סיבוב מתנחלים בעוג'א ובכוכב השחר

באמצע השבוע קיבל שאול מייל שהציע לו להצטרף לטיול בנחל עוג'א שבמורדות המזרחיים של השומרון, בין כביש אלון לבקעת הירדן. היות ולפני שנה הצטרפנו לטיול שכזה, היה נראה לי מדליק לחזור ולראות נופים בהם אני ממעט לבקר – כך שמיד כתבנו צוואה ויצאנו לדרך.

.

.

מסתבר שאת הטיול מנהלת קבוצת צעירים בתחילת שנות ה-20 לחייהם, שעושים זאת בקביעות לזכר זוג חברים שנרצחו בעת טיול בשטחים הכבושים לא עלינו. הפרויקט הזה שנקרא "טיולי דוד ואחיקם" (על שמם של שני הנרצחים) פועל כבר מספר שנים ומתמיד מידי חודש – מצליח להביא לכל טיול שכזה כמה מאות צעירים מכל רחבי יהודה ושומרון. אמנם אני לא אנתרופולוג מוסמך, אבל השינוי הזה שבמקום ערבי זיכרון והוצאת ספרים של "חברים מספרים" עוברים ל"טיולים לזכר" – זהו תהליך מרתק וחיובי, כל שכן כשהמטרה כאן היא ברורה מביאה לנוכחות ישראלית בחורים נדחים בהם הקולוניליזם כמעט ואינו מורגש ויכולה להעשיר את עולמם של שאר האנשים שלא הכירו את הנרצחים. בקיצור: אחלה רעיון…

הטיול התחיל מקצה ההתנחלות "כוכב השחר" השוכנת לצד כביש אלון ההיסטורי ומשקיפה על בקעת הירדן והרי מואב שמהעבר השני של הבקעה. צפונית ליישוב, משיקה לגדר הדופן הדרומית של נחל עוג'א ששמו הוסב בישראל לנחל ייט"ב – על שמו של היישוב השוכן בקצה המזרחי של הנחל ושראשי תיבותיו הם "יד יצחק טבנקין" – מנהיג מפלגת אחדות העבודה (המקום הספיק להיות מעת הקמתו בשנת 1970 היאחזות נח"ל, קיבוץ וכיום מושב שיתופי).

בכל מקרה, לפני שעזבנו את המרחב האורבני והפקרנו את עצמנו לטבע, עשינו סיבוב ביישוב כדי לראות מה ואיך בונים כאן. מפעל ההתנחלות הגדול הוא למעשה מפעל הבנייה הגדול והמשמעותי ביותר בו הייתה ישראל מעורבת בשנות ה-80 וה-90, למעט כמובן מפרויקט המגורונים לקליטת העליה בשנת 1990. בשונה מהתנועה הקיבוצית שלבד מעמידה במטרה של הקמת יישוב וכיבוש הקרקע, ליווה את ההקמה גם חזון אוטופי שבא לידי ביטוי במערך הפיסי, הרי שההתנחלויות נעדרות כל פן אוטופי פיסי, ופתרון החיים שיושם בוצע ברמה הנמוכה ביותר שניתן להעלות על הדעת. לא הושקעה טיפת מחשבה ביצירת צורת חיים חדשנית שבאה לקדם את החברה הישראלית ואולי את האנושות כולה (לא פחות).

זה לא שהציפיות שלי גבוהות מידי, אבל נראה שמפעל ההתנחלות הוא מפעל הבנייה מעורר המחלוקת הגדול ביותר שבוצע אי פעם על ידי האדם. זאת היות ולא מוכר לי עוד פרויקט ש"זכה" לכל כך הרבה אזכורים בכלי התקשורת, ומעסיק מדינאים, אנשי תרבות ודת ללא הרף.

הפן הפיסי של מפעל ההתנחלויות הוא פרשנות זולה ודלה לרעיונות והכוונות הגבוהות שעמדו לרגלי העומדים בראשו וחבל שלא הצליחו להשכיל (שוב, כמו אנשי הקיבוץ) לתרגם את רעיונותיהם באופן עמוק ועשיר יותר, אלא ליצור ערי שינה ראוותניים (הרי לא חסכו כאן בתשתיות, שטח בנוי ומפותח), הומוגנים מבחינה דמוגרפית ובהחלט חסרי כל זיקה לצדק חברתי וסביבתי.

והנה כוכב השחר: היישוב הוקם בסמוך לגבעה נישאת ונצפית המתהדרת בשם הרומנטי "קובת א-נג'מא" שפירושו "כיפת השחר העולה" (או כיפת הכוכב). בראשה של הגבעה ניצב היה עד לפני עשר שנים מבנה קבר עתיק מחופה בכיפה וממנו נשקף היה נוף מרהיב סביב סביב. מבנה זה שוכן על שרידיו של יישוב קדום יותר שבאתר היישוב מיוחס ליישוב ישראלי מתקופת הבית הראשון. הגבעה עצמה, לאחר שלמדתי בקורס מבוא למדעי כדור הארץ היא הורסט – שנוצר בשל התרוממות גוש סלע ביחס לאזור שמסביבו.

בשונה מיישובים המתייחסים לערכי טבע, נוף ומורשת, בחרו מתכנני היישוב שלא להפנות את רחובות היישוב (אם בכלל ניתן לקרוא לצירים הללו בכלל רחובות) לכיוון הגבעה הקרובה והדומיננטית, אלא ליצור רחובות מעגליים שכאילו מלווים את הטופוגרפיה ומאפשרים נצפות על הבקעה. היישוב אם כן הפנה את גבו לגבעה שהפכה עם השנים לשמורת טבע וסופחה לתחומי הקו הכחול של היישוב. עובדה זו לא עזרה לאתר, והמקום הוזנח עד שלפני שנים ספורות פגע ברק במבנה הרעוע ותקרתו קרסה וכך הפך למבנה מסוכן. במקום להפוך את המבנה הזה לסמל ואחיזה במקום, בחרו מתכנני היישוב להותיר את התושבים כצופים מהצד, משקיפים על הבקעה – כמו מוצב צבאי המשקיף על אויב או אוכלוסיה עוינת באחת הקולוניות באפריקה. ככה זה נראה וככה זה עובד, אין פה קביעת יתד פיסית אמיתית והפיכה לחלק בלתי ניפרד מהמרחב. וראיה לדבר, בהמשך הטיול מי שנשא נשק היו משתתפי הטיול ולא עשרות המקומיים שהתהלכו בחופשיות בסביבה.

מפעל ההתנחלות הקלאסי הוא בעיה לא רק פוליטית אלא גם אורבנית, ונדמה שהדברים קשורים זה בזה. יחד עם זאת, הדור הצעיר באופן טבעי הרגיש את אותן מגרעות ולמעשה מכשלות והביא לתנועה חדשה ובלתי מוכרזת בתוך ההתנחלויות. תנועה זו, היא מעין רנסאנס למפעל הזה שחגג לאחרונה 40 שנה לראשיתו: הדבר בא לידי ביטוי בצורות יישוב חדשניות המבקשות לעשות שלום עם הארץ ולא לחדור האלימות אל המרחבים, לשוב אל עבודת האדמה ורעיית הצאן וכדומה. במסגרת זו, צצו ועלו ציוני דרך חדשניים בתחום הפיסי: החל מתספורות, אופנת לבוש, בבינוי, במוצרי המזון (הטרנד האורגני שולט ומהווה גם מנוף כלכלי בחלק מהאתרים) ובין השאר בסדרת הטיולים הזו אליה הצטרפתי עם שאול ביום ששי האחרון. זה היה חינם, איש לא שאל מי אנחנו או מאיפה, זו עדיין אותה חברה הומוגנית סגורה – כך שלא הצלחנו לפתח איזו שיחה עם מישהו מהמשתתפים.

היות ומדובר במסלול שאינו מעגלי, בקצה המסלול לאחר המתנה של שעה הגיעו שני אוטובוסים שהתמלאו מייד, אך אחד מהם, זה שעלינו עליו לרוע מזלנו, לא סחב בעלייה ונתקע במעלה הדרך. החילוץ לא היה צפוי ובא לאחר המתנה נוספת ארוכה – ובוצע בשלמות.

כשהמתנו לצד האוטובוס התקוע עם שאר חברי הקבוצה עבר מיניבוס של צעירים ערבים בדרכו מרמאללה לבקעה. המיניבוס נסע לאט מאד בשל הירידה החדה, כך שאחד מנוסעיו הצליח להגיב מבעד לחלון למראה קבוצת המתנחלים התקועה ושלף בעברית: "נוף יפה?"…

.

שביל הולכי רגל בלב היישוב. כוכב השחר הוקמה בשנת 1975 כבסיס צה"ל ובשנת 1980 אוכלס באזרחים כחלק מ"מבצע מכפיל" אותו הובילה תנועת "גוש אמונים". כיום מתגוררות ביישוב כ-270 משפחות, וכן פועלים בשטחו שני מוסדות חינוך: ישיבה תיכונית וישיבה גבוהה – הממוקמות שתיהן בין היישוב עצמו לכביש אלון. סביב ליישוב קיימות מספר היאחזויות "גבעות" כגון מעוז אסתר או  מצפה כרמים. בגבעות מתגוררים כאמור הדור הצעיר והמחדש של ההתנחלות ועיקר עיסוקם הוא בידיעת הארץ, אמנות ובחקלאות של כרמים, שקדים וזיתים
.
על דופן זו רוססה כתובת גרפיטי ממנה התלהבתי אבל שאול אמר שהוא כבר מכיר את הנוסח מזמן
.
מבנה בית הכנסת של היישוב כולל תחת קורת גג אחת שני בתי תפילה לשתי עדות, תזכורת לכך שבמקום בו מתגורר יהודי אחד – ישנם שני בתי כנסת. מבירור קצר במקום, התגלה כי המבנה תוכנן ובוצע בשנת 1998 על ידי האדריכל הוותיק טוביה קץ
.
מודעה על הלוח בכניסה למבנה בית הכנסת
בין שני פתחי הכניסה לשני בתי הכנסת מופיעה עבודת האמנות הזו שבאה אולי לרמז על המחלוקת המפלגת. חוצמזה שמדובר בהעתק של רצפת הפסיפס בבית הכנסת העתיק ביריחו "שלום על ישראל" הקרוי על שם הכתובת המצויה במרכז רצפת הפסיפס שבו
.
פנים בית כנסת 01
פנים בית כנסת 02
הקמתה של שכונת מגורים חדשה
בתי השכונה כשברקע הגבעה ועליה המבנה העתיק החרב

על פי המארגנים הגיעו כ-120 צעירים לטיול שהיה בהחלט לא קל, אך הקצב המהיר של החבר'ה האלה מוזן באמצעות הלהט האדיר שלהם להכיר ולכבוש ברגליהם את רגבי הארץ הקדושה. הכי התרשמתי מבחורה צעירה שהלכה לפנינו בקצב אחיד לאורך כל המסלול, בשמלה ארוכה, בצניעות שקטה ובקומה זקופה כשאני ושאול מתורצצים ומתלבטים בין כל קפיצה מסלע לסלע בשאיפה לפלס את דרכינו בדרך הקשה – הבחורה הלכה כאילו זו המדרכה הכי ישרה באבן גבירול.

בלי התערבות האדם בטבע אני מוצא את הטיולים האלה קצת משעממים (כרגע אני לא במוד לזה), אבל האזנה לשיחות המטיילים והמטיילות הצעירים מעניקה נקודות למחשבה ששוות רק בשביל זה את המסע שלא היה קל בכלל וכל שכן כשבטיפשוטי התייצבתי לטיול בסנדלים בלבד. פה במקום אלתרמן קוראים בתנ"ך אבל כאן כן תמצאו "בחורות יפות מלאים חלומות" כדברי המשורר יהונתן גפן שאם יחליט בטובו להזיז את התחת שלו לכאן יגלה שאולי בצד שלו באמת היה שמח לפני שהוא נולד וזה נגמר, אבל כאן נדמה שהשמחה רק מתחילה.

בכל מקרה, הארכיטקטורה היחידה במהלך המסלול, בה יכלנו להאחז הייתה מערכת המים המרשימה הפועלת באופן יוצא מן הכלל ומזרימה את מי עין עוג'א לשדות יושבי הכפר הסמוך. האמות שמתוחזקות ברמה סבירה, התבססו על תוואי קדום אך נדמה שבהקמת המערכת הנוכחית נעזרו המקומיים בידע הנדסי חיצוני. באחת מתעלות המים הללו בחרנו לפשוט מדים, לקפוץ למים ולהצטרף לזרימה.

.

המדריך
הבחורה
שאול בשיחה
זהו נחל עוג'א (שמשמעו בעברית "המפותל") ובעברית נחל ייט"ב על שמו של היישוב הישראלי השוכן בקצהו שהוקם בשנת 1970 תחילה כהאזחות נח"ל, לאחר מכן קיבוץ וכיום הנו מושב שיתופי. היישוב קרוי על שמו של יצחק טבנקין מנהיג תנועת אחדות העבודה. נחל זה מהווה את הגבול הצפוני של מדבר יהודה ובתקופה מסוימת אף היווה גבול עליו ניתן לקרוא בויקיפדיה
.
לארוחה הסתפקנו בחלה ולבנה שרכשנו במוכלת המקומית
מערכת אמות המים היוצאת מהנחל ומשקה את שדות תושבי הכפר עוג'א
מקומיים בעת דרשה
שימו לב: תמונה זו מלווה בסרטון קצרצר, לצפיה לחצ/י כאן
משפחה מקומית לקראת ארוחת צהריים של יום ששי
הכביש החדש המחבר את כביש הבקעה עם הכביש לרמאללה, נסלל בימים אלה בתרומת ממשלת ארה"ב
במעלה ההר נתקע האוטובוס, לפחות הנוף היה שווה
***
כבר לקראת סיום הטיול, שוחחו הזוג שישב לידי באוטובוס על המסע הבא: יומיים של 50 ק"מ שיתחילו ביום הראשון בתל שילה, דרך כל מיני חורבות שקשורות לתנ"ך ועד גבעת אסף שליד בית אל (שם ישנו בלילה). למחרת תמשיך החבורה עד הכותל המערבי. החבר'ה החליטו להיות יצירתיים ופרקטים ומאפשרים להצטרף במקטעים שונים כך שכל אחד יוכל להצטרף גם אם לא בא לו לבלות במחיצתם את כל היומיים המסעירים. כמו כן בכל אחת מנקודות העצירה ההיסטוריות יתייצב מומחה אחר שיספר על עברו של המקום. מידע נוסף ניתן לברר במייל הזה: davidahikam@gmail.com
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל  On 13/03/2010 at 23:55

    תודה .
    וכל זה כאן אצילנו ?
    נצטרף בפעם הבאה .

  • עמית  On 14/03/2010 at 1:48

    הוא הטיול הרציני הראשון שעשיתי כילד, עם משפחה וחברים. הזכרון הזה טבוע בי עמוק. כמה שנים אחר כך הלכתי לשם עם כיתתי במסגרת טיול שנתי, ובצבא שירתתי בבסיס סמוך לנחל. המקום מקסים.
    אבל אז, יום אחד נסעתי עם חברי לבסיס דרך הכפר, וראיתי אותם מתעללים (אין מילה עדינה יותר) בערבי תושב הכפר, ללא כל סיבה.

    מאז אני יודע שאי אפשר להיות שם במקום הזה בלי לנקוט בעמדה פוליטית. הטבע איננו ניטרלי שם. מאז לא ביקרתי במקום. התמונות שהבאת העלו בי זכרונות ממקום יפה, אבל הכותרת שלך מזכירה לי שזה לא המקום שלי. שאינני יכול להיות בו כפי שאני אוהב להיות בטבע עם הטבע.

  • ראובן משעלי  On 14/03/2010 at 5:52

    או קטמון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: