חנוכתו של היכל שלמה, משכנה המפואר והמשוכלל של הרבנות הראשית לישראל, ברחוב המלך ג'ורג' 58 בירושלים היה מאורע עם אופי ממלכתי אך גם בעל חשיבות אדריכלית. בעת חנוכתו חלף עשור מאז הוקמה המדינה, והיה זה המבנה המונומנטלי הראשון שבו התאפשר לאדריכלים לנסח שפה ממלכתית מקורית ומקומית במדינה החדשה.
אדריכלי הבניין – מאיר רובין ואלכסנדר פרידמן, שהותירו את חותמם ברחוב שהפך לאחד המרכזיים בבירה, הוכיחו עוד קודם לכן את יכולותיהם היצירתיות בתכנון מבני ציבור ומבני מגורים ובראשם – בית הכנסת ישורון ובית המעלות. אלא שבהיכל שלמה העניקו דגש יוצא דופן לייצוגיות והחגיגיות שטרם נראו כמוה בארץ.
בשנותיו הראשונות היה הבניין מוקד תרבותי-דתי ייחודי ומרכזי בארץ בכלל ובירושלים החצויה בפרט, ומגוון של פעילויות התקיימו בו לציבור. אלא שכיום, למעלה משלושים שנה מאז שהרבנות הראשית עזבה את הבניין, השתנו הדברים ואת מקומה תפסה מכללת הרצוג כשלצדה ממשיכים לפעול מוזיאון יודאיקה ובית הכנסת.
ועל כך ברשימה זו.
.
2024 (1958)
.
הבניין ניצב בקו אפס של המגרש אך אינו מפנה אליו חלונות אלא רק את הכניסה הראשית
.
1960: בניין היכל שלמה כשמימין לו בניין תנועת המזרחי ומשמאל מלון המלכים ומתחם טרה סנטה (צילום: משה פרידן, לע"מ)
.
1958: לבניין תוכננו שתי חזיתות ראשיות – אחת מזרחית לרחוב המלך ג'ורג' ושניה צפונית לרחבה (צילום: משה פרידן, לע"מ)
.
1956: בבנייה (צילום: פוטו וייס, אוסף ארכיון המוזיאון לאמנות יהודית היכל שלמה ירושלים)
.
לצד היכל שלמה נחנך חצי יובל שנים מאוחר יותר בית הכנסת הגדול, שלו נקבעה רחבה בחזית המשותפת עם בניין הרבנות הראשית. את שני המבנים תכנן האדריכל אלכסנדר פרידמן
.
בהשראת האדריכל היהודי-גרמני אריך מנדלסון ששילב מרפסת קטנה וחצי עגולה במבנים שתכנן בירושלים בשנות ה-30, גם כאן שולבה מרפסת דומה שיועדה לאפשר לרבנים הראשיים לשאת בה נאומים לקהל
.
חזית הבניין בקו אפס של הרחוב והכניסה מתנשאת מעט מעל למפלס הרחוב. בהשפעות
.
1958: הרבנים הראשיים ואורחים מכובדים מגיעים בלימוזינה לאירוע חנוכת הבניין (צילום: פוטו וייס, אוסף ארכיון המוזיאון לאמנות יהודית היכל שלמה ירושלים)
.
הכניסה והמדרגות הרחבות מדגישות את חגיגיותו ומעמדו הציבורי הממלכתי של המבנה
.
2000: האפיפיור יוחנן פאולוס השני בעת ביקור בהיכל שלמה (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
.
שני-שליש מעלות הקמת המבנה תרם הנדבן היהודי-בריטי אייזיק וולפסון, והוא נקרא על שם הוריו
.
בדלתות הכניסה שולבו סמלי שניים-עשר שבטי ישראל המייצגים את הגיוון והאחדות של עם ישראל
.
שבט לוי ראשון מימין מיוצג על ידי החושן, שגם הופיע במרכז הסמלה של הרבנות הראשית עד לפני שנים אחדות
.
מעברו השני של הרחוב – בניין המגורים בתכנונו של דוד רזניק ומלון לאונרדו פלאזה ירושלים בתכנונו של מרדכי בן חורין
.
במרכז הקומה ניצב אולם גדול וריק, המתנשא לגובה של שתי קומות ותופס חלק נכבד משטח הקומה. האולם מרוצף עם דוגמה ומדופן כולו באבן.
.
כעת מוצגת כאן תערוכת כרזות שעיצבו סטודנטים מבצלאל
.
בחלקו העליון של האולם קומת גלריה המקיפה פתח עגול הסוגר ממעל על האולם המרובע.
.
כאן גם ניתן להתרשם מעושרם של פרטי הבניין ובמיוחד מגופי התאורה (כרגע כבויים) שעוצבו במיוחד בידי בית המלאכה הירושלמי "קרל מרקס" לייצור גופי תאורה.
.
.
(1) היוזמה להקמת הבניין
עם היווסדה של הרבנות הראשית בירושלים, עוד בשנת 1921, הוצע להקים לה בית של קבע במגרש פנוי בשכונת ימין משה. המימון להקמה הוצע כמתנת קרן משה מונטיפיורי, בעלת הקרקע. אלא שמאבקים פנימיים ברבנות מנעו את מימושה ודחו את הקמתו של בית קבע ב-37 שנים.
היוזמה שהצליחה להתממש באה רק לאחר הקמת המדינה והיתה פרי יוזמתו של משה יפה, עסקן רב-פעלים ששימש בין השאר בתפקיד הרב של הבריגדה היהודית, פעיל עלייה בסוכנות היהודית והיה מקורב לרב הראשי יצחק הרצוג ולנדבן היהודי-בריטי אייזיק וולפסון. לא במקרה במהלך שנות ה-50 החל וולפסון להיות מעורב עסקית בישראל, כשרכישתו הגדולה ביותר היתה חברת הנפט "של" ששמה הפך אז ל"פז". יפה קידם וליווה את הקמתו של המיזם הכולל את בית הרבנות הראשית, ובהמשך שימש בתפקיד מנכ"ל היכל שלמה. לכל אורך שארית חייו דאג להפעיל את הבניין הגדול, ועשר שנים לאחר חנוכתו פעל להקמתו של בית הכנסת הגדול של ירושלים, בצמוד להיכל שלמה.
הבחירה במגרש שברחוב המלך ג'ורג' נועדה לשכן את המיזם בשכנות למוסדות הממלכתיים ולארגונים המרכזיים בישראל בכלל ובבירה בפרט – כולם ברחוב זה. לאורכו ולאורך הרחובות שהמשיכו אותו, קרן היסוד ושטראוס, התמקמו מוסדות כדגומת הכנסת בבית פרומין (עד למעבר לגבעת רם באמצע שנות ה-60), בית הסוכנות היהודית (המוסדות הלאומיים), במתחם טרה סנטה שכנה האוניברסיטה העברית, וממש מול המגרש שיועד להיכל שלמה קם "גן העצמאות". בסמוך לבניין הוקם כבר ב-1947 בניין תנועת המזרחי שהקשר בין הרבנות והמיזם ובין התנועה היה הדוק ולא הוסתר. בהמשך הרחוב צפונה שכנו בית הוועד הפועל של ההסתדרות (מהמבנים הגדולים בעיר אז) ובית החולים ביקור חולים. גם מיקומו של המגרש בדופן המזרחית של שכונת רחביה היוקרתית בשכונות העיר וסמוך לביתו של נשיא המדינה דאז (כיום משכנו של מוסד "יד יצחק בן צבי"), הוסיפו למעמדו של המגרש שהוחכר מהקרן הקיימת בידי קרן ציבורית שהוקמה במטרה לייסד את בניין הרבנות.
.
1958: הצגת דגם המבנה של היכל שלמה בפני שרת החוץ גולדה מאיר (צילום: פוטו וייס, אוסף ארכיון המוזיאון לאמנות יהודית היכל שלמה ירושלים)
.
1966: חזית הבניין הפונה לרחוב המלך ג'ורג' (צילום: משה פרידן, לע"מ)
.
.
(2) לא רק רבנות
עיקר התחכום ביוזמה היה שהבניין יוקם מתרומות שהגדולה שבהן – שני שליש מעלות ההקמה, הוענקה על ידי וולפסון. אלא שלמרות התרומות והתקציבים הציבוריים שהועמדו לרשות הפרויקט, נדרשה הרבנות עצמה שלמענה הוקם הבניין לשלם מידי חודש שכר דירה לצורך משכנה בו (משרדיה תפסו קומה אחת בלבד). את תשלום שכר הדירה כיסה משרד הדתות, שגם שילם בהתאם להתחייבותו על הניקיון, החשמל והטלפון בבניין.
מטרתו העיקרית של המבנה, כפי שהגה אותה הרב הראשי הרצוג, היתה לשמש אכסנייה של קבע לרבנות הראשית לישראל. אלא שהנהלת הבניין פיתחה את הפרוגרמה והוסיפה מטרות שהעצימו את המיזם וחרגו מאכסנייה לרבנות בלבד. לבד ממשרדי הרבנות, הוקמו בבניין אולמות התכנסות, ספרייה, מוזיאון, בית כנסת וכן הוקמו תחת היכל שלמה ארגונים שונים שביקשו לקחת חסות על ענייני דת ברחבי הארץ ובעולם. מדובר היה בעשייה עשירה, אך גם שיטה ליצירת צינורות להזרמת כספים ומשרות חדשות. כך לדוגמה פרסמה העיתונות מעת לעת, לרוב עיתון הצפה של תנועת המזרחי, הכרזות על הקמתם של גופים תחת היכל שלמה כדוגמת ארגון גג לבתי כנסת, ארגון נשים ואפילו חברת תיירות "סיני טורס".
עם פרישתה מהקואליציה של תנועת המפד"ל (איחוד של מפלגות המזרחי והפועל המזרחי), והתפטרותו של זרח ורהפטיג מתפקיד שר הדתות שתמך עד אז בפעולות שהתקיימו בהיכל שלמה, התמנה לתפקיד שר הדתות הרב יעקב משה טולידאנו, שלא היה חבר כנסת אלא נבחר באופן אישי בידי ראש הממשלה דוד בן גוריון. בין טולידאנו ובין הרב הראשי הספרדי הרב ניסים וכן פקידים לשעבר במשרד הדתות שעברו לעבוד בנהלת היכל שלמה שרר מתח, ועם כניסתו של טולידאנו לתפקידו החל לאיים על הנהלת היכל שלמה ולפעול נגד אותן חריגות שאותן טען שמצא. הוא ביקש לשנות את הבעלות על הבניין לטובת "הקדש" וכן פעל למינויו של אפוטרופוס שינהל את הבניין. טולידאנו גם הורה למשרדו להפסיק לשלם להנהלת היכל שלמה את תשלומי שכר הדירה של משרדי הרבנות הראשית. אלא שלחץ פוליטי כבד שהפעילו חברי המפד"ל על חברי תנועת מפא"י, הוביל לדחיית הביקורת והדרישות של טולידאנו, ובנוסף נפטר טולידאנו במהלך כהונתו והארץ שקטה.
ב-1992 עזבה הרבנות הראשית על שבעים עובדיה את היכל שלמה ועברה לבניין סתמי בכניסה לעיר. את מקומה תפסה מכללת הרצוג שמפעילה בבניין מסלול לימודים לתואר שני.
.
(3) עיצוב הבניין
נראה כי טביעת ידו של האדריכל אלכסנדר פרידמן בעיצוב המבנה גוברת על זו של רובין, וניתן לזהות בה את השראתו מגישות אדריכליות ששלטו בקרב אדריכלים צעירים בשנות ה-20 באיטליה, התקופה שבה למד אדריכלות. כך ניתן למצוא את הדגש למונומנטליות הן בגושניות המורכבת ממשחק של תיבות, בעיצוב העמודים האנכיים הנקיים מקישוטים ונמתחים לאורך מרכז החזית כקבוצה מאוחדת ועוצמתית, מרפסת הנואמים (הכל-כך זרה לאופי הממלכתי שגובש בישראל), וגם באולם המבואה ובשימוש במוטיבים קלאסיים. אם עד אז ניכרה בעבודתם של שני האדריכלים-השותפים גישה מודרנית, שבמסגרתה נמנעו משילובם של אלמנטים מזרחיים בולטים ביצירתם, הרי שכאן הופיעה כיפת הענק המקרה את הבניין ובולטת למרחקים.
בהמשך תכננו שני האדריכלים מבנה דומה בעיר – בית הכנסת תפארת ישראל שנחנך ב-1967 ברחוב מלכי ישראל כחלק מישיבת רוז'ין. הדימיון בא לידי ביטוי בגוש התיבתי, בעיצוב החזיתות המתאפיין בקווים אנכיים הבאים לידי ביטוי בעיצוב פתחי החלונות הצרים והמוארכים וכן בכיפה המקרה את האולם המרכזי.
לבניין שתי חזיתות עם כניסות ייצוגיות – האחת ראשית במזרח ופונה לרחוב המלך ג'ורג'. השנייה פונה לרחבה שממוקמת מצפון לבניין ומשותפת עם בית הכנסת הגדול שנחנך ב-1982 וגם אותו תכנן פרידמן.
ייחודו וחשיבותו העירונית והפיסית של היכל שלמה הוא בקביעת חזיתו הראשית בקו אפס של המגרש, חזית שמשיקה למדרכה. באופן זה נוצרה לבניין דופן וקרבה לחיי היום-יום, מהלך שנעדר בבנייה הממלכתית בישראל, שמרוחקת מהחיים העירוניים ומתנשאת מעליהם בריחוק פיסי או סמלי. ועדיין אולי מדובר באילוץ שמקורו בניצול מירבי של שטח המגרש. דלתות הכניסה נקבעו במפלס מעט גבוה יותר מזה של הרחוב. בנוסף, החזית במפלס הרחוב אטומה ובחלקה העליון קבעו האדריכלים מרפסת נואמים קטנה, בודדה וכזו ששוברת את הסימטריה החזותית. מרפסת נואמים כזו לא נקבעה בישראל, אף לא במבנים המשרתים את ראש הממשלה או נשיא המדינה, אך כאן ביקשו יזמי הבניין להבליט את מעמדו של הרב הראשי, ובעיקר לנסח ממלכתיות שונה.
מהלך הכניסה לבניין חגיגי ומודגש בו הממד הממלכתי. היה זה מבנה הציבור המרשים והמפואר ביותר שנבנה עד אז בארץ לצורך שיכונו של גורם ממלכתי, בתקופה שבה הממשל הישראלי נמנע מהקמתם של פרויקטים ראוותניים, ובעת שרבים מתושבי המדינה התגוררו במעברות עלובות ובתת-תנאים. סדרה של אולמות מבואה מרכיבים את מהלך הכניסה, וכל ייעודם להדגיש את חשיבותו של הבניין.
במרכז הקומה אולם מבואה רחב ידיים וריק, המתנשא לגובה ותופס חלק נכבד משטח הקומה. האולם מרוצף עם דוגמה ומדופן כולו באבן. בחלקו העליון קומת גלריה המקיפה פתח עגול הסוגר ממעל על האולם המרובע. כאן גם ניתן לראשונה להתרשם מעושרם של פרטי הבניין, ובמיוחד ממנורות שעוצבו במיוחד בידי בית המלאכה הירושלמי "קרל מרקס" לייצור גופי תאורה.
חדר המדרגות המרווח והמפואר הממוקם בצמוד לדופן דרום מפנה אל החוץ מסך זכוכית חלבית (אחרת היה נשקף ממנה עורפו של מלון המלכים הסמוך), שמתנשא לכל גובה הבניין והיה הגדול מסוגו שנבנה אז בארץ. לאורך היום מואר חדר המדרגות בקרני שמש מסוננות, בעוד שעם רדת החשיכה נדלקת שורה רציפה וארוכה של מנורות שמלווה את המדרגות ומדגישה את הפאר והחשיבות של המקום.
עוד במהלך הבנייה עבר הבניין הרחבה. ההיסטוריון מיכאל לוין טוען במאמר שפרסם בספר "אדריכלות מונומנטלית בירושלים" (כרטא ומכון ירושלים לחקר ישראל, 1984), כי חזיתות הבניין המזרחית הפונה לרחוב והצפונית הפונה לרחבה המשותפת עם בית הכנסת הגדול תוכננו במקור ואף נבנו בנסיגה מקו הבניין ורק גושי מבואת הכניסה בקומת הרחוב תוכננו בולטים ובקו אפס וקורו כל אחת בכיפה קטנה. משחק הגושים התיבתיים היה מרשים יותר ולכיפות הקטנות עם הכיפה הגדולה שבראש הבניין היה תפקיד בחזותו המונומנטלית. אלא שלוין מציין כי במהלך הבנייה הוחלט להרחיב את חלקו העליון של הבניין והכיפות נהרסו. בכל מקרה ניתן לזהות כיום בכניסה למבואה שקע עגול בתקרה שיתכן והוא שריד לאותה כיפה שבוטלה, ויתכן כי היא היתה בתקרת המבואה הפנימית. תכנית מקורית של הבניין לא מצאתי.
.
חדר המדרגות המרווח והמפואר הממוקם בצמוד לדופן דרום מפנה אל החוץ מסך זכוכית המתנשא לכל גובה הבניין. לאורך היום הוא מואר בקרני שמש מסוננות, בעוד שעם רדת החשיכה נדלקת שורה רציפה וארוכה של מנורות שמלווה את המדרגות לכל אורכן ומדגישה את הפאר והחשיבות של המקום.
.
.
(4) מה בבניין
בשאר קומות הבניין התמקמו המוסדות השונים. לבד ממשרדי הרבנות הראשית, השתכנה בבניין ספרייה תורנית שנועדה לסייע לפוסקי הלכות, אך גם לעמוד לרשות הציבור ובראשם תלמידי ישיבות, חוקרי הלכה ורבנים. כיום פועלת במרתף הבניין ספרייה אקדמית של מכללת הרצוג. בקומת הקרקע לצד אולם המבואה נקבע מיקומו של בית כנסת ייחודי שמפאת חשיבותו ארחיב עליו כאן בהמשך הרשימה.
מוזיאון ליודאיקה פועל בבניין מאז הקמתו. המוזיאון הוקם בידי יהודה לייב ביאלר (שהבין משהו באדריכלות והיה כנראה הראשון שזיהה את הדימיון בין אוהל יזכור ביד ושם ובין אתר ההנצחה וקבר האחים ברומא), וניתן למצוא בו כיום לצד תערוכת אמנות ואדריכלות עכשווית, גם ארונות קודש עתיקים וכן את חדר עבודתו של הרב הרצוג.
בקומה העליונה של הבניין נקבע אולם התכנסויות עם במה ו-800 מושבים, המתנשא לגובה של קומה כפולה וכולל גם קומת גלריה. דפנות האולם חופו בלוחות עץ, המושבים רופדו בריפוד בצבע ירוק והאולם קורה בכיפת ענק שגם בה שלט הצבע הירוק. לאחרונה עבר האולם שיפוץ יסודי. במסגרת זו סולקו כל הפרטים העיצוביים התקופתיים המקוריים והוענק לו מראה עכשווי.
על גג הבניין הותקנה מרפסת תצפית שממנה ניתן היה להשקיף על העיר העתיקה שהיתה בשעתו בידי ירדן, ובחג סוכות הוקמה בה סוכה שהיתה פתוחה לציבור.
.
(5) אירוע חנוכת הבניין
שש שנים לאחר טקס הנחת אבן הפינה, נחנך היכל שלמה במועד סמלי – ל"ג בעומר, ימים ספורים לאחר יום העצמאות העשירי למדינה.
רגע לפני הפתיחה החגיגית קבע יצחק וולפסון את המזוזה בבניין. במקביל ליווה הצייר ראובן רובין את התקנתו של הציור גדול הממדים שהוזמן ממנו במיוחד למבנה, ותאר את "ירושלים של מעלה". הציור ניצב כיום בתחום המוזיאון.
באירוע חנוכת הבניין השתתפה הנהגת המדינה – נשיא המדינה יצחק בן צבי, שרי ממשלה, שני הרבנים הראשיים וכן רבנים ראשיים מחו"ל ושגרירים. הטקס נפתח עם שירת מקהלה שזימרה את "שיר מזמור לחנוכת הבית", לאחר מכן הושר ההמנון הלאומי, ובסיום השירה ובאופן לא מתוכנן נעמד אחד הרבנים ושר את מזמור תהילים "שיר המעלות" במנגינת ההמנון. נקראה איגרת מאת ראש הממשלה דוד בן גוריון שלא השתתף באירוע (והזהיר בדבריו מפני כפייה דתית), נקבעה מזוזה בידי הרב יהודה לייב מימון, וברכת "שהחיינו" נאמרה ברגש על-ידי הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת "מרכז הרב" ובנו של הרב הראשי הראשון ומייסד הרבנות הראשית. התחזנה תפילה לשלום המדינה, תקעו בשופר וסיימו בשירת "אני מאמין".
במהלך יום האירוע פעל בהיכל שלמה סניף דואר ארעי, שהנפיק גלויות ומעטפות אמנותיות עם תמונת היכל שלמה, שהוחתמו בחותמת מיוחדת לציון יום החנוכה החגיגי.
.
1958: טקס חנוכת הבניין באולם ההתכנסויות שבקומה העליונה (אוסף נשיא המדינה יצחק בן צבי, ישראל נגלית לעין, יד יצחק בן צבי)
.
.
(6) המברכים
"זכתה עתה הרבנות הראשית למשכן חדש, לאכסניה חדשה ומרווחת בתוככי ירושלים, במקום הנשקף על שרידי מחמדנו שבעוונותינו הרבים נתרחקנו מהם ואין אנו יכולים לעלות וליראות שם", כתב לכבוד חנוכת היכל שלמה הרב הראשי הספרדי יצחק ניסים. "תפילתנו ותפילת כל ישראל צריכה להיות שמעשי הרבנות יהיו מפוארים כשם שהאכסניה היא מפוארת ושהחיצוניות תסמל את הפנימיות ויקויים בנו החזון של 'מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'".
גם שר הדתות חיים משה שפירא הדגיש בדברים שחיבר לכבוד האירוע כמיהה להצלחת משימתו של המקום כמוקד לאומי: "יהי רצון שהבית הזה ישרה מרוחו, יאציל מאורו על קרובים ורחוקים וישכין שלום על ישראל".
הבניין המפואר והגבוה במיוחד התנשא מעתה בממדיו ובהדרו מעל לכל המוסדות האחרים שלאורך הרחוב, לרבות בית פרומין שבו שכנה הכנסת והסוכנות היהודית שנשלטו בידי מפלגת השלטון. מנכ"ל היכל שלמה, משה יפה, ציין בדברים שהתפרסמו עם אירוע החנוכה ש"בעצם הבניין יש משום תהילה ורוממות לה' והוא מהווה נושא לגאווה לא רק ליהודים דתיים אלא לעם כולו, על כל שכבותיו".
.
1958: אירוע חנוכת הבניין במבואת הבניין (צילום: פוטו וייס, אוסף ארכיון המוזיאון לאמנות יהודית היכל שלמה ירושלים)
.
1959: חברי מועצת הרבנות הראשית ובראשם שני הרבנים הראשיים ניסים והרצוג בחדר ישיבות המועצה: קירות מחופים בעץ ובריפוד וריהוט מעוצב (צילום: משה פרידן, לע"מ)
.
.
(7) המחרימים
מלחמות היהודים לא פסחו על היכל שלמה. את אירוע חנוכת הבניין החרימו רבני אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל. אלה טענו כי אנשי תנועת המזרחי השתלטו על המיזם ועל המשרות, ולכן כמחאה בחרו שלא לקחת כל חלק באירוע. בתגובה הדגיש שר הדתות זרח ורהפטיג בנאומו בטקס חנוכת הבניין כי "הבית לא יהיה קניינו של גוף או זרם כלשהו, דלתותיו תהיינה פתוחות לכל הרוצה לרוות את נפשו ממעייני התורה ולשאוב השראה דלעילה". אלא שעם שקיעתה של הציונות הדתית עברה הרבנות הראשית לידי החרדים והם אף דאגו לעזוב את הבניין.
גם הרב יהודה לייב פישמן מימון, ממייסדי תנועת המזרחי ומחותמי מגילת העצמאות, שהוזמן במקור לקבוע את המזוזה, בחר להחרים את אירוע חנוכתו. מימון נעלב לאחר שמארגני הטקס התנו את השתתפותו בכך שלא יזכיר בדבריו את חידוש מוסד הסנהדרין. את המזוזה קבע במקומו הרב הראשי לצה"ל שלמה גורן, שבעצמו שימש בהמשך בתפקיד הרב הראשי.
השליטה של אנשי תנועת המזרחי (לימים המפד"ל וכיום הציונות הדתית) ברבנות הטרידה לא מעט חוגים מסויימים, ועל בימת הכנסת טען שר הפנים ישראל בר יהודה, כי הבניין לא נבנה בהתאם לתכנית שהוגשה ואושרה בוועדה המקומית לתכנון ובנייה, אלא חרג משמעותית בגובהו. באותה הזדמנות הוסיף מעל בימת הכנסת וציין שמבדיקה שנערכה, גם מלון המלכים הצמוד לו, שגם אותו תכננו אותם האדריכלים, נבנה בחלקו ללא היתר. בתגובה לדבריו הגיש האדריכל אלכנסדר רובין באמצעות ח"כ ורהפטיג מכתב לבר יהודה וטען כי דבריו אינם נכונים ו"השינויים שנעשו בבניין אחרי קבלת הרישיון הם במידה המקובלת בבניינים ציבוריים". רובין אף דרש מבר יהודה לחזור בו מדבריו או להסיר את חסינותו כדי שיוכל לתבוע אותו לדין.
.
(8) המשך התפתחות האזור
במשך שנים רבות היה הבניין למוקד של תרבות דתית בארץ בכלל ובירושלים בפרט. מבקרים רבים מהארץ ומהעולם באו להשתתף באירועים ובכנסים שהתקיימו בו, כמו גם בחגים כדוגמת סוכות שאזו פקדו את הסוכה הגדולה שהוקמה בגג הבניין והעניקה הזדמנות להשקיף אל העיר העתיקה, או באירוע "הקפות" בשמחת תורה שאותו ליוו תזמורות ומקהלות.
חודשים ספורים לאחר חנוכת הבניין קודמה תכנית לבנייתו של בית קולנוע שתוכנן להשתלב באחד משלושת בנייני המגורים שתכנן האדריכל דוד רזניק מעברו המזרחי של רחוב המלך ג'ורג'. אנשי היכל שלמה התננגדו למהלך ותכנית הקולנוע בוטלה, ובנוסף נדרש מרזניק שלא לחרוג בגובה הבניינים שתכנן למעלה משבע קומות כדי לא להתנשא מעל להיכל שלמה. לבסוף נבנה רק אחד משלושת הבניינים (כיום הוא מיועד להריסה).
ב-1962 ביקשה עיריית ירושלים להמשיך ולחזק את סביבתו של רחוב המלך ג'ורג' כמרכז העיר החצויה, והכריזה על תחרות אדריכלים לתכנון בניין עירייה חדש בשטח שבשולי "גן העצמאות". בתחרות שתוצאותיה פורסמו שנתיים מאוחר יותר, זכתה הצעתם החדשנית של האדריכלים אל מנספלד ודני חבקין, שהציגה מגדל משרדים, ראשון מסוגו בבירה ובכלל מהראשונים בארץ. אייזיק וולפסון שתרם להקמתו של היכל שלמה, התנדב להלוות בתנאים נוחים סכום גדול להקמת בניין העירייה, בתנאי שיוקם מול היכל שלמה. אלא שההצעה הזוכה ספגה ביקורת נוקבת בעיקר מצד אדריכלים ירושלמים, ועם היבחרו של טדי קולק לתפקיד ראש העירייה נגנזה התכנית, ובניין העירייה נותר ברחוב יפו עד היום.
במקומו של בניין העירייה נחנך ב-1975 בניין מלון שרתון פלאזה (כיום לאונרדו פלאזה ירושלים), שבדומה להצעתו הגנוזה של מנספלד, התנשא גם המלון לגובה. האדריכל מרדכי בן חורין שהוזמן לתכנן את המגדל, העניק לו חזית עשירה במורכבותה הצורנית, כזו ששאבה את השראתה מאורנמנטיקה מזרחית. המלון פרץ את קו הנוף הנמוך של העיר, היה לנקודת ציון בנוף, ועם זאת תוכנן באופן שבו לא הסתיר להיכל שלמה את קו המבט הישיר אל העיר העתיקה.
.
בקומה העליונה של הבניין נקבע אולם התכנסויות עם במה ו-800 מושבים, המתנשא לגובה של קומה כפולה וכולל גם קומת גלריה.
.
האולם עבר לאחרונה שיפוץ יסודי והעיצוב המקורי נמחק.
.
.
(9) האדריכלים
לאורך 50 שנות עבודה הצליחו האדריכלים מאיר רובין (1966-1892) ואלכסנדר פרידמן (1987-1905), יחד ולחוד, להותיר חותם משמעותי בירושלים בה הם התגוררו ופעלו במשך מרבית שנות חייהם. ניסיונם המקצועי כולל את תכנונה של שורה ארוכה של בתי מגורים, מלונות, בתי אבות, מרפאות, מוסדות חינוך, ספורט ותרבות, מבני משרדים, אתרי זיכרון ובתי כנסת. בין המוסדות שתכננו (את חלקם תכנן פרידמן לבדו) ניתן למנות את בית הכנסת ישורון, בית הכנסת הגדול, מוזיאון לאמנות האיסלם, הישיבה התיכונית נתיב מאיר, ישיבת פורת יוסף ברחוב מלכי ישראל, בית חולים משגב לדך, בית לשכת עורכי הדין, מכון הרי פישל, בית חינוך עיוורים, בניין מכללת ליפשיץ, בית הומינר ברחוב בצלאל, בתי המלון הנשיא (מיועד להריסה) והמלכים (כיום פרימה-המלכים). הפרויקט המשמעותי האחרון שתכננו השניים היה בניין "ישיבת מרכז הרב" בשכונת קריית משה.
רובין ופרידמן תכננו ברחוב שמואל הנגיד את בית רקובר. ברחוב המלך ג'ורג' תכננו את "בית המעלות" (1936) שבו אף התגוררו, כך שהיו שכנים קרובים להיכל שלמה.
פרידמן יליד הונגריה קיבל את הכשרתו המקצועית כאדריכל בבית הספר הגבוה לאדריכלות בפדובה שבאיטליה. בתקופה זו קנו את מקומם זרמים ייחודיים לאיטלקים ובהם פוטוריזם ופשיזם, והן להן ניתן למצוא בשפה האדריכלית שגיבש לעצמו פרידמן. בתחילת שנות ה-30 היגר לארץ, ולאחר תקופה שפעל כשכיר במשרדו של רובין הפך לשותפו. רובין היה מבוגר מפרידמן ומנוסה ממנו. זמן קצר קודם לכן ב-1928 היגר רובין לארץ מאודסה והתיישב בירושלים. רובין היה בעל קשרים הודות למעמדו הגבוה בתנועה הרויזיוניסטית והיה גם דמות פוליטית. על מעמדו בתנועה ניתן ללמוד מכך שזאב ז'בוטינסקי, ראש התנועה, בחר להתגורר אצל רובין בעת ביקורו בארץ ב-1929, ולימים שימש רובין בתפקיד סגן ראש עיריית ירושלים כנציג סיעת "חירות".
שגשוגו של ענף הבנייה, בו היתה תלויה פרנסתם של האדריכלים, נגדע עם המשבר הכלכלי שבא עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הבנייה האזרחית בארץ הופסקה ופרידמן פרש מהשותפות לשנים אחדות והצטרף לאגף ההנדסה של ממשלת המנדט הבריטי. במסגרת זו השתתף בתכנון מצודות משטרה. לאחר המלחמה חזר לשוק האזרחי והשותפות עם רובין שבה לפעילות מלאה, עד לראשית שנות ה-60 כשרובין פרש מן העולם. פרידמן המשיך עד לפרישתו שלו בשנות ה-80.
.
במקור דפנות האולם חופו בלוחות עץ, המושבים רופדו בריפוד בצבע ירוק והאולם קורה בכיפת ענק שגם בה שלט הצבע הירוק.
.
קומת הגלריה סגורה במסך שמאפשר הפרדה ויצירת אולם נוסף בשטחה
.
.
(10) המרפסת
המרפסת הקטנה והחצי עגולה הבולטת בחזית הבניין הפונה לרחוב המלך ג'ורג' הוצמדה במקור ללשכותיהם של הרבנים הראשיים, אך כיום היא פתוחה לכל.
.
כאן היו לשכותיהם של הרבנים הראשיים אך כל העיצוב הפנימי המקורי נמחק
.
לעיצוב הריצוף בבניין העניקו האדריכלים תשומת לב, גם ברמפסת הקטנה
.
.
מימין בניין מגורים (מתוך שלושה ששנניים מהם לא נבנו) שתכנן דוד רזניק ובו נפתח בשעתו הסופרמרקט הראשון בירושלים. מימין מלון לאונרדו פלאזה ירושלים שתכנן מרדכי בן חורין
.
מבט למעלה
.
.
(11) המוזיאון
כבר עם פתיחת היכל שלמה נפתח בו גם מוזיאון לאמנות יהודית שמחזיק באוסף יודאיקה מרשים. המוזיאון עבר לפני שנים אחדות חידוש יסודי וכיום הוא כולל לבד מתצוגת פרטים כמו ארונות קודש, חנוכיות וכתבים עתיקים, גם תערוכות מתחלפות של אמנות עכשווית.
כעת מוצגת במוזיאון גם תערוכת אדריכלות קטנה שאותה אצרה האדריכלית ד"ר נעמי שמחוני, ומתמקדת בחמישה בתי כנסת חדשים בירושלים, תל אביב, דרזדן, באבי יאר ולוס אנג'לס.
.
הכניסה
.
המוזיאון עבר לאחרונה חידוש וכולל לבד מתצוגת פרטים כמו ארונות קודש, חנוכיות וכתבים עתיקים, גם תערוכות מתחלפות של אמנות עכשווית.
.
התערוכה "ארמון בזמן: מבני דת עכשוויים פונים אל ההיסטוריה היהודית"
.
בתערוכה: בית הכנסת הגדול בתל אביב שצפוי לעבור בקרוב שיפוץ בתכנונו של האדריכל אורי פדן
.
בתצוגת הקבע של המוזיאון מוצגים גם ארונות קודש עתיקים
.
שיחזור לשכתו של הרב הרצוג
.
הציור "ירושלים של מעלה" מאת הצייר ראובן רובין, שתרם אייזיק וולפסון לבניין עם פתיחתו וניצב כיום באחד מאולמות התצוגה במוזיאון
.
ספריית המוזיאון. הריצוף מקורי.
.
.
(12) בית הכנסת רננים
לשירות עובדי הבניין ולאירועים מיוחדים נקבע במקור לצד מבואת הכניסה בית כנסת קטן ואינטימי, אך ייחודי. כיום הוא מופעל בידי קהילה מקומית ונקרא בית כנסת רננים. ייחודו של בית הכנסת הוא בעיצובו התקופתי המקורי, בקיר המזרח הכחול (הצבע שחוזר ומופיע בריפוד מושבי המתפללים), בארון הקודש והבמה העתיקים שהובאו אליו מבית כנסת באיטליה, וכן בסידור הישיבה המאפיין בתי כנסת ספרדיים ובו שורות המושבים נקבעו בצורת האות ח'.
עזרת הנשים נקבעה בקומת גלריה המקיפה את האולם בצורת האות ר'. המחיצה שבקצה העזרה עוצבה באמצעות חבלים פשוטים.
סדרה של חלונות זכוכית מצויירים שאותם יצר האמן היהודי-בריטי דוד הילמן (1894-1974), אחיה של רעייתו של הרב הראשי יצחק הרצוג. הילמן היה אדם דתי ושילב חלונות דומים גם בבתי כנסת בלונדון, שבאחד מהם, St. John’s Wood Synagogue, הסמוך לאולפני Abbey Road שילב 160 חלונות מצויירים. בכל אחד מהחלונות שיצר בבית הכנסת שבהיכל שלמה (עבודה שאותה השלים ב-1961), הקפיד הילמן לחתום את שמו בעברית ובאנגלית וציוריו מכסים את כל החלונות שבאולם, ובכך נמנע כל קשר עין בין פנים ובין חוץ, מהלך שיוצר תחושה של סגירות, ניתוק ודחיסות באולם התפילה.
ארון הקודש הוא גולת הכותרת של בית הכנסת. הוא נבנה במקור בתחילת המאה ה-18 לבית הכנסת קהל חסידים, שבעיר פאדובה בצפון איטליה. בדומה לארונות רבים שנבנו בשעתו (ובהשראתם נבנים כאלה גם היום), מעוצב הארון באופן סמלי כחזית המקדש, כשעמודים בולטים ניצבים משני צידיו. הוא מתנשא לגובה של ששה מטרים ובחזיתו סורג מתכת מוזהב החוצץ בינו ובין האולם.
הארון העשוי מעץ, נחנך ב-1729 (כפי שמצוין באותיות עבריות מוזהבות על חזית הארון), תקופת השגשוג של הקהילה היהודית בעיר. לכבודו של הארון חיבר רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), מחבר הספר "מסילת ישרים" וממתפללי בית הכנסת, מקבץ של שירים ומזמורים שאותם קיבץ והדפיס בונציה בספרון תחת הכותרת "חנוכת הארון". בדומה לרמח"ל שבאחרית ימיו היגר לארץ, הצליח גם ארון הקודש שהיה קרוב ללבו, כמו גם הבמה, להגר לארץ, להתחדש ולשכון בבית כנסת בירושלים. לכבוד חנוכתו השנייה הדפיסה הנהלת היכל שלמה את הספרון מחדש.
במשך 160 שנה שימשו הארון והבמה את מתפללי בית הכנסת בפאדובה, עד שהקהילה הצטמצמה ורוכזה כולה בבית כנסת אחד מרכזי. כתוצאה מכך נעזב בית הכנסת הספרדי והארון והבמה נותרו ללא שימוש עד שהוחלט על העברתם מאיטליה לישראל.
על הבאת של ארון הקודש והבמה ניצח שלמה אומברטו נכון, יליד לוברנו שבטוסקנה, שבמקביל לעבודתו בסוכנות היהודית, עסק באיתור והבאת ארונות קודש מבתי כנסת באיטליה והתקנתם בבתי כנסת בישראל (בסך הכל הובאו לארץ קרוב ל-40). הבולטים מבין אותם ארונות מצויים בישיבת פוניבז' בבני ברק, בישיבת כרם ביבנה שבקבוצת יבנה, בשניים מארבעת בתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי בירושלים ובבית הכנסת המרכזי בקריית שמואל שבצפון חיפה. על הארון שהביא נכון לבית הכנסת שבכפר הנוער עיינות כתבתי כאן. ארון קודש אחר, עשוי שַׁיִש, שגם אותו הביא נכון מבית כנסת בפאדובה, הותקן מחדש בבית כנסת בשכונת יד אליהו שבתל אביב. "בתקופת קיבוץ הגלויות יש ערך רב לאיסוף וריכוז שרידי העבר שלנו", כתב נכון על מפעלו, ונהג לצטט את הדברים שהובאו במסכת מגילה ש"עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל".
.
בקומת הכניסה נקבע לשירות עובדי הבניין ולאירועים מיוחדים בית כנסת קטן אך ייחודי, שכיום משרת בעיקר קהילה מקומית.
.
.
ייחודו של בית הכנסת הוא בעיצובו התקופתי המקורי, בקיר המזרח הכחול, בארון הקודש והבמה העתיקים שהובאו אליו מבית כנסת באיטליה, וכן בסידור הישיבה המאפיין בתי כנסת ספרדיים ובו שורות המושבים נקבעו בצורת האות ח'.
.
מבט מהבמה שבמרכז האולם
.
הצבע הכחול חוזר ומופיע בריפוד המושבים
.
כמו ארון הקודש – גם הבמה הובאה לכאן מבית הכנסת הספרדי שבפאדובה
.
ארון הקודש הוא גולת הכותרת של בית הכנסת. הוא נבנה במקור בתחילת המאה ה-18 לבית הכנסת קהל חסידים, שבעיר פאדובה בצפון איטליה.
.
1958: עם סיום התקנת ארון הקודש (אוסף דוד חריס, ישראל נגלית לעין יד יצחק בן צבי)
.
1959: ארון הקודש זמן קצר לאחר חנוכתו המחודשת בהיכל שלמה (צילום: משה פרידן, לע"מ)
.
הארון העשוי מעץ, נחנך ב-1729 אך הושלם ארבע שנים מאוחר יותר כפי שמצוין באותיות עבריות מוזהבות על חזית הארון
.
הלוח שבתחתית הארון נוסף לו עם התקנתו בירושלים
.
סדרה של חלונות זכוכית מצויירים שאותם יצר האמן היהודי-בריטי דוד הילמן (1894-1974), אחיה של רעייתו של הרב הראשי יצחק הרצוג. הילמן היה אדם דתי ושילב חלונות דומים גם בבתי כנסת בלונדון.
.
עמוד התפילה
.
הילמן כיסה את כל פתחי החלונות בציוריו, מהלך שניתק את המבט בין פנים ובין חוץ ויצר סגירות ודחיסות באולם
.
עזרת הנשים נקבעה בקומת גלריה בצורת האות ר'
.
המנורות באולם עוצבו בצורת ספרי תורה
.
מבט מעזרת הנשים
.
המחיצה
.
עשויה מחבלים
★
בתי כנסת ומדרש נוספים שכתבתי עליהם:
.
עלי (דוד נופר)
קיבוץ לביא (יוסף שנברגר)
קיבוץ שלוחות (יוסף שנברגר)
ישיבת קול תורה (יוסף שנברגר)
קיבוץ חפץ חיים (יוסף שנברגר)
כפר הנוער עיינות (יוסף שנברגר)
קיבוץ בארות יצחק (יוסף שנברגר)
תומכי תמימים בכפר חב"ד (יוסף שנברגר)
קיבוץ כפר עציון (יוסף שנברגר וטוביה קץ)
בית המדרש של חסידות ויז'ניץ (אהרן אסטרייכר)
היכל יהודה בתל אביב (יצחק טולדנו, יחזקאל קמחי)
ע"ש צימבלסיטה באוניברסיטת תל אביב (מריו בוטה)
הספרדי המרכזי ברמת גן (גיאורג קויגן, משה סעידי)
גבעת וושינגטון (בלהה וארתור שרגנהיים)
ישורון (מאיר רובין ואלכסנדר פרידמן)
חב"ד, צפת (משה אמריו ואלי מאיוס)
קיבוץ עין השלושה (ויטוריו קורינלדי)
כפר נוער כפר סילבר (ישראל לוטן)
רובע א' באשדוד (יצחק פרלשטיין)
הגדול בחדרה (יהודית שטולצר)
שדמות מחולה (טוביה קץ)
בית שערים (אריה סונינו)
ישיבת שילה (ישעיהו אילן)
קול יהודה (יהודה מגידוביץ)
שכונת בית הכרם (מרדכי בן חורין)
בית אלכסנדר ביקנעם (אהרון צורף)
לעדה העירקית בבאר שבע (נחום זולוטוב)
שכונה ה' בבני ברק (יעקב נטל ויצחק ביגלאייזן)
קבוצת יבנה (בלהה וארתור שרגנהיים, דוד קאסוטו)
כפר הנוער אמית כפר אברהם בפתח תקוה (מרדכי בן חורין)
המרכזי בשכונת הדר בחיפה (מוניו גיתאי וינרויב ואל מנספלד)
בית הכנסת הגדול "בית יעקב" בפתח תקוה (שניאל ליפישיץ)
האוניברסיטאי בקמפוס הר הצופים (רם כרמי)
בית חולים בילינסון (רם כרמי)
קריית הטכניון (אהרן קשטן)
מושב ניר עציון (חנוך אחימן)
מחנה רעים (סטיו אדריכלים)
כפר הנוער ימין אורד (יהודה לנדאו)
המרכזי בהר הכרמל (ישראל קומט)
הנטוש של חסידות קאליב בבני ברק
לשעבר של חסידות קאליב בבני ברק
שיכון ותיקים בבת ים (יצחק פרלשטיין)
שער אשר בדרך קיבוץ גלויות בתל אביב
הנטוש במושב שדה יעקב (ישראל קומט)
ישיבת כנסת חזקיהו ברכסים (ישראל קומט)
מרכז רפואי שיבא – תל השומר (משה זרחי)
אוהל נחמה בשכונת טלביה (דוד קאסוטו)
עיר הבה"דים (קולקר-קולקר-אפשטיין)
כפר הנוער בן שמן (מרדכי בן חורין)
ישיבת קריית ארבע (דוד קאסוטו)
הרמב"ן ברובע היהודי (דן טנאי)
ישיבת הכותל (אליעזר פרנקל)
מושב בני דרום (אליהו משאלי)
קיבוץ עין הנצי"ב (ג'ניה אוורבוך)
החילוני בקיבוץ בית העמק (פרדי כהנא)
בית המדרש במדרשית נעם (ג'ניה אוורבוך)
היכל רוזנטל ובית כנסת עין הים (ישעיהו אילן)
בניין בית המדרש החדש בישיבת כפר הרא"ה (דוד נופר)
ארבעת בתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי בירושלים (דן טנאי)
האוניברסיטאי בקמפוס גבעת רם ומאמר נוסף כאן (היינץ ראו ודוד רזניק)
היכל יצחק בשכונת שפירא בתל אביב (בלהה וארתור שרגנהיים)
בית שלום בסן פרנסיסקו (סטנלי סיטוביץ)
בית הכנסת הגדול בנס ציונה (חיים טפר)
ישיבת כפר הרא"ה (מאיר בן אורי)
הדרת קודש בחיפה (אוראל וזוהר)
זכרון משכן שילה (זלמן דויטש)
ההולנדי (אירית שור)
שוהם (ג'ו אבקסיס)
★
שיר לסיום:
.
★
חלון אחורי 
תגובות
תודה רבה לך.
אני חייב לציין שכילד ירושלמי היכל שלמה היה אחד מהבנינים הכי מפחידים שהכרתי מעולם לא באתי בשעריו, גם כשיכולתי מרוב פחד.