אחרי שסיימתי סיבוב בכמה קיבוצים עם האדריכל ויטוריו קורינלדי, המשכתי חזרה על אחד הכבישים הצדדיים בצפון הנגב, כביש 232, לא רחוק מאשקלון. עברתי פה כמה פעמים אבל הפעם גם עצרתי באנדרטה לזכר 132 חללי גדוד 52 "הבוקעים" מחטיבת גבעתי, שנפלו בקרבות שהתחוללו באזור במלחמת העצמאות. האנדרטה מנציחה גם את חללי הגדוד בקרבות ובמלחמות שבאו לאחר הקמת המדינה.
את האנדרטה הגדולה והמרשימה יצר הפסל צבי אלדובי (1904–1996). גוש בטון ענק מלא תנופה המבהיק בלובנו על רקע הגבעות הרכות של צפון הנגב. היא נחנכה ב-1971 באזור המכונה חוליקאת, כשבאתר עצמו נקבע בעת המלחמה משלט מצרי. הכביש הצר והמפותל הוא מהדרכים הבודדות שנותרו קרובים לדרכים שהיו פה פעם, בהם המהירות היתה מוגבלת ואפשרה ליהנות מהנוף, לעצור בלי לחשוב פעמיים ולהכיר את הסביבה שבה אנחנו חיים. מעניין מה רוני היתה חושבת עליו.
ועל כך ברשימה זו.
.
בין עצי האשל
.
מפת התמצאות: חוליקאת – אנדרטת גדוד 52
.
על אם הדרך
.
במקום זה
.
מימין סלעים עליהם חרטו טקסטים שהוצבו כאן בשנים האחרונות ומעוצבים באופן זר למקום
.
מהלך הקרבות
.
רחבת התכנסות פתוחה תחומה בקירות מחופים באבן
.
מעל הרחבה מתנשא הפסל
.
מה מקור המשפט? במקור היתה הכתובת מורכבת מאותיות ברזל – אך אלה נגנבו בעשור הקודם והוחלפו בלוח אבן שלא תואם לאופי לאתר
.
כיום הפסל צבוע בלבן אך במקור היה הבטון חשוף וייצג את האמת החומרית, הצנועה, הפשוטה
.
שמות החללים
.
רמפה מובילה אל הפסל והתצפית
.
רגל אחת של הפסל צומחת מתוך גל אבנים
.
.
(1) תולדות
הקמת האנדרטה התארכה בעיקר בגלל גיוס הכספים שהגיע ברובו מתרומות. במשך יותר מעשרים שנה התעכב הפרויקט. ב-1965 נערכה תחרות סגורה בה השתתפו שמונה אמנים והצעתו של הפסל צבי אלדובי היא זו שזכתה.
רק בחודש מאי 1971 נערך טקס חנוכת האתר. השתתפו בו לוחמי ומפקדי הגדוד וכן האלוף שלמה להט, לימים ראש עיריית תל אביב. להט שרת כלוחם ולאחר מכן סגן מפקד פלוגה בעת המלחמה, ולאחר הקמת המדינה היה מפקד הגדוד.
.
1971: הזמנה לטקס חנוכת האנדרטה
.
.
(2) תיאור:
השילוב שמתקיים באתר בין הנוף הרחוק, בין הפיתוח של הנוף הקרוב, רחבת ההתכנסות שלמטה והפסל שלמעלה, הופכים את האתר כולו למקום שיוצר חוויה אצל המבקר, ובמיוחד כשהביקור הוא רגוע ושקט ולא בעת טקס או ריבוי מבקרים. מהכביש עצמו לא רואים את הנוף הרחוק והפתוח, היות ולאורך הכביש נשתלו שיחים ובעיקר עצים, ולכן ההזדמנות להיחשף לנוף הרחוק מתבצעת רק למבקרים באתר, בשיאו של המסלול כשמגיעים לפסל המתנשא בחלקה העליון של הגבעה.
האנדרטה והאתר שנוצרו כאן שונים היו מאתרי הזכרון שנבנו עד לשנות ה-60 וכללו עד אז לרוב עמוד זיכרון. עמוד כזה אפשר למצוא כמה מאות מטרים מהאתר הזה. אם תמשיכו בכביש צפונה תגלו אנדרטה לחללי גדוד 54 מ-1951. מהחנייה עולים אל רחבה ובקצה שלה עמוד בודד. בשונה מאותם אתרים שהורכבו מעמוד, כאן ביקש אלדובי ליצור חוויה אצל המבקר. את העמוד הפשוט מחליף פסל מופשט שמביע רעיון שיכול להתפרש לפי תפיסת הצופה. מהלך התנועה שמכתיב המתכנן לצופה מכוון אותו מהכביש, מחיי היום-יום השגרתיים בהם הוא שקוע בענייניו, אל מקום אחר, כשהמקום הפתוח והסגור, החומרים, הצמחייה והנוף הם כלי העבודה העיקריים בהם עשה אלדובי שימוש.
האתר כולל גבעה מלאכותית שבכניסה אליה חורשה עם שולחנות פיקניק. שביל מקשר בין החניון ובין רחבת התכנסות אותה עוטפים משני עבריה קירות מחופים באבן. על קיר אחד שמות החללים ועל השני הכתובת: בהיבקע השער, חללים נפלתם על סיפו. תהיתי מה מקור המשפט. במקור היתה הכתובת מורכבת מאותיות של ברזל שנקבעו על הקיר. גנבי מתכות פרקו את הכתובת ובמקומה הותקן לוח שיש.
רמפה נוחה להליכה מובילה מרחבת ההתכנסות אל המפלס העליון של האתר בו מצוי הפסל הגדול. מרחוק נראה הפסל כמו גוף המבקיע בתנופה את דרכו אל הדרום (שמו של גדוד 52 הוא מבקיעים), אך מקרוב נראה בו שער הממסגר את הנוף הפתוח של צפון הנגב. במקור היה הפסל בטון חשוף, אך מסיבות של תחזוקה הוא נצבע בלבן ואופיו השתנה, נעשה נקי יותר, מבהיק בנוף. הפסל נראה מעט כמו הגדלה מוגזמת של דגם קטן, ועדיין הוא מרשים. הוא נשען על שתי רגליים כשביניהן מעבר. רגל אחת של הפסל צומחת מתוך גל אבנים ורגל שנייה שקועה בקרקע. המעבר דרכו ממשיך אל השביל החוזר אל רחבת ההתכנסות. יניר אלדובי, בנו של הפסל סיפר לי שביצוע העבודה היה רצוף בפגמים: "הגוף המרכזי של הפסל נועד להיות הרבה יותר צר. אולם חברת סולל בונה שבנתה את היצירה שגתה בביצוע התבנית ועשתה אותו רחב מידי. בנוסף, בעת היציקה עצמה, מעומס הבטון, נפגמה והתרחבה התבנית של היציקה ולאחר מכן היה כבר כמעט בלתי אפשרי לתקן".
.
1949: לוחמי צה"ל האחד המשלטים באזור (לע"מ)
.
סמלי הגדוד והחטיבה
.
הפסל נשען על שני בסיסים שביניהם מעבר דרכו ממשיך השביל
.
נוף צפון הנגב מבעד לפסל
.
פרט 01
.
פרט 02
.
מבט על הפסל ממזרח
.
השביל ממשיך אל בין האשלים וחוזר אל הרחבה
.
בשביל
.
אשלים
★
אתרי זיכרון נוספים שכתבתי עליהם:
.
אנדרטה להרוגי אוטובוס הדמים בכביש החוף (יצחק שמואלי)
אנדרטה לחללי מועצה אזורית חוף הכרמל (יעקב אורנשטיין)
אנדרטה להרוגי הצוללת דקר (בתכנון דוד אנטול ברוצקוס)
יד זיכרון לעולי אתיופיה (גבריאל קרטס ושמואל גרואג)
אנדרטה לחללי חטיבה 679 ברמת הגולן (נעמי הנריק)
אנדרטה לחסידי אומות העולם (ליפא יהלום ודן צור)
אנדרטה לארלוזורוב בחוף תל אביב (דרורה דומיני)
הטייסים בגן העצמאות (בנימין תמוז ואבא אלחנני)
חללי הספינה ארינפורה בהר הרצל (אשר חירם)
אנדרטה לפורצי הדרך לירושלים (נעמי הנריק)
אתר זיכרון לחללי קיבוץ רוחמה (אלי וייסברג)
לזכר רצח חיים ארלוזורוב (דרורה דומיני)
לחסידי אומות העולם בפולין (דני קרוון)
אנדרטת חללי קרית טבעון (חיליק ערד)
אתר זיכרון לחללי קיבוץ עין השופט
חללי אחוזה בחיפה (גרשון קניספל)
אנדרטת משמר הגבול (חיליק ערד)
אנדרטת חטיבת יפתח (חיליק ערד)
היכל יהדות ווהלין (ישראל לוטן)
בקיבוץ בית העמק (פרדי כהנא)
לאדם ולטבע (יגאל תומרקין)
מצודת יואב (חיליק ערד)
יד קנדי (דוד רזניק)
אנדרטת דנגור (חיליק ערד)
אתר זיכרון ביתניה (חיליק ערד)
אנדרטה לשיירת יחיעם (חיליק ערד)
אתר ההנצחה בקיבוץ שובל (חיליק ערד)
אנדרטה לנרצחי מפלסי הדרך לים המלח
קבר האחים בקיבוץ נירים (יהלום-צור)
בקעת הקהילות (ליפה יהלום ודן צור)
גלעד לאבשלום פינברג (בנימין אוראל)
אנדרטת אלכסנדר זייד וסוסתו (דוד פולוס)
גבעת התחמושת (בנימין אידלסון וגרשון צפור)
אנדרטת עוצבת הפלדה (בתכנון ישראל גודוביץ)
אנדרטה וקבר להרוגי חוות חולדה (בתיה לישנסקי)
גלעד לשלמה בן יוסף ליד ראש פינה (יצחק דנציגר)
אנדרטה להרוגי אוניברסיטת תל אביב (מיכאל גרוס)
אנדרטת ככר רבין בראשון מערב (אליעזר ויסהוף)
יד לבנים באר שבע (יוחנן רטנר ומרדכי שושני)
קיר זיכרון להרוגי קיבוץ תל יוסף (אהרון פריבר)
גן הזיכרון בקיבוץ אשדות יעקב איחוד (ויטוריו קורינלדי)
אוהל יזכור (אריה אל-חנני, ניסן כנען, אריה שרון ובנימין אידלסון)
אנדרטה לנופלים בעמק בית שאן (אלפרד מנספלד ומוניו גיתאי וינרויב)
אנדרטת הרוגי ניצנים (בתכנון שמעון פובזנר, אברהם יסקי ומשה ציפר)
גן זיכרון לחללי חטיבת הראל במלחמת העצמאות (דני קרוון וצבי דקל)
אנדרטה ובית זיכרון לשואה בקיבוץ נצר סרני (פרדי כהנא ובתיה לישנסקי)
בית הקברות של קריית ענבים ואנדרטת חטיבת הראל (מנחם שמי)
אנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל (נתנאל בן יצחק)
אתר הנצחה לחללי אסון המסוקים בשאר ישוב (שלומית שלמה)
אנדרטה לחללי אגד ארטילרי 212 ברמת הגולן (הלל פסח)
פינת הזיכרון בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד (משה הדרי)
אנדרטה בעין החורש להרוגי המצור (אילון כהן)
חסידי אומות העולם הפולנים בורשה (דני קרון)
אנדרטת ההתגברות בחוקוק (יחיאל שמי)
אנדרטה לזכר ליל הגשרים (יחיאל שמי)
קבר יוסף בנימיני בבית ספר אביחיל
לצעונים שנרצחו בשואה (דני קרוון)
אנדרטה לשפיות (יגאל תומרקין)
האנדרטה בנגבה (נתן רפופורט)
חללי קיבוץ גת (ישראל הדני)
אושוויץ (דניאל ליבסקינד)
★
★
שיר לסיום:
.
★
חלון אחורי 
תגובות
לא יודע איזה תנופה אפשר לראות בגוש הבטון המכוער, אבל אוהב את השביל המתעקל בין האשלים.
הי מיכאל – תודה על המאמר.
אבא שלי ז”ל היה רופא הגדוד והגיע לארץ במסגרת מח״ל.
עכשיו קיבלתי תשובה לשאלה ששאלתי אי-שם בעבר.
ממול יש אנדרטה – "הלך ברדתך לנגב זכור אותנו" של חטיבת הנגב ישנה מאוד.
מול מחנה ג'וליס/עמנואל- גן הגדוד של גדוד 53- עם הרחבת הכביש הכניסה קצת מורכבת.
שלום מיכאל יעקבסון,
אני מציץ קבוע בחלון האחורי ולרוב נהנה מהכתבות ומהצילומים, חשוב לזכור את העבר הבנוי שלנו, גם למרות הזנחה, השכחה ושיכחה “סתם”.
הכתבה על אנדרטת גדוד 52 צדה את עיני ומיהרתי לקרוא אותה כשהגעתי לקרוא מייל במקום רחוק מאוד שבו אני שוהה עכשו.
הצטערתי מאוד לקרוא את הכיתוב לשתי תמונות של מה שהוא הציון לקרב נואש של פלוגת פלמ”ח שניסתה לפרוץ את המחסום המצרי לנגב ערב סוף ההפוגה השנייה.
זה קרב שכמעט נמחק מתולדות מלחמת העצמאות, כשלון “יתום”. 21 (ואולי 23, הדברים לא ברורים) לוחמים נותרו על הגבעה, חלקם הרוגים וחלקם פצועים שהמצרים מותתו.
כיבוש המשלטים ע”י גדוד 52 “זכה” לתהילה שהוא ראוי לה, אבל מקימי האנדרטה המפוארת לא ידעו (?) את מה שקדם לאותו כיבוש מפואר.
הרוגי הפלמ”ח לא זכו לציון על גבי האנדרטה.
יזמתו של מי שכיהן עד לפני כשנה בתפקיד יו”ר מ.א. שער הנגב, עכשו ח”כ אלון שוסטר ומחקר של מאיר מינדל מנגבה (יחד עם משרד הבטחן) חשפו את הקרב הנשכח ובהמשך הוקמה אנדרטה צנועה לזכר אותם נופלים.
הכיתוב שנתת לאחת התמונות: “מימין סלעים עליהם חרטו טקסטים שהוצבו כאן בשנים האחרונות ומעוצבים באופן זר למקום”
הוא כיתוב שאינו ראוי, העניין אינו מתמצה באדריכלות גרידא.
נראה לי ראוי לשנות אותו ולכתוב משהו כמו: “נסיון קודם לכבוש את הגבעה, נכשל ו-21 לוחמים נהרגו ונקברו במקום ע”י המצרים. לאחרונה הוקמה אנדרטה צנועה לזכרם לצד השביל המוליך לאנדרטה של גדוד 52”
בברכה יעקב לקס
ערד
יעקב שלום, היוזמה לפרט את המהלך שהתרחש באזור במלחמת תש"ח היא מבורכת. לא התייחסתי בדברים שפרסמתי לתוכן הטקסטים המופיעים באתר וגם לא לאירועים ההיסטורים שהתרחשו באזור.
התייחסתי לשינויים שנערכו באתר בשנים האחרונות וכדברי המלאך בספר הכוזרי הכוונה רצויה אך המעשה לעניות דעתי אינו רצוי. השפה העיצובית שיצר במקור האמן באתר ההנצחה היא חוויה כוללנית ויש חובה לשמור על רוח הדברים. הבחירה לשלב את לוחות האבן כפי שבוצע הנו זר לרוח המקום, יחד עם זאת המהלך מייצג היטב את רוח הזמן בה התרבות הישראלית הולכת ושוקעת והדבר גם בא לידי ביטוי בהחלטה לצבוע בלבן את הפסל המרכזי.
בהיבט התרבותי האתר הוא מהמעולים שנוצרו בישראל וגם מהפחות ידועים (שלא בצדק). בידי אמן המשלב יצירתיות עם רגישות ניתן היה ליצור את המהלך כחלק בלתי נפרד מרוח המקום.
אני מדגיש זאת במאמר כי אינני נמנע מלהסתיר את הביקורת, זוהי ביקורת בונה ולא באה לפגוע באופן אישי באיש.
בברכה,
מיכאל
נראה שהרגל הקדמית של הפסל עשויה במקור בגמר טיח, כי הגוף שיושב עליה נושא טביעות של טפסנות קורות. הניגוד של החומריות היה בטח חלק גדול מהפסל, והשטיפה הלבנה מחקה את זה והשאירה רק את הצורניות.
מעבר לפגיעה בפסל, אני באמת לא מבין מה יש לאנשים נגד בטון חשוף- הוא מזדקן מאד יפה.
וגם אם יש התנפחויות של הברזלים ופיצוצים וכו', יש דרכים לתקן בטון חשוף.