סיבוב בארמון למשיח בשכונת הבוכרים בירושלים

גם אחוזות הענק החדשות של עשירי הארץ בסביון וקיסריה לא יתחרו עם עודף הקישוטים והממדים המוגזמים, שהשקיעה משפחת יהודיוף בבניין הענק, אותו הם הקימו ב-1910 בשכונת הבוכרים שבירושלים. עד כדי כך היה הבניין יוצא דופן בתחילת המאה הקודמת, שהיו כאלה שתיארו אותו כ"ארמונו של המשיח". אבל לא רק המשיח נמנע ממנו, אלא גם המשפחה לא הצליחה להשתקע בבית שנתפס עד מהרה בידי השלטונות שהתחלפו והזניחו אותו.

כיום משמש הבניין שני מוסדות חינוך חרדיים. החדרים הרבים משמשים לכיתות, חדר מוסיקה, חדרי מורים, ספרייה ועוד. התקרות והמרצפות המצוירות וגם דלתות העץ נותרו במצבן המקורי מבלי שחידשו אותם ב-113 השנים האחרונות.

ועל כך ברשימה זו.

.

2023 (1910)

.

הבניין נמתח לאורך 55 מטרים לצד רחוב עזרא בשכונת הבוכרים

.

בחזית הצד של הבניין הוקמה כניסה מפוארת שהובילה את הדיירים ואורחיהם ישירות אל הקומה העליונה והמפוארת בבניין, כששני גרמי מדרגות מעגליים קישרו בין מפלס הרחוב והקומה העליונה

.

כניסה נוספת נקבעה במרכז החזית ומעליה נקבעה מרפסת. כיום פועלים בבניין שני מוסדות נפרדים לבנות חרדיות והקומות מנותקות זו מזו. בקומה התחתונה חטיבה עליונה ובזו התחתונה יסודי.

.

הבניין כולו בנוי באבן ועשיר בעיטורים בחזיתו

.

מגני דוד היו למוטיב חוזר בעיטורי הבניין – באבן ובמתכת בחזיתות וגם במרצפות בפנים

.

בקומה העליונה והמפוארת פועל בית-ספר יסודי "נתיב בתיה". היות ושתי הכניסות המקוריות לבניין תפוסות ידי בית-הספר השני אז לאלה ישנה כניסה בדופן הצדדית עם מדרגות צרות

.

לצד החזית המערבית יש בור מים גדול המשמש גם כמרפסת כניסה לבניין

.

את המכסה הסוגר על הפתח לבור המים ייצרו בבית חרושת "פעמון" (1989-1929) נוסד בידי האחים בנצינברג.

.

תכנית הקומה העליונה מורכבת ממסדרון רחב שנמתח לכל אורך הבניין, כשמשני צדיו חדרים בממדים שונים שיועדו לצרכים מגוונים

.

הרצפה המקורית מכוסה כיום ברצפת לינוליאום מאוחרת. ציורים מקוריים מעטרים את התקרה וגם את הקירות

.

מגני דוד ופרחים על התקרה

.

ממרכז מגני דוד השתלשלו בעבר מנורות שלא שרדו

.

חלק מהציורים נראים כמו פתחים בגג המתארים שמיים עם צמרות עצים וציפורים. אולי זה עניין של תרבות כי גם היום התקרה של מסעדת סמרקנד בתל אביב מעוטרת בציורים דומים.

.

.

(1) השכונה

מעת לעת עורך אבי בלדי סיורים בשכונת הבוכרים, ואם יש מזל אז גם ניתן להכנס אתו לאותו ארמון ששוכן ברחוב עזרא. זהו הבניין הגדול בשכונה שהשיגה בשעתו שורה ארוכה של יתרונות על פני שאר שכונות העיר המוקדמות שהקימו היהודים מחוץ לחומות העיר העתיקה בסוף המאה ה-19.

תכנית השכונה מורכבת מרשת של רחובות שביחס לאותה התקופה היו חלקם רחבים במיוחד (10.5 מטרים עם מדרכות ברוחב של 1.5 מטר). לאורך הרחובות ניטעו עצים, שבזמן מלחמת העולם הראשונה נגדעו כמעט כולם בידי התורכים. בעלי המגרשים נדרשו גם להקצות שטחים לצרכי ציבור – בעיקר מוסדות חינוך ובתי תפילה. בתי השכונה תוכננו בפאר שהיה גם הוא יוצא דופן לבנייה היהודית בארץ, זאת הודות לבעליהם – בני בוכרה ובעלי הון, שבחרו להגר מארצם אל ארץ-ישראל ובקשו לבנות לעצמם בתי-פאר כדוגמת הבתים שראו בעת שהותם בערי אירופה ורוסיה.

120 שנה לאחר הקמתה נותרה בבסיסה שכונת הבוכרים דומה למצבה המקורי. בשנות ה-80 נעשו ניסיונות לחדש את המרחב הציבורי בשכונה, אך הנכסים הפרטיים נותרו ברובם מוזנחים. שקיעתה של ירושלים אל תוך עוני והזנחה לא פסחו על השכונה שכיום מוקפת כולה וגם היא מאוכלסת כולה באוכלוסייה חרדית, כזו שלא מתאפיינת בשמירה על טיפוח הסביבה. הודות לבנייה המקורית המרשימה בשכונה העליבות אף מודגשת בה יותר ממקומות אחרים. הבתים מכוסים בשכבה עבה של פיח. פה ושם נהרסו מבנים מקוריים ואת מקומם תפסו כאלה חדשים וחסרי ייחוד.

.

פתח מסוגנן לאחד החדרים

.

.

(2) בית יהודיוף

מהארמונות הגדולים בשכונה ובכלל בארץ הוא בית יהודיוף שלפנינו. את הקמתו יזם אלישע יהודיוף, אלא שהמבנה עמד ריק בשנותיו הראשונות ועד מהרה נתפס בידי הצבא התורכי שהקים בו מפקדה. עם הסתלקות התורכים עבר הבית לידי הצבא הבריטי ולאחר הקמת המדינה עבר לידיהם של מוסדות חינוך חרדיים.

לבד מקומת מרתף כולל הבניין זוג קומות ששטח כל אחת מהן מגיע ל-1,090 מ"ר. בשונה מבתי החצר הנפוצים אז, תוכנן כמבנה תיבתי פשוט. ההשקעה בו היא בעיצוב החזיתות הגדושות בעיטורי אבן – גיאומטריים וסמליים, כשצורת המגן דוד חוזרת ומופיעה אינספור פעמים (מגני דוד הופיעו כעיטור גם בבניינים רבים אחרים בשכונה).

אדריכל המבנה אינו ידוע. הודות לדימיון למבנים שונים באיטליה מהמאה ה-17 והשימוש בחומרי בניין שמקורם בארץ-המגף העלה השערה האדריכל והיסטוריון האדריכלות דוד קרויאנקר כי את התכניות לבית יהודיוף ערך אדריכל איטלקי.

.

1924: מראה שכונת הבוכרים ובמרכז בולט בית יהודיוף (צילום: משה בן דוד, ישראל נגלית לעין, יד יצחק בן צבי)

.

.

בחזית הבניין בולטים הפתחים הגבוהים שמופיעים בקצב קבוע ומודגשים בקשתות ובעיטורים המקיפים אותם, כולם מאבן. במרכז החזית נקבעה אמנם כניסה בולטת, אלא שהכניסה המפוארת מקשרת אל הקומה העליונה וזו נקבעה בחזית הצד הצרה הפונה לחצר שממזרח לבניין. כאן יצר האדריכל שני גרמי מדרגות מעוגלים ופורמאלים, שעם חנוכתם הפכו תפאורה לתצלומים רבים, כאלה שתיעדו את בני היישוב כמו גם אישיים ידועים שביקרו כאן – החל ממנהיגי היישוב העברי ועד אנשי ממשל וצבא בריטיים ובהם הנציב העליון וגנרל אדמונד אלנבי.

כיום פועל בכל אחת מקומות הבניין בית-ספר נפרד. לא התאפשר לי לבקר בקומה התחתונה, אלא רק בזו העליונה. תכנית הקומה מתבססת על מסדרון ברוחב של שלושה מטרים הנמתח לכל אורך הקומה, 55 מטרים. משני צדי המסדרון מאורגנים בשני טורים חדרים בעלי תקרה גבוהה (5 מטרים) ובממדים שונים שיועדו לצרכים מגוונים.

החדרים מתאפיינים בגדלים שונים וגם במרצפות מעוטרות כמו גם תנור חימום מקורי שנבנה בפינת החדר. אולם אחד שימש כבית כנסת ואולם שני שימש כנראה כחדר אוכל שחלקו העליון שהורכב מברזל ולוחות זכוכית (ומגן דוד בראשו) ניתן היה להזזה על מסילות ברזל ושימש בימי חג הסוכות כסוכה.

הציורים שמעטרים את תקרת המסדרון הארוך (נוף, ציפורים, פרחים ומגני דוד), בשילוב מגוון הריצופים המעוטרים בכל אחד מהחדרים מושכים את העין ומפתיעים ברגע הראשון. את הציורים יצר שמואל מלניק (1943-1885), אומן מומחה בתחום שעיטר גם אלמנטים שונים במסגד אל-אקצה וכן תפאורות לתיאטרון ולאופרה. אלא שהתבוננות בכל אותם ציורים שבבית יהודיוף מגלה עד מהרה כי לפנינו מפגן של טעם פשטני בהיקף מוגזם, שאותו הנחיל בעל-בית שביקש להתפאר ביכולותיו הכספיות ובגאוותו היהודית אך לא מקורית ובעלת שאר רוח. אולי זה עניין של תרבות, היות וגם היום התקרה של מסעדת סמרקנד בתל אביב מעוטרת בציורים דומים.

.

.

.

ספריית בית-הספר ממקומת בחדר המפואר ביותר בבניין ששימש כנראה כסלון לאירוח ולבד ממרצפות מצוירות וציורי קיר יש בו גם מחיצה גדולה ומקושתת

.

אולם זה שימש במשך שנים כבית כנסת לתושבי השכונה

.

קשתות אבן מפצלות את האולם לשניים

.

מרצפות מצוירות

.

בפינת החדר, כמו בשאר החדרים ניצב תנור חימום גדול ומקורי שגם בו שולבו ציורים. התנורים כבר אינם פועלים

.

בכל חדר מצויות מרצפות מצוירות שונות

.

החדר משמש למטבחון וחדר הדפסה

.

עיטור מקורי המציג ציטוט מספר תהילים

.

החדרים נצבעו מספר פעמים לאורל השנים, אך הצבעים חסו כאן על ציור נוף בפינת התקרה

.

הפתח הענק נסגר ברבות השנים. מאחוריו אולם גדול ששימש כנראה במקור כחדר אוכל והתהדר בגג נפרד שניתן היה לפתיחה באמצעות מסילות נסתרות וכך היה נפתח החדר לשמיים ובסוכות הונח סכך והפך את האולם לסוכה גדולה

.

אחד החדרים הוא למעשה חדר מדרגות שמוביל מהקומה התחתונה אל גג הבניין

.

חדר המדרגות (כיום יש נתק בין הקומות)

.

בקצה העליון של חדר המדרגות

.

הגג הענק מתפרס על פני 1,090 מ"ר ובולט בו גגון פירמידת זכוכית שהיה נע על מסילות לצורך פתיחת תקרת האולם שבקומה העליונה בעיקר לצורך הפיכתו לסוכה

.

גג הבניין כוסה ביריעות איטום שמסתירות את המסילות שעליהן נע הגגון

.

גם כאן בנקודה הגבוהה ביותר בבניין שולב מגן דוד

.

בגג מצויים עיטורי האבן המקוריים שעיטרו את קצות גג הבניין

.

סורגי הגג המקוריים

.

מבט אל החצר שממזרח לבניין ובה המדרגות המעוגלות והראשיות לקומה העליונה. כיום זו חצר לתלמידות הקומה התחתונה

.

1920: קצינים יהודים מהצבא הבריטי בערב פסח על המדרגות בכניסה לבניין (אוסף יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית, ישראל נגלית לעין, יד יצחק בן צבי)

.

1918: גנרל אלנבי מצדיע למרגלות המדרגות, מאחור יורדים חיים ויצמן ורונלד סטורס מושל ירושלים (ישראל נגלית לעין, יד יצחק בן צבי)

.

בחצר שממערב לבניין מצוי בור מים וגם שרידיו של מבנה אבן עתיק שהגג שלו משולב בחצר בית-הספר היסודי לבנות שבקומה העליונה בבית יהודיוף

.

המרצפות השונות המופיעות בכל אחד מהחדרים הם נושא מרכזי בבניין

.

אבן ורדרדה

.

חדר מוסיקה

.

האולם המקורי היה רחב בהרבה, אך הפתחים המקושתים נאטמו ופיצלו את האולם לשניים

.

כתה

.

הריצוף המרשים ביותר הוא זה של מגני דוד כחולים

.

מותר דרוך על מגני דוד?

.

הכתה

..

בפינה ניצב תנור חימום מקורי שאותו כיסו בצבע לבן

.

עיטורים חדשים שיצרה המורה לתלמידות, אבל החלקים העליונים של החלונות הם מקוריים.

★