סיבוב ביד לילד ביד ושם

עם כל הכבוד לתערוכה של יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב, הרי שביָד וָשֵׁם בירושלים תמצאו מקום שהקדים אותה ב-35 שנה. אלא שבשונה מהתערוכה של קוסאמה שבאה לביקור קצר ועוד רגע תלך כשהיא מותירה אחריה תורים בלתי נגמרים, האתר שלפניכם לא זז לשום מקום והוא ריק ממבקרים.

מאז פתיחתו של המוזיאון המרכזי ביד ושם ב-2005, צללו כל שאר אתרי הזכרון שקדמו לו ביד ושם לשכחה ונראה שהיקף המבקרים בהם צנח. לרוב תמצאו בהם קבוצות שאותן מובילים מדריכים, אך הקהל הרחב מפספס אותם במסלול הביקור כשהמיקוד הוא במוזיאון. אחד מאותם אתרים נשכחים הוא "יד לילד" – הפרויקט הראשון שתכנן האדריכל משה ספדיה עוד בשנות ה-70 אך בנייתו הושלמה רק ב-1987.

החשיבות של "יד לילד" היא בעיקרה בשינוי הדרמטי שנוצר בשפה החזותית של ההנצחה והזיכרון – משפה מופשטת או לעומתה ישירה, השתנתה השפה לחיזיון רב-רושם. ספדיה יצר במערה תת-קרקעית מבוך של מראות שיוצרות משחקי שקיפות והשתקפות ודרכן נראים חמישה נרות כמיליוני נקודות אור מרצדות אל הנצח.

ועל כך ברשימה זו.

.

1987

.

סיבוב חמישה עשר על תמונות אדריכלים

במהלך השנים יצא לי להיפגש ולשוחח עם לא מעט אדריכלים. לפני שלוש שנים התחלתי לפרסם כאן סדרת רשימות עם אותן תמונות שצלמתי במהלך או בסוף אותן פגישות. ברשימה זו מופיעים 18 אדריכלים, היסטוריונית, צלם וטיפוגרף שצלמתי לפני הקורונה. התמונות האלה צולמו בעידן אחר: באירועים, פתיחות של תערוכות, בלי מסכות ובלי שמירת מרחק.

זו הרשימה החמישה עשר (1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14) שנפתחת עם האדריכל אברהם קוריאל ומסתיימת באדריכל מיכאל רטנר.

ועל כך ברשימה זו.

.

#15

.

סיבוב חמישי על תמונות אדריכלים

ברשימות ובכתבות שפרסמתי במהלך השנים תמיד נותרו דברים שלא נכנסו והם הסיפורים הקטנים שנוצרו מעצם המפגש עם האדריכל/ית. מופיעים כאן 26 אדריכלים, אדריכלי נוף, הנדסאים וגם עיתונאית אחת ושני עורכים שכתבתי עליהם או עבדתי איתם, וזו הזדמנות להציג אותם וגם להגיד כמה מילים על המפגש.

רשימה זו מצטרפת לכמה סיבובים על תמונות אדריכלים (1, 2, 3, 4), תמונות אותן בחרתי באופן אקראי. יש לי עוד המון כך שזו בהחלט לא הרשימה האחרונה.

.

על כל אלה

.

סיבוב בשלושה חדרי אוכל בקיבוצים גדות, שמרת ואדמית

בשלושת הקיבוצים שבגליל ומופיעים כאן יש חדרי אוכל שתכננו אדריכלים שונים. שניים מחדרי האוכל פעלים ואחד כבר לא. המשותף לשלושתם הוא העובדה שכולם כוללים אולם אכילה מלבני וגדול, אך כל אחד מייצג גישה שונה. חדר האוכל שתכנן חנן הברון עם מיכאל קראוס בקיבוץ גדות הוא תיבה חסרת ייחוד לכאורה אך מתבססת על מודול המודגש בחזית. חדר האוכל שתכנן מנחם באר בשמרת ייחודי הודות למסת הגג המשמעותית בחזית ולגגון הבטון המשופע. וחדר האוכל שתכנן שמואל מסטצ'קין באדמית מתייחד בקשתות המופיעות בחזיתו. הברון ובאר למדו בטכניון בחיפה, ולעומתם מסטצ'קין היה אחד האדריכלים הפוריים מבין בוגרי הבאוהאוס בגרמניה.

חוץ מחדרי אוכל, כדאי לבקר בעוד כמה מקומות באזור:

(1) קיבוץ גדות נמצא מרחק נסיעה קצר משכונת המגורים שתכנן האדריכל דוד רזניק לקהילה חסידית בחצר הגלילית. אם פונים לכיוון השני, לגולן, אז מגיעים לבריכת המשושים. חוץ מאלה בכל קיבוץ שתכנסו אליו בדרך תמצאו חדר אוכל ויש פה עבודות של שלמה גלעד, דוד בסט וכן את האנדרטה לחללי אגד ארטילרי 212 עליה כתבתי כאן.

(2) קיבוץ שמרת שוכן ממש צמוד לעכו שם יש את בית המשפט שתכנן האדריכל יעקב רכטר ובקיבוץ לוחמי הגטאות הסמוך תמצאו עבודות של האדריכלים רם כרמי, שמואל ביקלס ונעמי יודקובסקי, כמו גם גלריה של הצייר משה קופפרמן.

(3) בקיבוץ אדמית תוכלו לעצור בדרך במערת הקשת לה יש נגישות מלאה.

ועל כל אלה ברשימה זו.

.

ואולי

.

סיבוב שני של תמונות אדריכלים

מוצגים כאן 47 אדריכלים ואדריכליות, נוספים על אלה שפרסמתי ברשימה הקודמת. צלמתי אותם לאורך השנים האחרונות. חלקם צולמו בסביבה הטבעית שלהם – משרדם, ביתם או בבניינים שתכננו. את מיעוטם צלמתי במסגרת טקס, הרצאה או דיון. ברקע של כל תמונה שמופיעה כאן פרסמתי מאמר שמופיע באחד המקומות שאני כותב בהם בקביעות: בבלוג, באתר Xnet או בכתב העת "הד החינוך", ותוכלו למצוא אותו בחיפוש פשוט ברשת. 

הבחירה היתה אקראית וכך גם סדר התמונות. התמונה היחידה שכיוונתי לפתוח איתה, היא זו של האדריכל משה ספדיה שיציין החודש יום הולדת 79. מזל טוב!

.

ברגישות ובנחישות

.

סיבוב בבניין המעונות שתכנן משה ספדיה באוניברסיטת בר אילן ועובר עכשיו שיפוץ

לפני כמה ימים עברתי במקרה ליד בניין מעונות הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן, אותו תכנן האדריכל משה ספדיה בשנות ה-80. הבניין כבר שנים ניצב קצת מוזנח כשכתמי צבע לא אחידים מכסים על הבטון החשוף והלבן שהיה בזמנו חדשני בנוף הבנייה הישראלי. משקופי החלונות נעקרו והפכו את הפתחים לחורים שחורים פעורי פה. גדר פח לבנה הוקמה סביבו. ספרתי על כך לשאול והוא הזדרז ללכת ולצלם את הבניין – ועל כך תודתי לו.

לפני שלוש שנים כתבתי כאן רשימה על בניין המעונות, עוד כשהיה מאוכלס כולו. בזמנו גיליתי שהבניין כולו מאוכלס אך ורק בבנים, רובם דוברי אנגלית. לו יכלו הקירות לדבר, אבל עכשיו הכל ריק.

ועל כך ברשימה זו.

.

סיבוב במרכז קהילתי נווה עופר בתכנון משה ספדיה

בשכונת השיכונים בדרום תל אביב מסתתרת אחת העבודות המפתיעות והמוצלחות שתכנן האדריכל משה ספדיה בישראל: מרכז קהילתי. המרכז שנחנך ב-1994 יוצר מוקד מרכזי, שמקשר בין האזורים השונים בשכונה וגם מחזק את המוקדים הצמודים לו: גן ציבורי, מגרשי ספורט ובית ספר. נווה עופר כמו רבות מהשכונות שהוקמו בשנות ה-50 וה-60 מורכבת בעיקר מבתי מגורים שנבנו במסגרת הדיור הציבורי ופריסתם מתבססת על "יחידות השכנות" שהתפתחו לאחר מלחמת העולם השנייה באירופה.

עברו כבר יותר מעשרים שנה מאז נחנך, אבל ביקור במרכז הקהילתי מגלה כי הוא מתוחזק היטב וכל אדריכל היה שמח לגלות שמבנה הציבור שתכנן נשמר כמו שתכנן. כמעט ללא שינויים, ללא תוספות, ללא טיח מתקלף, ללא שילוט אגרסיבי שלא קשור, וללא מרצפות שבורות.

ועל כך ברשימה זו.

.

המרכז (צילום: ליאור דרור)

.

סיבוב בבניין כלכלה ומינהל עסקים בתכנון משה ספדיה באוניברסיטת בר אילן

הספרייה בבניין כלכלה ומינהל עסקים היא המוקד המרכזי בבניין שבנייתו הושלמה ב-1988 בקמפוס אוניברסיטת בר אילן. האדריכל משה ספדיה שמתמחה בתכנון ספריות, העניק לה תשומת לב הודות למשאבים שעמדו לרשותו כדי שתתפקד כמוקד נעים, כזה שמותיר רושם מיוחד במשתמשים. שאר האולמות, החדרים והמעברים בבניין פשוטים יותר, אלא שגם בהם ניתן למצוא את תפיסת התכנון הרחבה והמורכבת של ספדיה, ששיקפה בשעתו את רוח הזמן.

אפילו ברחוב שמחוץ לקמפוס, רחוב מקס ואנה ווב, גגות הזכוכית המשופעים מעוררים את השאלה – מה יש שם? רק כשנכנסים לבניין, ספדיה מאפשר למבקר לחשוף בשלבים את אולם הספרייה שטמון במרתף. לכאורה הטמנת המוקד המרכזי במרתף היא כמו קבורה ומקשה על יצירת מקום חשוף שמקשר בין כל חלקי הבניין. אלא שהאתגר הצליח באמצעות עיצוב תקרת הספרייה בזכוכית ויצירת קשרי מבט בכל קומה בבניין עמוק אל תוך מרכז הספרייה. כיום גם כשהבניין שקט וכמעט ריק, תנועת הסטודנטים אל ומהספרייה לא פוסקת.

ועל כך ברשימה זו.

.

פלאשים בעיניים

.

סיבוב במלון מצודת דוד בתכנון משה ספדיה

המלון הראשון שתכנן האדריכל משה ספדיה (יליד 1938) נבנה כחלק ממתחם שלם שתכנן וליווה האדריכל בירושלים לאורך יותר משלושים שנה. המתחם כולל לבד משני בתי מלון, בית ספר גבוה, מרכז תרבות ודת, מגורים משותפים, וילה חד-פעמית, מסחר, משרדים, שטחים ירוקים וחניונים וכן כמה מבנים היסטורים. המשותף לכולם הוא "היד האישית" של ספדיה שבאה לידי ביטוי במישור החומרי באבן ירושלמית וקשתות ומעל הכל ביצירת תתי-מתחמים המסתגרים בתוכם. יחד עם זאת, ספדיה מנצל את הנוף המרהיב הנשקף מהבניין ומפנה את המבט אל חומת העיר העתיקה ומגדל דוד הסמוכים. פרט אקטואלי: האדריכל אורי שטרית שקיבל עכשיו 7 שנים בבית סוהר פלוס קנס של כמעט מיליון שקלים, ניהל במשך שנים ארוכות את הסניף הישראלי של משרדו של ספדיה, ששכן ממש מעברו השני של הכביש.

במקור נוהל המלון במסגרת רשת הילטון. לאחר תקופה קצרה הפך לעצמאי ונקרא מאז מלון מצודת דוד, קצת מבלבל עם מלון המלך דוד הוותיק והסמוך, אבל כנראה התירוץ בא משמו של הרחוב בו מצוי המלון – רחוב דוד המלך. לאחרונה, החליטה ההנהלה שאחרי 20 שנות פעילות רצוי לחדש ולשנות את עיצוב הפנים. למימוש הפרויקט הוזמן המעצב פיירו ליסוני (יליד 1956), מבכירי המעצבים בעולם. העבודה הראשונה שלו בארץ היתה במלון ממילא הצמוד עליו כתבתי בקצרה כאן.

ועל כך ברשימה זו.

.

שערי שמיים

.

סיבוב במעונות הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן בתכנון משה ספדיה

אוניברסיטת בר אילן, בדומה לשאר האוניברסיטאות בישראל (לא כולל אריאל) הקפידו לאורך השנים להעניק לבניינים ולשטחים הפתוחים שביניהם איכות ומשמעות. ההידרדרות שחלה בתחום לא פסחה גם על קמפוס בר אילן, שמבין האוניברסיטאות מקפידה היום לבנות אך ורק אדריכלות ירודה.

בתפר שבין האיכות לדפיקות עשתה הנהלת בר אילן עסקה עם האדריכל משה ספדיה: הוא ערך תכנית אב מהפכנית לקמפוס וגם תכנן וביצע שני מבנים. בשלב מסוים הופסקה עבודתו וכך גם הבניינים שתכנן נראים עד היום בלתי גמורים – אחד מהם הוא בניין מעונות הסטודנטים שממוקם ממש בלב הקמפוס. ספדיה המאוכזב לא מאזכר היום את הפרויקטים באתר האינטרנט שלו ולא בספריו. ועל כך ברשימה זו.

.

מבט למעלה מהחצר הפנימית

.

סיבוב באנדרטת הקרון ובגן חסידי אומות העולם ביד ושם

13 פעמים מוזכרת המילה "שואה" בהטיות שונות בתנ"ך. כבר ב-1938 בעקבות אירועי ליל הבדולח, נקשר המונח לראשונה למאורעות שחוו יהודי גרמניה והמונח הפך מייד למושג המתאר את שעבר על היהודים בזמן המלחמה. היום, 67 שנים מאז הסתיימה מלחמת העולם השניה, המונח עדיין שמיש ואין שבוע שבו אחד ממנהיגינו אינו מזכיר את השואה, זו שהיתה וזו שממנה הם רוצים שנחשוש. אלא שעכשיו זה נשמע כמו ליצנות, ובעיקר כשמטרת השימוש נועדה למטרות של הפחדה ואיום.

מהיכן אזרו אומץ אותם מנהיגינו האהובים לעשות מהשואה מילת קסם של קרקס הפחדות? ביד ושם אין קרקס עם אוהל וליצנים אבל יש קרון. כמעט כמו תיאטרון הקרון שפועל שנים בחלק אחר בעיר.

בין אוהל יזכור לבקעת הקהילות ביד ושם, שוכנות זו מעל זו שתי אנדרטאות שהוקמו בשנות התשעים. שתיהן סמוכות פיסית זו לזו, אך רחוקות במשמעות העומדת בבסיסן.

אנדרטת הקרון נראית כאילו פרצה מתוך פארק שעשועים אפל. תוכננה על ידי האדריכל הקנדי (היום פועל בבוסטון) משה ספדיה ונחנכה בינואר 1995, במסגרת האירועים לציון 50 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית ולשחרור המחנות. מול הרכות והאנושיות של הגן שעיצבו למרגלותיו צמד אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, זרק ספדיה ספק בדיחה ספק לגלוג על האינטליגנציה של המבקרים. שוב בחרו כאן לדחוף הישר לפנים חוויה של 15 שניות שנשכחת מייד. הגן נשאר יותר.

גן חסידי אומות העולם ביד ושם הוא מהעבודות המאוחרות של ליפא יהלום ודן צור (שזכו על פועלם בפרס ישראל). הגן שנחנך ב-1993, השנה בה גם פרש יהלום מהמקצוע, הוא מהעבודות המעולות שתכננו השניים ואולי אף ניתן להכתירו כשירת הברבור של שותפות פוריה שהחזיקה מעמד 40 שנה. כאן לא תמצאו גימיקים. זהו גן זיכרון שמתבסס על רעיון פשוט: יער שבתוכו אתר זיכרון המורכב מחדרים פתוחים לציון אנשים שסיכנו את נפשם להצלת יהודים.

.

חלק מגן חסידי אומות העולם

.

אנדרטת הקרון

סיבוב באוהל יזכור באתר יד ושם

"מכל מבני ההנצחה בארץ 'אוהל יזכור' הוא המרשים והחזק ביותר" כך כתב האדריכל והיסטוריון האדריכלות אבא אלחנני על "אוהל יזכור" ביד ושם."חוברים כאן נושא השואה בזוועתה עם עיצוב אדריכלי ואמנותי חד-פעמי וחד-משמעי. המתכנן האדריכל אריה אל-חנני יחד עם ניסן כנען מצאו כאן קונספט צורני משכנע בפשטותו ובמונוליטיות שלו. קירות אבנים ענקיות שלא 'עלה עליהם הגרזן', מחופות במה שנראה מבחוץ כמו בטון כבד. השערים משתלבים להפליא בהרגשת הכובד ובהבעה המינורית של המבנה" (פורסם בכתב העת "תוי" 27/28, 1990 ובספרו "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית", 1998).

עם פתיחת מוזיאון השואה ב-2005 איבדו כמה ממוקדי הביקור הוותיקים ב'יד ושם' את מעמדם. אחרי שהקהל נחשף למחזה המרהיב שהוצג במוזיאון החדש בעזרת שלל אפקטים, קרונות, מזוודות וסרטים, לקהל כבר לא היתה סבלנות ל"אוהל יזכור" – אולם גדול, אפל וריק. משה ספדיה שתכנן את המוזיאון החדש ידוע כאדריכל רגיש, גמיש וכאחד שמסייע לזקנות לחצות את הכביש, אבל הוא בהחלט לא מצפה מהמבקרים בעבודותיו להשתמש באינטליגנציה שלהם. הוא מעדיף לתת להם חזק בפרצוף ושיקראו לזה "חוויה מטלטלת".  באינטרנט יש שקוראים לזה פורנו. בדיוק ההפך ממה שמצופה מהמבקרים באוהל הבטון שהוקם 44 שנים קודם לכן.

"אוהל יזכור" נותר הרחק מאחור, מקום אליו גוררים רק נשיאים, ראשי ממשלות וגנרלים להניח זר אותו יזרקו מאוחר יותר מאחורי הגדר, ראו בהמשך בתמונות. סיבה מספיק טובה ללכת ולבקר.

.

אוהל יזכור 2012

סיבוב בשכונת לגו של משה ספדיה במדרשת שדה בוקר

אחר כך הלכנו לאכול, אבל כשאני נמצא בליבה של אחת מהמעבדות המרתקות ביותר של אדריכלות, ואולי אפילו כזו עם חשיבות עולמית בגלל הניסיונות שבוצעו כאן הלכה למעשה באדריכלות ואקלים, לא יכול הייתי לשבת בנחת על יד הצלחת ולאכול. אז בזמן שהקבוצה אכלה, יצאתי לבדוק מה יש בסביבה. ברשימה הזו אביא רק אחד מהם.

.

מראה מתוך פנים השכונה