סיבוב במלון דן פנורמה תל אביב

המלון הפחות ידוע שתכנן האדריכל יעקב רכטר הוא דן פנורמה תל אביב הניצב בין מגדלי מנשייה, מול הדולפינריום. האדריכל גדי הלר שהיה אחראי על הפרויקט במשרדו של רכטר, מספר שבגלל לחץ מצד היזם, חלפו 42 יום בלבד מהרגע שהמשרד קיבל את העבודה ועד לרגע בו הופקדה התכנית בעירייה. בנוסף, בגלל אילוצי מימון אפילו החלו כבר העבודות באתר.

מאז פתיחתו ב-1979 החליף המלון ידיים וגם עיצוב הפנים המקורי שיצרה דורה גד (כלת פרס ישראל לאדריכלות) נמחק כמעט ללא זכר. התכנית העירונית למשוך את שדרות רוטשילד עד לפתח המלון, מהלך שדרש פריצת דרך והריסה מסיבית בשכונת נווה צדק, נכשלה ולא בוצעה. השדרה אמנם לא התממשה אך הכיכר שתוכננה בקצה שלה הוקמה עד הפרט האחרון, התוצאה היא אחת מהכיכרות הגדולות והמושקעות שבוצעו בישראל ולא נעשה בהן שימוש אפילו יום אחד. כך נוצר מצב בו המלון כלוא בין מלון אחר ובין חניון מכוער שמעליו כיכר נטושה שהגישות אליה חסומות. העיצוב העכשווי של המלון הוא סתמי ופשטני ועל אף שבוצע רק לפני שנים ספורות, הוא נראה כבר לא רלוונטי. למרות כל אלה ולמרות האוכל הגרוע למעט הקינוחים, לכל חדרי המלון יש נוף לים, המיקום צמוד לנווה צדק ולשוק הכרמל – מה שמעניק לו יתרון על מלונות אחרים.

ועל כך ברשימה זו.

.

מכולת בית מלון

.

מבט מבית התעשיינים: בראש בית המלון ניצבת בריכת אגירת מים שעוצבה בהשראת גופי הבטון שעיצב לה קורבוזיה בראש בניין הביטט ד'אביטסיון במרסיי

.

חזית מזרחית ודרומית עם מרכז הכנסים שבחזית

.

משמאל חלק מהכיכר שהיתה אמורה להיות הקצה של שדרות רוטשילד על פי תכנית העירייה משנות ה-70 ובוטלה

.

המרפסות עם הזיזים שעוצבו בהשראה יפנית

.

מבט ממפגש החזיתות המערבית והדרומית

.

יש גם spa4u למי שמרגיש בודד

.

דן

.

מדרגות עולות אל הכיכר שכיום היא חסומה מכל הכיוונים ואין אליה גישה

.

מבט על הכיכר הסגורה שהיתה אמורה להיות נקודת הקצה של שדרות רוטשילד וברקע בית התעשיינים

.

בית גאון (מימין) ובית התעשיינים

.

מעבר המקשר בין בית גאון ובית התעשיינים אל מערכת הכיכרות הנטושה

.

הכניסה למלון דן פנורמה מקומת הרחוב

.

.

 

ביקור 

יש משהו ביזארי בעיצוב של מלונות דן, חוסר טעם הזוי. דוקא הרשת בה פעל אחד מהמעצבים היותר מוצלחים שהיו כאן – היינץ פנחל (עליו כתבתי כאן), דווקא היא לא מצליחה להתמודד עם המורשת ונגררת לאופנות חולפות שלא מחזיקות שנה-שנתיים ונראות מביכות. כך ארע בדן תל אביב, בדן פנורמה חיפה וכך גם ארע בדן פנורמה תל אביב – בכולם יש ערבוביה של עיצוב שאינו תואם לאדריכלות, תוך שילוב אלמנטים מכל מיני תקופות שנראים כמו שעטנז או טלאי על טלאי. עצוב לראות באותם מלונות נברשות מעולות שעיצב היינץ פנחל, יצירות אמנות שתוכננו במיוחד למלון על ידי טובי האמנים, הדפסים תלת-ממדיים של מיכאל ארגוב – כל אלה לצד מעצבים בינוניים שנמצאים באמצע הדרך ומנסים להיות עכשוויים ללא הצלחה. התוצאה מייצגת חוסר התעמקות בעבודה ופתרון זול, כזה שמנסה להיות משהו שהוא לא – לא יוקרתי ולא בינלאומי, אלא תוצאה עממית ופרובינציאלית.

המעצב ירון טל עיצב את רוב שטחי המלון החל מ-2010. חלפו רק 7 שנים והמקום נראה כמו בן 20, קודר, עמוס ופשטני. אין ניצול של קומות גבוהות, מתפספסת מערכת המעברים החוצה את אולם המבואה ומעניקה קשרי מבט ייחודיים בין שלושה מפלסים, אין כל קשר לאווירה הקלילה והמשוחררת שצריכה לאפיין מלון שנמצא בין חוף ובין שוק. זכר לתחכום של העיצוב המקומי ניתן למצוא ביצירה שנראית כיום תלושה לחלוטין ופזורה באזור הלובי, עבודה שיצר לקראת פתיחת המלון דן בן אמוץ, בתקופה בה הרכיב קולז'ים של חפצים שליקט בכשרון רב. נוסף על כך האוכל הרע (כאמור למעט הקינוחים) שמוגש כאן מוביל לחוויה כזו שאין רצון לחזור עליה.

אולי יש קללה על המתחם הזה של מנשייה. עד 1948 היה האזור מאוכלס ביהודים ובערבים שגרו זה לצד זה ברובע היפואי (المنشية) שהוקם בסביבות שנת 1865. מעט מאד נותר מהשכונה המקורית: כמה בתי מגורים בודדים שניצבים מזרחית למלון, "בית גידי" הבנוי בשרידיו של מבנה ששימש בחלקו מפעל, ומסגד חסן בק שנבנה ב-1914 ומשמש היום את ערביי יפו. ב-2010 הופקה חוברת החושפת חלק מסיפורה השל השכונה הנשכחת וניתן לצפות בה כאן.

עם חיסול השכונה בחרו פרנסי העיר בסוף שנות ה-60 להקים על שטחה המושטח את המע"ר החדש של תל אביב. נערכה תחרות בינלאומית גדולה ולבסוף את הפרויקט תכנן צוות ישראלי עם ניסיון מוגבל בקנה מידה שכזה. חלק מהבניינים שתוכננו נבנו ואוכלסו, אך המע"ר מעולם לא הושלם.

לרכטר שקיבל את משימת תכנון המלון היה כבר ניסיון של יותר מעשור בתחום תכנון בתי מלון: בית הבראה בנצרת, בית הבראה בית בוסל, בית הבראה מבטחים ומלון הילטון תל אביב הוכיחו כי הוא שולט בתחום. בתחילת שנות ה-70 קיבל משרדו לתכנן שורה של בתי מלון גדולים יחסית:  הילטון ירושלים (כיום קראון פלאזה), לרום בירושלים (כיום ענבל), שלמה המלך בירושלים, הרחבת מלון השרון בהרצליה והרחבת מלון הילטון תל אביב. כל אותם מלונות ללא יוצא מן הכלל קיבלו אצל רכטר את הממד הפיסולי שהפך אותם לציון דרך בסביבה בה נבנו, גם אם קיבלו ביקורת שלילית על כך שהיו בולטים יתר על המידה. מבין כל אותם מבנים, דן פנורמה תל אביב הוא הפחות מושקע מבחינת העיצוב האדריכלי, ולכן עד היום הוא אחד המבנים הפחות ידועים וטרם נכתב עליו.

המלון המתנשא לגובה 18 קומות עם 504 חדרים, נפתח באפריל 1979 כ"מלון לרום" (ושינה את שמו ל"אסטוריה") – מה שהפך אותו למלון השני בגודלו בארץ אחרי הילטון תל אביב. המלון לא הצליח להתרומם, לא עזרו מופעים שהועלו בו מידי יום בהשתתפות טובי הזמרים של 1980: אילנית, הכל עובר חביבי, אריק לביא – העסק לא צלח והמלון נמכר במחיר הפסד לרשת מלונות דן. הרשת שהוקמה ב-1946 כללה עד אז רק שני בתי מלון: דן תל אביב והמלך דוד בירושלים. במאי 1986 נפתח המלון מחדש – הפעם כמלון דן פנורמה תל אביב – מותג חדש ברשת, כשחודשים ספורים לאחר מכן נפתח המלון השני במותג – באחד משני מגדלים חדשים שנבנו במרכז הכרמל (כיום פועלים במותג גם מלונות באילת ובירושלים). לאורך השנים התאפיינה פעילות הרשת ברכישת מלונות קיימים, ורק מעטים מנכסי הרשת נבנו ביוזמתה (דן כרמל, דן אילת ודן פנורמה חיפה). באותו יום בו נפתח המלון מחדש כדן פנורמה תל אביב, נחנכה במלון דן תל אביב החזית החדשה והצבעונית שעיצב האמן יעקב אגם. ב-1994 התרחב המלון כשנוסף לו מרכז כנסים חדש אותו עיצב אדם טיהני – שעיצב במקביל לרשת גם את דן אילת. העיצוב של טיהני שנראה כאילו קיבל השראה מהסרט ביטלג'וס נותר במקומו, לא הוחלף אך גם לא חודש ולכן המצב קצת מוזנח.

מאז פתיחתו אירח המלון כמה דמויות ואירועים היסטוריים: חוץ מצ'יצ'ולינה, התארחו כאן בהמשך להסכמי קמפ-דיוויד משלחות מצריות שדנו עם נציגי ישראל על הסכמים בתחום התחבורה היבשתית, האווירית והימית. בהמשך התקיימו בין המשלחות דיונים בנושא האוטונומיה לפלסטינים. הסכם התחבורה נחתם במרץ 1980, אך בנושא האוטונומיה לא הגיעו הצדדים לפתרון ואת התוצאה אנחנו לא מצליחים לעכל עד היום.

.

1980: המלון על רקע מסגד חסן בק (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

.

מספר האדריכל גדי הלר, שעבד במשך כמעט יובל שנים במשרד רכטר אדריכלים וליווה את תכנון והקמת המלון:

.

(1) קבלת העבודה

"הפרויקט נבע מהחלטה של קבוצת יזמים יהודים מגרמניה שבראשם עמד איש העסקים איגנץ בוביס, שרצו לפתוח רשת בתי מלון בישראל. בהתחלה דברו על שלושה בתי מלון – אחד בתל אביב, שני באילת ושלישי בנהריה. באותה תקופה היתה מדיניות כלכלית בגרמניה שעודדה השקעות במדינות מתפתחות, אך החוק הגרמני עמד לפקוע והגרמנים רצו להזדרז ולנצל את ההזדמנות. באותו זמן הייתי ראש צוות תכנון חוף תל אביב. זה היה פרויקט שזכו בו כמה משרדי אדריכלי; כל משרד זכה בקטע אחר מהחוף, אך הם החליטו להתאחד ולהקים שותפות במיוחד לפרויקט ואני ניהלתי אותו. המשרד המשותף היה במקום שהיה שייך לרכטר במרתף בניין ברחוב דוד המלך 20. יעקב רכטר היה היותר דומיננטי בפרויקט החוף ואותם יהודים גרמנים ביקשו להקים מלון חדש על החוף ולכן הוא ראה את הקשר בין העבודות וב-1971 יעקב ביקש ממני לעבור למשרדו ולתכנן את המלון. ביקור יש משהו ביזארי בעיצוב של מלונות דן, חוסר טעם הזוי. דוקא הרשת בה פעם אחד מהמעצבים היותר מוצלחים שפעלו כאן – היינץ פנחל, דווקא היא לא מצליחה להתמודד עם המורשת ונגררת לאופנות חולפות שלא מחזיקות שנה-שנתיים ונראות מביכות. כך ארע בדן פנורמה חיפה וכך גם ארע בדן פנורמה תל אביב – בשניהם יש ערבוביה של עיצוב שאינו תואם לאדריכלות, תוך שילוב אלמנטים מכל מיני תקופות.

.

(2) מלון ב-42 יום

"המלון תוכנן להכיל 504 חדרים ובגלל הלחץ של פקיעת החוק נדרשנו להגיש תכניות לעירייה תוך 42 יום. ויותר מזה, החוק הגרמני דרש גם להביא הוכחות שהעבודות באתר הבנייה החלו, אז עוד לפני שהעירייה אישרה את התכניות אז החלו עבודות באתר. לפני שעבדתי על פרויקט החוף סיימתי את הלימודים בטכניון, כך כשיעקב קיבל אותי לעבודה לא בניתי עדיין בניין ובטח לא בית מלון כזה גדול. אמרתי את זה ליעקב אבל הוא אמר שאין בעיה ונתן לי שרטטת צעירה ועשינו את זה.

.

(3) חלוקת העבודה

"יעקב רכטר היה ארכיטקט גדול ומנוסה ועשה הרבה מאד דברים לבד, אבל כשהוא ראה שמישהו מוכן ויכול לקחת על עצמו את העבודה אז הוא היה מתיר את הרצועה ומאפשר לו להשתתף בתכנון, היו לו הרי עוד עבודות והיה לחץ. את הסכימה למלון בנה יעקב והוא גם הכין את הסקיצות הראשונות. את הפתרון הוא פתר, אך את הפרויקט אני עשיתי, כשהקונסטרוקטור של הבניין היה מיכה פרי [בעלה של טוטי – אחותו של יעקב רכטר, מ"י] שהיה שותף במשרד.

.

1971: דגם של בניין המלון (צילום: קרן אור, באדיבות רכטר אדריכלים)

.

1979: מבט מלמטה (באדיבות רכטר אדריכלים)

.

1979: לכל החדרים מרפסת עם נוף לים (באדיבות רכטר אדריכלים)

.

(3) הכיכר "התוססת" 

"כשיעקב תכנן את מלון הילטון תל אביב זה היה המלון הראשון שהוא תכנן ולכן החליט בו 'ללכת לפי הספר' עד הסוף, מה שלא קרה במקרה לדוגמה של דן פנורמה. הבניין תוכנן להיות החזית הצפונית של פרויקט מנשייה, כשלפניו תוכננה ככר שאמורה היתה להיות הקצה של שדרות רוטשילד. שדרות רוטשילד נגמרות ברחוב הרצל, ובסוף שנות ה-60 עיריית תל אביב רצתה להמשיך את השדרה דרך נווה צדק עד הים, וכאן היא אמורה היתה להסתיים בככר גדולה שתתרומם לגובה של ששה מטרים מעל מפלס הרחוב. בגלל האילוץ הזה ובגלל שטח המגרש הקטן יחסית, לא מיקמנו את המטבחים במפלס של החדר אוכל, אלא פיצלנו אותם בין קומת הקרקע ובין הקומה הראשונה, כך שנעשתה אקרובטיקה בתכנון. את המסעדה והבר של המלון תכננו בקומה השלישית כדי שניתן יהיה לפתוח אותם ישירות אל הככר ולהוציא שולחנות וכיסאות החוצה. המחשבה היתה שהמקום יהיה תוסס ולכן רצינו לחבר בין הככר ובין האלמנטים הציבוריים של המלון. הככר נבנתה אבל בסוף היא לא חוברה לשדרות רוטשילד וכך נותרה המסעדה של המלון בקומה השלישית בלי להתחבר לכלום.

.

(4) רחוב הירקון 

"על רחוב הירקון חשבנו כרחוב מסחרי מפותח. הכוונה של העירייה היתה להפוך את האזור שעד אז היה הקצה של העיר למע"ר ולמקום של מסחר ובילוי. על פי תכנית העירייה היו אמורים לקום כאןן בין השאר בניין העירייה ובתי המשפט. זו היתה תכנית שכל החלקים שלה זלגו לאט החוצה ונעלמו, אבל בזמן התכנון של המלון עוד חשבנו שכאן הולך להיות המרכז הבא. לכן בקומת הקרקע של המלון תכננו שדרת חנויות עם חזית לרחוב הירקון. גם לבריכה תכננו כניסה עם מדרגות וחדר לשומר מכיוון רחוב הירקון, כך שאפשר יהיה לפתוח אותה לציבור בתשלום, מבלי שהם יכנסו לבריכה דרך הלובי, ולמלון תהיה הכנסה נוספת.

.

(5) הבנייה

"הקרבה של המגרש לים גרמה לכך שמי התהום היו גבוהים. לכן, היתה החלטה לא לחפור מרתף ובשטח שבין קומת הקרקע והקומה השלישית של המפגש עם הככר נדרשנו לארגן את כל שטחי השירות כמו חדרי מכונות, אחסנה, מטבח ולוגיסטיקה. אבל בסופו של דבר נאלצנו לחפור בכל זאת לעומק של 1.4 מטר כדי להכניס חדר מכונות למיזוג אוויר. היו שם מי תהום ובזמנו לא היו כל כך מנוסים בהתמודדות עם מי תהום, עם משאבות שאבו את המים כל הזמן ובמקביל יצקו בטון בתוך המים וזה עיכב את הבנייה. שלד הבניין נבנה באמצעות תבניות בטון מתרוממות, כלומר, הציבו תבניות ויצקו אליהן את הבטון ולאחר שסיימו העלו את התבניות לקומה הבאה והמשיכו ביציקה. זה היה מבצע מעניין שתוכנן בשיתוף חברת הנדסה צרפתית שיעקב היה נוסע לעבוד איתם מידי פעם לכמה ימים. הוא סיפר שבמהלך היום הם היו עובדים עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, ואז בבוקר כשהם חזרו לעבודה היו מחכות להם כל התכניות משורטטות, אחרי שבמהלך הלילה היתה עובדת משמרת שדאגה לשרטט את כל הסקיצות שהוכנו ביום הקודם.

מספרת תמי פורת, בתו של המהנדס מיכה פרי (שהיה שותפו וגיסו של האדריכל יעקב רכטר): "בזמנו, כשבנו את הבניין, סגרו ללילה את כביש חיפה והעבירו את הקורות בטון מחיפה לתל אביב. לפנות בוקר נסעתי עם אבא שלי לראות איך מרכיבים את הקורות על העמודים. הוא היה כל כך גאה בהצלחה הנדסית – גאונית בעיני כולם – ליצור אולם הכי רחב ידיים לאותה תקופה ללא אף מחיצה או עמוד תמיכה בפנים. מהנדס, לפני עידן המחשבים, אחראי על תשובות הנדסיות לכל הגאונות והדמיון של גיסו יעקב רכטר. עבודה משותפת".

.

(6) כוכבים

"היזמים לא ידעו באיזו רמה היה המלון. היתה בדיקה כלכלית ביחס שבין שטחי חדרי האירוח לשטחי שירות והגיעו למסקנה שהם רוצים יחס של 20% שטחי שירות לעומת 80% שטחי חדרים. המלון נבנה בתקציב לא גדול, אך הקפידו על היחס הכלכלי וצמצמו שטחי מסדרונות והכל תוכנן במידות מינימליות. בכל מקרה, רצינו ששטח החדרים יהיה מותאם לרמה של חמישה כוכבים בזמנו, כדי שאם ירצו לשדרג את המלון בעתיד אז גודל החדרים יאפשר את השדרוג. תכננו את החדרים בגודל 18.5 נטו ללא שטח השירותים והמרפסת, עם רוחב מדויק של 3.6 מטרים, הכל היה מדוד.

.

(7) מספר החדרים

"מה שקבע את מספר החדרים בקומה היה התקן של ההסתדרות שקבע שחדרנית מנקה 12 חדרים ביום. לכן, מספר החדרים בקומה הוא בכפולות של 12 ובכל קומה 36 חדרים כך ששלוש חדרניות ינקו כל אחת ביום בדיוק שליש מהכמות בקומה מבלי להסתבך עם ההסתדרות. החדרים עצמם זהים בשטחם וכולם פונים עם מרפסת לכיוון הים. חריגים מכולם הם החדרים שבקצה המערבי שמתחברים לחדרים צמודים באופן שניתן ליצור סוויטות. את המרפסות תכננו עם מעקה זכוכית שהורכב משתי קורות אלומיניום אופקיות שבלטו בקצוות שלהם בכמה סנטימטרים מהקיר, כדי לקבל אפקט קצת יפני, כאילו נעשה כאן שימוש בעץ. כך נוצרו נקודות צל דקות בנוסף על הצל שיצרה המרפסת על החזית.

.

1971: תכנית קומת חדרים טיפוסית (גנזך מינהל הנדסה, עיריית תל אביב-יפו)

.

1971: חתך (גנזך מינהל הנדסה, עיריית תל אביב-יפו)

.

.

(8) הבריכה

"מיקמנו את הבריכה בקומה השנייה. לא היתה לנו ברירה ונאלצנו למקם אותה מצפון למלון, מיקום פחות מוצלח כי המלון עושה עליה צל. אבל כאן לא היתה ברירה בגלל שבחלק הדרומי ששם היה אידיאלי למקם את הבריכה נדרשנו לקשר את המלון עם הכיכר וכל מה שנותר לנו הוא לקונן. בגלל שהבריכה היא בקומה שנייה וחדר האוכל בקומה השלישית, רצינו לחבר בין שני האזורים. לכן תכננו טראסות ברוחב של 2 מטרים, כך שיוכלו להציב בכל טראסה שולחן, כיסאות ועדיין יהיה מעבר נוח למלצר. את מערכת המדרגות תכננו כמו תיאטרון רומאי שגולש מחדר האוכל אל הבריכה, כשכל טראסה גבוהה בחצי מטר מהטראסה הצמודה לה, מה שלא דורש התקנת מעקה. הרעיון נראה היה מוצלח, אבל בפועל התברר שהטרחה של המלצרים לעלות ולרדת בטראסות היתה גדולה, זה לא ממש עבד אבל נישאר.

.

1971: המלון לצד המשך שדרות רוטשילד העוברות באמצעות גשר מעל רחוב הירקון ויורדות ישר לחוף. משמאל הטראסות המקשרות בין חדר האוכל והבריכה (גנזך מינהל הנדסה, עיריית תל אביב-יפו)

.

1979: המלתחות בבריכה כשמימין הטראסות המטפסות אל חדר האוכל (באדיבות רכטר אדריכלים)

.

(9) החיפוי

"בגלל שהבניין ניצב על חוף הים והתקציב היה מוגבל, אז לא התאפשר לנו להשתמש בבטון גלוי, ובנוסף ראינו מה עשה הים לכל הבתים המטויחים. חשבנו שהחומר הכי עמיד הוא פסיפס קרמיקה לא זכוכיתי ובגוון לבן. השתמשנו בחתיכות בגודל של 2 על 2 ס"מ שהגיעו בפלטות של 30 על 30 ס"מ. אנחנו כנראה היינו הראשונים שעשינו בארץ שימוש בסוג כזה של חיפוי, שהפך לחומר מאד פופולרי בגלל עמידותו בפני פגעי הים והמליחות שבאה עם הרוח. ראיתי שלפני כמה זמן משום מה הנהלת המלון בחרה לצבוע אותו בלבן, אולי בגלל שהתחילו ליפול חתיכות וככה לא רואים. אבל באופן עקרוני אחד היתרונות של הפסיפס הוא שהחתיכות מודבקות היטב ואין סיבה שהוא יפול, וגם אם נופלות חתיכות אלה רק חתיכות קטנות ואין סכנה שהן יפגעו ויעשו נזק.

.

1979: חזית הבניין (באדיבות רכטר אדריכלים)

.

(10) עיצוב הפנים

"להערכתי דורה גד היתה לא מעניינת בעיצוב הפנים שלה. לא ראיתי משהו מלהיב אבל היה לה טעם נעים ומאופק. מפעם לפעם היו לה שיגעונות, היא היתה נתפסת למשהו והיה לה נשק והוא הבכי, וידעו כשהיא בוכה אז מוותרים לה. כאן היא נתפסה לנברשת ענק, כבדה ויקרה שהיא רצתה במבואת הכניסה. בלובי היא עשתה על אחד הקירות פסים של לוחות עץ מצופים פלסטיק מבריק בצבעים עזים. היא גם התעקשה על שטיח שהיא עיצבה במיוחד למלון. לעיצוב הלובי נבחר דן בן אמוץ ליצור כמה עבודות. הבחירה בדן בן אמוץ היתה לדעתי של יעקב, כי הם היו חברים מהבוהמה של תל אביב. יעקב גם הגיע לטקס הפרידה מדן. באותן שנים דן עשה תערוכות בגלריות. הוא היה מציג קולז'ים בצורה מאד מוכשרת. דן בא עם רעיון שבלובי יש שני קירות גדולים, קיר אחד פונה לכיוון יפו וקיר שני פונה לכיוון תל אביב, ולכן הוא בחר באלמנטים שהוא מצא בשוק הפשפשים ובכל מיני מקומות כאלה, וסידר אותם כך שהם משקפים על קיר אחד את תל אביב ובאלמנטים אחרים שמשקפים את יפו לקיר השני. בזמנו זה נראה היה מוצלח, הרבה יותר מעבודות אמנות שלא תמיד היו מוסיפות.

"היות ומערכת מיזוג האוויר היה מרוכזת בקומה הטכנית, היה צורך להעביר תעלות  מקומה בצד אחד של הבניין לקומה אחרת בצד השני שם תוכנן חדר האוכל. כך נוצרו התעלות הגדולות שחוצות את השטח שמעל המדרגות ומוסיפות משהו לעיצוב של המקום. דבר נוסף שעיצבתי היה כמה שנים לאחר מכן, לאחר שרשת דן קנתה את המלון: בחזית המלון ובמפלס הקרקע לא תוכננה חנייה, אותה תכננו בעורף המזרחי של המגרש בשתי קומות שעליהן בנו לימים את מרכז הכנסים. בחזית המלון היה שטח מעבר למכוניות ואוטובוסים. פתאום החלו להחנות שם ונוצרה הרגשה לא טובה עם המקום. אז עשינו מזרקה והצענו את הקיר הזה שאותו עיצבנו כך שלא יגיע עד התקרה והאותיות יחתכו באוויר, נלחמתי על שזה יצא כך.

.

1979: בלובי עם העיצוב של דורה גד (באדיבות רכטר אדריכלים)

.

1979: בלובי עם העיצוב של דורה גד (באדיבות רכטר אדריכלים)

.

.

(11) דן

"רשת מלונות דן קנתה מציאה פראית. בתחשיב פשוט עלות הקמת חדר במלון היתה שווה ל-100 אלף דולר, ויוצא שעלות הקמת המלון היתה כ-50 מיליון דולר. אבל המלון לא הצליח ואז מלונות דן קנו אותו ב-10.5 מיליון דולר. בהתחלה הם הבינו שלא יצליחו להגיע לתפוסה מלאה של החדרים, אז בכמה קומות הם שיכנו את המשרדים שלהם. אחרי כמה שנים המלון הצליח והם הוציאו את המשרדים והחזירו את החדרים.

.

(12) מרכז הכנסים

"הסתבר שחלק גדול מההכנסות של מלונות הם אולמות כנסים. כשהיה משבר התיירות בגלל האינתיפאדה השנייה והמלונות היו ריקים, הילטון תל אביב נותר גם הוא עם תפוסה חלשה ומה שהציל אותו היו אלה אולמות האירועים. יש להילטון גם מכבסה גדולה שנתנה שירות לכל מלונות החוף וכך הם יצרו מקור הכנסה נוסף. במלונאות יש כלל אצבע שקו המעבר בין מלון מרוויח למלון מפסיד הוא התפוסה של 60%. לכן במלונות דן בחרו להקים את מרכז הכנסים בשטח שמעל החניון ועם כניסה נפרדת שגם אותו אנחנו תכננו.

.

.

1971:חזית צפונית (גנזך מינהל הנדסה, עיריית תל אביב-יפו)

.

1971: חזית דרומית עם כניסה ראשית (גנזך מינהל הנדסה, עיריית תל אביב-יפו)

.

קטע מהחזית ובו בולטת סדרתיות מעקות המרפסות (גנזך מינהל הנדסה, עיריית תל אביב-יפו)

.

.

1980

.

1980

.

1980

.

1980

.

1980

.

.

דלפק הקבלה

.

מעבר המשמש להמתנה לצד הכניסה ומקשר אל אזור חנויות שכיום לא משמש עוד למסחר

.

החנויות ריקות: לכל חנות חזית כפולה: אחת לכיוון המלון ושנייה לכיוון הרחוב, היות והאדריכלים שיערו שרחוב הריקון יהפוך לרחוב מסחרי ותוסס

.

אולם מבואה אינטימי מצוי לצד הכניסה ובו עיטורי תקרה וקירות מפסיפס קרמיקה על רקע טיח בעיבוד גס

.

הגוונים האלה אופייניים למעצבת הפנים דורה גד שהעדיפה לעשות שימוש בצבעי מדבר

.

פסיפס

.

בקומת הביניים, מבין שלוש הקומות הציבוריות במלון, מצוי הלובי: גשר מקשר בין המעליות והמדרגות הרחבות ובין אולם הלובי הפונה לים ולבריכה

.

מהגשר ניתן להשקיף למטה אל אולם המבואה למלון

.

מבט אל הכניסה

.

שני עמודים גדולים חוצים את כל גובה אולם המבואה

.

בכניסה ללובי תלויה עבודה שיצר דן בן אמוץ בהזמנת מעצבת הפנים דורה גד: במקור העבודה היתה תלויה בהמשך הלובי על קיר שפנה לכיוון תל אביב ולכן הפריטים כאן מתייחסים לתל אביב, קיר נוסף ונגדי (שנותר במקומו) – פנה לכיוון יפו והכיל פריטים המתייחסים ליפו

.

העבודה מורכבת מאוסף פרטים ביתיים: תמונות, שעון, משקופים, דלתות, מנעולים, תיבות וכו'

.

תויות של בקבוקי יין כרמל מזרחי

.

שנה טובה

.

לוחית קטנה מציינת את דן בן אמוץ

.

הלובי במבט ממרפסת קטנה הממוקמת בקומה השלישית ומשקיפה

.

מבט על המרפסת מתוך הלובי

.

העמודים הנושאים את הבניין חוצים את האולם

.

גופי התאורה כמו גם הריהוט והעיצוב כולו הם חסרי נוכחות מקומית, גלובליות סתמית

.

חלק נוסף בעבודה של דן בן אמוץ תלוי על חדר היוצא מהלובי ובמרכזו שולחן ביליארד. העבודה הזו בשונה מהחלק השני של העבודה, מתייחסת ליפו

.

דלתות, מנעולים, פרטי נגרות ופרזול, שלטי רחוב, תריסים

.

רחוב ישראל נג'רה

.

המדרגות הרחבות המקשרות בין שלושת הקומות הציבוריות במלון מוארות באור טבעי ומעליהן תעלות גדולות המזרימות את האוויר מגופי המזגנים המצויים בקומה הטכנית (הרביעית) אל חדר האוכל

.

אור ותעלות

.

1979: בצנרת מיזוג האוויר מעל המדרגות (באדיבות רכטר אדריכלים)

.

מבט מהמדרגות אל הגשר וברקע הכניסה למלון שבקומת הקרקע, וממול קיר אמנות שניצב בקומה השלישית

.

את עבודת הקיר יצר פרלי פלציג ב-1960 עבור חדר האוכל במלון דן, ובשלב מסוים היא הועתקה לכאן

.

אמנות

.

מרפסת בקצה מאפשרת להשקיף על הלובי שבקומה למטה

.

חדר האוכל בקומה השלישית משקיף על הים ועל הבריכה

.

אולם המבואה למרכז הכנסים: מראות ענק

.

אולם הנשפים הגדול

.

חמש המעליות המקשרות בין הקומות מאורגנות בצורת קשת

.

מסדרון בקומה 12: עדיין בעיצוב הכמעט מקורי

.

מסדרון בקומה 8: משופץ

.

בחדר

.

בחדר

.

שריד מהעיצוב המקורי: הדפס של מיכאל ארגוב מ-1979

.

נוף מהחדר: משמאל הדולפינריום הנטוש, רחוב הירקון ומימין הבריכה של מלון דוד אינטרקונטיננטל ומסגד חסן בק

.

המסגד – שריד משכונת מנשייה שנהרסה אחרי מלחמת תש"ח

.

הדולפינריום בתכנון אדריכל נחום זולוטוב

.

בריכת המלון

.

חזיתות מערב ודרום של מלון דוד אינטרקונטיננטל הסמוך בתכנון פייגין אדריכלים

.

בית גאון וחלק מהכיכר שאמורה היתה להיות הסיום של שדרות רוטשילד

★

תודה לאדריכל גדי הלר, לאדריכל אמנון רכטר ולענבל שמעוני

★

★

23 בתי מלון והארחה נוספים שכתבתי עליהם:

.

הגולן טבריה (ל. מצוב ופ. הוכפלד)

המלך דוד ירושלים (אמיל פוכט)

דן אילת (אלברט סגל, גרטנר-גיבור-קומט)

דן פנורמה תל אביב (יעקב רכטר)

הולידיי אין אשקלון (יעקב ואמנון רכטר)

הילטון תל אביב (רכטר-זרחי-פרי)

מלון אלמה (יעקב רכטר, חידוש: רני זיס ואמנון רכטר)

מלון ענבל (יעקב רכטר)

חוות הברון (יהודה פייגין)

מלון ישרוטל אגמים אילת (יהודה יואל ודובי פייגין)

מלון בראשית, מצפה רמון (יהודה יואל ודובי פייגין)

גולדן קראון נצרת (יהודה יואל ודובי פייגין)

נהר הירדן / לאונרדו קלאב טבריה (יהודה פייגין)

מצודת דוד (משה ספדיה)

בית הבראה כנרות / המלך שלמה טבריה (אריה ואלדר שרון)

בית הבראה ארזה (יוסף ברלין)

בית הבראה ביתן אהרן (רודולף טרוסטלר)

אכסניית שלומי (גוגנהיים-בלוך)

אכסניית בית שאן (רכס-אשכול)

אכסניית כרי דשא (אבישי טאוב)

טלטש (ליאופולד קרקואר)

דן כרמל (שמואל וארי רוזוב)

עץ הזית ירושלים (גולדשמידט-ארדיטי-בן נעים)

★

שיר לסיום:

.

★