בתי הכנסת שתכנן האדריכל יוסף שנברגר הם מעבודות האדריכלות האהובות עלי. העבודה באבן, באור, בגושניות המבנה ופרטי האמנות הפכו את בתי הכנסת שתכנן ליצירות מרהיבות. אלה מבנים פשוטים אך כאלה שמתוכננים בקפידה ומתוך הבנה מעמיקה באופן בו יש להשתמש בחומר וצורה, ולא כאלה שמתחכמים או עולים הון עתק. משהו שהיום קשה למצוא. כששמעתי שיש בית כנסת מ-1961 שאותו תכנן שנברגר בכפר הנוער החקלאי עיינות אז הזדרזתי לבקר בו.
האכזבה עצומה. לפני כעשור באופן הזוי למדי, בוטל בית הכנסת – ארון הקודש שמקורו בבית כנסת עתיק באיטליה, נלקח לירושלים ושמור שם במחסן, ואולם התפילה הפשוט והיפה הוסב לספרייה תוך חיסול כל הפרטים המקוריים, אטימת מסך זכוכית מרכזי ושילוב קורות פוסט-מודרניות צבועות בסגול. וכמו שזה נשמע כך זה נראה – מפגן של חוסר טעם שמעורר את השאלה מי הסתומה שעיצבה כזה דבר?
ועל כך ברשימה זו.
.
חלון
.
כפר הנוער החקלאי עיינות
.
.
(1) בית הכנסת הראשון
את כפר הנוער החקלאי עיינות ייסדה עדה מימון, שהיתה אשה עצמאית, שומרת מסורת וגם היתה חברת כנסת ממפלגת מפא"י בשתי הכנסות הראשונות (אחיה, יהודה לייב פישמן מימון, לימים חתן פרס ישראל לספרות תורנית, היה גם הוא ח"כ מקביל אבל במפלגת החזית הדתית המאוחדת). אמנם בעשורים הראשונים לא היו בעיינות סממנים דתיים ממוסדים, גם אם ב-10 עקרונות הערכים החינוכיים שאותם הגדירה מימון, היה הערך הראשון "נאמנות לערכי הנצח המוסריים והתרבותיים של היהדות, כבוד למסורת ישראל וקשר נפשי אליה". רק ב-1953 נחנך בכפר בית כנסת בצריף עץ קטן. הסיבה העיקרית להקמתו, היתה ההחלטה לפתוח מסלול לילדים דתיים.
בטקס הכנסת ספרי התורה לבית הכנסת, ספרים שהובאו מאירופה ושרדו את השואה, התעקשה מימון לשאת את אחד הספרים בעצמה אל בית הכנסת.
.
בית הכנסת הראשון שכן בצריף עץ שהוקם בקצה הדרומי של הכפר כשבערופו הוקמו בתי המגורים של התלמידים (אוסף רוני פורת, ארכיון עיינות)
.
עדה מימון נושאת את ספר התורה אל בית הכנסת, 1953 (צילום: א. קומורינר(ארכיון עיינות)
.
ארון הקודש בצריף (ארכיון עיינות)
.
.
(2) בית הכנסת השני
המבנה הארעי שהוקם לא התאים לכפר שהתהדר בבינוי איכותי וייצוגי כזה שבו היו מעורבים טובי האדריכלים. לכן, זמן קצר לאחר שנחנך בית הכנסת בצריף, החלה מימון לקדם את הקמתו של בית כנסת קבוע ומכובד. בסוף שנות ה-50 נהנו בעיינות מתנופת פיתוח, ולבד מהקמת בית כנסת ושיכלול ענפי המשק, הוקמו גם שלושה מבני מגורים ל-110 תלמידים, מבנה כיתות עם חדר מורים ומעבדה, מבנה ללימודי כלכלת משק בית (אקדיש לו בהמשך רשימה נפרדת) וכן הורחב המטבח של חדר האוכל.
בהקמת בית כנסת של קבע, ביקשה מימון לייסד מקום חגיגי שירומם את התלמידים מחיי היום-יום, מקום שבעיצובו ובתכניו הם יחושו קשר אל האומה הישראלית הקדומה, שבאותן השנים היתה בצמיחה מחודשת. לצורך הקמת המבנה הוזמנה עבודת התכנון מהאדריכל יוסף שנברגר, אדריכל מוערך שתכנן מבני דת, במיוחד בתי כנסת, וכן ידוע כמי שתכנן לימים את רחבת הכותל המערבי.
מיקומו של בית הכנסת החדש שנחנך ב-1961 (הצריף נותר במקומו בסמוך למבני מגורי התלמידים ומשמש כיום את אם-הבית) נקבע בקצה גוש מבני הציבור של הכפר, אך במיקום נצפה. עד אז במרכז הכפר היה מטע עצי מנגו, וכיום ישנה מדשאה גדולה ומעגל תנועה רחב שמוקף ב"אולם אשכול" (אולם כנסים שנבנה שנים אחדות לאחר בית הכנסת), הרפת (כיום כיתות המכינה הקדם צבאית ומוזיאתר) ומחלבה (כיום הארכיון). בין אלה הוקם בית הכנסת החדש.
.
בניית בית הכנסת (ארכיון עיינות)
.
.
למעשה, תכנן שנברגר מתחם לבית כנסת, המורכב משני מבנים נפרדים אך מעוצבים בשפה אחידה. שביל מוביל אל חצר מרוצפת המקשרת אל בית הכנסת ממזרח ואל אולם רב-תכליתי שממערב. בעוד שבית הכנסת פונה לרצועת דשא רחבה, האולם הרב-תכליתי חורג ומגיע עד לכביש, ובכך הוא מכוון את הבאים אל השביל הסמוך לו שמוביל אל מרכז המתחם. אותו אולם נפרד שימש במשך שנים כחדר טבע וכיום הוא משמש מחסן ומשרד. גם החזית שלו שונתה, ובמקום מסך הזכוכית שקבע האדריכל בחזית לצורך יצירת אולם מאוורר ומואר היטב שבו יש קשר הדוק בין פנים ובין חוץ, נהרס מסך הזכוכית ובמקומו הוקם קיר אטום.
במטרה להדגיש את ייעודו של בית הכנסת, נתלתה על החזית מנורת מתכת בעיצוב מודרני. בכלל, חזית בית הכנסת לא תוכננה כמבנה מונומנטלי המהדיר את ייעודו. עם זאת, שנברגר תכנן מבנה בעל חזות ציבורית וייצוגית, שבה לחיפוי האבן ועיצוב הפתחים תפקיד משמעותי. כדי להכניס קצת צבע למבנה, דאג האדריכל לצבוע באדום כהה ואלגנטי את העמודים העגולים שבלטו בחלק העליון של החזית. הגבהת הגג וניתוקו מהמסה המרכזית של המבנה, העניקו לו מראה קליל וחדיש. אלא שכיום נאטמו חלק מאותם פתחים, העמודים נצבעו בגוון בהיר, כל המשחק של גושניות ושקיפות נעלמו והבניין איבד בחזותו מאיכויותיו. זה לא אסון בטווח הארוך, כי אלה שינויים שניתן לתקן בקלות יחסית.
"שנברגר לא אהב את בתי הכנסת המונומטליים", מציג האדריכל דוד קאסוטו את גישתו התכנונית של האדריכל יוסף שנברגר. קאסוטו שבעצמו אדריכל עתיר ניסיון בתכנון בתי כנסת ואל הקשר שלו לבית הכנסת בעיינות אתייחס בעוד כמה פסקאות, עבד במשרדו של שנברגר בשנים 1965-1963 והוא רואה בו את אחד משני המורים המובהקים שלו (השני הוא האדריכל אהרן קשטן). "הגישה שלו לתכנון היתה שבית הכנסת צריך להיות מקום אנושי, שבו יש קרבה בין אנשים , מקום שמייצג את החשיבות של האדם היהודי בתוך בית הכנסת. הוא תמיד דאג שתהיה חצר לפני בית הכנסת, ושהציבור ישב באופן שבו כל אחד יחווה את האחר".
.
תכנית המתחם: מימין אולם מוארך רב-תכליתי (5, 6) , במרכז חצר פנימית (3, 4), ומשמאל אולם התפילה (1, 2) (באדיבות ארכיון אדריכלות ישראל).
.
1977: הכניסה לחצר בית הכנסת. משמאל חזית בית הכנסת ומימין חדר הטבע שנבנו כולם כמתחם אחד (אוסף עופר זהורי, ארכיון עיינות)
.
.
מרכז המתחם מורכב מחצר מרוצפת, סגורה ונפרדת מן החוץ, אך עדיין עם פתחים שמאפשרים קשר עין ומונעים התנתקות מהסביבה. חצרות כאלה ששימשו מבואות כניסה היו לחלק בלתי נפרד מבתי הכנסת הקדומים שנבנו לפני אלפיים שנה וחצרות כאלה המשיכו ויצרו גם בבתי כנסת מאוחרים. לחצרות תפקיד כפול – אקלימי וגם מתווך בין המרחב היום-יומי ובין זה החגיגי והמרומם. לחצר מוביל שער סמלי המורכב משני עמודים מחופים באבן הנושאים את הפרגולה. עמודים אלה שכיום מוסתרים מעט מאחורי גדר ברזל מאוחרת ומכוערת, ממשיכים את קו העמודים המופיעים בבית הכנסת ושקצותיהם העליונים בולטים מחוץ לאולם.
שימוש נרחב באבן עשה האדריכל במתחם כולו. זוהי אבן גיר במגוון של צבעים, שהבולטת היא האבן הורודה. בשונה מאריחי אבן או קרמיקה חזרתיים ואחידים, העיבוד כאן הותיר את הפראיות והמקריות של האבן. האדריכל השתמש באבן גם בריצוף השביל והחצר, ריצוף שאותו חילק למשבצות באמצעות רצועות בטון דקות כדי להעניק למקום סדר וארגון. החצר שהיתה מקורה בחלקה בפרגולת עץ (שגם זו לא שרדה וכיום מחליפה אותה יריעת פלסטיק), שימשה בימי החג להקמת סוכה.
מסך זכוכית קישר מהחצר אל אולם התפילה. האולם יועד לכ-110 מתפללים ו-50 מתפללות, ועוצב בהשראת מבני בסיליקה – אולם מוארך כשמרכז התקרה מוגבה מעת משוליו ובכך מאפשר שילוב של פס חלונות שנועד להחדיר קרני שמש לא ישירות אל עומק האולם. קירות האולם כולם נצבעו בלבן שהשרה באולם ניקיון ומיקד את המבט בארון הקודש.
במה נמוכה נבנתה במרכז האולם. במה נוספת נבנתה בצמוד לדופן המזרחית של האולם, שבה נקבע ארון הקודש. שנברגר דאג שארון הקודש יהיה יצירה בפני עצמה ועם סיפור מורשת. ארון זה מקורו בבית כנסת של קהילת יהודי קרפי (Carpi), עיירה בצפון איטליה וסמוכה לעיר מודנה. הקהילה היהודית בעיירה היתה קטנה וב-1861 הם בנו לעצמם בית כנסת חדש שבו הותקן אותו ארון קודש. הארון הורכב מדלתות הזזה מעוטרות בעיטורי זהב, שסגרו על חמש גומחות שנועדו לחמישה ספרי תורה. מעל הארון נקבעו שני לוחות הברית מאבן. בתחילת המאה ה-20 הפסיקה פעילות בית הכנסת בקרפי ולאחר מלחמת העולם השנייה הצליח שלמה אומברטו נכון להעביר את הארון לישראל. מאז שופץ אותו בית הכנסת בקרפי באופן נאמן למקור והוא משמש כיום להתכנסות. את מקומו של הארון החסר מחליפה מראה. ניתן להתרשם ממנו כאן.
תחילה הובא ארון הקודש למוסד עליית הנוער שבנווה אילן, שם הוא שרת חבורת נוער שהיגרה ממרוקו. לאחר שהחבורה עזבה, באו אחרים תחתם, אך אלה לא היו מחוברים למסורת ולא היה עוד צורך בארון הקודש. ב-1961 עם הקמת בית הכנסת בעיינות מצא הארון את מקומו ונח כאן למשך קרוב ליובל שנים. הגומחה במבנה החדש הותאמה לארון. משני צדיו הוסיף שנברגר שתי יריעות דמויות קלף שנשאו פסוקים, מימין "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ומשמאל "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו". לוחות זכוכית נוספו בחזית הארון כדי להגן עליו, ומימין לו הותקנו שני לוחות הברית שהובאו גם הם מאותו בית כנסת שבאיטליה.
.
1961: ארון הקודש עם חנוכת בית הכנסת (ארכיון עיינות)
.
2008: הגומחות בארון הקודש לאחר פינוי ספרי התורה, ולקראת פירוקו והעברתו למוזיאון ליהדות איטליה שם הוא שמור כיום (ארכיון עיינות)
.
.
מנורת חנוכה גדולה ובולטת ניצבה בבית הכנסת, גם היא כמו המנורה הדקורטיבית המופיעה בחזית, עוצבה בסגנון מודרני וככל הנראה שנברגר היה אחראי לעיצובה. עזרת הנשים מוקמה באגף קטן יותר שפנה לאולם המרכזי והיה מוגבה ממנו בכמה ס"מ בודדים. הריהוט כולו, שגם אותו סביר להניח עיצב האדריכל, הורכב מעץ וברזל והיה מודרני ומינימלי, כזה שתאם היטב את רוח הזמן הצעירה והצומחת ששרתה בישראל.
בשנות ה-70 הופסק המסלול הדתי. מאותה עת כמעט ולא נעשה עוד שימוש בבית הכנסת והוא הוזנח אך שמר על אופיו המקורי. ב-2009 הוחלט לשנות את השימוש של המבנה ולהסב אותו לספרייה. בחזיתות כמעט ולא נגעו, אך באולם התפילה פורק הריצוף המקורי והבמה והוחלפו באריחי פורצלן. הותקנה תקרה אקוסטית שהנמיכה את גובה האולם, נוספו לה קורות מכוערות במיוחד שנצבעו בגוון סגול והתאימו למחיצות חדשות, שנועדו להפריד בין עמדות המחשב שנקבעו בצמוד לעמודים העגולים שנצבעו גם הם באותו צבע סגול. חזית הזכוכית פורקה וקיר אטום נבנה במקומה.
ארון הקודש העתיק פורק ונשלח למוזיאון יהדות איטליה שבירושלים, שם נקלט על ידי האדריכל דוד קאסוטו ולאחרונה עבר תיקון וחידוש מקצועי. הריהוט המודרני והמקורי שעוצב במיוחד לבית הכנסת ונשמר יחסית היטב לכל אורך השנים, סולק ואת מקומו תפסו כיסאות פלסטיק תעשייתיים בצבע מנטה. אלה התבלו במהירות והוחלפו בכיסאות פלסטיק בצבע חום. מערכות מדפי ספרים הותקנו לכל אורך הקירות ובתקרה שולבו גופי תאורה שקועים שפיזרו אור בהיר וחיוור. כל סממן לקיומו של בית כנסת במקום נמחק. אולם תפילה חדש בממדים שעונים לצורכי הכפר הוקם באחד החדרים הסמוכים לחדר האוכל, ואליו הועברו ספרי התורה.
.
כיום מצוי כפר הנוער בתנופת התחדשות מרשימה. חידוש מבנים ותיקים ובראשם בניין הרפת והמחלבה והסבתם לשימושים אחרים שזיכו אותם בחיים חדשים, נערכו לאחרונה באופן מעורר הערכה. נראה שבעיינות הצליחו להתעלות על השגרה והמעמסות היומיומיות והשכילו להבין את ערכו של המקום שבו הם חיים ופועלים.
בהנהלת המוסד כמו גם במועצה האזורית גן רווה שבתחומה מצוי הכפר, הצליחו להשיג שיתוף פעולה פורה עם מגוון של גופים, ממשלתיים, מקומיים ואחרים – כדי להצליח ולממש את החזון. לכפר ישנם מבנים רבים ונוספים שראויים להתחדשות, וראוי היה להעניק למבנה בית הכנסת את הטיפול הדומה שידעו להעניק כאן לרפת.
.
1961: מקהלת תלמידים בחצר בית הכנסת (אוסף תמר חדידה, ארכיון עיינות)
.
עדה מימון בחצר של בית הכנסת (ארכיון עיינות)
.
.
(3) האדריכל
יוסף שנברגר (1982-1912) תכנן לאורך קרוב לחמישים שנות עבודה כמה מבתי הכנסת המרשימים בישראל, שחלקם מצוי בקיבוצים כמו אלה בבארות יצחק, לביא, חפץ חיים שלוחות וכפר עציון. בין בנייני הישיבות שתכנן בולטות ישיבת קול תורה בשכונת בית וגן בירושלים, ישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד, ישיבת חידושי הרי"מ בשכונת רמת החייל בתל אביב, ישיבת אוהל שמעון ערלוי ברחוב יותם בירושלים וישיבת תורת אמת חב"ד ברחוב ירמיהו בירושלים.
יצירתו המפורסמת ביותר, וגם הטובה לדעתי, היא עיצוב רחבת הכותל המערבי – עבודה מבריקה ומינימליסטית בה בולטת תשומת הלב של האדריכל גם לפרטים הקטנים של ריצוף, שיפועי קרקע, מעקות וכדומה. לצערי, עבודתו ברחבה לא נשתמרה לפרטיה ועברה שינויים, אך הרעיון נותר בעיקרו.
כמו ברחבת הכותל כך גם בבתי הכנסת והישיבות שתכנן שנברגר, לא מדובר במבנים בעלי חזות או נפחים יוצאי דופן, אלא במבנים פשוטים וצנועים. הודות לעיצוב חגיגי שבא לידי ביטוי במהלכים בסיסיים בודדים, הצליח להפוך את המבנים ליוצאי דופן. בנוסף, נמנע שנברגר באופן עקבי מלשכפל את המבנים שתכנן, ועדיין, ניתן לזהות את גישתו החומרית, וההקפדה העקבית על קשר בין פנים ובין חוץ, הטיפול החומרי וכן החדרת אור ואוורור טבעי ככל הניתן לאולמות התפילה.
.
אדריכל יוסף שנברגר (משמאל) בחברת יצחק אחיו ושותפו, 1973 (מתוך הספר "יושר הורי", אוסף המשפחה)
.
מתחם בית הכנסת מורכב ממבנה בית הכנסת שמשמאל, חצר במרכז ואולם נוסף מימין ששימש כחדר טבע. שביל מרוצף באבן פראי. מימין שילב האדריכל עבודת מתכת שמתארת מנורה בעיצוב מודרני (צילום: איילת עמית יהודאי, ארכיון עיינות)
.
1961: הכניסה לבית הכנסת דרך חצר קדמית המודגשת בפרגולה הנישאת על שני עמודים שהם כעין שער וממשיכים את קו העמודים בפנים בית הכנסת (באדיבות ארכיון אדריכלות ישראל)
.
בדומה לבית כנסת עתיקים, קבע כאן האדריכל רחבת כניסה שמקשרת בין המרחב היום-יומי ובין אולם התפילה. הרחבה מוגדרת על ידי שני המבנים שמשני צדיה, קיר בדרום ושני עמודים שפותחים אותה אל הכפר. האבן הוא חומר החיפוי העיקרי: בשביל הגישה, ברחבת הכניסה ובחזיתות. במקור הכניסה לאולם התפילה היתה דרך מסך זכוכית גדול. במהלך השנים נערכו שינויים ואת הזכוכית מחליף קיר אטום (צילום: איילת עמית יהודאי, ארכיון עיינות)
.
אולם התפילה מפנה חזית אורכית אל הכפר כגג המבנה מוגבה מהחזית ומאפשר חדירת קרני שמש לא ישירות. במקור היו העמודים צבועים באדום כהה והוסיפו צבע למבנה. כיום הם בצבע האבן
.
1961: חזית בית הכנסת. העמודים צבועים באדום כהה ומימין מציץ מסך הזכוכית שדרכו נכנסים לאולם התפילה (צילום: אריך קומרינר, ארכיון עיינות)
.
1961: אורחים בטקס חנוכת בית הכנסת. שנייה מימין עדה מימון (צלם: אריך קומרינר, ארכיון עיינות)
.
עבודות האבן במבנים שתכנן האדריכל יוסף שנברגר היו תמיד ברמה גבוהה וחלק מרכזי המשפה העיצובית. כאן למשל הוא השתמש במספר גוונים של אבן גיר מלבן ועד ורוד
.
האבן זקוקה לטיפול
.
פתחים קטנים במסגרת בטון דקה נקבעו בקצב קבוע בחזית הצפונית
.
המועצה לשימור אתרים בשיתוף המועצה האזורית הוסיפה שלטי הסבר על רבים מהמבנים בעיינות כמו גם על בית הכנסת
.
מנורה דקורטיבית הותקנה בחזית כדי להדגיש את ייעודו של המבנה. המנורה בוצעה על ידי יהודה קרייצר במסגריית עיינות
.
האגף המזרחי שימש במשך שנים ארוכות כחדר טבע וכיום הוא משמש מחסן ומשרד. החזית שלו שהורכבה ממבואה פתוחה וחזית קלילה נהרסה לטובת קיר אטום
.
1961: חזית אגף חדר הטבע הכוללת מבואה פתוחה וחזית מזוגגת. משמאל עומדת עדה מימון ומשמאל המנורה הדקורטיבית שהותקנה בחזית הכניסה לבית הכנסת (צילום דבורה הירשפלד, ארכיון לבון וארכיון עיינות)
.
החצר המשמשת גם כמבואה מרוצפת באבן. את פרגולות העץ שתכנן האדריכל החליפו ביריעות שמתנפנפות ברוח. משמאל היה מסך זכוכית שהוביל לאולם התפילה אך הוחלף בקיר אטום
.
פעם היה פה מסך זכוכית שדרכו נכנסו אל אולם התפילה וכך האולם היה מחובר היטב לחצר ואל החוץ. כיום האולם סגור מאחורי קירות
.
שנות ה-90: אולם התפילה – ארון הקודש משמאל והמנורה מימין כשהריהוט המקורי שלם (ארכיון עיינות)
.
אולם התפילה הפך לספרייה: ריצוף הטראצו הוחלף באריחי קרמיקה פורצלן, העמודים נבצעו בסגול והותקנו משום מה קורות ומעליהן תקרה אקוסטית
.
שורות החלונות בתקרה כבר בקושי נראים בגלל התקרה האקוסטית המונמכת (יש פטנטים אחרים וטובים יותר לטיפול באקוסטיקה מבלי לפגוע במבנה). מאחורי המסך היה בעבר ארון הקודש
.
שנות ה-80: בר מצוה בבית הכנסת. בעיצוב האולם שלט הצבע הלבן כשהעמודים הצבועים באדום כהה אלגנטי הדגישו את הקצב של חלוקת האולם כמו גם פתחי החלונות המרובעים (אוסף משפחת משולם, ארכיון עיינות)
.
2008: לאחר חיסול בית הכנסת ולקראת הפיכתו לספרייה. ארון הקודש עדיין במקומו. מימין לו שני לוחות הברית מאבן שגם הם הובאו מאיטליה (ארכיון עיינות)
.
2010: בית הכנסת לאחר הסבתו לספרייה. אין זכר לקיר המזרח (ארכיון עיינות)
.
כיסאות פלסטיק חומים ותעשייתיים מחליפים את הריהוט המקורי שעוצב בזמנו במיוחד לבית הכנסת
.
תודה לאיילת עמית יהודאי ולאדריכל דוד קאסוטו
★
בתי כנסת ומדרש נוספים:
.
עלי (דוד נופר)
שלוחות (יוסף שנברגר)
בקיבוץ לביא (יוסף שנברגר)
ישיבת קול תורה (יוסף שנברגר)
בקיבוץ חפץ חיים (יוסף שנברגר)
בקיבוץ בארות יצחק (יוסף שנברגר)
תומכי תמימים בכפר חב"ד (יוסף שנברגר)
בקיבוץ כפר עציון (יוסף שנברגר וטוביה קץ)
הגדול בחדרה (יהודית שטולצר)
שדמות מחולה (טוביה קץ)
ישיבת שילה (ישעיהו אילן)
קול יהודה (יהודה מגידוביץ)
רובע א' באשדוד (יצחק פרלשטיין)
בית אלכסנדר ביקנעם (אהרון צורף)
בשכונת בית הכרם (מרדכי בן חורין)
לעדה העירקית בבאר שבע (נחום זולוטוב)
בשכונה ה' בבני ברק (יעקב נטל ויצחק ביגלאייזן)
בכפר הנוער אמית כפר אברהם בפתח תקוה (מרדכי בן חורין)
בית הכנסת הגדול "בית יעקב" בפתח תקוה (שניאל ליפישיץ)
קדושי אנטופול בתל אביב (שמואל מוהילבר ומשה קופמן)
האוניברסיטאי בקמפוס הר הצופים (רם כרמי)
בית חולים בילינסון (רם כרמי)
כפר הנוער ימין אורד (יהודה לנדאו)
הנטוש של חסידות קאליב בבני ברק
לשעבר של חסידות קאליב בבני ברק
בשיכון ותיקים בבת ים (יצחק פרלשטיין)
שער אשר בדרך קיבוץ גלויות בתל אביב
הנטוש במושב שדה יעקב (ישראל קומט)
ישיבת כנסת חזקיהו ברכסי (ישראל קומט)
במרכז רפואי שיבא – תל השומר (משה זרחי)
המרכזי בשכונת הדר בחיפה (מנספלד ווינרויב)
אוהל נחמה בשכונת טלביה (דוד קאסוטו)
בעיר הבה"דים (קולקר-קולקר-אפשטיין)
בכפר הנוער בן שמן (מרדכי בן חורין)
בקיבוץ עין הנצי"ב (ג'ניה אוורבוך)
החילוני בקיבוץ בית העמק (פרדי כהנא)
בית המדרש במדרשית נעם (ג'ניה אוורבוך)
היכל רוזנטל ובית כנסת עין הים (ישעיהו אילן)
בניין בית המדרש החדש בישיבת כפר הרא"ה (דוד נופר)
ארבעת בתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי בירושלים (דן טנאי)
האוניברסיטאי בקמפוס גבעת רם ומאמר נוסף כאן (היינץ ראו ודוד רזניק)
היכל יצחק בשכונת שפירא בתל אביב (בלהה וארתור שרגנהיים)
בית שלום בסן פרנסיסקו (סטנלי סיטוביץ)
בית הכנסת הגדול בנס ציונה (חיים טפר)
ישיבת כפר הרא"ה (מאיר בן אורי)
הדרת קודש בחיפה (אוראל וזוהר)
זכרון משכן שילה (זלמן דויטש)
ההולנדי (אירית שור)
שוהם (ג'ו אבקסיס)
★
שיר לסיום:
.
★
חלון אחורי 