סיבוב במועדון הקולוסאום בכיכר אתרים

חודשיים לפני שפרצה מלחמת לבנון הראשונה וכוחות צה"ל שעטו אל ביירות, נפתח בכיכר אתרים שבחוף ימה של תל אביב מועדון הקולוסאום. המועדון פורץ הדרך זכה לפרסומו והצלחתו לא מעט הודות לעיצוב הפנים יוצא הדופן שהעניק לו מראה של חללית, שרק הודגש הודות למבנה העגול שבו התמקם במרכז הכיכר. האדריכל ישראל גודוביץ שתכנן בין השאר כמה מועדונים בחייו, מודה שעיצוב הקולוסאום היה פרק ייחודי ביצירתו.

מהמועדון הנוצץ שעיצב גודוביץ לא נותר זכר. הקולסאום החליף ידיים ולבסוף סגר את שעריו. במקומו הוקם מועדון חשפנות שגם הוא פינה את מקומו ונסגר. מהקולוסאום נותרו זכרונות לאלה שפקדו אותו, וגם סדרת תצלומיו של רן ארדה שצולמו רגע לפני הפתיחה של המועדון. מבנה הבטון לעומת זאת שרד את השנים, ובימים אלה מקודמת בעידודה של עיריית תל אביב תכנית מפלצתית להריסתו כמו גם את המתחם כולו, וזאת לטובת מתחם מסחרי עם מגדלי מגורים.

גודוביץ הוא מספר סיפורים יוצא מהכלל. גם 41 שנה לאחר האירועים הוא זוכר מצוין את קורות עיצובו של המועדון. בחרתי להביא את הדברים מפיו של מבלי לשנות.

ועל כך ברשימה זו.

331876944_1356146198477219_1836630420171194398_n

1982

"במהלך הקריירה שלי עשיתי הרבה עיצובי פנים, אבל הם כבר מזמן לא קיימים. אם מישהו חיפש להפגין נוכחות באמצעות העיצוב אז הוא היה מגיע אלי. לא עמדו אמנם בתור, אך מי שרצה משהו מיוחד הגיע אלי. אני אוהב עיצוב פנים וגם לה קורבוזיה עשה הרבה עיצובי פנים וגם פרנק לויד רייט שהיה פנימולוג שבנה קודם את הפנים ורק אחר כך את החוץ.

עבודת עיצוב הפנים הראשונה שלי היתה בלונדון מיניסטור שברחוב אבן גבירול. תכננתי את בית הקפה 'קפה' שהיה כולו מכוסה בפרחים, כמו משתלה או גינת פרחים. ועשיתי גם אינספור תערוכות שהחשובות שבהן היו בשנת ה-כ"ה למדינה בגני התערוכה ואחר כך בשנת ה-30 למדינה שהיתה תערוכה נודדת בארה"ב ולבסוף הוצגה גם בארץ בבנייני האומה בירושלים ובמוזיאון תל אביב.

באזור של קצה הצפוני של רחוב הירקון, בהצטלבות עם רחוב יורדי הסירה התרכזו רבים מעיצובי הפנים שלי, כולם מהשנים 1973 עד 1983 ורבים מהם היו עסקים של רפי שאולי. תמיד היינו יחד, זה התחיל בתנופה אדירה ב-73 אחרי שצ'יץ' נבחר לראשות העירייה ומיד הוא אימץ את רפי שאולי ו'הכנופיה' שלו, ואני הייתי ב'כנופיה'.

בהתחלה עשיתי לו סוכנות נסיעות עם רצפת זכוכית שמתחתיה היה אקווריום עם מים ודגים. אנשים היו נעמדים ברחוב מול חלון הראווה ומתבוננים פנימה, אף אחד לא ראה דבר כזה. בהמשך תכננתי לו את המועדון שהיה בניין שלם בן ארבע קומות ועוד חצי קומת מרתף במפגש הרחובות ירמיהו והירקון.

קומת הכניסה היתה לובי מוגבה מעט מעל למפלס הרחוב, שאותו עיצבתי כמו לובי של מלון פאר. בחצי קומת מרתף היה לאונג' בסגנון בריטי. בקומה הראשונה היתה ממוקמת מסעדה צרפתית יוקרתית עם הסטיקים הכי טובים. בקומה מעל פעלה מסעדה סינית ובגג היה דיסקו משגע. למנדי, שהיתה אז החברה של רפי שאולי, היה רעיון לצפות את הקירות במוזאיקה מוזהבת, וזה היה שיק שלא ראו עד אז בתל אביב. תכננתי הכל ברצון ובאהבה.

וככה הגעתי לעצב את הקולוסאום. כיכר אתרים הוקמה בשטח שהיה מכוסה בחלקו בחולות וחלקו בשכונת עוני, 'שכונת מחלול'. הפרויקט היה מגלומני, מפלץ גדול בלי מעוף ובלי דימיון שנועד לסדר פרנסה לחברת אתרים. זו היתה קומבינה בתקופת מיתון והיה צריך פרנסה גם להסתדרות, לסולל בונה, לחברות הבנייה והמלט, לאדריכלים ולמהנדסים. בזמן התכנון וההקמה עשינו מחאות וצעקות נגד הפרויקט, אבל בסוף הוא נבנה. מי היה צריך את המפלצת מבטון? לימים, כשמונתי למהנדס העיר תל אביב, שאלתי את יעקב רכטר מה דעתו על הפרויקט שתכנן. הוא השיב לי כך: 'תסתכל סביבך – אני תכננתי אואזיס על שפת הים התיכון. הריצוף זה החול ופטריות הבטון הן הדקלים'.

במבנה העגול שבמרכז הכיכר פעל בהתחלה דרגסטור. חשבו שהוא יפעל כמו בניו יורק, אבל מהר מאד התברר שזה פלופ ועמד בשיממונו כמה שנים, עד שהגיע סמי הירש. סמי רצה להקים במבנה העגול והריק את המועדון של תל אביב. הוא היה בן טיפוחיו של פוקה הירש שהיה מלך חיי הלילה של תל אביב ולקח כשותפה את טלי עומר, בתה של דבורה ושמואל עומר, היא הסופרת המפורסמת והוא מנהל תיאטרון ושניהם היו חברים שלי. טלי היתה מאד כשרונית והרוח החיה, סמי היה זה שמחליט הכל, הוא גם היה זה שהמציא את השם של המועדון. שניהם עבדו במועדון של רפי, סמי ניהל אותו וטלי היתה יחצנית. אחרי שהם חיפשו מישהו שיתכנן להם את המועדון הם הגיעו אלי. אני הייתי אז בן 44 ושניהם היו בשנות ה-20 לחייהם.

1973: כיכר אתרים בבנייה – המבנה העגול שאיכלס לימים את מועדון הקולוסאום (צילום: חנניה הרמן, לע"מ)

1976: פתיחת הדרגסטור של "כל-בו שלום" במבנה העגול שבכיכר אתרים (צילום: משה מילנר, לע"מ)

דבר ראשון נסענו לניו יורק כדי ללמוד מה זה מועדון גדול. שם בקרנו ב-Studio 54 שהיה אז בשיאו. זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי מה זה אולם ריקודים גדול עם רחבת ריקודים בשטח של אלף מ"ר, הוא היה גדול פי 10 מהקולוסאום שעמדתי לתכנן. בניו יורק היינו שבוע ימים ובקרנו במועדון בבוקר, בצהרים ובלילה, לא ישנתי כמעט כי הייתי צריך לראות ולהבין. למועדון הגיעו כל הכוכבים הכי גדולים. ביקרנו במועדונים נוספים ובאחד הם הכרנו את גרייס ג'ונס. הייתי מהופנט ממנה. היתה לה בדיוק יום הולדת והביאו לה עוגה מלאה בחשיש ואני אכלתי ממנה והייתי בעולם אחר. סמי וטלי חתמו איתה הסכם שהיא תבוא לישראל לפתיחה של הקולוסאום והיא בהמשך באמת באה.

שם בא לי הרעיון לתכנון הקולוסאום. ב-Studio 54 היתה עמדת ה-DJ בתוך חדר זכוכית שהיה המקום הכי שקט במועדון וממנו ראית את כל האולם מלמעלה. היה חושך אבל כשפנסי התאורה היו מסתובבים אז לרגע ראית ראשים, אבל חוץ מזה הכל היה אפלה, הכל היה שחור. שם נרקם בראשי הרעיון מה אעשה בקולוסאום.

במטוס בדרך חזרה לישראל, סיפר לי סמי שהשם שהוא בחר למועדון הוא הקולוסאום. שאלתי אותו – מה זה רומא פה? אבל מיד הבנתי שזה שם חזק, זה גדול, זה קולוסאלי! וזה באמת היה.

רציתי לעשות עיצוב שיהיה אחר. בקולוסאום אי אפשר היה לעשות חלונות, למרות שכולו היה עטוף בזכוכית שממנה נשקף נוף יפה. הייתי חייב לבודד את הרעש האדיר במועדון, כי התנאי עם השכנים שגרו לא יותר מעשרים מטרים היה שלא יצא מהבניין רעש. לכן הייתי חייב שהבניין כולו יהיה אטום, אפילו ללא חריץ. לכן כסיתי את כל הדפנות בהמון צמר סלעים לצורך בידוד רעש. אמרתי שבמקום נוף, אצפה את הקירות בנייר כסף ולימים השתמשתי בבד כסוף שהאורות ישתקפו בו כמו במראה. בד כזה לא היה ניתן להשיג בארץ, לכן הבאנו אותו במיוחד מגרמניה, מחברה שמייצרת בדים בעיקר לצורך תפאורות לתיאטרון. בקשתי מהם שהבד יהיה כסוף אבל גם שקוף.

הקונסטרוקציה שעוטפת את המבנה עם החלונות הגדולים מורכבת מברזל ויכולה להחזיק מגדל, לכן על הקונסטרוקציה שמתי את צמר הסלעים ואת הבד הכסוף והותרתי מרווח בין החלונות לבד שהיה מעבר בהיקף הבניין ובו התקנתי גופי תאורה שברגע שהם דלקו והאירו מאחור את הבדים הם נהפכו לשקופים והיתה תחושה שאתה נמצא בחללית בחלל החיצון.

התאורה במועדון האירה את הבדים מקדימה כך שהיתה השתקפות כמו מראה והיתה תחושה של קופסה כסופה. אבל הכל היה מתוכנן כך שהתאורה תכבה ויהיה חושך מוחלט ואז נדלקה התאורה שהותקנה במרווח שמאחור, והבדים נהיו שקופים ונחשף כל מה שנמצא באותו מרווח גבוה שבין הבדים לחלון. באותו מרווח היו זרוקים כל מיני סולמות, כבלים וחבלים וגם הרמקולים האדירים שאותם סמי וטלי רכשו עוד באותה נסיעה לניו יורק. המסר היה לבליינים – אתם חושבים שאתם בעולם שכולו טוב, אז תזכרו שיש עולם בחוץ שהוא לא כל כך יפה כמו החיים שבתוך המועדון, בחוץ יש מציאות של עוני, שיש אנשים שחיים בלי כלום, בלי עבודה ובלי בית. ואז הופ, שוב נדלקו האורות במועדון והקופסה הכסופה חזרה והקהל היה חוזר להיי. זה היה משחק של אורות, בשבילי זה היה שעשוע ולתל אביב זה היה קונספט חדש של מועדון.