סיבוב באכסניית בית שאן ובניסיון הנפל לחדש את שרידי העיר הערבית

קל לראות שהאדריכל שתכנן את בניין בית הארחה של בית שאן אוהב אבן. זו אחת האכסניות המצליחות ביותר של רשת אנ"א והמקום שוקק חיים.

לעומת האכסניה המטופחת והמוצלחת, מהעבר השני של הכביש מופיעה בית שאן בשיא עליבותה. שטחים מתים, מבנים נטושים וחלקם הרוסים ואלה שמאוכלסים בנויים טלאי על טלאי. בשנים האחרונות בסיוע ממשלתי אגרסיבי היה (ועדיין) ניסיון לפתח את מה שנותר מהכפר הערבי ששכן כאן עד 1948. העבודה הופקדה בידיים של אדריכל שעשה כל טעות אפשרית. נוסף לכך ביצוע ברמה ירודה וכל ההשקעה ירדה לטמיון. בכלל, בבית שאן יש אווירה המייצגת תפיסה שמה שיש מתחת לאדמה חשוב יותר ממה שיש מעליה – תושבי העיר. הרעיון הזה לא עומד במבחן, ולמרות כל המאמצים (והיו הרבה כאלה) מה שיש מתחת לאדמה לא מצליח להתרומם. ועל כך ברשימה זו.

.

החצר הפנימית בבניין הסראייה היתה ההשראה לעיצוב האכסניה

.

(1) סיפור רע: בית שאן ותיירות

מערכת היחסים של בית שאן עם תיירות היא ככל הנראה הכי לא נכונה שקיימת בתחום. למעשה אין כאן יחסים, אלא נתק מוחלט בין הצדדים. בקצה הצפוני של העיר ממוקם הגן הלאומי לעתיקות בית שאן. למרות ההשקעות האדירות בו, הוא לא מצליח להכנס לרשימת עשרת האתרים המבוקרים בישראל. לדעתי הוא כישלון אחד גדול שאף אחד לא עצר לבדוק. הכניסה אליו סמוכה למרכז המסחרי הראשי של העיר, אך מקבלי ההחלטות לאורך השנים דאגו להרחיק בין השניים ככל הניתן. בנוסף, קבעו באופן מבלבל שהכניסה היא בכלל מכביש 90 (מחוץ לעיר), שם יחנו המבקרים את רכביהם או ירדו מהאוטובוס, ואל הגן הלאומי יגיעו ברכבת קטנה. ככה ציפו לחזק את מתחם הסראייה עם "קניון בנימין" – שני פרויקטי נפל בכל היבט: מסחרי, עירוני, תיירותי, תחבורתי וחברתי.

בית שאן מוקפת בעשרות מעיינות, אבל אף אחד מהם לא נמצא בתוך העיר. אפשר לדמיין איך היתה נראית בית שאן אם במרכז שלה היה מעיין אחד שהיה נשאר טבעי או מפותח והיה מוקד מרכזי בעיר. מה זה היה עושה לתדמית ולחברה בעיר? אבל בבית שאן אין מעיין, וגם העתיקות נמצאות מחוץ לעיר. בית שאן נותרה אוסף של שיכונים ובתי "בנה ביתך" שלהיבט האסתטי שלהם מיותר להתייחס.

גם את האכסניה בחרו למקם במנותק מהעיר. הניחו אותה על כביש 90. יש אמנם שכונה של וילות מאחוריה, אבל בחלק הזה הכל מסתגר בעצמו ומנותק. האכסניה מוקפת בשטחים פתוחים ולא מפותחים או טבעיים. הריקנות הזו מדגישה את האווירה הכללית של בית שאן, בדיוק כמו שלד המפעל הנטוש שניצב בקצה השני של העיר ומקבל את פני הבאים מעמק יזרעאל. כשעמדתי מול אותם שטחים שאלתי את עצמי מדוע לא בחרו להציב את האכסניה צמוד או בתוך המרכז העירוני או אפילו באתר העתיקות? האתר הזה לא כזה קדוש והוא לא כזה מוצלח, ולא צריך למנוע כל נגיעה בו. לבית שאן יש מרכז מסחרי גדול יחסית ומגוון והאכסניה יכלה היתה לתרום לו והוא יכול היה לתרום לה. כבר כמה שנים בכניסה למרכז יש שלט שמכריז על שיפוץ וחידוש אך המרכז תקוע. בתמורה בנו מחוץ לעיר את מרכז צים, כנראה כדי לתת מכת מוות לעסקים המקומיים.

אבל יש נקודת אור! לפני שבועות ספורים נפתחה חמש דקות הליכה מהאכסניה, מול בניין הסראייה, במקום בולט וכחלק בלתי נפרד מהעיר מסעדת רוזליה – צמחונית חדשה. את המסעדה פתחו שתי שותפות שבאו מהקיבוצים באזור והיא נקראת על שם הסבתא של כל אחת מהשותפות. שתי הסבתות חלקו שם משותף ועכשיו הנכדות חולקות עסק. המקום נחמד ויפה. הרבה כוונות טובות, המלצריות חמודות אבל תודעת השירות מוגבלת. הילה קוראת לזה מסעדות פריפריה, אבל לפעמים אפשר למצוא בהן פנינים של ממש. הניוקי בפרג הוא הברקה אבל לא מתחרה עם הניוקי במסעדות בתל אביב. הפיצה היתה מגה-סתמית, לעומת הרעש שהן עושות בפייסבוק לא ציפיתי שיזרקו לי כזו פיצה על השולחן ולכן הרגשתי החמצה לא מבוטלת. בתל אביב הייתי מחזיר את המנות למטבח אבל פה העדפתי לשתוק כי לא ראיתי באותה שעה סיכוי לתיקון. אחר כך חשבתי שאולי בגלל שהמקום רק נפתח ואולי ישנם קשיי הסתגלות, אתן להן צ'אנס ואחזור בביקור הבא באזור.

בינתיים בבניין הסראייה היה אירוע במסגרתו פתחו כמה נשים מקומיות שולחן ומכרו אוכל בייתי שנראה היה מצוין. אבל כבר אכלתי. את האנשים מהאכסניה האירוע לא עניין כי לא מצאתי כאן אף אחד חוץ ממוכרות האוכל וכמה נגנים שהתכוננו לעלות לבמה ולנגן לעצמם. רחבת פעילות לילדים היתה מלאה בילדים מקומיים. וכאן למדתי פרק באדריכלות נוף: סביבת הסראייה עברה בשנים האחרונות פיתוח משמעותי. לא אתייחס כאן לתכנון הגרוע כי האדריכל שתכנן את זה מת השבוע. אבל כן אתייחס לפרט קטן: הונדליזם מטורף והכל כמעט הרוס. בשביל הראשי שמקשר בין הסראייה ובין הגן הלאומי יש שדרה של סככות ועצים. לאחרונה הגיע מישהו והרס חלק מהסככות וגם עקר עצים. העצים שכבו על השביל וחסמו אותו ושמתי לב שהחלק התחתון של העצים, באזור השורשים, עטוף בשק. אחד התושבים שצעד בשביל שם לב שעצרתי והתבוננתי בשק. הוא עצר והסביר לי שאת הונדליזם ביצעו לפני כמה לילות והוא התריע בעירייה אבל לא עשו כלום וכך ההרס נותר במקומו. בעניין השקים: מעשה הונדליזם חשף את העובדה שקבלן הביצוע ששתל את העצים לפני כמה שנים, לא טרח להסיר את השקים שעטפו את השורשים והגנו עליהם במעבר מהמשתלה לכאן. בגלל השקים השורשים היו כלואים ולכן כל העצים בשדרה לא התפתחו למרות ההשקעה בהשקיה. עכשיו לפחות נפתרה התעלומה. הכל תקוע.

.

האגף העגול ב"אכסניה ובית הארחה"

.

(2) בניין האכסניה

אחד הבניינים היותר מתוחזקים ושלימים בבית שאן הוא בניין האכסניה. חוץ ממנה רוב בתי העיר הם אוסף טלאים, מבנים מיושנים ומוזנחים או מבנים חדשים ומוזנחים. אני לרוב מגיע לאזור מככביש 71 ושער הכניסה לעיר הוא שלד המפעל הלא גמור והנטוש – שריד לקומבינה שהצליחה להוציא מהמדינה הרבה מאד כסף, אך הותירה את בית שאן בלי מפעל ובלי מקומות עבודה. המפעל העניק לעיר "שער" שמייצג את מצבה. העסק תקוע.

האכסניה היא מקום תוסס ופעיל. כל הזמן יוצאים ונכנסים אליה: ישראלים ותיירים, צעירים ומבוגרים, שמנים ורזים, זוגות ומשפחות. אפילו פתחו בתוכה בית קפה. האכסניה, או בשמה המקביל – בית הארחה, כוללת גם בריכה חצי אולימפית ומגרש ספורט. הרמתי טלפון לאדריכל אלי רכס שקיבל את הפרויקט ועדיין ממשיך ללוות אותו והוא סיפר לי שעכשיו הם ניגשים לתכנן קומה רביעית נוספת לבניין. את ההמלצה לבקר פה קבלתי מערן שסיפר לי שזה המקום הכי קרוב לכל המעיינות השווים באזור. הוא צדק.

האדריכל כאן לא הסתפק בקוביה, אלא דאג לטפל בתשומת לב במסות ובחומרים. לכן, ניסיתי לגלות מי תכנן את הבניין. כמעט במקרה הגעתי לאדריכל יגאל זמר, שהיה אחראי על התכנון במשרד האדריכלים רכס-אשכול, והוא סיפר לי על תהליך העבודה:

.

מיכאל יעקובסון: ממתי הבניין?

יגאל זמר: עבדתי במשרד מ-1994 ועד 2004 וב-2002 הושלמה הבנייה.

מ"י: הבניין מזכיר מבחינת התכנית שלו את בניין הסראייה שנמצא לא רחוק ממנו.

י"ז: נכון. הבניין תוכנן לשלוש קומות כשיש חצר מרכזית הסובבת בחדרים כדוגמת בניין הסראייה, כשהחצר המרכזית יוצרת אוורור של הבניין. אחר הצהריים מגיעה רוח מערבית ועוברת דרך הצמחייה שנשתלה במעבר הרחב המקשר בין החצר ובין הרחוב, ומכניסה אוויר לאכסניה. פה יש לי סיפור קטן: אני יליד בית אלפא, הסמוכה לבית שאן. למדתי בארה"ב וכשחזרתי בסוף שנות השמונים, עבדתי במשרדו של האדריכל אלי רחמימוב. באותו זמן עבדנו שם על תכנית המתאר לבית שאן וכשהגעתי ראיתי שכל הבניינים בתכנית מפנים את הפתחים שלהם לכיוון צפון. שאלתי אותו מאיפה הידע שהרוח באה מהצפון והוא הביא לי תוצאות מתחנה מתאורולוגית. אמרתי לו שגרתי שם וכל הבתים פונים מערבה כדי לקבל את הרוח ואז הבינו ושינו את כל התכנית והפנו את הבתים לכיוון מערב.

מ"י: היות ומדובר באזור עם הרבה אתרים ארכאולוגיים, האם ביצעו חפירה קודם לבנייה?

י"ז: התקיימו חפירות הצלה. כשסיימו אותם ניסיתי לברר מה מצאו ואמרו לי שמצאו בית חווה גדול עם קבר מסודר ובתוכו קילו זהב. הקבר התגלה באזור שבו עכשיו נמצאת שפת הבריכה, כיסו אותו באדמה. זה היה קבר ממאבן בזלת ורציתי שהקבר יהיה חשוף מלמעלה באמצעות תקרת זכוכית, אבל אמרו לי 'השתגעת? יבואו אנשים וימשיכו לחפור פה כדי לחפש אוצרות', אז כיסינו אותו. שאלתי את הארכאולוגים מה היה הרעיון של בית החווה שהם מצאו פה. אז הם ענו לי שלבית היתה מרפסת שפנתה להרי הגלעד. את הרעיון הזה לקחתי גם לאכסניה וגם בה יש מרפסת שאפשר לשבת בה ולהשקיף על הרי הגלעד.

מ"י: איך היה תהליך התכנון?

י"ז: את הבניין המקורי תכננתי לגובה שלוש קומות של חדרים. אנ"א בדקו מה היקף הקהל שצפוי להגיע והגיעו למסקנה שמספיק שתי קומות, אז הורידו לי קומה והבניין נשאר טוב גם ככה. לבסוף גילו שיש דרישה ענקית והוסיפו את הקומה השלישית.

מ"י: באילו חומרים בחרת להשתמש?

י"ז: החומרים הם אותם החומרים ממנה בנויה בית שאן הביזנטית: בזלת ואבן לבנה. מפני בזלת מתחממת, הקפדתי שלא תהיה בזלת באזורים הציבוריים ומיקמתי אותה רק בכרכוב הגג ובבסיס. כשהתחילו לבנות ראיתי שהביאו בזלת נהדרת ששונה מהבזלת המקומית שהיא אפרורית ונקבובית. אז שאלתי את הקבלן מאיפה הוא משיג את הבזלת הזו. הוא ענה לי שאת הבזלת הגיעה מסוריה דרך קבלן מירדן וגם האבן הלבנה הגיעה ממחצבות בירדן. השקיעו בבניין הרבה מאד כסף והביצוע היה לא רע.

.

בחלק אחר של הבניין השילוט הוא "בית הארחה"

.

מ"י: בית שאן העתיקה נחרבה בגלל רעידת אדמה. איך התמודדותם עם הנושא הזה כאן?

י"ז: בית שאן היא המקום הקריטי ביותר בנושא של רעידות אדמה ולכן כמובן שהבניין עומד בפני רעידות אדמה. אפילו בזמן הבנייה התרחשו כמה רעידות אדמה באזור ועובדה שהבניין לא ניזוק ולא נסדק. חילקנו אותו בגלל זה לשלושה גושים כדי למנוע סדקים וביניהם  מיקמנו את תפרי ההתפשטות שיצרנו בטכנולוגיות מתקדמות ויקרות ובעובי של 10 ס"מ. קשה לראות אותם, אבל הם שם בעיקר בסביבה בה מקמנו את המדרגות.

מ"י: שמתי לב שבאגף הדרומי שם ממוקמת המבואה ודלפק הקבלה וגם באגף הצפוני שם ממוקם חדר האוכל, השתמשתם בגג קל שמתרומם מעל לקו הבניין והופך לנקודת ציון בסביבה.

י"ז: היה ויכוח אם הקונסטרוקציה צריכה להיות מעץ או מברזל. התברר שדווקא עץ שעובר טיפול נגד בעירה הוא עמיד יותר לאש, ולכן הוחלט בסוף לבנות את הקונסטרוקציה מעץ. באותה תקופה היו מעט גגות כאלה בארץ ולכן זה הובא מצרפת. בגלל החום הגדול בבית שאן, הכנסנו בדופן הפנימית של גג הפח שכבה של חומר בידוד שמוסתר מן העין. הנושא הזה המשיך להעסיק אותנו גם בתכנון החדרים, שם בדקנו טיח תרמי שהיה אז מוצר חדש ואת הבידוד ביצענו בפנים ולא כפי שהיה מקובל לעשות אותו בחוץ.

מ"י: היה משהו שביצעו נגד רצונך?

י"ז: באולם המעוגל באגף הדרומי שבכניסה לבניין יש ויטראז'ים שנתנו לאחת מתושבי הקיבוצים בסביבה, נראה לי מטירת צבי. לדעתי זה לא נראה טוב, אבל באותו שלב כבר לא הייתי מסוגל להתנגד לזה.

מ"י: המרכיב הבולט ביותר בבניין והוא גם זה שמקבל את פני הבאים הוא שעון שמש. ראיתי באתר שלך שזה תחביב שקרוב ללבך.

י"ז: אני בין היתר מומחה לשעוני שמש. במקור אני פסל. אדריכלות התחלתי בגיל מאוחר. בכל מקום שהייתי, השארתי חלק אמנותי ושם בכניסה קטע החזית בדיוק התאים לשעון שמש. במהלך הבנייה שמתי שם מיכל מעץ וסימנתי את השנתות על הקיר. כשהבניין הושלם בצעתי את השעון בנירוסטה.

מ"י: איפה בנית את שעון השמש האחרון שלך בינתיים?

י"ז: האחרון היה בגן דדו בכפר גבירול שבדרום רחובות. לפניו היה אחד בגן ציבורי בדרך המלכים ברעננה ועוד אחד בבית ספר במיכמורת. יש הרבה שעונים ואני ממשיך. מאדריכלות אני למעשה פרשתי.

.

.

החזית המערבית הפונה לכביש 90 (רק מכוניות לבנות)

.

ארקדה מלווה את קטע המדרכה הצמוד לבניין ומלווה את כביש 90 הסואן

.

חזית הכניסה לבניין. מישהו תקע שם שירותים כימיים מסריחים שמקבלים את פני הבאים ובעיקר את חוש הריח שלהם

.

שעון שמש שיצר האדריכל יגרל זמר על חזית הבניין

.

אולם הקבלה: שלד עץ נושא וגג פח

.

קרדיט לאדריכל אין, אבל מעצבת הפנים דאגה לתלות שלט הסבר קצר להשראה עם קרדיט

.

יש גם לובי קטן עם בית קפה. חלונות הויטראז' נעשו שלא על פי רצון האדריכל

.

כמו בכל אכסניה של אנ"א, גם כאן יש מרכיב חינוכי לטובת קבוצות: לוח המציג את בית שאן העתיקה

 

מסדרון המוביל לחדרים: אבן הבזלת משתלבת בריצוף

.

בקומה העליונה חיפוי קירות המסדרות נעשה בקרמיקה בגווני חום והמעקה הוא בנוי ומחופה באבן. ברקע גג הפח של חדר האוכל

.

בקומה התחתונה המסדרון פתוח לחצר הפנימית והמרכזית

.

שלט המציין את מספר החדר עוצב בהשראת רצפת פסיפס ביזנטי שנחשף בבית שאן

.

מרווח של 10 ס"מ בין שניים מאגפי הבניין כמעט ולא ניתן לזהות

.

האכסניה מורכבת משתי זרועות בנות שלוש קומות כל אחת בהן ממוקמים חדרי הלינה (בתמונה: האגף המזרחי)

.

במרכז האגף המערבי ישנה הפסקה, וחצר מגוננת מקשרת בין הרחוב ובין החצר הפנימית לצורך אוורור טבעי

.

הקשר בין הרחוב ובין החצר הפנימית

יש גם שער נעול המקשר בין הרחוב (כביש 90) לחצר הפנימית

.

החצר המקשרת פתוחה בחלקה גם לשמיים (בתמונה: גדר המתחם הפונה לכביש 90)

.

מראה כללי של החצר הפנימית

.

המדרגות רחבות מקשרות בין החצר ובין המסדרונות ואגף חדר האוכל

.

כמו כל עיצוב הפרויקט, גם המדרגות אינן סימטריות

.

בחצר יש גם עצי צל

.

בחלקה הצפוני החצר מתרחבת

.

משני קצות החצר נמתח גשר קטן המקשר בין אגף החדרים המזרחי לזה המערבי

.

המדרגות המובילות מאולם הקבלה והלובי אל החצר הפנימית

.

מראה המדרגות/טריבונות וריצוף החצר מלמעלה

.

מבט אל מסדרונות קומת הקרקע והקומה הראשונה

.

מבט על אחד הגשרים

.

המדרגות המובילות לאגף חדר האוכל

.

גגון בקומה העליונה

.

נוף העמק הנשקף מהבניין והרי ירדן. מימין בולטת האנדרטה שעיצבו אל מנספלד ומוניו גיתאי ויינראוב

.

שילוט

.

את חיפוי האבן הלבנה הביא הקבלן מירדן

.

יש גם קרמיקה

.

מנורה במסדרון

.

דולקת

 

ריצוף המשלב אבן גיר ואבן בזלת

.

סורגים

.

גשר המקשר בין האגפים ומתחתיו הכניסה למתחם הברכה והספורט

.

הירידה לברכה (יש נגישות מלאה)

.

הברכה

.

ברכת שחייה וברכת ילדים משולשת. בהמשך יש גם מגרשי ספורט

.

מבט על חזית האגף הצפוני מהברכה. בקומה העליונה נמצא חדר האוכל

.

מבט מהברכה אל חזית אגף המכונות

.

כותרת עמוד בטון

.

גגון מעל מרפסת הגג בחזית חדר האוכל

.

מרפסת חדר האוכל בקומה העליונה

.

גג חדר האוכל

.

חדר האוכל: שלד עץ נושא גג פח

.

בופה (הקהל ברובו מורכב ממשפחות – תיירים וישראלים)

.

חדש בבית שאן: מסעדת רוזליה. פעם היה כאן קן השומר הצעיר. לפני זה היה כפר ערבי.

.

בפנים המסעדה

.

ריהוט מפעם וריצוף מצוייר

.

בבניין הסראייה מנסים למשוך קהל

.

הסורגים בבניין הם בהשראת הסורגים באכסניה (לטענת האדריכל)

.

את סביבת האכסניה מקיפות קשתות מיותרות

.

חלון

.

בניין משרדים ואולי גם מוזיאון בצמוד לבניין הסראייה. לא נראה מקום מזמין ולכן לא נכנסתי

.

במתחם ההיסטורי הציבו הרבה מתקני שתייה ומים אבל לא רק שאף אחד מהם לא עובד ולא מתוחזק, הם גם הרוסים ומדגישים את העליבות וההזנחה

.

בסמוך יש כמה מבנים גדולים, מרשימים

.

חלק מהתמונות כאן צלמתי בסוף החורף בביקור נוסף שהיה לי בבית שאן. המצב נותר כמו שהיה:

.

…ונטושים

.

עוד מתקן מים הרוס ומוזנח

.

ועוד אחד

.

למרות שהכל חדש פה, ההזנחה הפכה את המקום לעלוב במיוחד

.

לא ישן ולא חדש, סתם עלוב

.

חזית בניין הסראייה

.

פנים בניין הסראייה: ריק ונטוש

.

מזרקות ועציצים בלי אנשים

.

החדרים המקיפים את החצר המרכזית בבניין הסראייה

.

קיר

.

בסמוך לבניין הסראייה יש חניון אוטובוסים גדול ורחבה ריקה ומרוצפת באבן אפורה עם עצי דקל

.

המתכנן: אדריכל קלמן כץ

.

למה זה נועד?

.

הרוס

.

המסגד הנטוש של ביסאן

.

בנו של ראש עיריית ביסאן האחרון (מימין) קפץ לביקור. משמאל משה מאזין להסברים

.

היום הבן גר בארה"ב

.

שיכון

.

שיכון לקראת פינוי והרס לטובת הרחבת החפירות הארכאולוגיות (המיותרות)

.

שיכון

.

מסעדה במרכז העיר

.

לא בתאבון

.

רשימה זו מצטרפת לרשימה קודמת שפרסמתי על אכסניית כרי דשא שעל שפת ים כנרת אותה ניתן לקרוא כאן

.