סיבוב על מקלט ביפו העתיקה

תבליטי בטון – טכניקה שהיתה פופולרית בישראל בעיקר בשנות ה-60 וה-70 כבר לא עושים. יש לכך שתי סיבות עיקריות טכנית ומקצועית: הטכניקה דורשת שילוב של אדריכל עם האמן, מהלך שכיום שני הצדדים כבר לא מבצעים, בעיקר בגלל ירידת מעמדם וכשרונם של שני בעלי המקצועות. תכלס, כמה אמנות איכותית משלבים היום במרחב הציבורי ובמבנים? הסיבה השנייה היא חוסר ביטחונם של כל הנוגעים בדבר, שהאמן לא יצליח בעבודתו ואז הנזק יהיה קשה לתיקון.

אחת מעבודות האמנות המיוחדות שנעשו ביפו העתיקה, מייצגת אולי יותר טוב מכל יצירה אחרת את מציאות החיים הישראלית. שלמה אלירז (2004-1912) שהיה מנהל סניף סולל בונה בהרצליה והשרון היה גם אמן, שהצליח לשלב בין עבודתו לתשוקתו ליצירה אישית. בתל אביב עיצב אלירז את קירות הבטון של שני מבני כניסה למקלטים שהוקמו ב-1978. המרשים בין השניים מצוי ביפו העתיקה, בתפר שבין גן הפסגה ובין סמטת מזל דגים.

ועל כך ברשימה זו.

.

ואתה מתווכח איתי על 400 שקלים?

.

גן הפסגה שתכנן אדריכל הנוף הלל עומר

.

שני מקלטים עיצב האמן בשנת 1978: אחד ביפו העתיקה ושני בצפון תל אביב

.

המקלט שוכן בקצה סמטת מזל דגים, בכניסה הצפונית לגן הפסגה

.

לצד הכניסה למקלט עיצב בבטון תבליט מופשט

.

1978: התבליט לאחר היציקה (צילום: שלמה אלירז)

.

.

(1) המקלט

במקלט הזה הסתובבתי לפני יותר משנה, ומיד לאחר מכן שוחחתי עם סעדיה מנדל שהשתתף בפרויקט חידוש העיר העתיקה של יפו, אבל הוא לא יכול היה לומר לי שום דבר על המקלט. לפני כמה ימים שלח לי במקרה יאיר טלמור חומרים על האמן שעיצב את המקלט, וכך התעורר בי מחדש העניין.

העיסוק במקלטים בתרבות הישראלית הוא נושא שקיבל תשומת לב בתערוכה "ארץ מקלט – התגוננות אזרחית בנויה", שנערכה ב-2010 בגלריה האוניברסיטאית (אוצרים: שלי כהן, טולה עמיר, ניר רותם, דפנה לוין, אופיר זינטי). "ההתגוננות האזרחית בנויה בכל מקום", כתבו האוצרים בפתח הקטלוג שליווה את התערוכה, "כמעט לכל מבנה בישראל מיגון משלו או בסביבתו" והתערוכה שאצרו בחנה "את ההשלכות האדריכליות והחברתיות של נוכחות המיגון בחיי היומיום ואת חלקה של אדריכלות המיגון בהבניית תפיסת האיום על ישראל".

את המקלט הזה בו אני מתעכב כאן הקים אגף הבינוי של צה"ל בשיתוף מינהל ההנדסה בעיריית תל אביב-יפו. הוא נמצא בין סמטת מזל דגים הציורית-תיירותית ובין גן הפסגה הפורח והמטופח. הוא הוקם על שרידי לב ליבה של העיר יפו שנחרבה במהלך המחצית הראשונה של המאה שעברה, בידי כוחות הצבא הבריטי ולאחר מכן זה הישראלי. המקלט נועד לשרת את תושבי יפו החדשים – בעיקרם אמנים ואדריכלים שהביאו את בשורת ההתנחלות אל גוש דן, וביניהם ניתן היה למצוא את דן איתן, סעדיה מנדל, ציונה שמשי ודן בן אמוץ ועוד. באותן דירות חדשות-עתיקות לא הותקנו מקלטים, ולכן נדרש היה מקלט ציבורי מרכזי שבעת התקפת טילים יגן על כל אותם אלה שבאו מתל אביב, פולין ויוגוסלביה ותפסו את בתיהם של תושבי יפו.

"כאשר הוחלט בעיריית תל אביב להקים מקלטים ציבוריים במקומות שונים בעיר, עלתה השאלה כיצד יראו בתחום הציבורי אותן קופסאות הבונות למעשה את הכניסות למקלט", מספר לי יובל אלירז, "ועלה הרעיון לבקש מאמנים שונים להביא הצעות". כך הגיעה העבודה לשלמה אלירז, אביו של יובל, מנהל סניף סולל בונה בהרצליה והשרון, ששילב בהצלחה בין יצירת אמנות ובין תפקידו הניהולי.

אלירז למד את הסביבה, ובחר לעצב כל אחת מחזיתות המקלט באופן המותאם למערך התנועה הקיים. לצד פתח הכניסה למקלט יצר תבליט מופשט ודקורטיבי, בו מודגשת תלת-ממדיותו של התבליט. בחזית הרחבה המלווה את הצועדים בשביל העולה אל גן הפסגה, בחר בסיפורו של יונה הנביא כנושא מרכזי. אלירז התמקד בביקורו של יונה ביפו המוזכר באחד מספרי הנביאים. הביקור היה למוטיב חוזר בנרטיב שביקש הממסד להציג את יפו בפני התיירים שפקדו אותה בשנות ה-70. ביקורו של יונה ביפו היה תחנה קצרה במסע הבריחה שלו מפני הצו שהוטל עליו להזהיר את תושבי נינוה מהעונש שיועד להם אם לא יעשו תשובה. בהשראת תבליטי אבן קדומים שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות בשרידי נינוה, עיצב אלירז את הדימויים, ולצידם בחר להציג את הפסוק המקראי מספר יונה בו מוזכרת יפו. בחזית הפונה אל אלה היורדים מהגן אל הסמטה, בחר ציטוט-בקשה משיר מאת המשורר ש. שלום (שלמה יוסף שפירא, 1990-1904): "שמור את הארץ הזאת היא שלך! עשינה יפה וגדולה וברוכה".

מרכיב בולט בעבודתו במקלט הוא השימוש בטקסט. הגופן בו בחר אלירז להשתמש, הוא למעשה פרשנות אישית לגופן חיים, בו נעשה לרוב שימוש בכרזות ובכותרות ראשיות. "אני אוהב להשתמש באורנומנטים של האות העברית, אני סבור שהיא דקורטיבית מאד", סיפר בראיון שנערך עמו במקביל לביצוע העבודה על המקלט ביפו. אך עיקר העניין של אלירז בעבודה היה השילוב של אמנות ואדריכלות, ולכך התייחס בטקסט אחר שכתב באותה שנה: "העובדה הבסיסית היא שיצירה המשולבת בבנייה חזקה בהשפעתה ואי אפשר לחיות בסביבתה מבלי לחוש בה" (כתב העת "ציור ופיסול", גיליון 17).

על תהליך יצירת תבליט הבטון כתב מבקר האמנות גבריאל טלפיר, במאמר העוסק ביצירתו של אלירז ואותו פרסם בכתב העת "גזית" (כרך ל', 1974): "הוא מכין תרשים, ולפי זה מפרק את התרשים לתכניות ביצוע הנגטיבים בתבניות בחומרים שונים ובעץ, כדי להשיג טקסטורות והצללות מגוונות. כשהתבניות עשויות מכל בחומרים, מעבד הוא את המשטח בגיוונים הרצויים לו. לבסוף, באה היציקה בבטון על פני הקיר החשוף. מיחבר התבליט, המעוצב כנגטיב בתבניות, מורכב מצורות גאומטריות וכתב עברי, כאלמנט דקורטיבי, בצורת מגילות".

.

.

בדופן הרחבה המלווה את השביל העולה לגן עיצב תיאורים של לוחמים מצריים, בהקשר לשרידים שהותיר אחריו השלטון המצרי ונחשפו במרומי הגן

.

1978 (צילום: שלמה אלירז)

.

.

(2) האמן

אלירז (ילישביץ') נולד באוקראינה, 1912, למשפחה מסורתית-ציונית שהיגרה לארץ ב-1923 והתיישבה בפתח תקוה. אביו שהיה ממקימי כפר גנים שבדרום העיר, זכה ולאחר פטירתו נקרא רחוב על שמו בשכונה. הוא למד ציור בשנות ה-20 אצל הצייר שמואל רעיוני בפתח תקוה. הוא המשיך ולמד בתל אביב אצל יצחק פרנקל (אביו של האדריכל אליעזר פרנקל – שתכנן את סמטת מזל דגים במסגרת עבודתו בחידוש יפו העתיקה), ובירושלים למד אצל משה מוקדי. כבר ב-1936, בהיותו בן 24, הוא השתתף בתערוכה קבוצתית שהתקיימה בקיבוץ אשדות יעקב, ובמקביל גם בתערוכת יחיד שהתקיימה בקיבוץ נען (ב-1930 הצטרף לגרעין שייסד את קיבוץ נען, ולאחר מכן עבר לקיבוץ מעוז חיים שם היה חבר עד 1941). החל מסוף שנות ה-40 עבד בחברת הבנייה ההסתדרותית "סולל בונה" עד לפרישתו ב-1977, כשבמקביל טיפח ופיתח את תחביבו. אלירז הקפיד להשתתף בתערוכות לפחות אחת לשנה, וב-1982 נערכו לו תערוכות רטרוספקטיביות במוזיאון הרצליה ובמקביל במוזיאון פתח תקוה. 

ב-1973 התנסה בעיצוב תבליטי בטון, כשיצר את התבליטים בכניסה לבית "יד לבנים" בהרצליה, בניין שתכנן האדריכל יעקב רכטר. שנה לאחר מכן עיצב חלק מחזית בניין מגורים בחלק אחר בעיר, ותבליט נוסף בבית הספר היסודי "היובל" ברעננה. לבד מהמקלט ביפו, הוזמן אלירז לעצב גם מקלט ברחוב אריסטובולוס בצפון תל אביב, אלא ששם העבודה שיצר היא מופשטת.

.

1980: שלמה אלירז בעת הכנת התבניות ליציקת תבליטי הבטון בבית הכנסת "תפארת בחורים" בהרצליה (באדיבות יובל אלירז)

.

כאיש בניין הקרוב לאנשי המקצוע הטובים ביותר בתחום, ידע והצליח אלירז לשלוט ברזי הבטון ובתוך כך הגיע להישגים מרשימים. בעיצוב בית הכנסת "תפארת בחורים" בהרצליה, עבודה עליה שקד יותר מעשר שנים (1991-1980), ראה אלירז את פסגת יצירתו. בעבודתו בבית הכנסת שילב לבד מעיצוב תבליטי בטון, גם מחיצות וריהוט מעץ וחלונות זכוכית צבעונית, ואני מקווה בעתיד הקרוב לבקר שם ולכתוב.

"עבודתו האמנותית תפסה כמעט כל רגע פנוי שהיה ברשותו", נזכר בנו יובל. "הוא יצר בצבעי שמן ובצבעי מים, הכין תדפיסים בטכניקות שונות ובתחילת שנות השבעים הצליח למצוא ביטוי לשאיפתו לשלב את האומנות שבנפשו עם תחום הבנייה בו עסק למחייתו מאז היותו נער". שלמה אלירז פרש לגמלאות במהלך שנת 1977, ולאחר שלושים שנה בהן הקדיש את כל זמנו ליצירת אמנות הוא נפטר בשנת 2004.

בימים אלה מוצגת במוזיאון הרצליה לאמנות תערוכה שיצר אסף עברון, ומתייחסת לתופעת שילוב האמנות באדריכלות, עם התמקדות בתבליט הבטון שיצר אלירז בחזית הכניסה לבית יד לבנים בהרצליה, הניצב מאחורי האולם בו מתקיימת התערוכה. אולי אקדיש לתערוכה רשימה נפרדת.

.

1978 (צילום: שלמה אלירז)

.

רוכב

.

1978 (צילום: שלמה אלירז)

.

הפסוק המתאר את ביקורו הקצר של יונה הנביא ביפו

.

שיירה

.

1978 (צילום: שלמה אלירז)

.

בדופן הפונה לאלה היורדים בשביל מהגן מובא ציטוט מדברי הסופר והמשורר ש. שלום (שלום יוסף שפירא, 1990-1904)

.

1978 (צילום: שלמה אלירז)

.

בסמטאות יפו – בתכנון האדריכל אליעזר פרנקל

.

דיסנילנד מקומי

תודה ליאיר טלמור וליובל אלירז

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: