סיבוב בשלושה חדרי אוכל בקיבוצים גדות, שמרת ואדמית

בשלושת הקיבוצים שבגליל ומופיעים כאן יש חדרי אוכל שתכננו אדריכלים שונים. שניים מחדרי האוכל פעלים ואחד כבר לא. המשותף לשלושתם הוא העובדה שכולם כוללים אולם אכילה מלבני וגדול, אך כל אחד מייצג גישה שונה. חדר האוכל שתכנן חנן הברון עם מיכאל קראוס בקיבוץ גדות הוא תיבה חסרת ייחוד לכאורה אך מתבססת על מודול המודגש בחזית. חדר האוכל שתכנן מנחם באר בשמרת ייחודי הודות למסת הגג המשמעותית בחזית ולגגון הבטון המשופע. וחדר האוכל שתכנן שמואל מסטצ'קין באדמית מתייחד בקשתות המופיעות בחזיתו. הברון ובאר למדו בטכניון בחיפה, ולעומתם מסטצ'קין היה אחד האדריכלים הפוריים מבין בוגרי הבאוהאוס בגרמניה.

חוץ מחדרי אוכל, כדאי לבקר בעוד כמה מקומות באזור:

(1) קיבוץ גדות נמצא מרחק נסיעה קצר משכונת המגורים שתכנן האדריכל דוד רזניק לקהילה חסידית בחצר הגלילית. אם פונים לכיוון השני, לגולן, אז מגיעים לבריכת המשושים. חוץ מאלה בכל קיבוץ שתכנסו אליו בדרך תמצאו חדר אוכל ויש פה עבודות של שלמה גלעד, דוד בסט וכן את האנדרטה לחללי אגד ארטילרי 212 עליה כתבתי כאן.

(2) קיבוץ שמרת שוכן ממש צמוד לעכו שם יש את בית המשפט שתכנן האדריכל יעקב רכטר ובקיבוץ לוחמי הגטאות הסמוך תמצאו עבודות של האדריכלים רם כרמי, שמואל ביקלס ונעמי יודקובסקי, כמו גם גלריה של הצייר משה קופפרמן.

(3) בקיבוץ אדמית תוכלו לעצור בדרך במערת הקשת לה יש נגישות מלאה.

ועל כל אלה ברשימה זו.

.

ואולי

.

מפת התמצאות

(1) חדר האוכל בגדות

לכאורה יש משהו סתמי בעיצוב חדר האוכל של גדות: מבנה מלבני שנראה כמו מבנים מוסדיים רבים אחרים שרגילים לחלוף על פניהם בלי לעצור. אלא שבחינה מעמיקה יותר של המבנה מגלה את איכויותיו: הפריסה במרחב הטובל בנוי כשהעצים ברקע והמדשאה המרכזית בחזית, הפרופורציות ההרמוניות של המבנה וחלוקת החזית, מערך התנועה החוצה וחולף על פניו, הצבעוניות המאופקת, וגם אולם האכילה המואר ומאוורר היטב באמצעות מסכי זכוכית הפונים לצפון.

האדריכל חנן הברון (2000-1931) שתכנן את המבנה יחד עם האדריכל מיכאל קראוס, היה מבכירי מחלקת התכנון של תנועת הקיבוץ המאוחד וחבר קיבוץ רעים שבצפון הנגב. הברון נולד בגרמניה ועלה לארץ עם התחזקות המפלגה הנאצית. אביו קיבל בארץ לנהל ולהוביל את בית חולים אלי"ן בירושלים שמאוחר יותר תכנן לו חנן הברון את בניין הקבע המשמש אותו עד היום. רבים מהבניינים שתכנן הברון בעשורים הראשונים לדרכו המקצועית היו נראים כמו תיבות גדולות: הספרייה הלאומית, בית הקיבוץ המאוחד ברחוב סוטין בתל אביב (נהרס) ואולם הספורט בנען. כולן עבודות מודרניסטיות שגם אם בוצעו באיחור לא אופנתי מאותו רגע קופסתי באדריכלות של שנות ה-50, אלה עדיין מבנים ששומרים על מעמדם גם חמישים שנים לאחר שנבנו. הברון שתכנן על בסיס של מודול קבוע ושימוש בפרופורציות הרמוניות ומתוחכמות (בעיקר בחתך הזהב), גם עסק ביחסים של שקיפות ואטימות – נושא אליו נחשף בעת שעבד תקופה קצרה במשרד אדריכלים בלונדון בשנות ה-50. גם בחדר האוכל בקיבוץ גדות ניתן למצוא את רגישותו לנושא השקיפות הבאה לידי ביטוי באולם המבואה בקומת הקרקע – אולם הפתוח משני צידיו – צפונה אל נוף רחבת ההתכנסות והמדשאה המרכזית, ודרומה אל הנוי שבעורף הבניין. אגב, האדריכל שמואל (מילק) ביקלס היה האדריכל שליווה את קיבוץ גדות, והוא גם זה שערך לו את תכנית האב. אך ביקלס לא תכנן בגדות מבנים.

האדריכל מיכאל קראוס שעבד על הפרויקט עם מסטצ'קין, הוא בנו של הגרפיקאי פרנץ קראוס שבקרוב תיערך לו תערוכה במוזיאון הפתוח תפן. בשירותו הצבאי היה בנח"ל בקיבוץ משגב עם שבאצבע הגליל. קראוס למד אדריכלות בצוריך. עם שובו ארצה עבד שנתיים במשרדם המשותף של האדריכלים זלקינד-הראל וב-1967 עבר לעבוד במחלקת התכנון של הקיבוץ המאוחד, עד פירוק המחלקה ב-1990. אז עבר קראוס לעבוד במשרדים אחרים עד לפרישתו בסוף העשור הקודם.

"עבדתי בתק"ם כל השנים עם חנן הברון", הוא נזכר בשיחה. "בהתחלה חנן היה מעורב ואחר כך העבודה עברה לטיפולי. המבנה הקופסתי הוא של חנן, ואני אחר כך עבדתי על כל הפירוט, אבל המקור הוא של חנן". קראוס גם מתייחס לצבעוניות של הבניין: בחזית מופיעות משבצות צבע בגוון חום-אדמדם, והתקרה האקוסטית צבועה בגוון כחול – "אלה גוונים שהיו אהובים על חנן", הוא מציין.

.

זה חדר האוכל הרביעי של קיבוץ גדות שעלה על הקרקע ב-1949 כישוב ספר למרגלות הגולן. חדר האוכל הראשון הוקם עם העליה על הקרקע. היה זה צריף קטן ששימש את החברים במשך תקופה קצרה שנמשכה שנה וחצי. אחריו הוקם צריף גרמני שכמוהו ניתן היה למצוא בעוד קיבוצים רבים. בגלל צליפות שהגיעו מהגבול הסורי, הוחלט להזיז את הקיבוץ מעט מערבה, וב-1958 הושלמה בנייתו של חדר האוכל הבנוי הראשון. הוא תוכנן במחלקה לתכנון של הסוכנות היהודית שבראשה עמד אינג' לאו שרמן, שתכנן חדרי אוכל דומים בקיבוצים אחרים. המבנה הכיל 350 מ"ר שטח בנוי, ורק מחציתו שימשה לאולם האכילה וכל השאר למטבח ואחסנה. המבנה היה קטן להכיל את כל החברים ולכן ב-1 לאוקטובר 1973 הוחל בחפירת יסודות לחדר אוכל חדש וגדול, המשמש את החברים עד היום. חדר האוכל הישן הפך לחלק מבית הארחה.

עבודת התכנון נמסרה לאדריכל חנן הברון, אותה המשיך האדריכל מיכאל קראוס כשהברון כפי שמספר קראוס מלווה את העבודה. מלחמת יום כיפור שפרצה ימים ספורים לאחר חפירת היסודות הובילה לשינוי בתקצוב המבנה על ידי משרד השיכון והתכניות שונו בהתאם. במלחמה נפגע הקיבוץ והטראומה שפקדה את החברים במלחמת ששת הימים חזרה על עצמה. אמנם ב-1967 נהרסו 70% מבתי גדות וביום כיפור ההרס הגיע ל-20% מהבתים, אך המלחמה הביאה להחלטה לצקת באולם האכילה תקרת בטון בעובי 20 ס"מ בהתאם להנחיות פיקוד העורף.

לאחר 5 שנות בנייה נחנך הבניין ב-1978 ועל גג המבנה הוצבה מנורה גדולה שבוצעה במסגריית הקיבוץ וניצבת שם עד היום. בקומת הקרקע נקבע אולם למועדון לחבר וכן חדרי אחסנה למטבח. בקומה העליונה מטבח ואולם אכילה. חדר האוכל ממשיך לפעול גם היום. בימות השבוע מוגשות בו ארוחות צהריים, וכן ארוחת ערב שבת. את עיצוב הנוף המקיף את חדר האוכל ביצע דוד אדם, חבר קיבוץ חולתה.

.

אולם התרבות הוא מבנה נוסף שהברון וקראוס תכננו בגדות. בנייתו התאפשרה הודות לתרומה שהתקבלה בגדות לאחר מלחמת ששת הימים מיהודי-שוויצרי. הבנייה החלה כבר ב-1970 אך בוצעה בקצב איטי מאד. הסיבה לכך מקורית במיוחד: "האולם נבנה כולו על ידי בן אדם אחד", מגלה עוזי גל ששימש שנים ארוכות בתפקיד רכז הבניין. "הוא היה תפסן ברזל שהגיע מתל אביב, אדם מוכשר שעשה עבודה נקיה ומדויקת ורק בשלב היציקה הוא קיבל עזרה". האולם נפתח לאחר 10 שנות בנייה במאי 1980. אירוע הפתיחה היה מועצת הקיבוץ המאוחד. זה היה אירוע חשוב שהתקיים תחת צל פטירתו החטופה של יגאל אלון חודשים ספורים קודם לכן, ובעיקר היות ובמהלכו אושר האיחוד ההיסטורי בין תנועת הקיבוץ המאוחד ותנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. האולם גדול ומתאים להכיל את כל חברי הקיבוץ, אלא שבשנות ה-80 עם כניסת הטלויזיה לדירות החברים ושקיעתה של הקהילה המאוחדת, ירדה קרנו של אולם התרבות וכיום הוא כבר לא מתפקד.

הברון תכנן בגדות מבנה ציבור נוסף המשמש כיום ספרייה והוא שוכן מזרחית לחדר האוכל. "המבנה היה קומפקטי והיה פנינה בפני עצמה", מספר גל, "וב-1967 הוא חטף פגיעה ישירה של פגז. במקום שנפרץ עשינו חלון עגול למזכרת, אלא שהצמחייה מסתירה אותו היום".

.

.

הבניין מופיע בנוף הקיבוץ כמו וילה סבואה שבפרברי פריס או הגלגול הישראלי שלה בספרייה הלאומית שבתכנונה השתתף האדריכל חנן הברון: מבנה קופסתי הנראה כמרחף על הקרקע הודות לעמודים הדקים עליהם נשענת הקומה העליונה

.

בימים אלה מתכוננים בגדות לערוך שינויים בחדר האוכל ולבצע בו עבודות חידוש ועדכון, כמו התאמה לתקני מכבי אש ונגישות מלאה לבניין באמצעות רמפה. בגדות מעריכים את איכויותיו של הבניין ולכן דאגו שהשינויים לא יפגעו בחזותו, אלא הרמפה תבוצע בעורף כך שלא תשנה את מראהו. במהלך העבודה נסרקו התכניות משנות ה-70 שיצרו האדריכלים חנן הברון ומיכאל קראוס:

.

תכנית הצבת חדר האוכל בניצב לאולם התרבות והמדשאה במרכז (מקור: קיבוץ גדות)

.

תכנית הקומה העליונה: מימין אולם האכילה, משמאל המטבח (מקור: קיבוץ גדות)

.

חזית צפונית למדשאה וחזית מערבית (מקור: קיבוץ גדות)

.

הבניין מחלוק לאגפים המוצאים את ביטויים גם בארגון ועיצוב הפתחים בחזית. את שילוב הצבע האדום הביאו האדריכלים

.

חדר האוכל שנחנך ב-1978 ממשיך לתפקד גם היום באותם תפקודים: מועדון בקומת הקרקע, חדר אוכל ומטבח בקומה העליונה

.

בחזית הבניין רחבה מרוצפת החוצצת בין המדשאה המרכזית ובין הבניין ונועדה להתכנסות. את הנוי העוטף את הסביבה עיצב ויצר דוד אדם מקיבוץ חולתה

.

שטח מפולש בקומת הקרקע וגם טלפון ציבורי

.

לעומת החזית הצבועה באדום, התקרה מורכבת מלוחות כחולים. מימין המועדון

.

אולם מבואה גדול מקשור לשבי שבילים שמגיעים לבניין מצפון ומדרום: המדרגות מובילות אל אולם האכילה שבקומה העליונה

.

האולם מואר היטב הודות למסכי הזכוכית העוטפים אותו

.

לוח המודעות

.

תכנית הקיבוץ לשינויים

.

משפצים את חדר האוכל

.

אולם האכילה

.

הגשה עצמית

.

אולם התרבות:

 

.

הבניין מתאפיין בגג משופע הסוגר על המדשאה הגדולה ממערב וכיום מוצל היטב מתחת לכמה עצים

.

מבנה תיבתי עם פס בטון הבולט מקו החזית ועוטף את הבניין במרכז החזית

.

חזית הכניסה הראשית הפונה דרומה לכיוון רחבת חדר האוכל

.

מבט על בית התרבות מכיוון רחבת חדר האוכל

.

רצועה מפולשת נועדה להתכנסות החברים לקראת הכניסה לאולם

.

הנוף ממסוגר מבעד לתקרה הנמוכה ועמודי הבטון הנושאים את קומת הגלריה

.

מדרגות, חציר ואופניים

(2) חדר האוכל בשמרת

מה האסוציאציה הראשונה שעולה לכם כשאתם שומעים על קיבוץ שמרת? הדבר הראשון שעלה לי לראש הוא הרצון לחדור לחדר האוכל, גם אם הוא נעול וגם אם אסור להכנס אליו. מדובר בחדר אוכל שתכנן האדריכל מנחם באר והושלם ב-1980.

את שמרת הקימו חברי קיבוץ שהיגרו לישראל מהונגריה, ולכן נוצר כאן קשר טוב עם באר שבעצמו היה יליד הונגריה וגר גם בקיבוץ סמוך – געתון. באר תכנן בשמרת כמה מבנים ולבד מחדר האוכל תכנן את בניין המועדון והספרייה שבנייתם הושלמה זמן קצר לאחר חדר האוכל ובסמיכות לו. הוא גם תכנן מרכז בריאות שיקומי שלבסוף לא נבנה בגלל העדר תקציב. חדר האוכל של באר, החליף את חדר האוכל הישן שהיה בצריף עץ שניצב היה בצמוד למבנה הקיים. עם אכלוס חדר האוכל החדש נהרס הישן לטובת הרחבת המדשאה.

בשונה מחנן הברון, אימץ באר את הברוטליזם גם בהיבט הצורני. התיבה שמופיעה אצל הברון מופיעה גם כאן, אלא שבאר מוסיף שני אלמנטים שנעדרו מעבודתו של הברון: הגושים האקספרסיבים ושילוב האמנות באדריכלות. חדר האוכל של שמרת הוא מסוג התיבות שתכנן באר ברבים מהקיבוצים (יחיעם, שניר ובית זרע), אך בכל אחד מהם ביצע מהלך שונה שהעניק לבניין את ייחודו. כאן הייחוד בא לחדר האוכל באמצעות גגון הבטון המסיבי והמשופע המצל על החזית הראשית הפונה לכיוון צפון-מערב ולמדשאה הגדולה של הקיבוץ. האלמנט השני שהדגיש האדריכל הוא חלקו העליון של המבנה, אותו הדגיש באר באופן מוגזם.

.

עבודות נוספות של אדריכל מנחם באר: למעלה התיבות, למטה הגלילים

.

כברוטליסט מובהק – עשה כאן באר שימוש בחומרים האופייניים לסגנון: בטון חשוף, טיח שפריץ, ולבנים שרופות בגוון חום-אדמדם. כמו תמיד, גם כאן שילב באר קיר אמנות שיצרה חברת הקיבוץ. מרים זמיר היתה ניצולת שואה ילידת רומניה וקרמיקאית. ברחבי הקיבוץ פזורות עבודות שלה ובחדר האוכל היא יצרה קיר אמנות בכניסה. זמיר חזרה ושילבה מיצירתה בעבודתו של באר בכניסה לבניין הספרייה והמועדון הניצב בסמוך לחדר האוכל.

חדר האוכל כבר לא מתפקד בייעודו המקורי. אולם האכילה הפך לגן ילדים. חלק מהמטבח הוא קייטרינג וחלק אחר הוסב למסעדה מומלצת וחנות המחלבה "אלטו". כמו בקיבוצים אחרים, גם כאן מתלבטים מה לעשות עם האולם הגדול והלא כל כך מניב.

.

2015: חזית חדר האוכל עם הגגון המשופע (צילום: עמרי טלמור)

.

המועדון לעומת חדר האוכל מתפקד כולו בייעודו המקורי עד היום. הוא מבנה דו-קומתי שתוכנן בדומה למבנה המועדון והספרייה בקיבוץ שניר שגם אותו תכנן באר. המבנה מורכב מגושים תיבתיים המונחים זה על גב זה בהזזה. מערך התנועה מודגש כאן באמצעות מדרגות לולייניות בתוך המבנה ובאמצעות גשר בטון המקשר ישירות למועדון שבקומה העליונה. לקראת הוצאת הספר "אבני דרך, אבני בניין – דרכו האדריכלית של חנן הברון" (ערכו: מוקי צור ויובל דניאלי, הוצאת יד יערי), הגיע לכאן הצלם עמרי טלמור וצילם את שני המבנים וברשימה זו מופיעות כמה מהתמונות שצילם כאן.

.

אדריכל מנחם באר נולד בבודפשט שם גם החל ללמוד אדריכלות. עלה לארץ ישראל ב-1946 ועם חבריו לגרעין הקים את קיבוץ געתון שבגליל המערבי. לאחר סיום לימודי אדריכלות בטכניון הצטרף למחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי והפך לאחד מבכירי המחלקה. היתה לו הזדמנות חד-פעמית בתולדות האדריכלות הישראלית לערוך שינוי משמעותי בבניין חדר האוכל שתכנן בעבר ואיבד את משמעותו. הוא הסב אותו לאולמות מחול ללהקת המחול הקיבוצית. הוא ניפטר בתחילת השנה הנוכחית כשעל המחשב שלו עדיי הוא שוקד על תכנון בתי מגורים ואולם ספורט.

כתבתי על כמה מעבודותיו של באר: (1) אולם ספורט בקיבוץ כרמיה, (2) אולם תרבות בקיבוץ יקום, (3) חדר אוכל בקיבוץ געתון, (4) חדר אוכל בקיבוץ בית זרע, (5) חדר אוכל בקיבוץ יחיעם, (6) חדר אוכל ומועדון לחבר בקיבוץ שניר, (7) חדר אוכל וספרייה בקיבוץ זיקים, (8) חדר אוכל בקיבוץ עמיר, (9) קן השומר הצעיר בפתח תקוה. וגם – (10) המרכז ללימודי סביבה באקדמית גליל מערבי. באתר xnet פרסמתי הספד עם פטירתו.

.

אדריכל מנחם באר מנגן בכינור בחדר האוכל בקיבוץ געתון אותו הוא הסב לאולם מחול וברקע קיר אמנות שעיצב שמואל כץ, 2015

.

גם יצרתי סרט קצר על באר בקיבוץ:

.

.

.

צריף חדר האוכל במבט ממגדל המים (ארכיון שמרת)

.

1979: הצריף בלילה (ארכיון שמרת)

.

ארוחת ערב (ארכיון שמרת)

.

1969: ארוחת בוקר (ארכיון שמרת)

.

1969: ארוחת ערב (ארכיון שמרת)

.

סוף שנות ה-70: בניית אגף המבואה לחדר האוכל החדש (ארכיון שמרת)

.

חדר האוכל החדש עם השלמת הבנייה (ארכיון שמרת)

.

.

בשער

.

סילו

.

מגדל מים

.

2015: חזית חדר האוכל לכיוון צפון-מערב לכיוון המדשאה הגדולה, מימין הכניסה לחדר האוכל (צילום: עמרי טלמור)

.

חזית חדר האוכל לכיוון צפון-מערב

.

כניסה נוספת אך משנית יש גם בצד השני משמאל

.

הכניסה המשנית

.

חזית דרומית עם הרחבה אותה עיצב באר בצורת משבצות במשחק של גוון כהה וגוון בהיר (צילום: עמרי טלמור)

.

חזית צפון-מזרח: הגג הוא המסה העיקרית – רחב וארוך במיוחד ובהיר ביחס למסה התחתונה, מסתיים בקו אלכסוני דרמטי ומרחף בחלקו

.

הבטון החשוף בבניין מטופל בתבניות המעניקות לו איכויות של בטון חלק כשלכל אורכו חריצים אופקיים (בניגוד לטיח הגס המופיע במסה של הגג) המונעים מונוטוניות ומעשירים את הטקסטורות

.

הגג מרחף מעל הרחבה המרוצפת החוצצת/מקשרת בין אולם האכילה ובין הדשא

.

הגגון מורכב מלוח בטון מוארך הנשען על קורות בטון אלכסוניות

.

לבני שמוט (לבנים שרופות) בגווני חום מחפים את הפס החוצץ בין מסכי הזכוכית הרחבים והגבוהים ובין פס החלונות העליון

.

הכניסה לחדר האוכל מודגשת באמצעות ריצוף משבצות גרנוליט המעוצב כמו שטיח גדול ובאמצעות הגינון

.

מסגרת בהירה מקיפה את אגף הכניסה

.

קיר אמנות משולב בחזית הכניסה

.

מגוון חיפויים: לבני שמוט, בטון חשוף, טיח שפריץ, קיר אמנות

.

זריחה?

.

חתימת האמנית בפינת העבודה: מרים זמיר – אמנית קרמיקה חברת שמרת

.

הטיח

.

לוח ריק במבואת הכניסה

.

שמרת קמה ב-1948 על חלק מאדמות הכפר אל-סומיריה

.

דלתות הכניסה אל אולם האכילה

.

האולם ריק ונקי ומשמש כיום לגן ילדים

.

מסך להקרנת סרטים פרוס בקצה האולם

.

המסך

.

הכסאות

.

השולחנות

.

המים

.

על חלק משטח המטבח הוקם בית קפה וחנות גבינות – "אלטו"

.

גבינות

.

את חזית בניין המועדון עיצב באר ברוח דומה לחדר האוכל

.

וגם כאן שילבה מרים זמיר קיר אמנות

.

בקיר היא בחרה להתייחס לספרים – כי בקומתה קרקע יש ספרייה

.

החזית האחורית של הבניין – בקומה העליונה מצוי המועדון לחבר

.

הכניסה הראשית לבניין כהה בגלל הריצוף הכהה וחיפוי הקירות בלוחות עץ

.

הספרייה

.

מדרגות לולייניות עולות לקומה העליונה

.

במרכז המדרגות הותקנה מעלית שפגעה בעיצוב. מדרגות דומות מאד תכנן האדריכל גם במועדון של קיבוץ שניר (צילום: עמרי טלמור)

.

 

מועדון לחבר.

.

2015: בשעת ערב (צילום: עמרי טלמור)

.

הריהוט מקורי, שמרת הזורע (צילום: עמרי טלמור)

.

המזנון (צילום: עמרי טלמור)

(3) חדר האוכל באדמית

סמוך מאד לגבול הצפון שוכן קיבוץ אדמית, שכולל בתוכו מבנים שתכננו אדריכלים בכירים כמו שמואל מסטצ'קין ומשה ספדיה. מסטצ'קין יליד אוקראינה ובוגר הבאוהאוס, עלה לארץ ישראל ותרם תרומה משמעותית לתחיית ההתיישבות בכל רחבי הארץ, כשהבנייה באדמית מצטרפת לשרשרת העבודות שלו. לעומתו, משה ספדיה נולד בחיפה היגר לקנדה ובנה בעיקר מבני ראווה או מגורים לעשירים, כשהפרויקט שלו באדמית הוא מקרה ייחודי ומפתיע בקורות החיים שלו. כשפגשתי את ספדיה לפני כמה חודשים ושאלתי אותו על השכונה באדמית, הוא חייך וסיפר שכשהגיע שלב התשלום, אמרו לו בקיבוץ שהמצב הכלכלי שלהם קשה ואין להם איך לשלם לו, ובמקום תשלום הם יתנו לו כמה ארגזי ליצ'י.

.

(1) ביקור

באדמית התחושה היא של מקום נטוש. חדר האוכל נעול ונראה שלא נפתח לפעילות תקופה ארוכה. ההזנחה היא לא רק בצמחייה שגדלה פרא ובחלק מהשבילים חסמה את הדרך, אלא גם בבניין עצמו, עד כדי כך שהרצפה שקעה עמוק בקרקע, בחלקים שלה אפילו קרסה והפכה חלקים בבניין למסוכנים. בהמשך, יש קבוצת מבני ילדים ונוער נטושים ובצד השני מבני אבן וותיקים שגם הם נטושים ומסתתרים מאחורי סבך בו לא עבר איש שנים.

השכונה שתכנן משה ספדיה עברה שינויים על ידי תושביה, באופן שקשה לזהות את איכויותיה המקוריות. כלב ענק מתקיף כל מי שמתקרב ולכן לא ניתן להתרשם מהשכונה מקרוב וגם לא מרחוק. בתיה אבן ששוכנים בחורשה בתחום הקיבוץ הם שריד מסקרן למציאות אחרת.

.

(2) חדר האוכל והבריכה – אדריכל שמואל מסטצ'קין

בריכת השחיה שנחנכה ב-1980 תוכננה על ידי האדריכל שמוליק מסצ'טקין שגם תכנן את מבנה חדר האוכל והמזכירות שנמצא בקרבתו. מתחם הבריכה הוא מבנה דו-מפלסי שמנצל את שיפוע הקרקע הטבעי, באופן שמכיוון המגורים מגיעים ישר לאולם האכילה שבמפלס העליון ומאזור המשק מגיעים למזכירות שבקומה התחתונה. גם בבריכה ניצל האדריכל את הבדלי הגובה ולכן הפונקציות השונות (מלתחות, שירותים, חדרי מכונות וכד') רוכזו במפלס נמוך מאזור הרחצה.

בחדר האוכל הציג מסטצ'קין את השפה האדריכלית בה עשה שימוש בסוף ימיו: שימוש בקשתות ושימוש באבן פראית מקומית. הקשתות הופיעו בעבודותיו של מסטצ'קין כבר בשנות ה-50 וככל הידוע לי ב"בית מנחם" בקיבוץ מעברות הוא השתמש בהן בפעם הראשונה כאלמנט דקורטיבי שממסגר את הנוף באופן ייחודי. שלוש קשתות גדולות תופסות את מרבית שטח חזית הכניסה, כשהכניסה לחדר האוכל היא מבעד לאחת הקשתות. בשאר שטח חזית הכניסה התופס כשליש מהאורך הכללי, קובעים שלושה חלונות טרפזיים, המודגשים הודות למסגרת הבטון החשוף ומזכירים את פתחי החלונות שעיצב מסטצ'קין ב"בית היוצר" בשפך זוהר שבים המלח (עליו כתבתי כאן). מסטצ'קין העניק תשומת לב לחומריות המבנים שתכנן, לרוב היו אלה הבטון והאבן הפראית שהופיעו בעבודותיו, וכאן הם חוזרים ומופיעים באופן בולט לעין. שוב, כמו ב"בית היוצר" אפשר למצוא בשימוש באבן הפראית גישה דומה המפגישה את האדריכלות המודרנית עם אדריכלות ורנקולרית.

זהו חדר האוכל השני של אדמית. הראשון עדיין ניצב במקומו בסמוך לחדר האוכל ומשמש כארכיון הקיבוץ.

.

DSC03976

הכביש העולה לקיבוץ אדמית

.

DSC03906

השביל המוביל לחדר האוכל

.

DSC03907

מדרגות הבטון הזיזיות המובילות לרחבה שבחזית חדר האוכל

.

DSC03927

חזית ראשית (דרומית) של חדר האוכל והרחבה

.

DSC03912

הקשתות חזרו במרבית עבודותיו המאוחרות של האדריכל שמואל מסטצ'קין, את החלונות קטנים שמימין אפשר גם למצוא בבניינים אחרים שתכנן

.

DSC03909

החזית מחופה כולה בחלוקי נחל כשמהגג מציץ גג מוגבה מבטון חשוף

.

DSC03923

שלוש מדרגות מובילות לכניסה הראשית לחדר האוכל

.

DSC03913

שלושה פתחי חלונות קטנים המזכירים את הפתחים ב"בית היוצר" בנוה זוהר

.

DSC03916

חזית

.

DSC03917

החזית הפנימית של הבניין מורכבת מבטון חשוף

.

DSC03918

חלק מרצפת הרחבה שקע ונהרס

.

DSC03915

חצר פנימית בכניסה לחדר האוכל

.

DSC03905

הבניין מנצל את הטופוגרפיה הטבעית, ובחזית הדרומית: למעלה חלונות חדר האוכל ולמטה משרדי הקיבוץ

.

DSC03961

משרדי הקיבוץ בקומה התחתונה

 

.

DSC03921

בסמוך לחדר האוכל שתכנן מסטצ'קין, ניצב בניין חדר האוכל הישן המשמש היום למחסן

.

DSC03926

חדר האוכל הישן

.

DSC03929

הכניסה הראשית לחדר האוכל הישן

.

DSC03930

השביל העולה מחדר האוכל לבניין המועדון לחבר

.

.

(3) המועדון – אדריכל חיליק ערד

מבנה בולט נוסף באדמית הוא מבנה המועדון שתכנן האדריכל חילק ערד, חבר קיבוץ סער, שנפטר לאחרונה. בבניין יש אלמנטים אותם גם אפשר למצוא בחדר האוכל, כמוה קשתות הגדולות והשימוש באבן פראית. לכן, סביר להניח שערד שיתף כאן פעולה עם מסטצ'קין, כי אחרי הכל הם עבדו באותו משרד.

.

DSC03932

האדריכל חיליק ערד תכנן את המועדון לחבר (חזית מזרחית)

.

DSC03931

הרחבה שבחזית הבניין מעוצבת בצורת משבצות גרנוליט

.

DSC03934

כמו בחדר האוכל גם כאן יש פתחים מקושתים

.

DSC03935

בימי זיכרון נערכים כאן טקסים. בקסדה החלודה מדליקים אש

.

DSC03938

שלט בכניסה

.

DSC03940

פתח הכניסה הראשי למועדון

.

DSC03942

הבניין מנצל את הטופוגרפיה ובמפלס התחתון מגלים כניסה נוספת ומרפסת רחבה אל הנוף (חזית צפונית)

.

DSC03941

הכניסה למפלס התחתון של הבניין

.

DSC03956

פרט ממשקוף הכניסה

.

DSC03957

טיח שפריץ

.

DSC03958

בקומה התחתונה יש מועדון קטן שחזיתו מעוצבת כמו חדר האוכל צורנית וחומרית

.

DSC03943

בניין המועדון במבט מלמטה (חזית צפונית)

.

DSC03944

פתחים מקושתים בחזית מערבית

.

.

(4) בתי ילדים ונוער

את בתי הילידם והנוער תכנן האדריכל דן פלג (ז"ל) מקיבוץ שער העמקים. אלה מבנים דו-מפלסיים ששימשו ככיתות לימוד ומגורי ילדים לכיתות א-ב, עד שהוחלט להקים בית ספר אזורי בקיבוץ כברי.

.

DSC03947

סמוך למועדון לחבר ניצבים מספר מבנים נטושים ששימשו את הילדים והנוער

.

DSC03950

לפי השבילים אפשר להבין שנטוש

.

DSC03949

הכניסה: גם כאן פתח כניסה מקושת

.

DSC03952

בריכת השחייה משקיפה להרי לבנון וגם אותה תכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין

.

DSC03953

הבריכה

.

.

(5) שכונת ספדיה

.

DSC03971

האדריכל משה ספדיה תכנן באדמית שכונת מגורים

.

DSC03970

תוספות מאוחרות מקשות להתרשם מחזית השכונה שתכנן ספדיה

.

DSC03973

גם הצמחייה עשתה את שלה ומכסה על הבניינים

.

DSC03974

קטע מחזית

.

DSC03972

אחד המעברים המקורים בשכונה

.

DSC03975

לצד השכונה של ספדיה צמחה הרחבה ובה בתים פרטיים בעיצובים שונים

.

(6) בתי האבן

"בתי האבן נבנו לפני הקמת הקיבוץ על ידי משפחת סואידן משבט הבדואים ערב אל עראמשה, שעסקו בחקלאות בעיקר טבק ותאנים", הסביר לי נפתלי הבורסי, מחברי אדמית הוותיקים. "עם הקמת הקיבוץ, חיו הבדואים מספר שנים ביחד עם חברי הקיבוץ. מאוחר יותר הוצע להם לעבור לריכוז השבטי בהר מנור, ועם הסכמתם למעבר בנתה להם הסוכנות היהודית שני בתים מרווחים וכן חיברה אותם למערכת המים של הקיבוץ. המבנים עצמם עברו גלגולים שונים כולל הפאב המקומי.

כיום בתי האבן  נטושים ונעולים. בתב"ע שבהליכי אישור המבנים והסביבה הקרובה רשומים כמבנים לשימור". המשפחות אגב עברו ליישוב ערב אל עראמשה שם תכנן להם האדריכל מנחם באר בית ספר חדש, כשאת החזית מעטר קיר אמנות צבעוני ומיוחד שעיצב הצייר שמואל כץ.

.

DSC03962

בצד השני של הקיבוץ יש חורשה וותיקה

.

DSC03967

בחורשה פזורים כמה מבני אבן שקדמו לקיבוץ

.

DSC03969

כיום המבנים נטושים ומוזנחים

.

DSC03968

נטוש

.

DSC03963

בחוץ

.

DSC03964

הבתים שימשו את חברי הקיבוץ הראשונים

.

DSC03966

קירות שחורים

.

.

(7) מערת קשת

.

DSC03893

סמוך לקיבוץ נמצא השביל המוביל למערת קשת

.

DSC03897

השביל מותאם גם לעגלות וכיסאות גלגלים

.

DSC03896

השביל על רקע הגליל המערבי

.

DSC03859

מערת קשת

.

תודה לעתליה בן מנחם, עוזי גל (ריכרט), עמרי טלמור, אדריכל מיכאל קראוס, שושי פטר ולנפתלי הבורסי. ותודה לפרדי שכך הגיב על הרשימה: "הכתבה מהווה סגירה של תקופה שהייתה מלאה תקוות וכוונות טובות אבל גם של התדרדרות באיכות התכנונית והאדריכלית".

חדרי אוכל נוספים בהם הסתובבתי:

.

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

כפר דרום

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

נווה איתן

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

גלגל (ארנונה אקסלרוד)

געתון (מנחם באר)

בית גוברין (אמנון לוי)

שניר (מנחם באר)

דורות (מרדכי זברודסקי)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

נצר סרני (שמשון הלר)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

כברי (חנן הברון)

כפר בלום (פרדי כהנא)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

זיקים (מנחם באר)

מבוא גולן (חנן הברון)

נחשונים (אברהם ארליק)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

חפץ חיים (לא ידוע)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

בחן (לא ידוע)

גבעת חיים איחוד (לא ידוע)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גונן (דוד בסט)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

גינוסר (חנן הברון)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גל  On 23/09/2017 at 23:15

    מיכאל יקר, שימחת את לבבי! שנה טובה!

  • Adam Hofri  On 24/09/2017 at 0:43

    מיכאל שלום,
    אני נהנה לעקוב אחר פרסומיך ולהתרשם מיפי הבינוי והתכנון בארץ – ישנים כחדשים. עבודת התיעוד שאתה עושה חשובה מאוד.
    תודה רבה וכל טוב,
    אדם חפרי.

  • humanspacebloge  On 24/09/2017 at 7:38

    בוקר אור,
    יופי של מאמר.
    למדתי הרבה.

    תודה,
    שנה טובה,
    עתליה.

    Atalia BenMenachem, Designer

  • yaronimus  On 25/09/2017 at 9:10

    וואו איזה פוסט מרתק! אתה מתעמק ויש לך סבלנות להתעכב על הפרטים הקטנים.
    במיוחד אהבתי את חדר האוכל והמועדון באדמית. העיצוב שלהם מרגיש יותר שייך למקום ולהיסטוריה, עם הקשתות והחיפוי של חלוקי הנחל. כואב הלב לראות כאלה חללים מוזנחים. אני מניח שזו התחושה שקצת חסרה במקומות האחרים ששמו דגש על החדש והברוטליסטי (בזמנו). עם זאת, מנחם באר מרשים ביכולת שלו ליצור תחושת חמימות (למשל חזית חדר האוכל בשמרת עם הגג המשופע) והמוכנות שלו לשלב אמנות בארכיטקטורה. זו רגישות שמאוד נעלמה פה במרווח שנוצר בין קפיטליזם חזירי והפונקציונליזם המכונתי, שמאפיינים את רוב הבנייה בארץ. אם הייתי ארכיטקט, הייתי שם דגש על חיבור להיסטוריה ולאמנות.

    • מיכאל יעקובסון  On 25/09/2017 at 9:55

      תודה ירונימוס! מוכנות לשילוב אמנות באדריכלות לא רק תלויה ברצון האדריכל אלא (בעיקר) בתקציב. בעבר הרחוק משרד השיכון היה מקציב אחוז מסוים לשילוב אמנות, אך גם אז לא תמיד האדריכלים ניצלו את התקציב ולא תמיד המשרד באמת נתן אותו. כיום לא אלה ולא אלה מתייחסים לנושא ולכן אמנות עכשווית ברחוב או בבניינים ניתן למצוא רק של אמני רחוב שמבצעים את יצירתם ללא שיתוף ותיאום עם האדריכל או העירייה והם אינם חלק בלתי נפרד מהיצירה הכוללת. ספק גדול אם השילוב יחזור, היות ומצב האמנות ומצב האדריכלות הוא לא משהו ואין צפי לשיפור.

      • yaronimus  On 27/09/2017 at 13:19

        יש בעיה יותר גדולה – האדריכל מחשיב עצמו כאמן, ואז הוא מתעתד להתרכז בהבעה האישית שלו על הבניין, מה שיוצר משחק נפחי שבא לעיתים על חשבון הפונקציונאליות. אני לא סותר את היכולת של האדריכל להיות אמן, אבל כמוך, אני מבקש להחזיר את האמנים והאומנים למעשה הבנייה שהפך בהתחלה לפונקציונאליסטי ועקר מרוח אמנותית, ולאחר מכן לכלי ביטוי לכוחות השוק בלבד.

        צריך לשאול עכשיו מה טבעה יצירת האמנות שהיא חלק מן הארכיטקטורה – האם היא נשארת יפה ובלתי מושגת על הקיר? האם היא מוגבלת לחומרי הבניין? מה תפקידה בכלל ומה הפסדנו כשהפסקנו לשלב אמנות בארכיטכטורה? כיצד היא תעזור ליצירת מרחבים ידידותיים יותר למשתמש?

        • מיכאל יעקובסון  On 27/09/2017 at 14:30

          היה פוטנציאל גדול בנושא בשנות ה-60 כשאמנים מעולים ומובילים כמו דני קרוון, יחיאל שמי, אהרן כהנא ומשה שטרנשוס שיתפו פעולה עם אדריכלים כמו יעקב רכטר, מוטי בן חורין והנדלרים, אך האמנים של היום לא מצליחים להגיע לאותם הישגים והם גם לא פועלים באותה זירה. כמה פסלי חוצות שילבו בתל אביב ובירושלים בשנים האחרונות ביחס לשנות ה-60 וה-70?

          • yaronimus  On 27/09/2017 at 14:49

            מעניין מדוע זה השתנה. לפיסול עם קום המדינה היה אספקט חזוני דידקטי. הבעיה היתה שהאמנות הזו היתה גם מאוד מודרניסטית – היא היתה מאוד לא נגישה, יותר מדי מופשטת. ככל שהאמנות פחות פיגורטיבית היא יותר סגורה ואליטיסטית. יש סיבה להצלחתם של בניינים כמוקדי משיכה עד להופעת הבאוהאוס.

            היום המטרה שלנו היא קצת שונה – אנחנו רוצים ליצור מרחבים שנותנים השראה למשתמשים בהם, מרחבים שמבליטים את היופי התרבותי שלנו באמצעות יצירות אמנות.

            בנוסף יש להסיט את תשומת הלב:
            ברנסאנס ובנאורות – האדם היה המידה לכל דבר.
            עם המודרניזם, המוקד השתנה להערצת המכונה.
            היום עלינו להתרכז לדעתי ליחס שבין האדם לטבע. כשם שאנחנו מחזירים את הערים לאדם, עלינו להחזיר את הטבע לערים.

            לאמנות יש תפקיד מכריע בעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: