סיבוב בחידוש ציור הקיר שיצר יגאל תומרקין בתיכון עירוני ה' בתל אביב

בזמן שאני חוזר ומגלה על עוד ועוד עבודות אמנות ששולבו באדריכלות שנפגעו, נהרסו או בדרך להיהרס, משמח לגלות שבתיכון עירוני ה' בתל אביב בחרה העירייה לשפץ את ציור הקיר שיצר יגאל תומרקין ב-1965. תומרקין שהתנסה במגוון רחב של טכניקות, ניסה כאן כנראה באופן חד-פעמי את טכניקת ציור הקיר ויצר עבודה מיוחדת המוקדשת לתלמידים. היתה זו אחת מהשנים המוצלחות של תומרקין כאמן, ועם זאת עבודה זו נשכחה והיתה ידועה למעטים ואף לא הופיעה בפרסומים הרבים שעסקו ביצירתו.

במשך חודש שלם עבד הצוות של אלי שאלתיאל ושי פרקש מ"סטודיו תכלת" בחידוש העבודה. השבוע הושלמה המלאכה, לכן קפצתי לסיבוב כדי לראות את התוצאה. עוד בעירוני ה' מצויות עבודות שיצרו נפתלי בזם ואהרן כהנא – כולם מכריו של האדריכל אבא אלחנני שתכנן את בניין בית הספר והקדיש בחלק מעבודותיו מקום לאמנות.

ועל כך ברשימה זו.

.

1965

.

הכניסה הראשית מכיוון רחוב בן-יהודה

.

את יצירת האמנות הראשונה שמקבלת את פני הבאים לבית הספר יצר אהרן כהנא בכניסה – קיר אמאייל שבו שולטים גווני כתום וכחול. עבודה זו כמו שאר עבודות האמנות שבבניין וכמו הבניין עצמו היא משנת 1965 ועוצבה בשיתוף האדריכל אבא אלחנני, מתכנן בית הספר (צילום: הניה מליכסון)

.

חזית בית הספר הדרומית הפונה לחצר

.

.

(1) הבניין

בשנתיים הראשונות לייסודו ב-1953 פעל תיכון עירוני ה' ברחוב מזא"ה. באמצע שנת הלימודים, בדצמבר 1965 נחנך התיכון במשכנו הנוכחי, על מגרש של ששה דונם בין הרחובות בן-יהודה והירקון. עבודת תכנון הבניין נמסרה לאדריכל אבא אלחנני (2008-1918), שהיה באותה עת בן 47 וכבר עתיר ניסיון. עד אותה שנה הספיק אלחנני בין השאר לקטוף את הפרס הראשון בתחרות לתכנון משכן נשיאי ישראל בירושלים (נחנך ב-1971), השתתף בתכנון כיכר-המדינה והשלים את בנייתו של בית ההסתדרות ע"ש פיליפ מוריי באילת. ב"גן העצמאות" שבצדו השני של רחוב הירקון עיצב עם בנימין תמוז אנדרטה לטייסים.

את בית הספר תכנן אלחנני כמבנה תיבתי מודרני שבחזיתותיו מודגש שלד בטון שנותר חשוף ומילואה בלבנים (כיום כל אלה צבועים בצבעים שונים ומשונים). הבניין מתנשא לגובה של שלוש קומות, כשהכניסה הראשית היא מכיוון רחוב בן-יהודה ישירות אל הקומה האמצעית. בקומה זו מוקמו השימושים המשותפים כמו חדרי הנהלה ומורים, כך שיהיו קרובים ככל הניתן לכל הכיתות. אולם ספורט הוקם בחלק המערבי, הוא מתנשא לגובה של שתי קומות וכמעט שלא ניתן לזהות אותו במעטפת הבניין.

.

בבניין שלוש חצרות פנימיות שלצד כל אחת מדרגות

.

.

אבא אלחנני ביקש להימנע מיצירת מסדרונות ארוכים ואפלים, לכן הוא בחר למקם כנדרש את כיתות הלימוד לאורך דפנות צפון ודרום, בעוד שהשטח המרכזי בכל קומה יועד לתנועה אנכית ואופקית וכן לאזורי שהייה מרווחים ומוארים היטב באור טבעי (לימים צומצמו שטחים אלה לטובת חדרים נוספים שהוקמו). כל אלה מתנהלים סביב לשלוש חצרות פנימיות.

בהיבט התכנוני מצוי תיכון עירוני ה' בחזית של תכנון בתי ספר שהחלו להבנות בשנות ה-60. קביעה זו אינה מפתיעה לאור העובדה שאלחנני היה מעודכן היטב בנעשה בתחומי תכנון בתי ספר בארץ ובעולם, הוא אף הקדיש לנושא לפחות גיליון אחד בכתב העת לאדריכלות "תוי" שאותו ערך. בשונה מדגמי בתי הספר שהיו נהוגים בארץ מאז שנות ה-30 והתאפיינו במבנה תיבתי המתבסס על מסדרון מרכזי, הדגמים שהופיעו בשנות ה-60, כפי שהגדירה זאת ד"ר רעות גורדון במחקר שעסק בנושא ("חינוך, אדריכלות, חברה ההיסטוריה של בניית בתי ספר בישראל", 2013), שיכללו את דגם בית הספר. דגמים חדשים אלה כללו אלמנטים כמו התאמת המבנה לסביבה (כמו התאמה לטופוגרפיה הטבעית, קביעת פתחים שכיוונו את המבט אל הנוף הסובב), ניתן בהם דגש לסביבות משותפות לצורך שימושים שונים, ושולבו בהם חצרות פנימיות ומרחבי שהייה שהחליפו את המסדרון.

בהקשר זה, את מקומו של המסדרון מחליפים בעירוני ה' חצרות ושטחים משותפים כאמור, ומערך השימושים השונים מורכב ומאורגן באופן מתוחכם בתוך המעטפת התיבתית. למרות צורתו התיבתית מותאם המבנה לסביבה, בכך שהכניסה אליו היא ישירות אל הקומה האמצעית מכיוון רחוב בן-יהודה הגבוה מעט מרחוב הירקון (גם אם בכל זאת נאלץ האדריכל לשלב מדרגות המטפסות לגובה של חצי קומה, כדי לגשר על הפערים בין המדרכה ברחוב ובין מפלס הקומה האמצעית). עם זאת, האדריכל נמנע מלנצל את הערך המשמעותי ביותר במיקומו של בית הספר – במגרש השוכן בקו ראשון אל הים והחזית המערבית שמחלקה העליון ניתן היה להשקיף אל הים היא אטומה כמעט לחלוטין, למעט פסי חלונות צרים הקבועים בצמוד לתקרה ואינם בגובה ראש.

.

1965: מבט אל תיכון עירוני ה' מכיוון רחוב בן-יהודה ובחזית פסלו של יגאל תומרקין שכיום הרוס ומוסתר בצמחייה. מדפי ההצללה ששילב האדריכל בחזית הדרומית ומגנים על פתחי החלונות מפני חדירת קני שמש ישירות לא קיימים כיום (באדיבות נעמה תומרקין)

.

1965: בצבעי היסוד – אדום כחול צהוב (באדיבות נעמה תומרקין)

.

.

שנים ספורות לאחר השלמת הבנייה, כנראה ב-1974 וללא מעורבותו של אלחנני, נוספה בחצר הפנימית המערבית אנדרטה להנצחת בוגרי בית הספר שנפלו במלחמה. את האנדרטה יצר האדריכל יעקב נטל (על בית הכנסת שתכנן בבני ברק כתבתי כאן. תודה להניה מליכסון שגילתה את הקשר בין האדריכל ובין האנדרטה). בנו, רפי נטל, בוגר בית הספר הותיר אחרי מותו סקיצה שממנה פיתח אביו את האנדרטה – כף יד ענקית המכוונת אצבע מאשימה כלפי מעלה.

בחצר בית הספר לא ניתן לזהות ערכים אדריכליים שהותיר בהם האדריכל. קבוצה של עצים וותיקים מצויה בגבול החצר הדרומית וכן יצירת אמנות מבטון צבועה בצבעי היסוד שיצר יגאל תומרקין שולבה בגדר הבטון הפונה לרחוב בן-יהודה. אלא שבלאי פורר את העבודה וצמחייה שגדלה פרא הוסיפה ומסתירה את השרידים. ככל הידוע לי, אין כוונה לחדש עבודה זו או לטפל בגינון שיחשוף את שנותר ממנה.

עבודות החידוש שנערכות כעת בבית הספר, משפרות את התנאים ולא משנות מרוח הבניין המקורי שתכנן האדריכל, למעט הצביעה כמובן של חזיתות הבניין שאינן נאמנות למקור.

.

בחצר המערבית יש אתר הנצחה לבוגרי בית הספר שנפלו במלחמות

.

את הפסל יצר האדריכל יעקב נטל ב-1967, על בסיס סקיצה שיצר בנו, רפי נטל, בוגר בית הספר

.

למרגלות הפסל

.

יד

.

בסמוך

.

את החצר שבמקור היתה פתוחה לשמיים סגרו בלוחות שקופים וגם נוסף עץ. יצירתו של תומרקין מלווה את המדרגות והעולים אל הקומה השנייה (צילום: פלג לוי, באדיבות סטודיו תכלת)

.

לצורך חידוש היצירה הוקם פיגום (צילום: פלג לוי, באדיבות סטודיו תכלת)

.

העץ מסתיר

.

מיכל בורג מבצעת גימורים אחרונים במסגרת השחורה המקיפה את הציור לקראת סיום העבודה

.

בבניין נערכות עבודות שיפוץ וחידוש מקיפות

.

כתה ששופצה

.

.

(2) האמנות

חמש יצירות אמנות שילב האדריכל בבניין. תומרקין כמובן הצליח וקיבל את רובן. נתחיל עם זו המופשטת מעשה ידי אהרן כהנא, שמקבלת את פני הבאים ומורכבת מקיר פח מצופה באמאייל שבו שולטים גווני כחול וכתום. שתי יצירות נוספות הן קירות אמנות ששולבו בדפנות של שתיים מהחצרות הפנימיות – את האחת יצר נפתלי בזם ואת השנייה יצר יגאל תומרקין. שתי היצירות הנוספות הן פסלי בטון ששילב תומרקין בגדר בית הספר – אחת פונה לרחוב בן-יהודה ושנייה בדופן הצפונית ופונה לחצר שבחזית הבניין עם בית סמוך ופונה לחצר בית הספר.

האדריכל אבא אלחנני שבין השאר היה יו"ר המדור לאמנויות פלסטיות של המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, יישם כאן את ההחלטה לפתח ולקרב את האמנות לציבור ולהקציב אחוז מסוים מתקציב הבנייה לאמנות. לצורך כך בחר אלחנני אמנים מעולים מהשורה הראשונה. מהלך דומה הוא יישם כשתכנן את משכן נשיאי ישראל, ושם שילב מגוון רחב במיוחד של אמנים, בהם גם בזם שיצר ציור על כל תקרת הטרקלין (אולם האירועים).

סקנדל גדול פרץ עם פתיחת בית הספר וחשיפת הציורים בפני מורים, תלמידים והורים. "אני פשוט נדהם, אני לא תופס את זה", ציטט כתב "העולם הזה" שדיווח על "הפרשה" את סגן-מנהל בית הספר. "פעם אמנם לא הבנתי כלום באמנות, אבל עכשיו אני מתחיל כבר להבין: קראתי את 'חיי מיכאלאנג'לו' של אירווינג סטון, אבל את הציורים הללו אני פשוט לא יכול לתפוס". המורה להתעמלות התגלה כמתנגד נוסף וטען שהציורים "מחנכים את התלמידים לשובבות".

"אחר כך מתפלאים שהנוער יוצא לתרבות רעה", טען אביו של אחד התלמידים. "מראים לו את הדברים האלה, מרשים לו לקרוא רומנים-זעירים ולראות סרטים קלוקלים, ובסוף עוד ילמדו אותו שירה מודרנית. ואשתו הוסיפה: "למה הם לא יכולים לשים תמונות נורמליות בבית הספר".

.

בדופן החצר המזרחית ישנו ציור קיר שאותו יצר נפתלי בזם

.

.

יצירתו של בזם בעירוני ה' עוסקת בעלייה ורואים בה דמות שטה בסירה המכוונת אל סלע שבחלקו העליון יש בית. מחלונו ניבטת דמות אשה שלפניה דולקים נרות שבת.

בשונה ממצבו של קיר האמנות שיצר תומרקין, מצבה של עבודתו של בזם הוא טוב ולא ברור אם יחדשו גם אותה. עדיין שיני הזמן ניבטים מהיצירה שצבעיה דהו מעט וגם כנראה במהלך השיפוץ הותזו עליה כמה כתמי צבע שראוי לסלק כל עוד יש מומחים לנושא בסביבה.

.

בינתיים אין תכנית לחדש את הציור שכפי שניתן לראות ניזוק מעט בשיפוץ

.

עם שרידי חרב

.

חתימת האמן נפתלי בזם, או מה שנותר ממנה

.

.

"האמן המשכיל והמתורבת ביותר באמנות הישראלית", כך תאר חוקר האמנות ד"ר גדעון עפרת את יגאל תומרקין. ואכן בשונה מעבודות אחרות ששולבו לרוב במרחב הציבורי, יצירתו של תומרקין בעירוני ה' היא יוצאת דופן. היצירה שאורכה ששה מטרים וגובהה יותר משני מטרים, איננה דידקטית ואיננה ישירה או מופשטת, אלא נראית כמו גרפיטי. היא עשירה בסמלים, צורות גאומטריות, נוסחאות מתמטיות ופיזיקליות, טקסטים וצבעים. יש בעבודה התייחסות לבריאת העולם, לתכני הלימוד בתיכון ולזהותו של האמן שבחר להותיר פואמה קצרה, רשימת החומרים ששימשו אותו ביצירה וכן את טביעות ידיו המדגישות את עבודת הכפיים שביצירה וגם את נוכחותו. ביצירה זו הפגיש תומרקין בין הרקע העמום והרוחני ובין נוסחאות ומשוואות מדעיות, בין רצינות אמנותית ובין משחק כמו אקראי.

תומרקין אולי לא "יורד" לגובה עיני התלמידים, אך הוא בהחלט מתייחס אליהם, מבקש למשוך את תשומת לבם, לעורר את סקרנותם, מנסה לקרב אותם אל עולמו ומאפשר להם לבהות ביצירה העמומה בהפסקות או כשמסולקים מהכיתה. התלמידים מצדם הוסיפו על היצירה והותירו בה לאורך השנים חריטות ותוספות משלהן, כל אלה סולקו כעת והיצירה חזרה למצבה המקורי.

תומרקין יליד דרזדן, גרמניה, 1933, היה בן 32 כשיצר את קיר האמנות בנובמבר 1965. באותה עת הגיע להישגים פורצי דרך הן בדרכו האישית והן בהיבט הרחב יותר של האמנות הישראלית. באותה שנה הוא חנך את הפסל הסביבתי הראשון שאותו הוא יצר בקצה טיילת מואב בערד (ובכך הקדים בתחרות הלא סמויה שנערכה בינו ובין דני קרוון שעבודתו על אנדרטת הנגב בקצה באר שבע התעכבה). סביב השנים 1964-65 הספיק להציג בתערוכות בטובי הגלריות והמוזיאונים בעולם – פריס, פרנקפורט, לוזאן וניו יורק. ב-1964 ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה וב-1966 הציג תערוכה גדולה של ציורים ופסלים במוזיאון תל אביב.

.

התצלום היחיד שהשיג שי פרקש ועל בסיסו חודש הציור (כנראה צולם בשנות ה-80, באדיבות נעמה תומרקין)

.

.

"אני חושבת שקשה להפריד את יצירתו של תומרקין במחצית שנות ה-60 מיצירתו בסוף שנות ה-50" עונה לי נעמה תומרקין, אשתו לשעבר של תומרקין שמכירה מקרוב את יצירתו, על השאלה מה מקומו של קיר האמנות בעירוני ה' במכלול יצירתו באמצע שנות ה-60.

"באותן השנים חי תומרקין ויצר בפריס את האסמבלאז'ים שלו", ממשיכה תומרקין. "בקיר המצויר בעירוני ה' מופיעים לא מעט אלמנטים שהופיעו גם באסמבלאז'ים המוקדמים. הפיסול שלו הפך אז למשהו שנע בין דו לתלת-מימד. חומר היסוד שלו היה אז פוליאסטר והפורמטים היו מגיעים גם לגדלים מרשימים. ב-1961 עוד כתב תומרקין: 'העדפתי לנתק את פסליי ככל האפשר מהשפעת הסביבה. אין הם מוצבים בחלל, אלא על משטח מוגדר מראש, שבו אני מקיים את חירותי הקטנה'. ב-1963 הוא הקים את פסלי הבטון הראשונים שלו בקרית-ים ובעתלית. אז הוא כבר דיבר וכתב על עבודות הבטון שלו, אותן חילק לשניים: 'מונומנטים המיועדים לאתרים בנוף הפתוח, ומונומנטים עירוניים המיועדים להשתלב במבנה ארכיטקטוני'. ברוח זו, השתלבה יצירת האמנות העשויה בטון בתיכון עירוני ה'.

.

לקראת פירוק הפיגום (צילום: שי פרקש)

.

.

שי פרקש שאחראי על חידוש העבודה במשותף עם אלי שאלתיאל, מספר שגילה בה עניין כבר לפני שמונה שנים. אך רק לפני חמישה חודשים, לאחר שמחלקת השימור בעירייה המליצה למינהל החינוך להתייעץ עמו בעניין השימור של הציורים, הזמינה אותו חברת "גני יהושע" שאחראית על שיפוץ בית הספר, להגיש הצעת מחיר לשיפוץ היצירה. זו הפעם הראשונה שפרקש מחדש קיר אמנות של אמן מהשורה הראשונה במוסד חינוכי בתל אביב. עד היום חידש את משטחי הצבע בבית הספר נורדאו על שני אגפיו (זה מ-1925 וזה מתחילת שנות ה-30) ואת משטחי הצבע מ-1925 שב"בית הספר לבנות תלפיות" (כיום אשכול גנים) שברחוב העבודה 25.

בבדיקה ראשונית שבמסגרתה בחנו פרקש ושאלתיאל וצוותם את היצירה, גילו כי תומרקין השתמש בחומרים איכותיים לזמנו ובראשם צבעים על בסיס PVA וכן צבע שמן (בו נעשה שימוש רק לצורך המסגרת השחורה המקיפה את הציור). באופן חריג, הותיר תומרקין על גבי הציור עצמו את רשימת החומרים בהם הוא עשה שימוש כמו גם הגוונים. פרקש זיהה את הצבעים, למעט צבע הזהב שאותו לא הצליח לגלות היכן השתלב בציור. לטענתו יתכן ושכבת הזהב התקלפה ולא שרדה, או שתומרקין ערבב את הזהב עם צבע אוקר ולכן כיום הוא מתקשה לזהות אותו. הרקע לציור הוא אפור ולבן ועליהם הוסיף האמן גווני כחול, אפור כהה, אוקר כהה (כתום) ואדום שאותו כינה תומרקין ברשימתו "אדום שריפה".

נוסף על הצבעים, חרט תומרקין על הציור בעזרת מברג או מסמר טקסטים וצורות, ובחלק מהמקרים הוא מילא את החריטות בצבע שחור. חלק מהטקסט בוצע בעיפרון. "יש המון מה לפענח בציור, הוא התפרע ברמות מטורפות", מתאר פרקש את הממצאים.

לאורך השנים הוסיפו התלמידים, בעיקר בקצוות שאליהם הצליחו להגיע. לצורך כך השיג את התצלום היחיד שנשמר באוסף האמן שהציג את הקיר כנראה במצבו בשנות ה-80. באופן זה יכול היה להבדיל בין היצירה המקורית ובין התוספות של התלמידים. "מלאנו את כל החריצים והשריטות שהתלמידים הוסיפו בשפכטל וטיח סיד וטשטשנו בצבעים שזהים למקור, שמן וטמפרה. גם כיתובים שעשו התלמידים בטושים ועפרונות ריטשנו בצבע", מפרט פרקש את תכולת העבודה. "עשינו קיבוע בחומר משמר שמחזק את קרום הצבע ואת שכבת השליכט שמתחת לציור. היו חלקים שהתקלפו אז חיזקנו אותם. שחזרנו חלקים שנעלמו, פענחנו את הטקסטים והצלחנו להשלים את כולם למעט מילה אחת שנעלמה.

על החידוש עבד צוות המשמרים לאורך חודש ימים. בין שניים לשלושה ציירים משמרים עבדו כאן מידי יום – אלי שאלתיאל (שותפו של פרקש ב"סטודיו תכלת"), קוסטה מגראקיס, צחי מימון מסילתי ומיכל בורג.

.

במהלך העבודה: מימין לשמאל – קוסטה מגראקיס, אלי שאלתיאל וצחי מימון מסילתי (צילום: שי פרקש)

.

.

מהם ציורי הקיר שהכי דחוף לשמר ולחדש?

פרקש שמח לענות על השאלה ושולף מיד רשימה ראשונית, מחציתה ירושלמית ומחציתה תל-אביבית:

1. "הישיבה הגדולה" בשכונת מאה שערים בירושלים – ציורי תקרה שיצר יצחק בק ב-1949 ואותם יש לחדש.
2. בית הכנסת "תפארת ישראל" בעיר העתיקה בירושלים – ציורי הקיר מהמאה ה-19 שיצרו ציירי הקיר הראשונים שפעלו כאן. ציורים אלה נהרסו או תועדו וניתן לשחזרם כעת כשבית הכנסת נבנה מחדש בהתאם למקור.
3. קיר האמנות שיצר אברהם אופק בבית הדואר המרכזי שברחוב יפו בירושלים. פרקש טוען כי מצבו ירוד במיוחד והתיקונים הם דחופים.
4. ציור הקיר "גויי הים" שיצר האדריכל אריה אל-חנני בחזית "ביתן האומות" שב"יריד המזרח" ובסמוך לנמל תל אביב. הציור שאורכו המקורי הגיע ל-14 מטרים , פורק לשבעה חלקים והוא שמור כיום בארגזים במחסני העירייה שבשכונת התקווה.
5. ציור קיר מאמצע שנות ה-50 שבו מתוארים נופי תל אביב, שאותו יצר נחום גוטמן במיוחד עבור ביתן תל אביב שהוקם בגני התערוכה. הציור פורק ואוחסן בארגזים בגני התערוכה.
6. ציור קיר שיצר עמנואל קנטור ומכוסה בדיקט בבית ציוני אמריקה בתל אביב.

.

בחלקו השמאלי של הציור כתב תומרקין בעיפרון את החומרים שבהם השתמש לצורך ביצוע היצירה: "לכל המעוניין ציור זה צויר ב-11 לנובמבר 1965 בצבעים אלה: כחול ים עמום, לבן אקרילן, כחול אולטרה מרין…" (צילום: שי פרקש)

.

לפני (צילום: שי פרקש)

.

אחרי (צילום: שי פרקש)

.

מיכל

.

בעבודה

.

שמים ים

.

שמש, נוסחאות, חוה אדם וידי האמן (צילום: פלג לוי, באדיבות סטודיו תכלת)

.

זניט

.

ריבוע קסם – שתי ספרות שובשו: 17 צריך להיות 12 ו-31 צריך להיות 3. ריבוע קסם דומה נכלל ביצירה "מלנכוליה" (1514) של אלברכט דירר, יצירה ואמן שתומרקין העריך והתייחס אליו ביצירות רבות

.

יגאל תומרקין: "פוליהדרון – מחווה לאלברכט דירר" (הדפס משי, 1975, מתוך אלבום של שבעה הדפסים עם דף פתיחה, מהדורה ממוספרת, הודפס ע"י הראל, מדפיסים ומוציאים לאור. באדיבות נעמה תומרקין). למעלה מימין מופיע ריבוע קסם

.

פול

.

נוסחאות

.

בריאת העולם

.

חוה אדם

.

צפור בכלוב

.

טביעות ידיו של תומרקין

.

יגאל תומרקין חתום בפינה הימנית, אך שמו מופיע עוד פעמיים מתחת לשני הטקסטים שכתב על הקיר

★

תודה לנעמה תומרקין, הניה מליכסון, מיכל בורג וכמובן תודה לשי פרקש

★

מקומות נוספים בתל אביב שכתבתי עליהם:

.

רופין 51 (דב כרמי)

רופין 40 (אריה קרפץ)

בית קרסו (אריה כהן)

גורדון 79 (סם ברקאי)

גן הבנים (גדעון שריג)

בן גוריון 88 (אליהו וולמן)

אד"ם הכהן 10 (דב כרמי)

גשר הבעש"ט (צבי הראל)

בלפור 33 (מרדכי רוזנגרטן)

דיזנגוף 127 (מרדכי רוזנגרטן)

גרוזנברג 27 (אברהם פרידמן)

שנאי בדרך יפו (ריכרד קאופמן)

אמיל זולא 8 (יוסף וחיים כשדן)

פיארברג 32-30 (יצחק רפופורט)

האנגרים בנמל יפו (פרדריק פלמר)

מבחר בתים שתכנן יהודה מגידוביץ

בית אגד הנטוש (נדלר נדלר ביקסון)

הריסת בית אגד (נדלר נדלר ביקסון)

מגדל דיזנגוף סנטר (מרדכי בן חורין)

בית הקיבוץ הארצי (שמואל מסטצ'קין)

סמטת שפ"ר 10-9 (עמיר פלג ועדי גל)

פרישמן 52 פינת שפינוזה 2 (זאב רכטר)

בית העוגן ברחוב פינסקר 23 (פנחס היט)

בן יהודה 85 פינת גורדון 22 (שלמה גפשטיין)

תחנת קרליבך התת-קרקעית של הרכבת הקלה

המרכז המסחרי ברח' הגליל והשרון (שלמה גפשטיין)

בית חביב ברחוב שלמה המלך 33-31 (שלמה גפשטיין)

שיכונים ברחוב סלנט בשכונת שפירא (דן איתן ויצחק ישר)

בית הכנסת בסלנט 24 בשכונת שפירא (בלהה וארתור שרגנהיים)

בית הכנסת היכל יהודה בסומייל (יצחק טולדנו, אהרון רוסו ועמירם ניב)

בית הכנסת לזכר קדושי אנטופול (שמואל מוהילבר ומשה קופמן)

מרכז הסיינטולוגיה שהיה קולנוע אלהמברה (אליאס אל-מור)

אהרונוביץ 10 פינת גליקסון 11 (רישרד ברזילי וש. האוסמן)

בית קדם ביצחק שדה 26 פינת המסגר 44 (מקס טינטנר)

בר כוכבא 16 – בית האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר

רופין 11 פינת של"ג 12 (לודוויג ראוך ובן ציון שילמבר)

דיזנגוף 105 פינת פרישמן 39 (יהודה ורפאל מגידוביץ)

תיכון להיי-טק ולאמנויות בנוה עופר (וינשטין ועדיה)

שדרות בן גוריון 39 פינת גרץ 2 (יהודה מגידוביץ)

דירת קאסי אריסון ב-The Jaffa (ערן בינדרמן)

בית הנוער העובד והלומד (שמואל מסטצ'קין)

לואי מרשל 38 (משה לופנפלד וגיורא גמרמן)

מנדלסון 4 (מרדכי זברודסקי ויצחק בונה)

נחלת בנימין 16 – בית הכדים (זאב רכטר)

ח"ן 15 (אברהם ברגר ויצחק מנדלבוים)

קאנטרי רמז-ארלוזורוב (מייזליץ כסיף)

סיור בעקבות אדריכל יהודה מגידוביץ

אחד העם 91 – בית פריד (זאב רכטר)

הגר"א 17 – בית גרפוליט (צבי גבאי)

מעונות סטודנטים בשכונת התקווה

בית ז'בוטינסקי (מרדכי בן חורין)

דירת דן אריאלי (רבקה כרמי)

קונכייה אקוסטית (צבי הקר)

קאנטרי רמז (מייזליץ-כסיף)

ראש פינה 26 (אריה כהן)

מעונות השוטרים בויזל 16

בית האוניה בבנדה 59

בית הדר (קרל רובין)

בקולוסיאום

★

שיר לסיום:

.

★