סיבוב באנדרטה בבקעת בית שאן

אחד מהאתרים הייחודיים שמצאתי בישראל מורכז מאנדרטה גדולה ומוזרה, אמפיתאטרון רגיל יחסית ומאולם מופעים שבנוי כמו בונקר מתחת לאדמה. סיבה מספיק טובה כדי להכיר אותם מקרוב. ברשימה הזו אציג את האנדרטה לנופלים שתכננו האדריכלים מוניו גיתאי וינרויב ואל מנספלד ב-1956 ונחנכה ב-1959.

למה האנדרטה מיוחדת? (1) צורתה, (2) גודלה ו-(3) האופן בו היא משתלבת בנוף.

רוצים לבקר? קשה למצוא אותה למרות שהיא שוכנת כמה מאות מטרים מכביש 90, על כביש מאד צדדי (כביש 7079) בין בית שאן  ובין ברכות הדגים ליד קיבוץ נווה איתן.

אני רוצה להודות לאופירה ורוחל'ה מהמועצה האזורית עמק המעיינות על התמונות והמידע ההיסטורי, לעמוס גיתאי על השיחה שחלקים ממנה מופיעים ברשימה. ותודה אחרונה לאלמוני העובד בפארק הלאומי עתיקות בית שאן – שבלעדיו לא הייתי מוצא את המקום הזה.

.

אנדרטה לנופלים מכיוון הדשא

.

עשיתי סיבוב שלם במכונית מסביב לבית שאן ולא הצלחתי למצוא לא את האנדרטה או את אולם הקימרון ואפילו לא שלט. אחרי שכמעט התייאשתי שאלתי את אחד מעובדי הפארק הלאומי והוא שהסביר לי. מדובר בכביש מאד צדדי, אבל שווה להגיע ולבקר כאן. ייאמר לזכותה של המועצה האזורית עמק המעיינות שהיא דואגת לטפח את החור הנידח הזה: המדשאה המקורית מטופחת ונקיה ופסלי הבטון שבמקור היו חשופים, נצבעו לבן ובוהקים על רקע השמים הכחולים.

האנדרטה הוקמה ביוזמת המועצה האזורית והוזמנו לתכנן אותה שני אדריכלים בכירים באותה עת שהיו גם שותפים:

מוניו גיתאי וינרויב (1970-1909): אדריכל יליד שלזיה שלמד בבית הספר המפורסם באוהאוס ב-1930 סמסטר אחד. לאחר מכן עבד במשרדו של מנהל הבאוהאוס לודוויג מיס ון דר רוהה (שרשימה על הבניין האחרון שבנה בחייו פרסמתי כאן לפני שבועיים). ב-1932 שב ולמד מספר קורסים בבאוהאוס ולבסוף גורש כמו כל שאר התלמידים היהודים במוסד ולא הספיק להשלים את התואר. ב-1934 עלה לארץ ישראל ושנתיים לאחר מכן הצליח להשתלב בשוק העבודה לאחר שעיצב את תצוגת הקואופרטיבים החקלאיים בביתן ההתיישבות בתערוכה שהתקיימה ביריד המזרח בתל אביב. לאחר מכן חבר לאדריכל אלפרד מנספלד ויחד הקימו שותפות.

אלפרד מנספלד (2004-1912): הוא נולד ברוסיה אך עבר לברלין ובדומה לוינראוב, סולק גם הוא מהלימודים בגלל יהדותו. הוא השלים את לימודיו האקדמים בפריס ועלה לארץ ב-1935. השותפות עם וינראוב הניבה פרויקטים כמו מחסני הקירור לארץ ישראל בתל אביב, בניין המשביר המרכזי בעיר התחתית בחיפה, מבני ציבור ומגורים רבים בקרית חיים, קרית ים ובקרית ביאליק. חדרים ואולמות באוניות הנוסעים של צים. המכון ההידראולי בטכניון בחיפה. בניין המנהלה ביד ושם. כמו כן תכננו השניים בקיבוצים שהבולט בין המבנים הוא מוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע.

השותפות: החזיקה כשני עשורים אך ב-1959 גילה וינרויב שמנספלד ניגש יחד עם מעצבת הפנים והאדריכלית דורה גד לתחרות תכנון מוזיאון ישראל. מנספלד וגד לא רק זכו בתחרות, אלא גם זכו בפרס ישראל על העבודה. עד היום שתי המשפחות מסוכסכות ואני משער שגם הרשימה הזו תגרור אחריה תגובות מכאן ומכאן… לעניינינו: בשנה בה התגרשו השניים, הושלמה האנדרטה. לכן על הטקסט שמסביר את האנדרטה חתום רק מנספלד ולא וינרויב, אך מדובר בעבודה משותפת.

.

1

.

האנדרטה לנופלים: ניצבת על מדרון גבעה המסתירה אמפיתיאטרון שגם אותו תכננו וינרויב ומנספלד וסביבה כר דשא. מיקום האנדרטה נראה לי נקבע בהתאם לחתך הזהב (באופן יחסי כי הדשא הוא כמו כתם על הגבעה הצחיחה). שתי דמויות מופשטות שאחת מהן מתנשאת לגובה 15 מטרים. הבטון האפור במקור נבצע במהלך השנים בלבן. קרוב לבסיס הדמות הגבוהה קיר בגובה העיניים ונוח לקריאה הנושא את שמות 84 החללים. כאן גם הטעות של המתכננים כי תוך זמן קצר התרבו החללים והשמות שנוספו, ללא התייעצות עם האדריכלים, נוספו באופן שאינו הולם את האנדרטה, אלא על גבי לוחות שיש ללא שום קשר לשפה העיצובית של האנדרטה.

בטקסט שפרסם אל מנספלד ב-1959 כך הוא מתאר את האנדרטה: "שתי הדמויות האבסטרקטיות המיועדות להנציח את זכר החללים שהקריבו את חייהם למען ישראל מבוססות על סמלים עבריים עתיקים שבמקורם ציינו דמות גבר ואשה. יתר על כן מזכירה הדמות הגבוהה צורת מנורה אשר לה משמעות סמלית נוספת – הן להנצחת חללים והן למדינה היהודית המתחדשת. […] המבנים יוארו בלילה בעזרת זרקורי חשמל אשר יבליטו את הסילואטה המונומנטלית הבהירה על רקע חשכת הלילה".

הרמתי טלפון לעמוס גיתאי כדי לקבל גם ממנו פרטים על האנדרטה. גיתאי מוצא כאן השפעה גדולה של יצחק דנציגר. לגיתאי הסבר אחר מזה של מנספלד (ואולי הוא לא סותר אלא משלים ומרחיב) ששמע מאביו שסיפר לו שסייר עם חבר ארכאולוג בחפירות ארכאולוגיות ובמהלכן מצאו מטבעות עליהן הוטבעו הצורות של שתי הדמויות. אגב עם מפרשים את הדמויות כאם הבוכה על בנה המת – יש לכך מסורת עשירה בתולדות האמנות והאנדרטאות בארץ (כמו זו בניצנים או בתל יוסף).

באוהאוס: גיתאי קושר את האנדרטה לבאוהאוס, שם למד אביו, וכבר בתחילת דבריו מתייחס להשפעה כשהוא מתמקד בקיר שמות הנופלים: "המסורת של הבאוהאוס לא רצתה ליצור היררכיה ולכן הם בחרו באותיות קטנות" (הכוונה abc ולא Abc, מ"י). הפונטים שנבחרו לשמות מופיעים בשתי אנדרטאות נוספות שעיצבו מנספלד ווינרויב: אחת בקרית חיים (1956) ושניה בבית ליד (1949) וגיתאי טוען כי אביו היה אחראי ליצירת הפונט הייחודי וכך כתב על כך ריצ'רד אינגרסול בספר המסכם את פועלו של וינרויב: "וינרויב הכין אינספור מתוות לסגנונה של האות העברית הזאת ברוח המופת הטיפוגרפי של הבאוהאוס, שעיצב את האלפבית הגרמני בצורות ההולמות את הגאומטריה הנקייה של הארכיטקטורה המודרנית. הקליגרפיה העבה של האותיות מדמה אותן לעקבות של חציבה בסלע ויוצרת שוויון ערך אצילי בין האבן הגולמית ושמות הנופלים המאוחדים בגבולות הקיר".

.

האנדרטה לאחר חנוכתה ב-1959 (מקור: ארכיון מועצה אזורית עמק המעיינות)

.

שינויים: גיתאי שלדבריו ביקר באנדרטה לפני כשנה, מתייחס לשינויים שנערכו באנדרטה לאורך השנים: "במקבילה של קולנוע, כשהמפיק לא מרוצה מהסרט הוא חותך ומדביק את הסרט לפי רצונו בלי לשאול את הבמאי. הייצוג של השכול באנדרטה הוא מופשט אך עם השנים היו כאלה שחשבו שצריך להפוך את השכול ליותר אילוסטרטיבי ולכן מדביקים פלדה מכוערת של "יזכור" כי חושבים שלאדם אין את הכושר האבסטרקטי לפרש את האנדרטה. […] אני חושב שזה חבל ששיבשו והדביקו את הפלדה. אם רוצים להוסיף שמות זה לגיטימי, אך לא צריך שייש. אף אחד לא פנה אליי ולא שאל והיה צריך לפנות". מתמונות היסטוריות שקבלתי מארכיון המועצה האזורית (כמו זו כאן למעלה) ומדבריה של שולי – אשת בנו של מנספלד, מתברר כי שנים ספורות לאחר השלמת האנדרטה, הוזמן אל מנספלד לתכנן תוספת שתישא את שמות ההרוגים הנוספים. הוא עיצב קיר נמוך המשתלב בנוף הגבעה ובחומריות של האנדרטה. את לוחות השייש ושלט ה'יזכור' ביצעו כנראה אחרים.

מה אפשר ללמוד מהפרויקט הזה? "מאד מעניין כיצד הם מיקמו את זה בנוף, בשיפולי הגבעה. יש צניעות במיקום בנוף מול עמק הירדן שם נפלו, והמאפיין הזה קיים גם בפרויקט בניין המינהלה (של יד ושם שתכננו מנספלד ווינרויב ב-1955, מ"י) שהוא מינימליסטי ופשוט. אנחנו עוברים מאדריכלות בעלת ממד יותר מופשט לאדריכלות יותר אילוסטרטיבית וספרותית שצריכה לייצג משמעויות ולא סומכת על המתבונן שיבצע בעצמו את ההשלמה. איבדנו את היכולת לייצר אובייקטים שהדבר המודגש בהם הוא ההפשטה". מתי לדעתך התחיל המעבר שאתה מתייחס אליו? "זה מתחיל בתחילת  שנות ה-60אז האדריכלות של שנות ה-40 וה-50 הופכת להיות לא רלוונטית. אבל נוטים לייחס את המעבר למלחמת ששת הימים. אז מתחילה אדריכלות יותר כוחנית עם צורך להראות יותר נוכחות. דוגמה לכך הוא קמפוס האוניברסיטה בהר הצופים. יש גם קשר לתהליכים של ייצור וטכנולוגיה, עד שנות ה-60 ניסו לשכלל ודוגמה לכך הוא בניין המכון ההידראולי בטכניון (שתכננו מנספלד ווינרויב ב-1956) עם גג בצורת הרמוניקה ובעובי של 8 ס"מ בלבד. אחרי ששת הימים הגיע כח עבודה זול מהשטחים, הזכויות הסוציאליות יורדות וגם הרצון לפתח טכנולוגיה נעלם".

אחרית דבר 01: לאחר פירוק השותפות לא תכנן וינרויב מבנה שהותיר חותם משמעותי על האדריכלות המקומית. הוא ניפטר ב-1970 ולאחר מותו פנה בנו – עמוס ללמוד אדריכלות בטכניון. הוא היה מהבולטים בתלמידים אך בהמשך פנה לקולנוע וזכה ליצור עשרות סרטים (כאן האתר הרשמי שלו). גיתאי חוזר בשנים האחרונות לעולם האדריכלות: לפני שלוש שנים התקיימה במוזיאון תל אביב תערוכה על עבודתו אביו אותה ליוותה הוצאה לאור של ספר המסכם את פועלו. סרטו האחרון Lullaby to My Father בכיכובן של יעל אבקסיס ובתו – קרן גיתאי, עוסק בסיפורו של אביו האדריכל. לפני שנה פתח עמוס גיתאי בשיתוף עיריית חיפה, מוזיאון קטן במקום בו שכן משרדו של אביו (כתבתי על כך רשימה אך היא נותרה טיוטה, אולי אפרסם אותה בהמשך). השנה השיק גם סדרת טלוויזיה בת 19 פרקים על אדריכלות ישראלית, המשודרת בטלוויזיה החינוכית. 

אחרית דבר 02: אלפרד מנספלד המשיך לתכנן פרויקטים רבים. אחרי שזכה בפרס ישראל, זכה גם בשנת 1976 בפרס רכטר על תכנון שכונת סטלה מריס. את משרדו ממשיכים היום בהצלחה לא מבוטלת, בנו האדריכל מיקי מנספלד ושותפו חיים קהת שלאחרונה תכננו את בניין הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת חיפה, בית חינוך שער הנגב והיום את אצטדיון הכדורגל של חיפה.

.

ברשימה הבאה אציג את אולם הקימרון.

.

2

.

3: תוספות מאוחרות: (א) צביעת האנדרטה בצבע לבן. (ב) 'יזכור' מפלדה (ג) לוחות שייש גרניט עם שמות נופלים נוספים.

.

4

.

5

.

6

.

7

.

8

.

9

.

10

.

11

.

לא רק עמוס גיתאי יכול להיות קולנוען (בסוף יש גם רצח):

.

. . . 

אנדרטאות והיכלות זיכרון נוספים שכתבתי עליהם:

אנדרטת עוצבת הפלדה (בתכנון ישראל גודוביץ)

אנדרטת הרוגי ניצנים (בתכנון שמעון פובזנר, אברהם יסקי ומשה ציפר)

אנדרטה להרוגי הצוללת דקר (בתכנון דוד אנטול ברוצקוס)

אנדרטה להרוגי אוטובוס הדמים בכביש החוף (יצחק שמואלי)

יד זיכרון לעולי אתיופיה (גבריאל קרטס ושמואל גרואג)

בקעת הקהילות (ליפה יהלום ודן צור)

גלעד לאבשלום פינברג (בנימין אוראל)

אנדרטה וקבר להרוגי חוות חולדה (בתיה לישנסקי)

אנדרטת אלכסנדר זייד וסוסתו (דוד פולוס)

גבעת התחמושת (בנימין אידלסון וגרשון צפור)

אנדרטה להרוגי אוניברסיטת תל אביב (משה גרוס)

אנדרטת ככר רבין בראשון מערב (אליעזר ויסהוף)

אנדרטה לחסידי אומות העולם (ליפא יהלום ודן צור)

אנדרטה לארלוזורוב בחוף תל אביב (דרורה דומיני)

יד לבנים באר שבע (יוחנן רטנר ומרדכי שושני)

קיר זיכרון להרוגי קיבוץ תל יוסף (אהרון פריבר)

היכל יהדות ווהלין (ישראל לוטן)

אוהל יזכור (אריה אל-חנני, ניסן כנען, אריה שרון ובנימין אידלסון)