סיבוב בארבעת בתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי בירושלים

במשך יותר מ-300 מאות שנים שימשו ארבעת בתי הכנסת הספרדיים הצמודים זה לזה את הקהילה המקומית ברובע היהודי בירושלים, עד שנעזבו והוחרבו במלחמת העצמאות. ב-1967 החליף האזור ידיים ופרויקט שיקום בתי הכנסת הפך לגולת הכותרת של מפעל החידוש ברובע. על הפרויקט הופקד האדריכל דן טנאי שהתמחה בשנותיו האחרונות בחידוש בתי כנסת.

טנאי היה נאמן למקור, ושמר על המבנה הייחודי ואף הוסיף לו רובד חדש ועכשווי המתייחס לתחייה הלאומית של עם ישראל בארצו. האתר חזר לפעול בחלקו לתפילה ובמקביל הפך גם לאטרקציה תיירותית מרכזית ברובע המתחדש. לאורך השנים, השתנו פני הרובע ומעמדו התיירותי של האתר שקע עם פתיחתן של אטרקציות חדשות ומלהיבות יותר וגם כבית כנסת לא הצליח לפתח סביבו קהילה מלוכדת ומשמעותית.

ועל כך ברשימה זו.

.

תחזיק חזק שם למעלה ואל תקשיב למה אומרים עליך כאן למטה

.

לוח קרמיקה מצויר שיצרה האמנית לורנה סקלובסקי בכניסה לרובע היהודי: שוקם תשכ"ז-תשמ"ג

.

חזית דרום ורחבת הכניסה לארבעת בתי הכנסת הנמוכים משמעותית ממפלס הרחוב. האדריכל הותיר את חזיתות הבניין כמו שהיו. בחזית הבניין מופיע גוף המזכיר צורת מחראב של מסגד – לא הצליחו לגלות מה שמשמעותו היות ובמבנה בפנים אין לו זכר, לכן יתכן הוא בא לדמות מסגד כדי למנוע במאות הקודמות מהמוסלמים להחריב את המקום

.

לארבעת בתי הכנסת יש כניסות נוספות מצד הרחובות העוטפים את המבנה אך כאן נמצאת הכניסה הראשית הפתוחה לציבור

.

את דלת הכניסה לבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי עיצב בצלאל שץ, בנו של מייסד בצלאל בוריס שץ

.

הידית בצורת אריה

.

חתימת האמן משולבת בעיטור הדלת

.

אולמות התפילה חודשו באופן נאמן למקור לאחר מחקר שבחן תמונות היסטוריות מלפני 1948

.

(1) חשיבות

מה הופך את ארבעת בתי הכנסת לפרויקט כל כך ייחודי באדריכלות הישראלית?

(א) מקבץ של בתי כנסת שונים זה מזה, צמודים ומקושרים זה לזה ופועלים כמתחם.

(ב) בתי כנסת מהמאה ה-16 וה-17 שמעטים כמוהם קיימים בארץ שנותרו בשלמותם ולמעשה רק בצפת תמצאו כמוהם.

(ג) האגדות שנרקמו כאן כמו סיפורו של שאלמוני שהשלים באופן מסתורי מניין לתפילה ובסופה נעלם, וכך גם השמות האקזוטים כמו "האיסטנבולי" ו"האמצעי" והשמות בעקבות דמויות מסטיות כמו אליהו הנביא ויוחנן בן זכאי.

(ד) היסטורית היו אלה בתי הכנסת החשובים בירושלים עד לתחילת המאה ה-20, כאן לדוגמה הוכתר החל מ-1893 הרב הראשי הספרדי. בין השאר, ב-1869, התארח כאן באירוע חגיגי הקיסר פרנץ יוזף.

(ה) אדריכלות המבנים משקפת מערכת של סמלים, מגוון עשיר ומורכב של מסורות בנייה השונה מבית כנסת לבית כנסת ומייצגת בין השאר גם את גלגוליהם והתפתחותם – גלגולים המשקפים את השינויים והתמורות שחלו בירושלים ואותם חוו על בשרם יהודי העיר. את כל אותם גלגולים חותמת בינתיים פעולת החידוש שבוצעה בהם והיתה לאחת מפעולות השימור הראשונות שבוצעו בישראל ומשקפת היטב את האדריכלות הישראלית של אותה עת.

.

תכנית המתחם: 1. אליהו הנביא 2. יוחנן בן זכאי 3. האמצעי 4. האיסטנבולי (מתוך הספר – בתי כנסת בארץ ישראל, מאת עמירם חרל"פ)

.

.

(2) בתי הכנסת

בשונה ממבני דת מרכזיים וגם משניים, אין לארבעת בתי הכנסת חזות חיצונית המעידה על מרכזיותם וחשיבותם. מבחוץ הם נראים סתמיים, ולא רק זה אלא שכדי להכנס אליהם יש לרדת במדרגות צדדיות למפלס הנמוך בכשלושה מטרים ממפלס הרחוב ולהכנס דרך דלת מעט נסתרת. כל זה כנראה בגלל חששם של היהודים מהתנכלות האוכלוסייה המוסלמית שהתעללה כמעט ללא מעצורים בקהילה היהודית המקומית.

בית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי: עד להקמתם של ארבעת בתי הכנסת, היה בית הכנסת הרמב"ן – מקום ההתכנסות לתפילה המרכזי של יהודי העיר העתיקה בירושלים. עם סגירתו בצו השלטון בשנת 1586, נאלצו היהודים להקים בית כנסת חדש. האשכנזים פנו והקימו להם בצמוד בית כנסת שלימים נקרא "החורבה" והספרדים הקימו את בית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי בשטח שהיה עד אז תל של חורבות, אך היו שזיהו כאן את בית מדרשו של רבי יוחנן בן זכאי שחי בעיר בתקופת בית שני ולכן בחרו לקרוא לבית הכנסת על שמו. עד היום לא ברור לעומקו מועד וסיבת הקמתו וכן זהות מקימיו. ידוע כי בשנת 1625 כבר עמד בית הכנסת והיה פעיל. המבנה מזכיר בצורתו את בית הכנסת הרמב"ן: אולם מוארך, ללא כיפה אלא קמרונות צולבים, כשבקצה האולם זוג ארונות קודש סימטרים עם קמרון גוטי. יתכן וצמד הארונות שהיו בבית הכנסת הרמב"ן הועברו לכאן ולכן הכפילות, ויתכן שהכפילות נבעה מאותה סיבה שהובילה להקמת שני ארונות ברמב"ן – את האולם המוארך, כ-20 מטר אורכו, פיצלה שורת עמודים שהאחרון שבהם ניצב בצמוד לקיר המזרחי מה שלא איפשר הקמת ארון במרכז הקיר ולכן הוא פוצל לשניים (העמודים שחצו את האולם כנראה נוסרו והוסרו בשיפוץ שנערך כאן ב-1835). טענה שלישית סוברת שהשלטון המוסלמי הטיל גזרה משפילה על היהודים להחזיק בבית הכנסת לצד ספרי התורה גם ספר קוראן. היהודים התחכמו והניחו את הקוראן בארון ניפרד, אך מכבוד לא פחות מזה שבו היו מונחים ספרי התורה. האולם שוחזר בנאמנות למקור, כולל רצפת האבן שרושתה בפסים שחורים, ורק השיש המקורי הוחלף באבן דמוית שיש. צורת ארון הקודש שוחזרה, ורק הגמלון שהיה מעליו לא שוחזר (הוא כנראה שימר במקור את צורת גג העץ שקירה את האולם עד לשיפוץ בית הכנסת שהתרחש ב-1835). את ציור הקיר המקורי שתיאר את הכותל המערבי ולא שרד, מחליף כיום ציור שיצר ז'אן דוד ומתאר את ירושלים של מעלה. את דלתות הארון כמו גם את דלת הכניסה לבית הכנסת עיצב בצלאל שץ – בנו של מייסד בצלאל בוריס שץ. גם הבמה לא שוחזרה היות והמקורית היתה גדולה באופן משמעותי, ולפי הדרישה עם חידוש המבנה, היה צורך לכנס באולם מאות מתפללים ולא כ-80 איש כפי שיכלו להכנס במקור לבית הכנסת, ולכן הבמה צומצמה בגודלה. ספסלי המתפללים לעומת זאת שוחזרו באופן דומה למקור.

בית הכנסת אליהו הנביא שימש במקור ככל הנראה כבית מדרש צמוד לבית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי. אך האדריכל דוד קסוטו שאיתר מספר כתי יד קדומים הגיע למסקנה כי זה הראשון מבין בתי הכנסת במתחם. לפי שיטה זו הכניסה המקורית לבניין היתה ממערב ולאולם היו שני ארונות קודש, כשהארון הימני בוטל לטובת יצירת החצר הפנימית שקישרה לבית הכנסת יוחנן בן זכאי וביתה כנסת האמצעי. לפי השיטה הגורסת כי היה זה ביתה כנסת השני ושבמקור היה פה בית מדרש, עם הסבת המבנה מבית מדרש לבית כנסת הוחלפה תקרתו המישורית בכיפה גדולה, והוא עוצב ברוח מבני דת מאותה עת שהורכבה ממבנים קופסתיים שבמרכזם כיפה. לאורך השנים הוקמה באולם המרובע כל מיני תוספות שפגעו בצורתו המרובעת הנקייה. הכיפה הגדולה והגבוהה יחסית לאולם מוקפת בפתחי חלונות קטנים, כשבתהליך החידוש שולבו בהם מדליוני זכוכית צבעונית. כאן לא שוחזר הארון אלא הובא מאיטליה מהעיר ליבורנו. "מספרי המעשיות שמסתובבים בביתה כנסת מספרים שהארון הובא לאיטליה מספרד עם המגורשים אבל זה קשקוש כי בספרד לא עשו כאלה ארונות", טוען האדריכל דוד קסוטו. "הארון אופייני לעיצוב הרנסנסי של סוף המאה ה-16 והוא באמת נבנה ב-1595. יש בראשו כיפת קשקשים שמזכירה את הכיפה שיש בקתדרלה של פירנצה". קסוטו מספר שהארון הזה וגם זה שניצב בבית הכנסת האיסטנבולי הוא אחד מכארבעים ארונות קודש שהביא לארץ מבתי כנסת עתיקים באיטליה ד"ר רוברטו נכון. הספסלים באולם שוחזרו על פי תמונות וגם על פי ספסל אחד בודד ומקורי שהתגלה במקרה בחנות ברובע המוסלמי. במטרה להדגיש את הארון, נפרש וילון קטיפה אדום על הקיר שמאחורי הארון, וכך הוא נראה אפילו כמו מוצג במוזיאון או בתאטרון. את הדלת הגדולה לבית הכנסת המקשרת לרחוב עיצב שרגא וייל, אמן חבר קיבוץ העוגן.

בית הכנסת האמצעי היה חצר פנימית באמצע המתחם ומכאן שמו. במקור שימש כעזרת נשים או מקום תפילה נוסף כבר ב-1720. בשלב מאוחר, כנראה בשיפוץ שנערך במתחם ב-1835 קורה האולם בתקרת אבן שהורכבה מקמרונות מצטלבים והוא הוסב לבית כנסת לכל דבר. רק בחלקו האחורי נותרה חצר זעירה שנועדה לאוורר את בתי הכנסת שהיו בשעתו מקומות דחוסים יחסית (כיום גם החצר הקטנה קורתה והפכה לחדר המקשר בין בתי הכנסת). האולם דומה בצורתו לצורת בית הכנסת יוחנן בן זכאי – אולם מוארך וגבוה. החלונות היחידים באולם מצויים בקצה העליון של הדופן המערבית והדופן המזרחית וארגונם הוא המעניק לבית הכנסת את ייחודו. במהלך חידוש בתי הכנסת אחרי 1967, הוחלט להחזיר את האולם לתפקידו המקורי כאולם המקשר בין בתי הכנסת, וכזה שנועד להתכנסות יותר חופשית, אך גם בו יש כיום ארון קודש. לצד האולם יש ירידה בכמה מדרגות לאולם מוארך נוסף המשמש כיום לתצוגה על תולדות האתר.

בית הכנסת האיסטנבולי הוא המאוחר והגדול בין בתי הכנסת שבמתחם והוקם בסביבות 1740. בצורתו הוא מזכיר את בית הכנסת אליהו הנביא, אלא שהוא גדול ושלם יותר. עמודים רחבים נושאים במרכז האולם כיפה גדולה, ולכן הוא מזכיר בצורתו את בית הכנסת אליהו הנביא וגם כאן ארון הקודש הובא מהעיר אנקונה שבאיטליה, אלא שהוא מצופה כולו זהב 18 קרט ונחשב ליחיד במינו. הוא שלם למעט מנורה עם שבעה קנים שניצבה בראשו אך נעלמה ולא הגיע לארץ. ארון הקודש בולט היטב באולם הודות ליריעת בד אדומה שנתלתה על הקיר שבעורפו. הוא לא ניצב במרכז הדופן המזרחית של אולם התפילה אלא בפינה, מה שמעיד שבתכנון חידוש בית הכנסת היו אילוצים שדרשו מהמתכננים לחרוג מהתכנון המסורתי. גם הבמה הניצבת באולם, לא ממוקמת כפי שהיתה ממוקמת במקור במרכז האולם אלא בצמוד לדופן המערבית. הסיבה לכך היא שהבמה הובאה מבית הכנסת העתיק בפזארו. הבמה בבית הכנסת בפזארו ניצבה על גוף בגובה של מטר וחצי והעלייה לבמה היתה באמצעות שני גרמי מדרגות. כל עיצוב הבמה התאים לעיצוב אולם התפילה בפזארו שהיה מקושט באופן ראוותני שהתאים לתקופת הבארוק. בארץ בגלל ממדי בית הכנסת סולק הגוף התחתון של הבמה, אך היא הוצבה כמו באיטליה בדופן האחורית, ולמעשה נראה כאילו הבמה בעונש.  האולם מואר באמצעות חלונות מסוגננים המופיעים בשלשות בפינת האולם הפונה לחצר פנימית. פתח לצד ארון הקודש מוביל למדרגות המקשרות לדלת אותה עיצב בוקי שוורץ ופונה לרחוב. בדומה לבית הכנסת אליהו הנביא, גם כאן

בחול המועד סוכות 1972 נחנכו בתי הכנסת באירוע חגיגי. באירוע השתתפו נשיא המדינה זלמן שז"ר, ראש הממשלה גולדה מאיר, ראש העירייה טדי קולק, רבנים ואישי ציבור. גם תושבים והציבור הרחב הגיע לחזות בחידוש בתי הכנסת, בהם כאלה שנהגו לבקר ולהתפלל בבתי הכנסת קודם שנחרבו.

.

1972: אדריכל דן טנאי בבית הכנסת אליהו הנביא (משה מילנר, לע"מ)

.

.

(3) החידוש

האדריכל דן (מקס) טנאי שהיה אדריכל רשות הגנים הלאומיים, הוזמן שבועות ספורים לאחר מלחמת ששת הימים לנהל את עבודת ניקוי מתחם ארבעת בתי הכנסת הספרדיים. טנאי היה כבר מעורב בעבודה גדולה אחרת בעיר העתיקה – הריסת שכונת המוגרבים שהיתה סמוכה לכותל המערבי, והריסתה הובילה ליצירת רחבת הכותל המוכרת לנו כיום. ברובע הוא פעל לצד אדריכלים כמו סעדיה מנדל, אליעזר פרנקל, קלמן כ"ץ, משה ספדיה ופטר בוגוד שלכולם היתה תפיסה אדריכלית שביקשה לשמר את אופייה הייחודי של העיר העתיקה ולהעניק להם רובד חדש ועכשווי.

טנאי מצא את המבנים שלימים יחסית, אך הם היו מלאים באשפה, בוץ וצואה היות והם שימשו דיר עיזים במשך כעשרים שנה. בנוסף לכך, בתי הכנסת נבזזו ונשרפו מיד לאחר שהיהודים עזבו את הרובע היהודי במאי 1948 כך שמצבם הכללי היה ירוד.

"אני מכיר את בתי הכנסת האלה מאז 1929 ולאחרונה ראיתי אותם ב-1948", סיפר טנאי בראיון עיתונאי עם השלמת העבודה. ב-1967 הוא שב אל בתי הכנסת ונדרש היה לבחון את מצבם: "הקירות, העמודים, הקשתות, הקמרונות והכיפות אמנם עמדו על תילם, אלא שהיו בהם פרצות גדולות", הוא כתב במאמר שסיכם את עבודתו. "כל החלונות והדלתות נקרעו ממקומם, ולא היה כל זכר לרצפות. כל הקירות, הקמרונות והכיפות היו ספוגים רטיבות, מאחר שהמהרסים הסירו את ציפוי האבן מן הגגות ועמו את הבידוד. הטיח היה אכול עובש והעלה פטריות".

לאחר מבצע הניקיון, הוחלט במרץ 1968 על חידוש מתחם בתי הכנסת והשבתם לייעודם המקורי. הוקמה עמותה ובראשה עמד נשיא המדינה זלמן שז"ר, ומטרתה העיקרית היתה לגייס כספים למימון הפרויקט. אך רק ב-1970 הצליחו לגייס את הסכום העיקרי והנכבד לשיחזור, אותו תרמה קרן רוטשילד. מתוך 51 בתי הכנסת שפעלו ברובע היהודי לפני 1948 היה מתחם ארבעת בתי הכנסת הראשון שיועד לשחזור והפעלה מחדש לייעודו המקורי.

לצורך עבודת החידוש, אסף טנאי עדויות בכתב, רישומים ותצלומים של בית הכנסת מלפני 1948, והחל לבחון לפרטי פרטים את מרכיביו השונים של המתחם. "התעוררו כמה בעיות: מה לשחזר, איך לשחזר והיכן הגבול העדין שבין שיקום לשחזור, שכן המטרה היתה להחזיר תפארת ליושנה ועם זאת לאפשר את השימוש המחודש בארבעת בתי הכנסת בתנאים של ימינו", סיפר טנאי.

"לא רציתי לשנות את הבניין, זה היה הכלל היסודי שהנחה אותי בתכנון השחזור של בתי הכנסת. מראש החלטתי שהעמודים, הקמרונות והיסודות האחרים במבנה הם דברים שאסור לי לגעת בהם. כל יום עמדתי לפני הבעיה – לא היה לי ועדיין אין לי עתה ביטחון שהשחזור כפי שביצעתי אותו הוא האפשרות היחידה שהיתה לפני. בשחזור אין שום כללים והמשחזר ניצב תמיד לפני אותה בעיה".

חזיתות המבנה נותרו כפי שהן ורק המילוי בין האבנים חודש. החזיתות לא טויחו וגם האבנים לא נוקו כדי לא להסיר את הפאטינה שהצטברה במשך מאות שנים. רק היכן שנדרש, נערך תיקום נקודתי כמו החלפת אבן רקובה או פגומה במיוחד. בתוך המבנה הגישה היתה שונה נוקו כל קירות האבן ומרבית הקירות לא טויחו למעט כמה קירות שהיו בנויים באבן פשוטה ולא באופן מקצועי ולכן נדרשו לטיוח בדומה לטיח שהיה בעבר". טנאי הציג כאן גישה חדשנית למקום ובחר להדגיש ולהותיר את שלד הבניין חשוף, בעיקר עמודים קמרונות וקשתות, ורק הכיפות והקמרונות טויחו. המהלך תאם היטב את הברוטליזם כמו זה של צמד האדריכלים הבריטים אליסון ופיטר סמיתסון. טנאי הסביר: "שיטה זו של הבלטת האבן העתיקה ושל חשיפת עמודים וקשתות, אף על פי שבעבר היו מצופים טיח, מאפשרת לנו לעמוד על השינויים המרובים שחלו בבניינים אלה במשך מאות שנות קיומם, שהרי הטיח מטשטש את כל העדויות המעניינות האלה".

כשטנאי ניגש לעצב את אולמות התפילה, בעיקר את הריהוט וגופי התאורה הוא החליט לקבל השראה מעיצובם של בתי כנסת עתיקים אחרים. "כשאני עורך ניתוח של בתי הכנסת אני מגיע לכלל מסקנה שכל התשתית הארכיטקטונית בבנויה על סמלים שקושרו בעבר הרחוק ביותר של העם היהודי. משהגעתי למסקנה הזאת שהכל בנוי על סמלים וסמליות וקשר לעבר, אמרתי לעצמי כי בעבודת השחזור של בתי הכנסת האלה יש להשתמש בדברים מבתי הכנסת עתיקים מכל העולם".

הריהוט הוכן בנגריות על פי רישומים ותצלומים בהם הופיע הריהוט המקורי. היכן שלא היתה עדות או שהיה צורך בשינוי, נקבע כי העיצוב יקבל השראה מריהוט בבתי כנסת אחרים או יכלול אלמנטים דומים (כמו המחיצה של עזרת הנשים בבית הכנסת יוחנן בן זכאי. בבית הכנסת האיסטנבולי ובבית הכנסת אליהו הנביא הוצבו ארונות קודש בני 500 שנה שהובאו מהעיר ליבורנו באיטליה וכך גם הבמה. גם המנורות והנברשות עוצבו בהשראת פריטים דומים מבתי כנסת עתיקים, ורק הדלתות המקשרות בין בתי הכנסת והרחובות המקיפים אותו כמו גם המשטח שמעל ארון הקודש בבית הכנסת יוחנן בן זכאי עוצבו על ידי אמנים עכשוויים. האמנים שהוזמנו לשלב את יצירתם בבתי הכנסת היו כאלה עם ניסיון בעבודה עם אדריכלים, וגם העבודות שיצרו כאן הם בגדר אמנות שימושית – דלתות, ארון קודש, מחיצות וגם ציור הקיר שסוגר על ארון הקודש בבית הכנסת יוחנן בן זכאי. אמנים אלה מציגים כאן חלק בלתי נפרד מאותו גל עבודות שיצרו אמנים ישראלים לאחר מלחמת ששת הימים, סוג של עבודות ניצחון עם נגיעות מיסטיות והיסטוריות (היסטוריון האמנות גדעון עפרת הקדיש לנושא את המאמר "1967: ירושלים של זהב", אך לא התייחס לעבודות שכאן).

טנאי שצבר ידע לא מבוטל במלאכת חידוש בתי כנסת, המשיך מכאן לעבודת חידוש בית הכנסת הרמב"ן הסמוך – עליו כתבתי כאן. בסוף אותו עשור חידש בית כנסת נוסף, הפעם בחברון, אלא שאת בית הכנסת אברהם אבינו, הוא נאלץ לבנות מחדש היות וכמעט ולא נותר ממנו זכר. בשנות ה-80 התמקד בחידוש מבנים במושבה ראש פינה (מלון שוורץ, בית הכנסת) ובעכו (חאן אל עומדאן), ולאחר מכן פרש מהמקצוע. ב-1990 קיבל אות יקיר העיר תל אביב (טנאי היה בין מתכנני הבינוי ההיקפי של כיכר מלכי ישראל) וב-1997 ניפטר.

כל פעם שאני מסתובב ברובע היהודי אני מתרשם כי מדריכי התיירים והמטיילים נטשו את הביקור בארבעת בתי הכנסת, לטובת האטרקציה של בית הכנסת "החורבה" ששוחזר כמו בדיסנילנד. מדריכי התיירים עם ההשכלה המוגבלת כנראה לא רוצים להתאמץ מספיק ונותנים לכיפה הענקית של החורבה ולכמה סיפורים נחמדים לעשות את העבודה, בעוד שעיקר המשקל אותו ציינתי בראש הרשימה נתון לארבעת בתי הכנסת הספרדיים.

.

סרטון שצלמתי:

.

.

הבמה מוקפת סורג מתכת דקורטיבי שמחליף את הבמה המקורית והגדולה במיוחד שהיתה ונהרסה ולא שוחזרה, היות והיא היתה תופסת שטח נכבד מהאולם ולא מאפשרת ממאות אנשים להתפלל ולהתאסף באולם

.

סוכות 1972: אירוע חנוכת בית הכנסת (משה מילנר, לע"מ)

.

מרץ 1972: בית הכנסת בעת חידושו (פריץ כהן, לע"מ)

.

.

ארון הקודש הכפול עוטר בציור קיר שלא שרד (תמונה היסטורית המוצגת בבית הכנסת)

.

בציור הקיר שמעל ארונות הקודש צויר הכותל המערבי משתי זויות שונות (פרט מתמונה היסטורית)

.

עם חידוש המבנה לא שוחזרו האלמנטים שהיו מעל ארון הקודש, אלא הוזמן ציור קיר מהצייר ז'אן דוד. לוחות הברית שבין שני הארונות הובאו לכאן מליבורנו שבאיטליה

.

ציור הקיר מתאר את ירושלים של מעלה

.

את שני הארונות עיצב מחדש בצלאל שץ: המקור לכך שיש כאן שני ארונות הוא לא ברור וישנן כמה השערות: 1. הובאו לכאן ארונות הקודש מבית הכנסת הרמב"ן שנסגר בצו השלטון או שהיה זה רק מחווה 2. בארון אחד נשמרו ספרי תורה כנהוג ובארון השני נשמר ספר קוראן בצו השלטון המוסלמי בעיר 3. האולם המקורי היה מפוצל באמצעות שורת עמודים שנשאו את הגג ולכן גם הארון בקצה האולם פוצל בהמשך לאותה שורה והעמוד במרכז הארונות הוא העמוד המזרחי באותה שורה שהוסרה בעת שיפוץ בית הכנסת במאה ה-19

.

את צמד הארונות מעטרים צורות בסיסיות המייצגות את בתי הרובע היהודי המתחדש ומשולבים בהם פסוקים המתייחסים לירושלים

.

בית הכנסת מואר היטב מפתחי חלונות גבוהים בחזית הדרומית, בחלק האחורי של האולם יש עזרת נשים בקומת הגלריה

.

בשונה משאר בתי הכנסת במתחם, רצפת בית הכנסת המקורית היתה מחולקת באמצעות רשת של פסי אבן כהה ששוחזרה על פי תצלומים ישנים

.

עזרת הנשים ומשמאל דלת בית הכנסת שעיצב בצלאל שץ

.

לוח המציין את קרן "יד אבי היישוב" שממנה את שיחזור בתיה כנסת שנפתחו מחדש בסוכות תשל"ג 1972

.

הכניסה לבית הכנסת אליהו הנביא

.

קיר המזרח עם ארון הקודש ופתח היציאה אל שאר בתי הכנסת במתחם. למעלה: כיפה

.

1972: עם חנוכת בית הכנסת (משה מילנר, לע"מ)

.

ארון קודש עתיק הובא לבית הכנסת מאיטליה, אך לפי המוסרת הארון עצמו הגיע לאיטליה יחד עם מגורשי ספרד

.

הכיפה. במקור היו חלונות עם מסגרת עץ, אך בגלל שלא ניתן לפתוח או לנקות אותן, בחידוש בית הכנסת הותקנו במקומם חלונות קבועים עם זכוכית צבעונית

.

מבט מכיוון ארון הקודש: בעורף האולם ארונות ספרים ומעליהם עזרת נשים המקיפה בצורת האות ח' את האולם

.

העליה לעזרת הנשים היא באמצעות יציאה מהאולם אל חצר פנימית המקשרת גם לחדרי שירותים

.

כיפת בית הכנסת אליהו הנביא מציצה

.

בעזרת הנשים

.

סידורים וחומשים בעזרת הנשים

.

מבט מעזרת הנשים על אולם התפילה

.

בכניסה לבית הכנסת האמצעי

.

האולם מתאפיין בצורתו הצרה והגבוהה ובפתחי החלונות בחלקו העליון: מבט לכיוון ארון הקודש

.

1972: קיר המזרח בבית הכנסת עם גמר השיפוץ כשטרם הוכנס ארון קודש לאולם (משה מילנר, לע"מ)

.

1967: קיר מערבי של אולם בית הכנסת לאחר שעבר ניקוי לקראת חידושו (משה מילנר, לע"מ)

.

כך התגלה בית הכנסת לאחר מלחמת ששת הימים: גל של חורבות

.

פינת עבודה של סופר סתם

.

עיטור במשקוף האבן בכניסה לאולם התפילה

.

מבט מכיוון ארון הקודש לדופן המזרחית של האולם

.

הדופן המזרחית של האולם מקושרת לחצר פנימית מקורה שמקשרת בין בתי הכנסת השונים

.

הכניסה לבית הכנסת האיסטנבולי

.

גם לכאן הובא ארון קודש איטלקי עתיק. מימין פתח כניסה/יציאה המקושר במדרגות לרחוב

.

ארון הקודש מוזהב ומאחוריו תלה האדריכל וילון קטיפה אדום במטרה להדגיש את הארון על פני הקיר

.

הארון

.

1972: הבמה מתחת לכיפת בית הכנסת (משה מילנר, לע"מ)

.

הבמה גם היא עתיקה והובאה לכאן מאיטליה לאחר 1967

.

פרט מהבמה: דימוי של בית המקדש

.

הכיפה

.

עזרת הנשים נפרדת מעזרת הגברים ביריעה דקיקה של בד לבן

.

טדי קולק באולם התפילה לקראת חידושו

.

בקצה האולם ישוב סופר סתם

.

1967: כך מצאו את בית הכנסת אחרי המלחמה

.

סופר סתם

.

הפתח היוצא לרחוב

.

הפתח מצידו השני ומעליו כתובת אבן

.

כתובת האבן ובה ציון השנה 5595 לבריאת העולם שהיא שנת 1834

.

המדרגות עולות לרחוב

.

מבט לכיוון תחתית המדרגות עם חלון ששולבו בו זכוכיות צבעוניות

.

חלקן הפנימי של דלתות המקשרות בין בית הכנסת האיסטנבולי ובין הרחוב אותן עיצב בוקי שוורץ ובהן המוטיב הוא מנורה

.

בחדר שמעל בית הכנסת התמקם "מכון להוצאת כתבי הראי"ה קוק"

.

מחוץ לבית הכנסת עומדת בסמטה ציירת ומציירת את הדלת המקשרת לבית הכנסת אליהו הנביא אותה עיצב שרגא וייל מקיבוץ העוגן

.

מציירת

.

הדלת

.

בית הכנסת אליהו הנביא

.

פרט

.

עוד פרט

.

חתימת האמן שרגא וייל, תשל"ג

בתי כנסת ומדרש נוספים בהם הסתובבתי:

.

(1) האוניברסיטאי בקמפוס הר הצופים (רם כרמי)

(2) בקיבוץ בארות יצחק (יוסף שנברגר)

(3) לעדה העירקית בבאר שבע (נחום זולוטוב)

(4) בשכונה ה' בבני ברק (יעקב נטל ויצחק ביגלאייזן)

(5) הראשון והיחיד בהר עיבל

(6) בית אלכסנדר ביקנעם (אהרן צורף)

(7) במושב ניר עציון (חנוך אחימן)

(8) בכפר הנוער אמית כפר אברהם בפתח תקוה (מוטי בן חורין)

(9) בקריית הטכניון (אהרן קשטן)

(10) בקיבוץ בארות יצחק (יוסף שנברגר)

(11) ישיבת כנסת חזקיהו ברכסי (ישראל קומט)

(12) בקיבוץ חפץ חיים (יוסף שנברגר)

(13) במחנה רעים (סטיו אדריכלים)

(14) בשכונת בית הכרם (מרדכי בן חורין)

(15) הנטוש במושב שדה יעקב (ישראל קומט)

(16) בקיבוץ כפר עציון (יוסף שנברגר וטוביה קץ)

(17) בקיבוץ לביא (יוסף שנברגר)

(18) במרכז רפואי שיבא – תל השומר (משה זרחי)

(19) המרכזי בהר הכרמל (ישראל קומט)

(20) בשוהם (ג'ו אבקסיס)

(21) הנטוש של חסידות קאליב בבני ברק

(22) לשעבר של חסידות קאליב בבני ברק

(23) שער אשר בדרך קיבוץ גלויות בתל אביב

(24) שדמות מחולה (טוביה קץ)

(25) כפר הנוער ימין אורד (יהודה לנדאו)

(26) אוהל נחמה בשכונת טלביה (דוד קאסוטו)

(27) בקיבוץ טירת צבי

(28) בשיכון ותיקים בבת ים (יצחק פרלשטיין)

(29) בלפוריה

(30) המרכזי בשכונת הדר בחיפה (מנספלד ווינרויב)

(31) בקיבוץ עין הנצי"ב (ג'ניה אוורבוך)

(32) בעיר הבה"דים (קולקר-קולקר-אפשטיין)

(33) בכפר הנוער בן שמן (מרדכי בן חורין)

(34) ישיבת קריית ארבע (דוד קאסוטו)

(35) בית חולים בילינסון (רם כרמי)

(36) הרמב"ן ברובע היהודי (דן טנאי)

(37) היכל רוזנטל ובית כנסת עין הים (ישעיהו אילן)

(38) האוניברסיטאי בקמפוס גבעת רם (היינץ ראו ודוד רזניק)

(39) חדיד הנטוש

(40) מושב בני דרום (אליהו משאלי)

(41) החילוני בקיבוץ בית העמק (פרדי כהנא)

(42) בית הכנסת ברודוס

(43) ישיבת הכותל (אליעזר פרנקל)

(44) בניין בית המדרש החדש בישיבת כפר הרא"ה (דוד נופר)

(45) ישיבת כפר הרא"ה (מאיר בן אורי)

(46) הדרת קודש בחיפה (אוראל וזוהר)

(47) בית שלום בסן פרנסיסקו (סטנלי סיטוביץ)

(48) חפץ חיים בפתח תקוה

(49) זכרון משכן שילה (זלמן דויטש)

אתרים נוספים ברובע היהודי שכתבתי עליהם:

(1) בית זיבנברג (אורה ויעקב יער)

(2) הקארדו (פטר בוגוד ואסתר ניב קרנדל)

(3) בית בן חורין (מרדכי בן חורין)

(4) כיכר בתי מחסה ואתרים בסביבה (סעדיה מנדל)

(5) בית הליבה (עדה כרמי-מלמד)

(6) הכותל המערבי

(7) בית המקדש

(8) בית הכנסת הרמב"ן (דן טנאי)

(9) ישיבת הכותל (אליעזר פרנקל)

(10) בית מגורים (מתי רוזנשיין)

שיר לסיום:

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ester  On 04/11/2017 at 21:03

    החצר הקטנה לא היתה מקורה והיתה בה סוכה
    החלון שרואים מעל לבימה באיסטנבולי מתחבר לבנין שעל יד הכניסה לאליהו הנביא שמעל לדלתו
    יש הקדשה של בורלא אולי היתה זו עזרת נשים של האיסטנבולי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: