סיבוב באנדרטה לפורצי הדרך לירושלים

אלפי פעמים חלפתי על פני קבוצות מוטות הנירוסטה שסימנו לי את העליה לירושלים. לא בדיוק ידעתי לזכר איזו מלחמה הוקם האתר.

ביום הזיכרון האחרון, החלטתי בעת צהרים מאוחרת לעצור ולבקר באנדרטה הכל כך מוכרת אבל מצד שני עלומה. את העובדה שמדובר באנדרטה לפורצי הדרך לירושלים במלחמת השחרור קל היה לגלות, אבל פרטים על האמנית שיצרה אותה, נעמי הנריק, כמעט ולא מצאתי למעט העובדה שזכייתה עצבנה אמנים מובילים. לא היה עליה ערך בויקיפדיה (עד שכתבתי לה עכשיו) והיא כמעט ולא הוזכרה בכלל ברשת ובטח לא בספרות הדלילה גם ככה. היא כבר בת 92 ולכן מעניין היה לשוחח איתה ולהשלים את החסר.

הרשימה הזו התעכבה כמה חודשים היות והחלטתי לקצר ולערוך אותה מחדש לצורך פרסומה בכתב העת "עת-מול" של יד יצחק בן צבי בעריכת ניר אורטל. המאמר "יד לפורצים, זיכרון למתכננים" פורסם בגיליון האחרון של כתב העת (והוא ניתן לקריאה כאן), וכעת אני מפרסם פה את הגרסה המקורית שכוללת את השיחה שערכתי עם הנריק על הפסל.

.

מבט על האנדרטה וברקע כביש 1 ת"א-י"ם

.

הביקור:

יום הזיכרון בירידה מירושלים לתל אביב על כביש 1. פונה ימינה ונעצר מול שלט המכוון אל החורשה שמימין בעוד האנדרטה משמאל. בוחר בפניה ימינה. בחורשה קבוצת חרדים שקועה בשיאו של פיקניק על אם הדרך, כשלצידה קבוצה אחרת של ערבים, גם היא בשיאו של פיקניק. מחפש את השביל המוביל לאנדרטה ואין. חוזר למקום בו רציתי קודם לפנות שמאלה ושם מוצא מגרש חניה ריק. לא ריק לגמרי: רכב אמריקאי גדול עומד בשולי המגרש בצל תחת עץ, חלון הנהג פתוח ורגל בלי נעל משתרבבת ממנו. מתקדם ורואה מאחורי ההגה בחור ערבי מתמזמז עם בחורה.

שביל קטן עולה במעלה הגבעה ולידו שלט כתום כמו פעם, עם הסבר ארוך על האתר. אחרי הליכה של שתי דקות מגיע לרחבה אליפטית, זו שתוכננה במקור על ידי מתכנני האתר. מהרחבה תצפית טובה על כביש 1 והרי ירושלים, וממנה ניתן להתבונן גם על האנדרטה הנמצאת כ-30 מטרים ממנה במעלה הגבעה. זר פרחים שכבר הספיק להתייבש מעט בשמש מונח בצד כשהוא נשען כמו פצוע על קיר התמך שהורכב מאבנים מקומיות.

מחפש לראות אם השביל ממשיך עד לאנדרטה עצמה, אך לא, אין המשך. מתברר שהאנדרטה אמנם יושבת על שטח ציבורי, אך דרך הגישה אליה היא פרטית וחסומה בשער שלא ניתן לעבור דרכו. סביב לאנדרטה פזורים מספר שלטים המכריזים באותיות אדומות כי מדובר בשטח פרטי. לא מוותר ומטפס על הגבעה התלולה תוך שאני מסכן את חיי ואת ניקיון המכנסיים ושוחק את הנעליים. לאחר כדקה מגיע אל האנדרטה. מתפלא לגלות שבסיס הפסל הוא גוש שטוח וסתמי של בטון, ששפכו כאן בלי לתת בכלל את הדעת לצורה.

הצינורות המרכיבים את הפסל מבריקים באור השמש ונקיים. אולי הפסל מתוחזק טוב ואולי בוצע היטב ומחומרים טובים, כי כשקרובים אליו מאד רואים את כל הריתוכים והצינורות הדקים המרכיבים אותו ונראים עדיין כמו חדשים. הפסל מוצב על המדרון כך כשמסתובבים לידו, עדיין מסתכנים בהדרדרות. זה לא פסל שנועד להתקרב אליו. צמוד לפסל שרידי חורבה שראשה נראה היטב מכביש 1 ותמיד סקרן אותי לדעת מה יש שם. נראה שמישהו מטפח את החורבה ואולי מארגן כאן אירועים ושמחות. החורבות מתוחזקות וכלי עבודה שרוכזו בפינת האתר מצביעים על כך שמישהו נמצא באמצע עבודות פיתוח. אחר כך מוצא שיש גם שם לחורבה הזו, אך חוץ מזה לא מצאתי שום מידע. המאמץ עשה אותי רעב, אז מכאן המשכתי לאבו גוש.

.

השביל המוביל מהחניון אל הרחבה שבתחתית האנדרטה

.

מבט מהשביל

.

החללים:

הגישה לירושלים בזמן מלחמת העצמאות היתה נתונה להתקפות ורבים נהרגו בדרך שהובילה לעיר הנצורה. במרץ 1950 הובאו למנוחות בהר הרצל 115 חללים שנהרגו בסביבה ושרידי גופותיהם התקבלו מהלגיון הירדני. רובם נהרגו ביוני 1948 במלחמה על משלטים כמו שילתא, יאלו ודיר איוב (כולם כפרים ערבים שחוסלו מאוחר יותר) וכן כל מיני שטחי הפקר. בגלל מצב הגופות, הן נקברו בארונות קבורה עטופים בדגלי ישראל לאחר שהועברו ב-17 רכבים צבאיים מקושטים בזרי פרחים.

בשעת מעבר השיירה ברחובות ירושלים, נסגרו חנויות והציבור נעמד לאורך הרחובות. בבית הקברות בהר הרצל, נשא דברים ראובן מס אחד ההורים השכולים, נורו מטחי כבוד והגופות הוטמנו לצד 350 הקברים הראשונים והטריים של הרוגי המלחמה שחנכו את בית הקברות החדש. כעת נותר לאלה שנותרו חיים, להנציח את הנופלים.

.

.

התחרות:

ב-1951 הוחלט על הקמת 9 אנדרטאות לזכר "גיבורי מלחמת השחרור". לבד מהאנדרטה לפורצי הדרך לירושלים, הוחלט על הקמת אנדרטה לזכר החייל האלמוני בקריית הממשלה בירושלים (היום בהר הרצל), "אנדרטה לזכר גיבורי גוש עציון" בנתיב הל"ה, "לגיבורי נבי יושע", "לגיבורי עמק הירדן בדגניה", "לגיבורי הקרבות בסביבות סג'רה", אנדרטה "לזכר לוחמי משלט הצומת", אנדרטה בנגב ואנדרטה לשיירת יחיעם.

רק ב-1953 הכריז משרד הביטחון ואגודת האינג'נירים והאדריכלים על תחרות לעיצוב האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים. ההצעה שזכתה קיבלה ביקורת ונגנזה. ב-1961 יצאו לתחרות שניה. בין השופטים נמנו ראש עיריית ירושלים וכן האדריכלים דוד טנאי ויוסף שנברגר.

ב-1962 פורסם כי ההצעה הזוכה היא של הפסלת נעמי הנריק והאדריכל טוביה קץ מירושלים. פרס שני לא הוכרז מתוך רצון של השופטים להדגיש כי ההצעה הזוכה עולה ללא עוררין על שאר ההצעות. בפרס השלישי התחלקו שלוש הצעות שהגישו בין השאר אמנים מוכרים כמו קוסו אלול ומנשה קדישמן. בפרס קניה זכתה הצעתם המשותפת של האדריכל אבא אלחנני והצייר ג'ון בייל.  ארבע שנים נוספות לקח עד למימון תחילת העבודה ושנה נוספת עד לחנוכתה.

גם יצחק דנציגר הציע הצעה משלו שלא זכתה בכלום, מה שלא הפריע לו להציג אותה בכל במה ולהתלונן על ההצעה הזוכה. אבא אלחנני שהיה ההיסטוריון של האדריכלות הישראלית במחצית השניה של המאה ה-20, דאג גם הוא למחוק אותה מספר דברי הימים ולא הזכיר אותה באף אחת מסקירות האנדרטאות שערך לאורך השנים. בספר "הפרויקט הישראלי" של צבי אפרת, תוקן באופן מודע העיוות כשהוחלט להציג את ההצעה הזוכה ושאר ההצעות שזכו בפרסים, אם כי ללא פירוט או הסבר.

.

חנוכת האנדרטה רגע לפני מלחמת ששת הימים:

באירוע חנוכת האנדרטה שהתקיים בשעת ערב ב-15 למרץ 1967, שבועות ספורים לפני מלחמת ששת הימים, השתתפה צמרת המדינה לצידם של 2,000 משתתפים. ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הרמטכ"ל יצחק רבין, אלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס וכן (כרגיל) שרים, הורים שכולים, לוחמים ומשפחותיהם. אשכול התייחס בדבריו לאנדרטה עצמה וציין כי "אנדרטה זו תעלה בלב כל הולך ובא בשערי ירושלים את זכר פורצי הדרך והלוחמים על בירת ישראל. המערכה על ירושלים היתה אחת המכריעות במאבק האומה לחיים או למוות, לקיום או לחדלון, ונודע לה ערך אסטרטגי ומדיני ראשון במעלה, משום שירושלים היתה ותהיה מקור חיותו של עם ישראל בכל שנות קיומו, בארץ ובגולה. ירושלים היא הלב, שבלעדיו אין קיום לגוף".

את הלוט מהאנדרטה הסירו יוספה סימבול ועודד ברמן, שני צעירים בניהם של לוחמים שנפלו כאן בקרבות. מקהלת הילדים של האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים שה מספר שירים, הוקראו קטעים מדברי לוחמים שנפלו, הושרה "התקוה" והטקס הסתיים.

.

מודעה מ-1962 המכריזה על שמות הזוכים בתחרות לתכנון האנדרטה

.

ההצעה הזוכה – נעמי הנריק וטוביה קץ / שיחה עם נעמי הנריק:

"כשקבלתי את התנאים של התחרות חשבתי על 'פריצה', עשיתי ככה עם היד וזו היתה הצורה שליוותה אותי לאורך כל העבודה. זה פשוט מאד", מסבירה היום הפסלת נעמי הנריק בשיחה טלפונית שהתקיימה 52 שנה לאחר שהתבשרה שעקפה כמה אמנים ידועי שם. "התחלתי עם משהו שנראה יותר כמו יד, ועבדתי על הרבה סקיצות והגעתי להפשטה. "בטון בבסיס ושבעה אלמנטים שכל אחד מהם בנפרד וגם יחד שואפים לירושלים".

האם שוחחת לקראת הכנת ההצעה לתחרות עם חברים שלקחו חלק בפריצה לירושלים? "כן, ודאי. הם דברו על הבוץ. אתה יודע, על כל מה שהיה. אבל בסך הכל חשבתי על הפריצה".

איך הגיבו הקולגות על הזכיה? "הם לא היו מרוצים במיוחד, אבל השלימו עם זה. היו תגובות, אבל אני לא זוכרת. בעיקר דנציגר שהיה בטוח שהוא יעשה את הפסל. הוא כעס, הוא דיבר, הוא רטן, אבל מאוחר יותר עשה פסל דומה לשלי במקום אחר".

כמה זמן עבדת על הפסל? "היו הרבה עיכובים כי המדינה מכרה את הקרקע והיתה צריכה לקנות אותה חזרה. הביצוע עצמו נמשך כשנה במבנה של איזה קבלן בירושלים. עשיתי את זה עם עזרה שניתנה לי מצה"ל. עבדתי עם רתך של אווירונים והוא עשה עבודה טובה, עבדתי לידו ואמרתי לו כל הזמן מה לעשות".

האם היו שינויים שנערכו בהצעתך המקורית עד לביצוע באתר? "שני שינויים. תחילה החליפו את החומר. אני עשיתי את זה בברזל וכדי שזה יעמוד יותר זמן שיניתי לנירוסטה  השינוי הנוסף הוא עיבוי התמיכות שדרש היועץ, מה שלדעתי לא נחוץ, אך טענו שהם נחוצים לחיזוק". היום התמיכות מוסתרות בשיחים.

מה ההבדל בין הברזל ובין הנירוסטה? "ההבדל עצום. ברזל קודם כל מקבל חלוקה ומתפורר עם הזמן, אבל נירוסטה עמידה. פשוט לא עבדתי קודם לכן עם נירוסטה וכדי לעבוד איתה צריך מכשור מיוחד. ריצית ברזל כי זה גם מייצג את הישראליות ואת כל מה שהיה אז, את ההליכה בבוץ".

היו תגובות מיוחדות שקבלת על הפסל? "לא היו אנקדוטות, אבל אחרי שהפסל הוקם, משרד הביטחון ביצע סקר מה דעתם. הסתבר שאנשים מתחת גיל 20 מצא חן בעיניהם ואנשים מבוגרים לא ידעו מה זה".

46 שנה אחרי חנוכתו, האם היית משנה בו משהו? "אני שלימה אתו. לא הייתי משנה אותו חוץ מהתמיכות, אבל אני שמחה שהן עכשיו מוסתרות בתוך שיחים".

בביקור שלי באתר גיליתי שאין היום אליו בכלל גישה. "לא נורא. אפשר להסתכל עליו מרחוק, אבל כשעולים להר עצמו זה חזק מאד".

.

לא הסתפקתי בשיחה, ובהזדמנות הראשונה שהייתי בירושלים (לצורך הכנת הכתבה על הקארדו), המשכתי לעין כרם לביתה של הנריק. זו היתה הזדמנות לא רק לראות תמונות מעת הקמת הפסל אלא גם פסלים שביצעה במקביל.

.

מעטפה עם בול שיצא עם חנוכת האנדרטה (מקור: אוסף נעמי הנריק)

.

הפסלת נעמי הנריק: 

נולדה ב-1920 בבסרביה ובגיל 10 עלתה עם משפחתה לארץ ישראל והתיישבה בתל אביב. לאחר סיום לימודיה בגימנסיה הרצליה למדה שנתיים אצל הפסל זאב בן-צבי ולאחר נישואיה המשיכה בלימודי פיסול באקדמיה המלכותית בלונדון. לאחר שובה לישראל (לאחר קום המדינה) עסקה בחינוך מבלי להזניח את האמנות. ב-1956 יצרה פסיפס המתאר את מפת ירושלים שמוצב היום בכניסה להר הרצל, פסיפס נוסף הוצב ב-1983 בקארדו ברובע היהודי. הנריק הצליחה לעקוף פעם נוספת אמנים מרכזיים, והפעם בתחרות לעיצוב גלעד הגבורה בהר הזיכרון, יד ושם. בתחרות שהתקיימה ב-1962 היא גברה על נתן רפפורט, דוד פלומבו, משה ציפר ושמעון פובזנר. גם בהצעה זו, כמו הצעתה לאנדרטת פורצי הדרך לירושלים, הציגה הנריק עבודה המורכבת מצינורות ברזל, אלא שהפעם במקום לדמות יד הפורצת אל הנוף יצרה דימוי המאזכר אולי ארובה. לבסוף העבודה לא בוצעה אלא הועברה לאמן אחר. ב-1966 יצרה קיר זכוכית צבעונית ובטון בגודל 41 מ"ר ששולב במוזיאון לתולדות הדגנים השוכן עד היום למרגלות ממגורת דגון בחיפה. גם קיר זה מורכב מדימוי של קוים אלכסוניים החוצים זה את זה המאזכר את הצינורות המופיעות בעבודותיה הקודמות. הקיר המוכר ביותר שיצרה נמתח לגובה שלוש קומות במשרד ראש הממשלה. עבודה נוספת שלה מוצבת בצריף הנשיא בן צבי בשכונת רחביה. בעקבות מחלה, הפסיקה ליצור בגיל מוקדם.

האדריכל טוביה קץ:

קץ נולד בטרנוב שבפולין ב-1927 ואת הכשרתו כאדריכל רכש אחרי מלחמת העולם בפריס. ב-1954 עלה לישראל ועבד במשרדו של זאב רכטר שם התמקד בפרויקט "בנייני האומה". לאחר מכן עבד אצל היינץ ראו ודוד רזניק ובהמשך עבד במשרד השיכון. האנדרטה לפורצי הדרך שהגיש ב-1962 היא ככל הידוע אתר ההנצחה היחיד שנטל בו חלק, כשבמסגרת ההצעה פיתח קץ את הסביבה והרחבה האליפטית היא פרי תכנונו (את תכניות העבודה ערך האדריכל דוד קאסוטו). בסוף שנות ה-60 הקים שותפות עם האדריכל יוסף שנברגר במסגרתה התמחה בתכנון בתי כנסת (אחד מהם מופיע לרגע כאן בבלוג), מוסדות חינוך וכן את המרכז הרפואי מעייני הישועה בבני ברק. ב-2006 פרש מתכנון. גם לקץ דאגתי כעת לערך בויקיפדיה.

.

מודל הפסל וסקיצות בתערוכה שהציגה את ההצעות שהוגשו לתחרות (מקור: אוסף נעמי הנריק)

.

הקמת הפסל (מקור: אוסף נעמי הנריק)

.

הקמה (מקור: אוסף נעמי הנריק)

.

הקמה (מקור: אוסף נעמי הנריק)

.

1976 (מקור: אוסף נעמי הנריק)

.

(מקור: אוסף נעמי הנריק)

.

(מקור: אוסף נעמי הנריק)

.

הרחבה האליפטית תוכננה כחלק בלתי נפרד מהאנדרטה

.

הרחבה האליפטית הוקמה על המדרון, כך שהדופן הפונה למעלה הגבעה קיים קיר תמך המעוצב כתרסה

.

גלגל הצלה

.

–

.

אצבעות המכוונות לירושלים

.

מבט מאחורי האנדרטה

.

בור מים (או כאילו בור מים) בצמוד לאנדרטה. הבור כבר נמצא בשטח פרטי והוא לא חלק מהאתר.

.

הקונסטרוקטור טען שהאנדרטה לא תהיה יציבה ויש להוסיף קיר תמך. למרות התנגדות הפסלת הוקם הקיר, אך היום הוא מוסתר היטב בתוך שיח (משמאל)

.

האנדרטה מורכבת ממשטח בטון חסר צורה, ממנו בוקעים קבוצות צינורות נירוסטה הנשענים זה על גב זה

.

–

.

–

.

–

.

פרט בפסל

.

כביש 1 מציץ מבעד לפסל

.

בתוך הפסל…

.

כביש 1 וקצה היישוב שואבה (צומת שורש)

.

הרחבה האליפטית שלמרגלות האנדרטה וברקע בתי היישוב שואבה וכביש 1

.

האנדרטה שוכנת צמוד מאד לשטח פרטי

.

בפסגת הגבעה שהיא שטח פרטי סוג של חורבה שלא ברור האם היא אמיתית בכלל. בתכלס מדובר בחורבה שעברה זוג של מתיחת פנים

.

חורבת זנקלה

.

חורבת זנקלה

.

מראה מפסגת הגבעה ליד האנדרטה

.

הקרקע

. . . 

הגרסה המאמרית של הרשימה מופיעה כאמור בגיליון החדש של כתב העת עת-מול שיוצא אחת לחודשים על ידי יד יצחק בן צבי (עורך: ניר אורטל) ושמחתי לגלות שאפילו בשער החוברת בחרו לקשר את הדימוי המתנוסס עליו עם המאמר שלי ("כיפה אדומה במלחמת העצמאות" מאת אריה נבון). בהזדמנות זו אני רוצה להודות לנעמי הנריק ומשפחתה ולטוביה קץ ומשפחתו וכמובן לניר אורטל.

.

עת-מול, גיליון 229 עם קצת עזרה בדרך

.

אנדרטאות והיכלות זיכרון נוספים שכתבתי עליהם:

.

אנדרטת עוצבת הפלדה (בתכנון ישראל גודוביץ)

אנדרטת הרוגי ניצנים (בתכנון שמעון פובזנר, אברהם יסקי ומשה ציפר)

אנדרטה להרוגי הצוללת דקר (בתכנון דוד אנטול ברוצקוס)

אנדרטה להרוגי אוטובוס הדמים בכביש החוף (יצחק שמואלי)

יד זיכרון לעולי אתיופיה (גבריאל קרטס ושמואל גרואג)

בקעת הקהילות (ליפה יהלום ודן צור)

גלעד לאבשלום פינברג (בנימין אוראל)

אנדרטה וקבר להרוגי חוות חולדה (בתיה לישנסקי)

אנדרטת אלכסנדר זייד וסוסתו (דוד פולוס)

גבעת התחמושת (בנימין אידלסון וגרשון צפור)

אנדרטה להרוגי אוניברסיטת תל אביב (מיכאל גרוס)

אנדרטת ככר רבין בראשון מערב (אליעזר ויסהוף)

אנדרטה לחסידי אומות העולם (ליפא יהלום ודן צור)

אנדרטה לארלוזורוב בחוף תל אביב (דרורה דומיני)

יד לבנים באר שבע (יוחנן רטנר ומרדכי שושני)

קיר זיכרון להרוגי קיבוץ תל יוסף (אהרון פריבר)

היכל יהדות ווהלין (ישראל לוטן)

אוהל יזכור (אריה אל-חנני, ניסן כנען, אריה שרון ובנימין אידלסון)

אנדרטה לנופלים בעמק בית שאן (אלפרד מנספלד ומוניו גיתאי וינרויב)

גן הזיכרון בקיבוץ אשדות יעקב איחוד (ויטוריו קורינלדי)

גן זיכרון לחללי חטיבת הראל במלחמת העצמאות (דני קרוון וצבי דקל)

אנדרטת חטיבת יפתח (חיליק ערד)

אנדרטת חללי קרית טבעון (חיליק ערד)

ואנדרטה נוספת (האחרונה) שיצרה נעמי הנריק לזכר חללי חטיבה 679 ברמת הגולן

.