האם הצליינים שמגיעים לנצרת חוטפים הלם כשהם מגלים שאין כאן כפר שקט ופסטורלי, עם מעיין ובתי אבן קטנים ובמרכז כנסיה עתיקה? במקום הפנטזיה התנ"כית הם מגלים עיר מכוערת שנתקעה בין הכיסאות. הכוונה לכיסאות: התכנון האורגני שהיה נהוג ביישובים המקומיים ולעומתו התכנון המודרני המערבי. הנצרתים וגם מדינת ישראל דאגו למנוע מהמודרניזציה להשתלט להם על העיר וכך נוצר הנוף העירוני הנצרתי. פרופ' ראסם חמייסי מהחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת חיפה חוקר וכותב על כך כבר שנים.
מלון גולדן קראון אותו תכנן משרד פייגין אדריכלים, הוקם בסמוך ל"הר הקפיצה", אזור חדש ובתולי בעיר. האזור משלב מגורים, תעסוקה ומלונאות שנבנו בשני העשורים האחרונים עם ניסיון ליצור שפה מודרנית חדשה. אם תנחתו כאן בלי לדעת באיזו עיר אתם ובלי להציץ בנוף העמק הנפרס למרגלות האזור, לא בטוח שתצליחו לגלות היכן אתם: ירושלים, כרמיאל, יקנעם, בית שמש. אבן ירושלמית, קירות מסך זכוכית, מעקות ברזל, אין אפילו שמות לרחובות. כל מקום ושומקום.
ועל כך ברשימה זו.
.

המסדרון המקשר בין אגף החדרים והאירוח ובין אגף אולמות הכנסים (המשך למעבר המקשר את שני אגפי החדרים עם הלובי וחדר האוכל
.
(1) ביקור
אזהרה: המיקום של המלון לא משהו. יש אמנם נוף מרהיב לכיוון עמק יזרעאל מחדרי האירוח ומכיוון השטחים הציבוריים, אך המלון מרוחק מהעיר העתיקה ומכל אתרי הביקור האחרים בנצרת. בנוסף, הרמקולים של המואזין נפתחים כל כמה שעות והיללות עולות השמימה ולא מרפות. חוץ מהמואזין האזור שקט ונוף העמק המוריק מרגיע.
הדגשת המלון בנוף היא בעיקר הודות לחזיתו המוארכת המדגישה את היותו בית מלון. המבנה מתנשא בסך הכל לגובה של שבע קומות, תוך שהוא מנצל את השיפוע הקיים בטופוגרפיה הטבעית. מגדל תצפית מתנשא בחלקו המערבי, במנותק מהבניין ונראה כמו מגדל מואזין. כשמתקרבים למגדל מבינים שהוא בסך הכל אטרקציה לא מוצלחת של המלון. המגדל נעול ואין אליו כניסה.
תכנית המלון היא בצורת האות ח', הסוגרת על ברכת שחיה פתוחה לשמיים. 245 חדרי המלון מתחלקים בין שלושת האגפים. שתי הדפנות הקיצוניות משמשות כאגפי חדרי אירוח והדופן המרכזית משמשת רק בשתי הקומות העליונות למגורים (שתי קומות אלה בנסיגה מקו החזית הפונה לרחוב ולכן נראה המלון מהרחוב רק בן קומה אחת. מתחת לשתי קומות חדרי האירוח יש ציר תנועה מרכזי בבניין, המקשר בין שתי הזרועות, ובהמשכו המערבי מקשר גם לאגף אולמות הכנסים והאירועים. בדופן המרכזית ממוקם גם הלובי ומתחתיו חדר האוכל – המשקיפים שניהם אל נוף העמק. הם אינם נפרדים וסגורים באולמות, אלא פתוחים אחד לשני ולכן אינם מפצלים את הבניין לחלקים נפרדים, אלא יוצרים חלל אחד גדול ונותנים תחושה טובה של פתיחות וקשר. למרות הקישוריות בין הייעודים השונים, אין רעש הודות לתכנון וביצוע אקוסטי טוב. בקיצור: מלון עם תכנית פשוטה, נוח וקל להתמצאות.
עיצוב המלון מתייחס למלוכה צרפתית ואנגלית מתקופה אחרת. לדברי האדריכלים כפי שמופיעים באתר שלהם, ההשראה באה דווקא מהאופי המקומי של נצרת ומייצג את "רוח המקום". עיצוב תקרת הלובי הגבוהה היא אחד המרכיבים הבולטים והמרשימים בעיצוב הפנים. את ההשראה לעיצובה מציינים האדריכלים כי באה מ"כנסייה, מנזר, בזיליקה או מסגד".
עיצוב השילוט והריהוט הם המרכיבים העיקריים בעיצוב הזה. בכניסה ללובי יש שלט שמציין "חצר המלוכה". חדר האוכל נקרא "מסעדת שולחן המלכים", אך לא ראיתי שולחן מיוחד, אין מלכים וגם האוכל הוא אוכל מלונות סתמי. בהמשך, לאולמות האירועים דלתות כמו של מצודות ולכל אולם שם אחר: "אולם המלך לואי ה-15", "אולם המלך לואי ה-16", "אולם המלך הנרי" וגם "אולם המלך ארתור". באותה השראה נקרא גם חדר משחקים לילדים "מועדון הנסיך הקטן". יש כמה חנויות ובחזית אחת מהן הוציאו ויטרינה עם צלב ענק וכל מיני לוחיות כסף עם תמונות של ישו, אמא שלו ועוד כל מיני חברים עם פרצוף תמים.
.

בלובי: הנוף
.
(2) אדריכלות
מאז שנות ה-70 חל שינוי בתכנון בתי מלון בישראל, אחד מהמייצגים המובהקים של השינוי הוא האדריכל יהודה פייגין, העומד בראש משרד פייגין אדריכלים. מדובר במשרד המוביל בישראל בתכנון בתי מלון שבין השאר תכנן את המלון הזה. התכנון בוצע בין השנים 1997-1994 והביצוע התחיל מיד והושלם ב-1999. חלק גדול מהמלונות שנבנים בשנים האחרונות בישראל, הם תוצר של תכניות שיצאו ממשרדם של הפייגינים. הודות לכך, לא ניתן להבין מהי מלונאות ישראלית עכשווית מבלי להכיר אותם.
האחיזה של המשרד בתחום תכנון בתי המלון הופכת אותם לווירטואוזים בתחום, אך מצד שני יוצרת אחידות מחשבתית ויצירתיות מוגבלת. הדבר מורגש היטב בעיקר כשעוברים ממלון אחד למלון אחר שתכנן המשרד באילת, אך גם בכל שאר חלקי הארץ. לא משנה אם מדובר במלון יוקרתי כמו "בראשית" במצפה רמון או מלון בינוני בטבריה ונצרת, ידם של הפייגינים מורגשת היטב. למשל, הניתוק של הבניין מסביבתו הקרובה לעומת הקישור לנוף הרחוק. המלונות של הפייגינים הם עולמות שמסתגרים בתוך עצמם. במלון דוד אינטרקונטיננטל בתל אביב הניתוק מהסביבה הקרובה מודגש היטב וכך גם לדוגמה במלונות כמו אגמים באילת ולאונרדו קלאב טבריה. קיים אמנם קישור לנוף מהחדרים ומהשטחים הציבוריים, אך הקשר הוא רק באמצעות המבט. כל יציאה מהמלון היא לא נעימה, כמו יציאה לחדר זבל. המלון מוקף בחלקו הדרומי בשטח טבעי שהיה אפשר לקשר אליו שבילים ואולי גם להעמיד הסבר ושילוט בכניסה לאותו שביל. הניתוק הוא גם מהשכונה עצמה – לא ברור מה יש בה והאם כדאי להסתובב בה. אפשר לתרץ שהסביבה היא סתמית ולא מעניינת, אבל הפייגינים ניתקו גם אינטרקונטיננטל מנווה צדק ואת לאונרדו קלאב משרידי טבריה העתיקה, כך שמדובר בדפוס חוזר. לא רק האדריכלים אחראים לכך, אלא גם בעלי המלון והרשות המקומית. מנותקים. אני יכול לכתוב עוד שעות על בתי המלון של הפייגינים. אני מרותק מהם ואוהב אותם לא פחות מחדרי האוכל שאני מסקר כאן כל הזמן, אבל זה מספיק בינתיים.
.

שילוט בכניסה ללובי
.
(3) תולדות
חודשים ספורים לאחר חנוכת המלון בשנת 2,000 הוא נסגר בפעם הראשונה. האורחים לא הגיעו. במקור נפתח המלון תחת רשת "רנסנס" האמריקאית (כיום לרשת מלון בודד בישראל הממוקם בתל אביב). במסגרת ההכנות לשנת 2,000 השקיעו יזמים וגם המדינה בפיתוח נצרת. יחד עם רנסנס פתחו שתי רשתות נוספות בתי מלון בעיר: מריוט והווארד ג'ונסון. מ-600 חדרים קפץ מספר החדרים בנצרת ל-1,500. המלון העסיק בחודשיו הראשונים 220 עובדים. אך כגודל הציפייה כך האכזבה. מיעוט תיירים הביא לסגירת המלון. תוך חודשים ספורים בלבד נפתח כאמור מחדש, הפעם עם 25 עובדים. תכניות להקמת בתי מלון נוספים בסמוך למלון החדש נגנזו.
הפתיחה המחודשת לא שיפרה את המצב והמלון המשיך לדשדש. בשלב מסוים הפסיק לתפקד כבית מלון הפך למתקן מעצר למהגרים לא חוקיים. לבסוף, נסגר בשנת 2004 למשך שנתיים. ב-2006 נפתח מחדש תחת המותג המקורי "גולדן קראון", המצב השתפר לא מעט בגלל צמיחה בתיירות הפנים הישראלית ובעלי המלון, תושבי נצרת, החליטו להקים מלון נוסף בתוך העיר עצמה.
היום, בביקור קצר, נראה כי המלון מצליח. הוא משלב אירוח של קבוצות צליינים שבאות לבקר בנצרת כחלק ממסלול בארץ הקודש, ולצידם תיירות פנים של יהודים (המלון כשר) וגם ערבים. המחירים סבירים יחסית למחירי המלונות בישראל, אך עדיין גבוהים משמעותית ממלונות טובים יותר באירופה. תחזוקת המלון לוקה בחסר, אם כי נראה שהעובדים התרוצצו בניסיון לטפל בכל בעיה. נראה לי שפשוט ההכשרה שלהם חלשה ודברים שבלטו לי מיד לעין נעלמו מהם (חוסר סדר בשטחים הציבוריים של המלון, נורות שרופות בתאורה, וילונות קרועים לחתיכות, ריהוט שחוק ושבור, קירות שלא טויחו שנים ועוד). בשבילי זו היתה בעיקר חוויה אנתרופולוגית (פחות ביזרית ממה שראיתי בדיוק לפני שנה בטבריה). עוד סיבוב.
.
.
.
.
.

סטף ורטהיימר הקים כמה עשרות מטרים מהמלון בניין המשרת חברות היי-טק: אבן ירושלמית ומסכי זכוכית אטומים (אדריכל: הרי ברנד)
המלון:
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

הבריכה והחצר במרכז המלון 03
.
.
.
.
.
תגובות
נראה כמו שכפול של מלון ירושלמי משנות ה-90
מכוער ובנאלי.
ברגע שמבנה מנותק מהסביבה הוא מאבד כמעט את כל הערך שלו כמקום. ולעזאזל, יש כל כך הרבה סוגים ועיבודים שונים של אבן ירושלמית, למה כולם משתמשים באותו סוג כל כך בנאלי ומעצבן?
אכן דיסנילנד
בכייה לדורות
הגעתי למשפט: "בנוסף, הרמקולים של המואזין נפתחים כל כמה שעות והיללות עולות השמימה ולא מרפות. חוץ מהמואזין האזור שקט ונוף העמק המוריק מרגיע."
נראה לי כי טעית במלה. בוודאי התכוונת לכתוב 'תפילות'.
אודה לך אם תתקן את הטעות… כדי שאוכל להמשיך לקרוא ולהתייחס ברצינות לתוכן המאמר.