סיבוב בתחנה המרכזית של אשקלון עם קיר האמנות הראשון שיצר משה סעידי

ביום שישי שעבר, בין סיבוב בתחנה התת-קרקעית של הרכבת הקלה ברחוב קרליבך ובין סיבוב בפארק וולפסון, שנערכו במסגרת "בתים מבפנים" בתל אביב, קפצתי לתחנה המרכזית באשקלון כדי לראות את עבודת הביכורים של משה סעידי בתחום קירות האמנות שיצר מאותו רגע ובמשך ששה עשורים.

התחנה המרכזית נחנכה ב-1965 בתכנונם של האדריכלים ב. רוז'נסקי ונחום שני, שתכננו כמה מהתחנות המרכזיות בארץ. בעוד שיצירתו של סעידי שכנה בתוך התחנה עצמה, הרי שבחזית התחנה שולבה על הקיר יצירת אמנות ממתכת שיצרה איזה הרשקוביץ ותארה לוחמים קדמונים.

התחנה הצטלמה נהדר בימיה הראשונים, אך כיום המקום נראה כמו פח אשפה פתוח שמתחמם בשמש. שער הכניסה לאשקלון: תפאורה נהדרת של עוני, הזנחה ועליבות.

ועל כך ברשימה זו.

.

צל כבד

.

התחנה מפנה לרחוב חזית מזוהמת, מכוסה בפרסומות

.

מזגנים, כתובות גרפיטי, מחסומים עקומים, כבלים, מודעות ושוק בגדים זולים

.

הכניסה לתחנה כיום קשה לזיהוי

.

1965: חזית התחנה ביום הפתיחה (ארכיון אגד)

.

1965: התחנה בימיה הראשונים, משמאל יצירת האמנות ששילבה האמנית איזה הרשקוביץ ומתארת שיירה של לחומים קדמוניים (ארכיון אגד)

.

האדריכלים תכננו את התחנה משני מבנים בגבהים שונים, כיום זה נראה פח

.

1962: פרספקטיבה מוקדמת שיצרו האדריכלים לתחנה ובה נראה גוש מרכזי אחד אופקי וארוך שמעל הכניסה מתנוסס גגון "אקורדיון" דקיק (ארכיון אגד)

.

הגגון הרחב שיצרו האדריכלים מעניק צל והגנה על הנוסעים

.

.

(1) התחנה

תחנות האוטובוסים המרכזיות בישראל הן כיום סמל להזנחת התחבורה הציבורית בידי הממשלה. נראה ששרי התחבורה לשעבר ישראל כ"ץ ועוד יותר ממנו מירי רגב שנאו יותר מכל את נוסעי התחבורה הציבורית. אחרת הם לא היו נותנים לכאלה מקומות להתקיים, במיוחד לא בפריפריה. התחנה באשקלון היא מהעלובות והמוזנחות ביותר שהסתובבתי בהן. המעברים הפכו לחלק בלתי נפרד מהשטח המסחרי ורק בקושי ניתן לעבור בהם, המבנה לא עבר כל חידוש משמעותי. השירותים סגורים, ואני רק תוהה מה צריכים לעשות נשים וגברים, חלקם קשישים וילדים, שצריכים להתפנות לאחר נסיעה ארוכה או לקראת נסיעה. המראה הכללי הוא של עליבות וזלזול בנוסעים.

זה לא היה כך בהתחלה. חברת "אגד" שהקימה את התחנה כמו את כל התחנות המרכזיות בערים בישראל, היתה בעלת מעוף ויומרות של קידמה ומתן שירות איכותי לנוסעים ולנהגים. בתוך עשר שנים הקימה החברה לא פחות מ-16 תחנות מרכזיות ברחבי הארץ, וזו שבאשקלון היתה התחנה ה-14. התחנה שהוקמה באזור המתפתח של העיר החדשה, החליפה את התחנה הישנה שפעלה באזור רחוב הרצל, בשרידי העיירה הפלסטינית מג'דל, ללא אזורי המתנה לנוסעים ובטח ללא מסופים מסודרים. למנהל התחנה, מנוחת הנהגים, חדר חבילות וקופת כרטיסים עמדה חנות קטנה ברחוב צר. התחנה החדשה לעומת זו הישנה משתרעת על שטח של 17 דונם ותוכננו בה כל השכלולים של שנות ה-60.

החברה הקפידה על עיצוב מודרני ועכשווי לזמנה. האדריכלים רוז'נסקי ושני, שתכננו שורה ארוכה של תחנות מרכזיות עבור חברת "אגד", יצרו מבנה מוארך ואופקי, הנשען כולו על עמודי בטון דקים שנשאו גג זיזי שהודות לו מרבית שטח התחנה מוצל ומוגן מגשמים.

התחנה הורכבה משני מבנים מרכזיים המאונכים זה לזה, כשהאגף המערבי גבוה מעט יותר מזה המזרחי. במקור כפי שניתן ללמוד מתרשים השמור בארכיון אגד, תכננו האדריכלים מבנה אחיד ומוארך, כשגגון אקורדיון דקיק הדגיש את הכניסה לתחנה. אלא שיתכן שהיה חשש ליצור גג כל כך ארוך, כזה שבמידה ותהיה תנועת קרקע, יתגלו סדקים והמבנה כולו יהיה מסוכן. לכן הוחלט לפצל את התחנה לשני מבנים, כשהתפר בין שני הגגות הוא דקיק ומעניק לבניין תנופה. משחק גבהים זה הוא שיצר עניין במבנה, והעניק לאגף המערבי דגש על פני זה המזרחי, לכן שולב בו השלט הנושא את שם התחנה, שלושה תרני דגלים וכן יצירת אמנות.

.

(ארכיון אגד)

.

.

(2) קיר האמנות שיצרה איזה הרשקוביץ

בהתאם לרוח הזמן, תקופה שבה מדינת ישראל היתה בצמיחה, הקפידה חברת "אגד" לשלב בכל אחת מהתחנות יצירת אמנות. היצירה העניקה למבנה שהיה דומה למרבית התחנות המרכזיות בארץ, את הזהות המקומית. באשקלון היתה זו האמנית איזה הרשקוביץ (1997-1907) שהוזמנה לשלב את יצירתה בחזית הראשית של התחנה. הרשקוביץ עבדה באותה עת בשחזור ממצאים ארכאולוגיים באתר העתיקות שעל שפת הים (כיום: גן לאומי תל אשקלון).

לצד מבואת הכניסה שילבה הרשקוביץ שיירה של שלושה לוחמים קדמוניים הרכובים כל אחד על כרכרה רתומה לסוס. בכך אולי רמזה לפלשתים ששלטו כאן בימי קדם, ואולי התייחסה לאזכורה של אשקלון בסיפור כיבוש הארץ המתואר בספר שופטים: "וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה". היצירה בוצעה כולה מפרופיל מתכת דקיק, מה שהעניק לה קלילות והיא בלטה הודות למשטח הקיר הלבן הרחב והגבוה שהועמד לרשותה ושימש רקע ליצירה.

66 שנה אחרי והלוחמים הקדמוניים עדיין מצויים בתחנה, אך הם נסתרים. אם מתאמצים ניתן לגלות את קצותיהם. הבעלות על המקום היא של חברת נצבא. הנהלת המקום שאפילו את בית השימוש נראה שהם לא יודעים לנהל, בחרה לאפשר את הקמתם של כל מיני דוכנים בחזית ואלה מסתירים את היצירה, וגם מצמצמים את המעבר לציבור. מיותר לציין שהדוכנים סגורים ובעצמם נראים כמו משתנות ציבוריות שלא ניקו שנים. אין עתיד.

.

קיר האמנות שיצרה איזה הרשקוביץ בחזית התחנה. בתמונות הבאות תראו איך זה נראה כיום (ארכיון אגד)

.

רשימה זו מצטרפת לרשימות נוספות שבהן התמקדתי בתחנות אוטובוסים מרכזיות: דימונה (נחום שני), חדרה (דן איתן), תל-אביב (רם כרמי), צפת (שמואל וארי רוזוב) וכן כתבה כללית על התחנות המרכזיות.

.

לא כולם בצל

.

כאן מאחורי הדוכן המלוכלך מסתתר הסוס שבחזית השיירה שיצרה האמנית בכניסה לתחנה

.

וכאן מציץ הלוחם הסוגר את השיירה

.

הכל כאן ורק מוסתר

.

לא בעייה לתקן ולהחזיר לתחנה את החזות המודרנית והנאה שהיתה לה

.

שוק של בגדים ולוכדי חלומות

.

עזובה

.

כרטיסים

.

הכניסה לתחנה ובה רואים את הבדלי הגבהים בין שני הגגות

.

מבואת הכניסה שבמקור היתה מרווחת. מאז הקימו במרכזה דוכן גדול ועוד כל מיני מתקנים כמו טלפון ציבורי.

.

שער הכניסה לאשקלון: תפאורה נהדרת של עוני.

.

וכך נראית היתה מבואת הכניסה במקור:

.

1965: טקס הפתיחה (ארכיון אגד)

.

1965: הקהל בטקס (ארכיון אגד)

.

1965: משמאל יוסף הררי ששימש דובר אגד והקפיד על טקסי חנוכה לכל תחנה מרכזית שהוקמה בתקופתו (ארכיון אגד)

.

שנות ה-60: המסעדה בתחנה (ארכיון אגד)

.

דפנות המבנה מורכבות מאלמנטים מתועשים שכמוהם ניתן למצוא גם בתחנות אחרות, כמו זו למשל שבחדרה

.

המסוף לשירות אוטובוסים בין-עירוניים

.

קיר האמנות השני בתחנה הוקם ב-1968, שנים אחדות לאחר חנוכת התחנה ונועד להנציח את שלמה צ'רשניה שעבד בתחנה ונהרג במלחמת ששת הימים

.

.

(3) קיר האמנות הראשון שיצר משה סעידי

את ההזמנה הראשונה ליצור קיר אמנות קיבל משה סעידי (נולד ב-1937, המדאן, איראן) ב-1968, לאחר שחברת "אגד" פנתה לאגודת אמני הקיבוץ הארצי במטרה להזמין עבודה מאמן בן קיבוץ שתשולב בתחנה. העבודה נועדה להנצחתו של שלמה צ'רשניה, עובד החברה שנהרג במלחמת ששת הימים בסיני. צ'רשניה נפל בעת משימת סיור, כשהג'יפ שבו נסע עלה על מוקש. סעידי נבחר לקבל את המשימה – קיר אמנות שיוצב בתחנה המרכזית באשקלון, התחנה שבה עבד צ'רשניה.

עד לאותה עת התמקד סעידי ביצירת פסלים וציורים. הוא גם זכה לפרסום הודות לתערוכות הרבות שבהן השתתף, וכך משך את תשומת ליבם של מבקרי האמנות שסיקרו באותן השנים את סצנת האמנות המקומית. ב-1968 היה סעידי כבר אמן בוגר, בן 31, חבר קיבוץ ותיק בכפר מנחם.

.

שלמה צ'רשניה שהונצח בתחנה הצטלם בזמן ההקמה בחזית השלט (ארכיון אגד)

.

בארץ למד סעידי במכון אבני אצל אמנים כמו יחזקאל שטרייכמן ומשה מוקדי, אך עד מהרה הקדיש את מירב זמנו ללימוד פיסול אצל דב פייגין, שהופקד על הוראת הפיסול במכון. הוא גם למד אצל הפסל מיכאל קארה ובמדרשה. בשהות בשנות ה-60 נסע פעמיים לאנגליה ללימודים. בשהות הראשונה שלו באנגליה למד בבית הספר לאמנות סנט מרטין ובאקדמיה המלכותית לאמנויות. בהמשך אותו עשור חזר לאנגליה, אלא שהפעם שימש כאסיסטנט להנרי מור, הפסל האנגלי הנודע שרבות מעבודותיו שולבו בקירות מבנים ובמרחב הציבורי (כמה מהן מצויות בישראל).

שינוי כיוון דרמטי ביצירתו של סעידי מסמנת העבודה בתחנה המרכזית באשקלון. מאותו רגע הוא זנח כמעט לחלוטין את הציור והפיסול המסורתיים, וכן את ההשתתפות הקבועה בתערוכות בגלריות ובמוזיאונים. מעתה הוא עבר לעסוק ביצירת קירות אמנות מקרמיקה, כולן עבודות מוזמנות המשולבות במוסדות ציבור.

מיקום העבודה המתנשאת לגובה של חמישה מטרים, מעיד על מעמדה כעבודת ביכורים – היא אמנם ניצבת במקום בולט, בכניסה לאזור מסופי האוטובוסים הבין-עירוניים, אלא שהיא ממוקמת מתחת לגג התחנה, כולה מוצלת ולכן לא מתקיימים בה משחקי האור והצל שסעידי כה הקפיד עליהם בעבודותיו הבאות כמחוללות הדרמה והדגשת הממד הפיסולי של יצירתו. סעידי בחר באלמנטים סמליים, בהם מצא הד לסמלי הלאום ולהנצחה, כמו גם שילוב טקסט, שלבד מזה המאזכר את החלל, מביא ציטוט ממזמורי תהילים שכולו קריאה לפעולת נקמה: "ארדוף אויבי ואשיגם [ולא אשוב עד כלותם]".

.

1968: דגם הקיר שיצר משה סעידי להנצחתו של שלמה צ'רשניה (הדגם אינו כולל את הכיתוב שמופיע בעבודה המוגמרת שבתחנה)

.

.

כמו בכל קירות הקרמיקה שיצר לאחר מכן ובמשך ששה עשורים, הקפיד סעידי לחתום את שמו במקום בולט, ולציין לצד שמו את שנת ביצוע העבודה ואת מקום מושבו – כפר מנחם. סעידי הקדיש תשומת לב לבחירת הגופן המתאים לעבודה בקרמיקה, וכאן ניתן לגלות שלעומת הכיתוב המתייחס להנצחה ולציטוט, שנותרו ברורים ויפים גם היום, הרי שחתימת האמן נשחקה ובקושי ניתן לזהות את הכיתוב.

כיום מוגן קיר הקרמיקה באמצעות גדר קטנה, אלא שסביבתו מוזנחת. אחיינו של צ'רשניה, שבעצמו עובד חברת "אגד", התלונן בפני ג'ני פרנקל שלום, כתבת "כאן דרום": “כל שבוע אני מגיע לשם כדי לנקות ולסדר, אבל אני כבר לא מצליח להשתלט על כל הלכלוך. כל מה שאני עושה נהרס כבר יום למחרת. שמתי אגרטל עם פרחים והוא נגנב. הנחתי דשא, והוא נהרס. עכשיו ריצפתי קצת מסביב, אבל הפכו את זה לפח אשפה. אני מנקה ומסדר ואחרי כמה ימים שוב הכול מלוכלך ומוזנח. לאחרונה עשיתי גדר סביב האנדרטה, אבל מהר מאוד היא הפכה למקום לקשירת אופניים".

בנובמבר הקרוב תתקיים במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן תערוכה מקיפה המוקדשת ליצירתו של סעידי.

.

הדגם מוגן מתחת לגג ומתנשא לגובה של חמישה מטרים

.

זהו קיר הקרמיקה הראשון שיצר משה סעידי ואחריו באו עוד קרוב ל-150 קירות שיצר לאורך ששה עשורים בכל רחבי הארץ, בעיקר בקיבוצים אך גם בערים וכפרים

.

ארדוף אויבי ואשיגם…

.

ציטוטים מהמקורות היו למוטיב קבוע בקירות האמנות שיצר משה סעידי

.

חתימת האמן לצד תארים ושם קיבוצו נשחקו ובקושי נראים. בעבודות הבאות למד סעידי את הלקח וביצע את החתימה באופן ברור 

.

נעול. מי שרוצה להשתין שיתאפק

.

נחמד

.

שלט

.

עוד שלט

.

מסופי האוטובוסים הפונים אל פנים התחנה

.

תחנת הדלק לאוטובוסים

.

סמוך לתחנה ישנם כמה מבנים נוספים ששווה להתעכב עליהם:

.

בניין חברת החשמל

.

בניין חברת החשמל

.

בניין משרדים.

.

יולי 1967: לעזה

.

תודה לעופר עידן ולצבי וינשטוק. כל התמונות ההיסטוריות ברשימה הן מארכיון "אגד" ומעופר עידן.

★

רשימות נוספות על אשקלון:

מלון הולידי אין כיום הרלינגטון אשקלון (יעקב ואמנון רכטר)

מתחם מגורים ברחוב הטייסים (אריאל מייזליץ)

קולנוע רחל – נהרס (שולמית ומיכאל נדלר)

המרפסות הקופצות (נחום זולוטוב)

שיכוני זולוטוב (נחום זולוטוב)

★

שיר לסיום:

.

★