סעידי את המקור לעיצוב הקיר. הוא מסביר: זה משפט שמשתמשים בו כשהכל יבש ויש רק רוחות אך אין גשם.

סעידי ביקש ליצור אצל המטפסים במדרגות חשיפה הדרגתית ליצירה. לכן הוא פיצל את הקומפוזיציה כך שבחלקה התחתון האלמנטים רגועים, בעוד שבחלק העליון ישנה אינטנסיביות, צפיפות ואשליה של תנועה, שאותן סעידי מתאר כ"מאבק בין הרוח ובין החומר". לדבריו בחלק התחתון "הכל יבש ולמעלה יש מאבק".

את חלקי הקיר יצר בשעתו סעידי בסטודיו בקיבוץ כפר מנחם, כשאת האריחים הוא מעצב עם שורות חריצים צפופות שמוסיפות ליצירת גוון. האריחים בוצעו בשריפה בתנור בחום של 1080 מעלות ועם ציפוי אקרילי של לכה שקופה. מהתבוננות בתצלומי היצירה מציין סעידי שהיא אמנם שמורה היטב, אך יש לחדש לה את הציפוי האקרילי בכדי להמשיך ולהגן עליה ולהעניק לה את אותו ברק שהיה במקור. הציפוי, לדברי סעידי, מגן על האריחים מפני הידבקות של אבק שנצמד לאריחים, מצטבר לשכבות ומכהה את היצירה. לדבריו, ציפוי הלכה לא יארך יותר משעתיים ונדרש לחדש אותה מידי כמה שנים.

"אני אוהב את הקיר ביפתח, כי המיקום שלו נהדר", הוא משתף איתי את דעתו על היצירה שיצאה מהסטודיו שלו לפני קרוב לחמישים שנה. "כשאתה עולה ויורד אז החלק התחתון הוא לא כל כך מעניין, אבל כשאתה עולה במבט למעלה אז אתה מגלה את המאבק העליון". הוא מוסיף ומספר: "גד פרנק אמר לי שהוא נפל במדרגות האלה כמה פעמים כי הוא התבונן על הקיר במקום על המדרגות".

גם חיליק ערד בעצמו חזר ושיבח את עבודתו של סעידי וכך הוא כתב ב-2004 ("קיר וחומר", עמ' 40): "אחת מתכונותיו המיוחדות של משה היא הרגישות ודרך ארץ ליצירה האדריכלית". ערד התרשם במיוחד מההבנה של סעידי בממדים השונים של הבניין ובהבנתו כיצד להתאים את יצירתו למבנה שבו היא מוצבת. ערד הוסיף ש"כאדריכל שעבד עם משה לא מעט, חשתי ברצונו העז לקחת חלק בעיצוב המבנה. חושיו הדקים והממושמעים אכן הפכו אותו לשותף אמיתי".

.

דגם של הקיר (צילום: אלי סופר, באדיבות משה סעידי)

.

משה סעידי לצד קיר אמנות מקרמיקה שיצר ב-1968 במועדון לחבר שבקיבוצו – כפר מנחם, 2021

.

.

משה סעידי נולד בהמדאן שבאיראן ב-1937. בגיל 13 היגר עם אחיו לישראל ונקלט בקיבוץ כפר מנחם שבו הפך לימים לחבר, הקים בו משפחה ובו הוא מתגורר ופועל עד היום.

באמנות עסק סעידי כבר מגיל צעיר. את הכשרתו כאמן רכש כנער מאמנים חברי קיבוצו ומאוחר יותר במכון אבני ובמדרשה למורים לציור בתל אביב. בהסכמת הקיבוץ המשיך סעידי את הכשרתו בחו"ל – בבית הספר לאמנות סנט מרטין בלונדון, באקדמיה המלכותית לאמנויות וכן כאסיסטנט אצל הפסל הנודע הנרי מור.

החל מסוף שנות ה-50 ובמשך עשור השתתף בעשרות תערוכות יחיד וקבוצתיות שבהן הציג ציורים ופסלים. ב-1968 החל ליצור קירות אמנותיים מקרמיקה שאותם הוא שילב במבנים שונים – מוסדות חינוך, תרבות, קהילה, הנצחה, ספורט, תעסוקה, תחבורה, הסעדה ועוד.

שני מקבצי היצירות הגדולים ביותר שיצר מצויים בקיבוצו וזהו מקבץ מגוון שנוצר לאורך עשרות רבות של שנים. היצירה בחדר האוכל ביפתח מצטרפת לעבודות נוספות שיצר סעידי באזור – בחדר האוכל (שהושחתה) ובמועדון שבקיבוץ שניר (שניהם בתכנון האדריכל מנחם באר), וקירות פנים בחדר האוכל שבקיבוץ דן (בתכנון אדריכל שמואל מסטצ'קין) שאינם אמנות אלא אריחים בששה דגמים חזרתיים שעיצב סעידי.

על עבודתו הבולטת שיצר בחזית "בית הבנים" שבקיבוצו כתבתי כאן. מקבץ נוסף שנוצר תוך פרק זמן קצר ב-1988 שולב במבני תרבות וספורט במרכז ירוחם ועליו כתבתי כאן. פרסמתי מאמר השוואתי בין שתי עבודות, האחת מוקדמת שיצר בקיבוצו והשנייה מאוחרת במושב ערוגות. העבודה הגדולה ביותר שיצר מצויה במרתף של בניין משרדים ברחוב לאונרדו דה וינצ'י בתל אביב ששימש במקור כבית תנועת הקיבוץ הארצי ועליה כתבתי כאן.

שני פרסומים עיקריים התמקדו ביצירתו של משה סעידי. את הראשון "קיר וחומר" פרסם בעצמו ב-2005. לפני חודשים אחדים אצרתי תערוכה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן שהתמקדה בקירות הקרמיקה שיצר סעידי ואותה ליווה הקטלוג "משה סעידי: קיר אמן" (2021-22). בימים אלה מתכנן סעידי קיר אמנות חדש שיותקן בכניסה למוזיאון בית אורי ורמי נחושתן.

.

"נשיאים ורוח וגשם אין", פסוק מספר משלי היווה לדברי סעידי את המקור לעיצוב הקיר. הוא מסביר: זה משפט שמשתמשים בו כשהכל יבש ויש רק רוחות אך אין גשם.

.

סעידי ביקש ליצור אצל המטפסים במדרגות חשיפה הדרגתית ליצירה. לכן הוא פיצל את הקומפוזיציה כך שבחלקה התחתון האלמנטים רגועים, בעוד שבחלק העליון ישנה אינטנסיביות, צפיפות ואשליה של תנועה, שאותן סעידי מתאר כ"מאבק בין הרוח ובין החומר". לדבריו בחלק התחתון "הכל יבש ולמעלה יש מאבק".

.

חתימת האמן היא בטוש. לרוב היה סעידי מגלף את חתימתו באחד האריחים, אך כאן באופן נדיר הוא חתם בטוש ("אולי שכחתי להכין ובגלל זה חתמתי בטוש", אמר לי בשבוע שעבר)

.

הקומה השניה שימשה במקור למטבח ואולם אוכל. המטבח משמש כיום לגבן ואולם האוכל הוסב לאולם אירועים והתכנסות לקהילה. הוקם קיר גבס שמפצל בין שני חלקי הקומה והמדרגות נסגרו במסך זכוכית 

.

באולם האוכל הוסרו דפנות העץ וכן הוחלפה התקרה האקוסטית. הריצוף המקורי נותר במקומו

.

האדריכל תכנן את האולם באופן שבו פתחי החלונות יהיו מוגנים וימנעו חדירת רסיסים ככל הניתן אל האולם

.

באולם נערכות שמחות, מסיבות וגם התכנסויות

.

ריהוט מקורי עדיין ניתן למצוא בקצה האולם

.

1989: תצוגה מיוחדת ליום הזיכרון בקצה חדר האוכל בעיצובה של נלי בן צבי (ארכיון יפתח)

.

1993: קישוטים לכבוד יום העצמאות בעיצובה של נלי בן צבי (ארכיון יפתח)

.

שנות ה-90: שבת בצהריים, ברקע תבליט עץ אמנותי שיצר יוחנן בן יעקב, חבר קיבוץ הזורע. התקרה המקורית הכילה שורות של נרות פלורסנט (ארכיון יפתח)

.

1983: קבוצת מתנדבים. דפנות אולם האוכל חופו כולם בלוחות עץ. על הקיר – צילום קבוצתי של חברי הקיבוץ לחג ה-35 (ארכיון יפתח)

.

שנות ה-2000 מסיבה בחדר האוכל: התקרה כבר הוחלפה אך דפנות העץ עדיין נותרו (ארכיון יפתח)

.

מיכאל בן דור מדליק נרות חנוכה (ארכיון יפתח)

.

המרפסות הנמתחות לאורך החזית (כאן זו המרפסת הפונה לדרום) יועדו בעיקר כדי ליצור חזית כפולה לבניין להגנה על הפתחים מפני פגיעת רסיסי פגזים הנורים מכיוון לבנון. מבעד לפתח מציצה בריכת המים

.

המרפסת הפונה למערב

.

המועדון הוקם בסמוך לחדר האוכל כשגם הוא פונה אל הרחבה המרכזית של הקיבוץ

.

הרחבה מוקפת צמחייה

.

הדשא הגדול מצוי ממערב לחדר האוכל (וגם מדרום) והוא מטופח ועשיר בצמחייה ארץ-ישראלית

.

.

(5) רחבת הנצחה

בעורפה של הרחבה שבחזית חדר האוכל, מצויה רחבה נוספת המוקדשת להנצחת בן הקיבוץ, חברים, בני גרעינים וחללי הכשרות המייסדים שנפלו על הגנת הארץ. הרחבה שפונה אל מדשאה גדולה, הוקמה ב-1998 לכבוד יובל ליפתח. בקצה הרחבה הוצבו שלושה עמודי אבן ועליהם מופיעים שמות החללים הרבים.

בסמוך להם הוצב פסל שיצר האמן מרדכי כפרי עוד ב-1962 והוצב במור במיקום אחר. הפסל עשוי מאבן גרניט אדומה שנחצבה בתמנע שבערבה וניצב על אבן מקומית. כפרי שהתמחה ביצירת אנדרטאות, מציג כאן איילה שלפי כוונתו היא מתוארת "בתנועת קריסה, כשראשה מזדקף". הקשר בין האיילה ובין הקיבוץ שממוקם על הרי נפתלי, מקורו בברכה לה זכה נפתלי מיעקב אביו – "נפתלי כאיילה שלוחה" (ספר בראשית, פרשת ויחי).

.

רחבת ההנצחה מצויה בעורף של רחבת חדר האוכל. על העמודים מופיעים שמות חללי הקיבוץ ובמרכז ניצב פסלו של מרדכי כפרי

.

מרדכי כפרי יצר ב-1962 פסל הנצחה

.

1962: מרדכי כפרי מתבונן ביציר כפיו (אוסף רחל ומרדכי כפרי, נהלל, ישראל נגלית לעין, יד יצחק בן צבי)

.

לבד מפסלי אבן הפזורים ברחבי הקיבוץ, יצר גד פרנק קירות קרמיקה שמופיעים על חזיתות בתי הילדים

.

קיר נוסף

.

חתימת האמן למטה מימין

.

.

(6) סגרפיטו "בוא שלום" בחזית המקלט

פספסתי קיר אמנות שיצרה נלי בן צבי חברת הקיבוץ על קיר כניסה למקלט ב-1971, אך דאגתי להשלים את המידע. הקיר עשוי כולו מבטון, נמתח לאורך של תשעה מטרים ומתנשא לגובה של שני מטרים.

"פעם, לפני הרבה שנים, כשהיינו צעירים ואופטימיים, אנחנו שהיינו נוער בתקופת ילדי הפרחים, לא רק רצינו שיבוא שלום אלא גם האמנו שיבוא שלום", כתבה לאחרונה בן צבי בפתח טקסט קצר שפרסמה לקראת חידוש אותו קיר אמנות. "רצה הגורל וברבות השנים העניין הזה התרחק מאיתנו מאוד. ועדיין אנו חולמים".

היא מספרת שבסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 בעקבות המצב הביטחוני הירוד לבד מהקמת חדר האוכל הוקמו ברחבי הקיבוץ גם מקלטים רבים. "הקיבוץ כולו היה חפירות חפירות ובוץ", היא מספרת. "בבת אחת הפך הקיבוץ להיות יעד מבוצר עם קירות בטון אפור משמים ומדכא. הבנייה הזו הוכיחה עצמה בימים ובשנים הבאות בתקופת מלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון ובסתם מבצעים באמצע או אזעקות מקריות של חדירות מעבר לגבול כשבילינו במקלטים ימים ולילות".

שרוולי הבטון הארוכים שקישרו בין בתי הילדים ובין המקלטים התת-קרקעיים בלטו באפרוריותם ובאטימותם בסביבה הקיבוצית המלבלבת, ולכן הוחלט לכסות את חלקם בציור. בהדרכתו של מרדכי הלפרין מקריית חיים, למדה בן צבי את טכניקת הסגרפיטו. טכניקה עתיקה זו שזכתה בעיקר במהלך שנות ה-50 וה-60 לעדנה מסוימת בישראל, מבוססת על שכבות טיח וצבעוני, ובעוד שכבות אלה לחות מגרד האמן את השכבות השונות כדי להגיע לשכבה בגוון הרצוי. כך נוצר ציור-תבליט צבעוני בעל עמידות גבוהה. לעבודה שיצרה בן צבי ביפתח השתמשה רק בשתי שכבות של טיח בשני גוונים – לבן ושחור, "היות ורק לזה הספיק התקציב".

"נהיה לנו הקיר 'בוא שלום' והוא מלא בילדים, פרחים, ציפורים ומדשאות", ממשיכה ונזכרת בן צבי. "כמה אופטימי, נאיבי ומלא תקווה. היום, אין ספק, שהייתי עושה משהו יותר בשל ומתוחכם. את שמו קיבל הקיר מהחברים העוברים ושבים שחשבו שזה הנושא ואני הוספתי את הכיתוב, מעשה שבדיעבד התחרטתי עליו. מוטב היה שכל אחד יראה בזה מה שירצה".

.

1971: סגרפיטו על קיר מקלט שיצרה נלי בן צבי חברת הקיבוץ שכיום מנהלת את הארכיון של הקיבוץ (ארכיון יפתח)

.

1971: בוא שלום (ארכיון יפתח)

.

.

במהלך חמישים השנים מאז שנוצר קיר האמנות הוזנח, נפגע מהגשמים, כוסה בטחב, שיחים גדלו למרגלותיו והסתירו חלקים ממנו, חלקים מהטיח התפוררו ואבדו ולידו הוקמה חצר גרוטאות לילדי הגן והוא הוסתר אף יותר.

.

2020: הקיר לפני חידושו (צילום: נלי בן צבי)

.

.

"אין לו אולי ערך אמנותי רב כי הייתי בת 24 כשעבדתי עליו, אבל יש לו ערך תקופתי, היסטורי וחברתי", קובעת בן צבי. "במשך שש שנים ביקשתי שישפצו את הקיר. לפני שנה התקבל תקציב מן המועצה האזורית לביצוע פרויקטים ציבוריים לפי בחירת הקיבוץ. נעשה משאל ומעט מאוד אנשים הצביעו, בעיקר הורים לילדים שנתנו קולם לשיפוץ בתי ילדים. והשיפוץ של הקיר לא התקבל.

"החלטתי שאיני מוותרת. ובמשך כמה ימים עברתי בבתי החברים ואספתי יותר מ-100 חותמים בעד. כמעט אף החלטה לא עברה בקיבוץ עם מספר כזה. ההנהלה שהתנגדה בתחילה לא יכלה להתעלם, וכך הגענו שישפצו אותו סוף סוף. ככה זה קיבוץ, כל דבר במלחמות. די מעייף למען האמת".

לחידוש קיר האמנות הועמד תקציב של 30 אלף שקלים. צוות של שלושה משמרים מ"סטודיו תכלת" הוזמן לערוך את עבודת השימור שנמשכה שבעה ימים והושלמה בחודש שעבר. שי פרקש שעמד בראש צוות המשמרים מפרט שבמסגרת העבודה בוצעו שלוש פעולות עיקריות: הודבק טיח שנותק מהקיר באמצעות הזרקת טיח סיד נוזלי, שוחזרו קטעי ציור חסרים שנפלו והוסרו טחב וחזזיות. פרקש גם סיפר שהגינה שנמצאת מול הציור מתוכננת גם היא לזכות בשיקום ולשמש פינת ישיבה לילדי הגנים וחברי הקיבוץ.

.

אוגוסט 2022: שי פרקש מ"סטודיו תכלת" הוזמן לחדש ולשמר את היצירה שהתבלתה במהלך 51 השנים האחרונות מאז שנוצרה (מקור: סטודיו תכלת)

.

אוגוסט 2022: הציור לאחר השלמת עבודות השימור והחידוש (צילום: רוני הורוביץ)

.

.

(7) נקיקי יפתח

במרחק דקות ספורות של נסיעה מיפתח, מצויה שמורת טבע ייחודית ובה נקיקים הקרואים בעקבות שמו של הקיבוץ:

.

נקיקי יפתח הוא מסלול קצר ומאתגר (מעט) בשמורת טבע קטנה של כמה עשרות דונמים ובמרחק נסיעה קצרצר מהקיבוץ. הנקיקים הם תופעה גיאולוגית נדירה בארץ ולצורך המטיילים במסלול הותקנו סולמות קטנים המקלים את הנגישות לנקיקים.

.

תודה לנלי ומיקי בן צבי, משה סעידי ושי פרקש

★

חדרי אוכל נוספים שבהם הסתובבתי:

.

מסדה (דב גלט)

געש (מנחם באר)

גזית (חיליק ערד)

גלאון (חיליק ערד)

חוקוק (שלי ניסים)

רביבים (שלי ניסים)

החותרים (שלי ניסים)

רשפים (מנחם באר)

שפיים (עירא אפרתי)

שלוחות (לאון שרמן)

ברקאי (אברהם ארליק)

תל קציר (אילן בר אילן)

משמר דוד (אריך ראש)

ניר אליהו (שמשון הלר)

דברת (מרדכי זברודסקי)

משמרות (יעקב מטריקין)

גלעד (ארנונה אקסלרוד)

נאות מרדכי (אהוד שחורי)

ברור חיל (ויטוריו קורינלדי)

כפר המכבי (שלמה גלעד)

דגניה א' (לאופולד קרקואר)

דגניה א' החדש (ליאון שרמן)

בית ניר (שמואל מסטצ'קין)

יד-מרדכי (שמואל מסטצ'קין)

עין הנצי"ב (נעמי יודקובסקי)

שער הגולן (שמואל מסטצ'קין)

כפר מסריק (מוניו גיתאי-וינרויב)

עין חרוד מאוחד (שמואל ביקלס)

גשר (שמואל ביקלס, ארנונה אקסלרוד)

כפר גליקסון (מרדכי זברודסקי, אמנון לוי)

חפצי-בה (ריכארד קאופמן ועירא אפרתי)

מעיין ברוך (ארטור גולדרייך ורחל ניסים)

נחל עוז (בנימין צ'לנוב, ויטוריו קורינלדי)

גבעת חיים מאוחד (אהוד שחורי)

גבע (אריה שרון, אמנון לוי)

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

גלגל (נעמי יודקובסקי)

מגן (שמאול מסטצ'קין)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

דורות (מרדכי זברודסקי)

בית גוברין (אמנון לוי)

געתון (מנחם באר)

שניר (מנחם באר)

גת (מנחם באר)

נווה איתן

כפר דרום

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

בית אלפא (לאופולד קרקואר, אברהם ארליק)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

שער העמקים (יוסף אילדמן, מנחם באר, דן פלג)

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

גדות, שמרת ואדמית (חנן הברון, מנחם באר ושמואל מסטצ'קין)

מגל ולהבות חביבה (שמשון הלר, שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

נצר סרני (שמשון הלר)

כפר בלום (פרדי כהנא)

זיקים (מנחם באר)

כברי (חנן הברון)

מבוא גולן (חנן הברון)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

נחשונים (אברהם ארליק)

גבעת חיים איחוד (שמשון הלר)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

חפץ חיים (מיכאל קראוס)

בחן ושוב כאן (אריך ראש)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

גונן (דוד בסט)

גינוסר (חנן הברון)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

רמת הכובש (מרדכי זברודסקי)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

★

שיר לסיום:

.

★