סיבוב בטחנת הקמח הנטושה בטבריה

טחנת הקמח "לבנון" הנטושה שמאז 1929 מקבלת את פני הבאים לטבריה מצפון, מייצגת מצויין את סיפורה של העיר ואת מצבה הנוכחי. הטחנה היא שריד לתעשייה, ליזמות ולעצמאות שאפיינו את טבריה בשנים שבהן היתה מצויה בצמיחה. העיר פשוט לא הצליחה להתאושש מאז הטראומה של המלחמה ב-1948, מלחמה שבמהלכה סולקה מכאן מחצית מהאוכלוסייה, ואת מקומה תפסה אוכלוסיית מהגרים שהתקשתה להיקלט. כבר שנים שטבריה מוזנחת, ענייה, סובלת מהגירה שלילית, דלה בהיצע תעסוקה ומתאפיינת בתושבים מהפחות משכילים בישראל.

ב-1954 הורחבה ושוכללה הטחנה והמהנדס יוסף אידלמן, מבכירי המהנדסים באותן השנים, תכנן את הפרויקט שכלל מגדל תבואות (סילו) שמתנשא לגובה של 25 מטרים. כך יצר אידלמן נקודת ציון בולטת בנוף, אלא שבשנות ה-80 וה-90 נוספו ליד הטחנה כמה מבתי המלון והמגורים המכוערים בישראל וגובהם כפול ממגדל הבטון.

כיום מרבית שטח המבנה נטוש ופרוץ. למרות העזובה הוא עדיין מרשים בחזותו וגם בפנים מתגלים אולמות מיוחדים, כאלה שניתן לדמיין את מימוש הפוטנציאל שיש למקום הזה.

ועל כך ברשימה זו.

.

1929

.

טחנת הקמח הנטושה (המפה באדיבות המרכז למיפוי ישראל)

.

הטחנה שוכנת מטרים בודדים מהכנרת, קו ראשון ולמרגלותיה חולף כביש 90 הקרוי כאן רחוב גדוד ברק, כך שכל מי שנכנס לטבריה מצפון חולף כאן

.

הבניין נבנה בשלבים החל משנות ה-20 ועד לשנות ה-50

.

במקור הוקם כאן מבנה תיבתי חד-קומתי, לאחר מכן נוספו לו בשלבים שונים הקומות וגם מגדל הסילו הניצב בחזית

.

את מגדל הסילו תכנן המהנדס יוסף אידלמן ב-1953, מבנה בטון פיסולי והוא נבנה בקיץ של 1954

.

.

(1) תולדות

לטבריה אין ארכיון היסטורי מסודר, או כזה שפתוח לקהל. בכלל, כמעט ולא נעשה מחקר על תולדות העיר בעת החדשה. כדי לגלות משהו על טבריה צריך לפנות לרבקה (ריקי) ואן הוט לבית משפחת יעיש, ילידת העיר, בת לאחת המשפחות הותיקות בארץ. משפחתה היגרה לטבריה מתל אביב בזמן מלחמת העולם הראשונה כשתושבי תל אביב גורשו מבתיהם בידי השלטון העות'מני, אך כיום היא גרה בהרצליה. בימים אלה מנסה יעיש יחד עם עוד כמה שותפים, להקים בטבריה מקום שירכז את נושא המורשת המקומית, כפי שקיים כמעט בכל מושב וקיבוץ ובטח בעיר ותיקה כמו טבריה.

בקשתי מואן הוט לנסות לגלות פרטים על בניין הטחנה. היא הכירה באופן שטחי את הבניין, כמו עוד טבריינים רבים. לאחר חיפוש היא הצליחה למצוא שאת הטחנה שנקראה "לבנון" יזם והקים ב-1929 בן-ציון בהלול, מהדמויות הבולטות בטבריה במאה שעברה. במקביל לפעילותו כתעשיין, עסק בפעילות ציבורית ענפה. הוא היה חבר בוועד הקהילה היהודית בטבריה, פעיל בארגון "ההגנה" וחבר במועצת העיר בשנות ה-30, תפקיד שאתו המשיך גם לאחר הקמת המדינה.

בהלול היה בן למשפחה שהיגרה לארץ במהלך המאה ה-19 והתיישבה בטבריה. ואן הוט יודעת לספר שבזמן שאמו היתה בהריון, מתוך כוונה לשמור על בריאות האם והעובר, היא עברה להתגורר לתקופה בפקיעין. כך נולד בהלול ב-1893 מחוץ לטבריה, שאליה הובא רק לאחר הלידה.

תחילה עבד בהלול בטחנת הקמח בטבריה שהיתה בבעלות ישראל טויסטר ומשה הכהן דואיק. בעקבות הניסיון שצבר הוא בחר להקים בית חרושת ראשון מסוגו בעיר לייצור קרח וטחנת קמח. המיקום שבחר היה מחוץ לחומת העיר העתיקה, בקצה הצפוני של העיר, ועדיין במרחק של חמש דקות הליכה ממרכז טבריה. המיקום לא היה מקרי – המגרש שרכש היה ממש מול "נמל הדייגים" שעל חוף הכנרת ובסמוך ליציאה מהעיר, על הגדה המערבית של הכביש המוביל לצפת, כיום כביש 90 שקטע זה נקרא כיום בטבריה רחוב גדוד ברק. לקרח שיוצר כאן נועד תפקיד מרכזי בשינוע הדגים שנדגו בכנרת אל כל רחבי הארץ. המיקום האסטרטגי של הטחנה לא נעלם מעיני הבריטים בשלהי תקופת המנדט, ולמרגלות הטחנה הם הקימו עמדת בדיקה, צ'ק פוינט. כך שלטו על אחד מצירי הנסיעה המרכזיים בארץ, כמו גם על הכניסה והיציאה המרכזית של העיר לכיוון צפון.

לפי הרישומים שבעירייה בהלול הקים את מפעלו ב-1929 ולו העניק את השם "לבנון", במהירות ותוך שנים אחדות ממבנה קטן וחד-קומתי הגיע למבנה ענק ומשוכלל. בין לבין נשא לאשה את מזל, בתו של הרב שמואל בן-קיקי, אב בית הדין הרבני בטבריה, וילדיהם נשלחו ללמוד בבית ספר "אליאנס" שפעל בסמוך לבניין המצודה. טחנת הקמח העסיקה 12 עובדים בסך הכל, כשבהלול בעצמו ניהל אותה עד סמוך לפטירתו ב-1972 בהיותו בן 79. בעקבות פטירתו נקרא רחוב על שמו בעיר. אחריו המשיך את דרכו בנו. גם נכדו, שנקרא על שם סבו, עבד כאן ולאחר מכן עזב את טבריה.

טחנת הקמח המשיכה לפעול עד לאמצע שנות ה-80 ונסגרה. מפעל הקרח שימש גם לאחסנת דגים וכבר בשנות ה-60 היתה זו "תנובה" שתיפעלה את מחסן הדגים. בקיץ 1964 הצטרף הצלם צחי אוסטורבסקי (שיוזכר בהמשך כשבקשתי ממנו תמונה שצילם כאן. הוא סרב, אך שיתף אותי בזכרונותיו) לדייגים הטבריינים, ולא סתם דייגים אלא נערים צעירים שעבדו כדייגים ואת סיפורם תיעד והביא בעיתון "במחנה גדנ"ע" שאותו ערכו מרדכי נאור ויהודה אטלס. אוסטרובסקי יחד עם הכתב-חייל רפי רפאלי הצטרפו אל אותם דייגים-ילדים בעת עבודתם, וזוכר כיצד בסוף מסע הדייג עגנו בנמל הדייגים, חצו את הכביש עם שללם אותו מסרו ל"תנובה-דגים" וקיבלו תשלום בתמורה.

כיום מחסן הדגים הוא החלק היחיד בבניין שעדיין פעיל. שאר שטחי הבניין נטושים. בעוד שהקומה התחתונה וקומת הביניים מתאפיינים באולמות רחבים וגבוהים יחסית, הרי שהקומה העליונה מורכבת מאולמות גבוהים ורחבים במיוחד. כל פרטי הנגרות והפרזול נבזזו וגם אין פה עוד כל זכר למיכון של הטחנה. ועדיין ממדי האולמות, הקורות ועבודת הבטון המעולה, חושפים כאן מבנה שלם שאמנם סובל מהזנחה והתעללות, אך הוא שלם ויציב, עם בטונים שלימים וללא סדקים.

.

תחילת שנות ה-70 (צילום מתוך "ספר טבריה – עיר כינרות ויישובה בראי הדורות" מאת עודד אבישר, הוצאת כתר, 1973 באדיבות רבקה ואן הוט לבית יעיש)

.

.

(2) הבניין

בטבריה תמצאו מבנים שתכננו טובי האדריכלים שפעלו במאה שעברה – אלכסנדר ברוולד (מתכנן בניין הטכניון בחיפה), ריכרד קאופמן (המושב השיתופי נהלל), דב הרשקוביץ (קולנוע עדן בנווה צדק), אריה שרון (עורך תכנית המתאר הראשונה למדינת ישראל), אלדר שרון (בית דובינר ברמת גן), שמואל ביקלס (המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר בעין חרוד), שמעון פובזנר (הספרייה הלאומית), יהודה פייגין (מלון הנסיכה באילת), דוד דה מאיו (עיצוב פנים של מוזיאון תל אביב לאמנות), אדריכל הנוף יצחק קוטנר (גן מנשה בכפר סבא), ויש כאן גם שכונה שתכנן פטריק גדס (עורך התכנית המפורסמת לתל אביב). מגדל הסילו שלפנינו תוכנן כאמור על ידי המהנדס יוסף אידלמן שעל כמה מהמבנים שתכנן כתבתי כאן בעבר ועל קורותיו תוכלו לקרוא בסיום מאמר זה.

תכנית ראשונה לטחנה הוכנה ב-1929 ומציגה מבנה תיבתי פשוט וחד-קומתי. מתכנית זו ניתן ללמוד כי המבנה הכיל זה לצד זה את שני המפעלים שהקים בהלול, מפעל הקרח וטחנת הקמח, ורק קיר הפריד בין שני המפעלים. שנה לאחר מכן הוכנה תכנית חדשה שהציגה הרחבה של המבנה. בשלב זה הכיל המפעל גם חצר בחזיתו, אולמות נוספים ובקצהו קומה שניה חלקית לצורך המערך הטכנולוגי.

.

1929: התכנית הראשונה למפעל הקרח וטחנת הקמח (גנזך הנדסה, עיריית טבריה)

.

1930: תכנית שנייה עם הרחבה של אולם, חצר בחזית וקומה שנייה חלקית (גנזך הנדסה, עיריית טבריה)

.

.

ב-1937 נערכה הרחבה משמעותית, כשלמבנה נוספו קומות עליונות שהכילו אולמות גדולים ורחבים. תכנית הבניין נערכה בשפה הגרמנית וחתומים עליה האדריכלים א. שורצבלט ומ. גרוס. בנוסף, מצוין על התכנית כי בעלי הפרויקט הם לבד מבהלול גם ישראל טויסטר וצבי יהודה כהן.

ב-1949 המשיכה והתרחבה הטחנה והקומות העליונות הורחבו לכל שטח הבניין.

.

1937: הרחבה לגובה, בעשור הבא הורחבו הקומות לכל שטח הבניין (גנזך הנדסה, עיריית טבריה)

.

.

החלק האחרון והמשמעותי ביותר שנבנה במפעל, מגדל התבואות, נוסף ב-1954.

את מגדל התבואות (סילו בלעז, המקור הוא במילה לטינית שמשמעותה בור לאיחסון תבואה) שהוקם בחזית הבניין הפונה אל כביש 90, תכנן המהנדס יוסף אידלמן כנקודת ציון בולטת במרחב. הוא מתנשא לגובה של 25 מטרים ורוחבו 13 מטרים. מגדל זה, שהורכב כולו מבטון שנותר חשוף, נועד להכיל את גרעיני החיטה, שהובאו אליו באמצעות משאיות ועל ידי מסוע שונעו מהמגדל אל בטן הטחנה ובה נטחנו לקמח.

ביצוע הפרויקט נמסר לסניף החיפאי של חברת "סולל בונה", כשמנהל העבודה היה אליהו (אלי) יגורוב, דודה של ואן הוט ששמח להשלים פרטים על צוות ההקמה של הפרויקט. יגורוב התגורר מצעירותו בטבריה שבה הוא חי גם כיום כשהוא בן 90. לדבריו, מגדל התבואות לרבות הציוד המכאני הוקם והורכב במהלך חודשיים בקיץ 1954. "עבדנו בחום עצום", נזכר יגורוב בתהליך הבנייה. "תבנית היציקה של הסילו היתה בגובה של 120 ס"מ והועלתה על ידי ג'קים, כל 30 ס"מ יוצקים ומרימים", הוא מספר. "עם שני חוטים מיוחדים שנקראים 'אנכים על משקולת' היו בודקים אם הסילו ישר". הוא נזכר במעשה שביצע הטייח, יהושע סבאג, שבמהלך היציקה מצא את הזמן לחרוט ולהנציח את שמו בבטון הרטוב שמעל לפתח של המגדל.

לדבריו, הם נצמדו לתכנית שערך אידלמן ולא שינו בה דבר. בהמשך, יגורוב שיתף פעולה עם אידלמן בהקמתם של מגדלי תבואות נוספים בקיבוץ עמיר וכן בצמח. בנפרד מאידלמן הקים מגדלי תבואות גם בקיבוצים מזרע שבעמק יזרעאל ובית זרע שבעמק הירדן. יגורוב מוסיף משהו על דמותו של אידלמן כאיש מקצוע: "הוא היה האיש הכי טוב לעבוד אתו וקיבל ביקורת ללא היסוס".

עיצובו האדריכלי של המגדל מתאפיין בקווים מעוגלים הנובעים מצורת המכלים העגולים שבתוכו, כשמרכז חזית המגדל שטוחה. ראש המגדל מורכב מחדר חלוקה תיבתי הבולט מעל לגוף המרכזי של המגדל, ובו נקבעו שלושה אשנבים זהים, אופקיים וצרים. מפגש המגדל עם הקרקע תוכנן באופן שבו שתי קצותיו יורדים עד לקרקע, בעוד שמרכז המסה מורם מעל לקרקע ומותיר פתח רחב המאפשר למשאית המביאה עמה את גרעיני החיטה, להכנס אל מקומה מתחת למגדל ומשם לאפשר למכונות לשאוב את הגרעינים מקרבה. באופן זה, דומה המבנה בצורתו לגוף אדם, כשחדר החלוקה הוא הראש, המגדל הוא הגוף שמשני צדיו כתפיים וזרועות ההופכים לזוג רגליים שכפותיהן מונחות על הקרקע.

זוג רישומים פרספקטיביים הכין אידלמן למבנה ושרדו בידינו. באחד, שלא בוצע, משולב חדר החלוקה בגוף המגדל ממש וללא הפרדה, כשגג דקיק מסיים אותו ונראה כמו מרפסת תצפית (ואכן נוף הכנרת והגולן נשקפים היטב מהבניין). הרישום השני בוצע בשלמותו, לרבות גגון הבטון שנקבע בחלקו התחתון של המבנה. לבד ממחווה עיצובית של אותו גגון המעניקה תנופה למבנה, היה לגגון שימוש כהגנה על המשאיות שחנו תחתיו בבואן להטעין את המגדל בגרעיני חיטה. השינוי היחיד שניתן לזהות בין הרישום ובין המציאות, הוא ארבעת האשנבים האופקיים והצרים שנקבעו בחדר החלוקה על פי הרישום, בעוד שבפועל נקבעו שלושה אשנבים בלבד.

.

1953: פרספקטיבות שונות למגדל התבואות, כשהסקיצה שמשמאל היא זו שבוצעה ורק הגגון הבולט מהחזית בחלק התחתון נהרס ונותרו ממנו רק שרידים (גנזך הנדסה, עיריית טבריה)

.

.

על פשרו של מגדל התבואות פורסם לאחרונה מאמר יסודי ומאיר עיניים בספר "סילו ישראלי" (הוצאה עצמית, 2019) המוקדש כולו למגדלים כאלה שהוקמו בישראל (ניתן לרכישה בחנות מרכז באוהאוס בתל אביב ב-280 ש"ח). הספר הוא אוצר בלום שמשום מה לא זכה לחשיפה שמגיעה לו. לבד מתצלומים מרהיבים שצילם בכל רחבי הארץ במשך שנתיים צחי אוסטורבסקי, העיצוב המעולה של מיכאל גורדון ועריכת הטקסט של דפנה רז, כולל הספר שני מאמרים, שיותר מסיכום הנושא של מגדלי התבואות, הם באים לשמש נקודת מוצא לדיון בעתידם של מבנים אלה: האחד מאת האדריכל ד"ר אור אלכסנדרוביץ' עוסק בטכנולוגיה ותולדותיה בעת החדשה. המאמר השני הוא מאת האדריכל ד"ר צבי אלחייני, שעוסק גם הוא בתולדות התופעה בארץ, ובנוסף בהקשריה האדריכליים, התרבותיים והאמנותיים.

תופעה מקדימה מזהה כאן צבי אלחייני, במאמרו על מגדלי התבואות, לבנייה לגובה בישראל שתחילתה בסוף שנות ה-50. באותה עת, סיימו רבים ממגדלי התבואה את תפקידם. את מקומם תפסו ממגורות ענק אזוריות "ובכך נשלם תפקידם החלוצי בהיסטוריה של הבנייה לגובה במרחב הישראלי".

מגדל תבואות פועל כאסם אנכי מסביר אלכסנדרוביץ' במאמרו. מנגנון מכאני ללא מגע יד אדם מעלה את הגרעינים אל ראש המגדל, שם נקבע חדר חלוקה המזרים את הגרעינים אל תאי האיחסון האנכיים והנפרדים. בתאים אלה הגרעינים מאוחסנים באופן אופטימלי, כשהם מוגנים מפני לחות ומזיקים עד להמשך מסעם והעברתם למכונות הטחינה.

בטחנת הקמח "לבנון" מגדל התבואות מתאפיין בגישת התכנון של "הגל השני" של הקמת מגדלים אלה בארץ, כפי שמלמד מאמרו של אלכסנדרוביץ'. אידלמן, כך לפי אלכסנדרוביץ', אימץ טכנולוגיית בנייה חדשה שנועדה לייעל את הקמת המגדלים, זירז את תהליך ההקמה למשך ימים אחדים והוזיל עלויות בנייה בקרוב ל-20%. טכנולוגיה זו שהומצאה בארה"ב עוד ב-1899, התבססה על תבניות עגולות בצורתן שאליהן יוצקים את הבטון ובסיום יציקת רצועת הבטון והתייבשותה החלקית הן מתרוממות והיציקה ממשיכה לרצועה הבאה, כך לגובה ועד לסיום הבנייה. במקרה שלפנינו בטחנת הקמח "לבנון" ישנם שני תאי איחסון עגולים גדולים בקצות המגדל וכמה מכלים קטנים יותר במרכז המגדל.

.

1953: חתך אורך שבו בולטים שני המכלים הגדולים שמשני קצות המגדל (גנזך הנדסה, עיריית טבריה)

.

1953: חתך רוחב המציג בקצות המגדל את שני המכלים הגדולים בקוטר של ארבעה מטרים כל אחד, ומכלים נוספים בשטח שביניהם (גנזך הנדסה, עיריית טבריה)

.

.

(3) מה ניתן לעשות עם המבנה הנטוש?

רק לפני חודש שוחחתי עם האדריכל צבי אפרת בבניין מוזיאון רמת גן לאמנות, רגע לפני שנפתח ונסגר. אפרת תכנן עם שותפתו ורעייתו, האדריכלית מאירה קובלסקי את המוזיאון בבניין תעשייתי שהוקם במקור בשנות ה-30 וניצב היה בקצה רמת גן. "צריך להפסיק לבנות מוזיאונים חדשים, אלא להתאמץ ולהשתמש ככל הניתן בבניינים קיימים", קבע אפרת בפתח שיחתנו.

"מבנים תעשייתים שכבר לא משמשים לייעודם המקורי הם מבנים שמתאימים להצגת אמנות", המשיך אפרת. "הם גדולים, יש בהם מפתחים רחבים במיוחד, הם גולמיים בחומריותם ולכן מתאימים להצגת תערוכות מתחלפות. בעולם אתה יכול למצוא מקרים רבים של מבני תעשייה שהוסבו למוזיאונים, אבל בארץ כמעט ולא. גם כמורה ב'בצלאל' אני מעודד את התלמידים לעבוד עם מבנים קיימים ולראות מה אפשר לעשות אתם. זה לא עניין של שימור, אלא עניין של מיחזור, שימוש חוזר במבנים".

"היה כאן [ברמת גן, מ"י] בניין קיים ועוד כזה תעשייתי בסגנון לא מיופיף, וזה הדבר החשוב לדעתינו", הסביר אפרת. "היתה לנו הזדמנות להמשיך את ההגיון הקונסטרוקטיבי והחומרי של הבניין המקורי, ולכל אורך התהליך ניסינו לעבוד עם ההגיון שלו, לקבל את מה שיש ולהימנע מלכפות עליו אדריכלות אחרת. זה נותן חללי פנים שבחיים לא היינו יכולים להעז לעשות. הכי שמחנו לגלות שהאמנים מתים על זה. דוד ריב אמר לי שזה המוזיאון הכי יפה שהוא ראה ויש בו משהו נוח. אם היינו מקבלים מגרש ריק, אז לא היה סיכוי שהבניין שהיינו מתכננים היה נראה כך, אלא היה נראה פחות טוב".

.

הטחנה הפסיקה לפעול בשנות ה-70 וכיום מרבית שטחה נטוש ורק בחלק קטן ממנה פועל מחסן דגים

.

.

חיזוק לדבריו פרסם האדריכל יוסי פרדימן בפתח הדבר שהופיע בספר "סילו ישראלי" שהזכרתי לעיל. "כמו מבנים תעשייתיים או חקלאיים אחרים, גם במבני הסילו, על הנפח הסגור שהם אוצרים בתוכם, מסתמן פוטנציאל אדיר ולא ממומש להתחדשות, ליציקת חיים חדשים בחללים הנטושים", כותב פרידמן. "הנטייה הישראלית הכמעט טבעית היא להפנות גב למבנים ישנים כאלה, להרוס כדי לבנות שוב, להתעלם משיקולים של קיימות ורצף היסטורי".

"קשה שלא להימשך אליהם", טוען פרידמן ומוסיף שקל עוד יותר למצוא שימושים מחודשים לניצול המופע החד-פעמי הזה של נפחים גבוהים, "ולמימוש הפוטנציאל החללי הנדיר הכמוס בקליפות הבטון האטומות". לדבריו "שימוש מחודש יעודד נקודות מבט חדשות, חשיבה בלתי צפויה ופתרונות חסרי תקדים, שעשויים בתורם גם להשפיע על האדריכלות המקומית, צריך רק להפנות את המבט לכיוון הנכון, לדמיין ולהאמין".

.

.

מבט ממגדל הסילו הבנוי במרחק קצרצר מחזית הבניין. הכל בטון ולכן לא תמצאו כאן סדק והבניין יציב ושלם למעט ונדליזם שפגע בחלק מקירותיו ותקרותיו

.

.

(4) המתכנן של מגדל הסילו

"יש לציין באידלמן שלוש תכונות בולטות: כוח יצירה, דמיון עשיר וחדשנות", ספד למהנדס יוסף אידלמן, ידידו ועמיתו ד"ר מקס רייס, לימים נשיא הטכניון, במאמר הספד שפורסם בעיתון "הארץ" עם פטירתו. "הוא סלד מהשגרה ותמיד חיפש את הפתרון הייחודי והטוב ביותר לבעיה שהעסיקה אותו".

אידלמן נולד במינסק ב-1906 ומגיל צעיר היה פעיל בארגונים ציוניים. בהיותו בן 19 עזב את עירו, היגר עם חבריו לארץ-ישראל והצטרף לקיבוץ יגור. כבר אז בלט בכשרונותיו כמתכנן ובהסכמת הקיבוץ פנה ללימודי הנדסה בטכניון שאותם השלים ב-1933. עם סיום לימודיו התמנה לתפקיד מנהל ומתכנן ראשי במחלקה לתכנון של תנועת הקיבוץ המאוחד, תפקיד בו נשא עד לפרישתו ב-1941. במקביל, עסק בהוראת ההנדסה בטכניון והגיע בהמשך לדרגת פרופסור. אידלמן היה חבר בארגון "ההגנה", סייע לארגון בפתרונות הנדסיים ומאוחר יותר לאחר הקמת המדינה סייע בתכנון מתקנים לתעשייה הצבאית.

במחלקה לתכנון תכנן אידלמן תכניות לקיבוצים, בהם גם כמה קיבוצי "חומה ומגדל" וכן את המבנים הנדרשים – מבני ציבור, מגורים ומשק. כאן ב"חלון אחורי" כתבתי על כמה מבנים שתכנן כמו חדרי האוכל בקיבוצים רמת הכובש, שער העמקים ויגור (שאותו הרחיבו בהמשך בתו וחתנו) ובית התרבות בקיבוץ אשדות יעקב.

במשותף עם המהנדס נחום פסחוביץ' והאדריכל שמואל ביקלס תכנן החל מסוף ה-30 במחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד, קרוב ל-15 מגדלי תבואות במשקי קיבוצים. מבנים אלה התאפיינו לרוב בצורת גליל, כשבבסיס תוכנן מחסן שטוח ומעוגל עם גג בטון. מבני הסילו כבשו את תשומת לבו והוא התמקד בתכנונם גם לאחר שעזב את קיבוצו, פרש מהמחלקה לתכנון ופתח משרד מהנדסים עצמאי בחיפה. החל משנות ה-60 נבנו ממגורות ענק ומרכזיות ואידלמן תכנן אחדות מהן כמו אלה שבבני ברק, נמל אשדוד וקרית גת. בשני המאמרים שפרסמו אלחייני ואלכסנדרוביץ' בספר "סילו ישראלי" שציינתי לעיל, מתעכבים השניים לראשונה בהקשר היסטורי רחב על החשיבות של אידלמן בתכנון ממגורות בארץ לאורך תקופות שונות ומנתחים כמה מהן.

.

מגדלי תבואות בתכנון המהנדס יוסף אידלמן (הראשון והשלישי בשיתוף המהנדס מנחם פסחוביץ' ואדריכל שמואל ביקלס), מלמטה בכיוון השעון: קיבוץ מסילות, קרית גת, קיבוץ כפר מנחם

.

אידלמן נפטר ב-1984. בתו, רבקה אוקסמן, המשיכה בדרכו בתחום ההוראה והיתה אדריכלית ומרצה בפקולטה בטכניון. גם הנכדה, נרי אוקסמן, פנתה ללימודי אדריכלות ולאחר מכן המשיכה למחקר אקדמי שבו היא עוסקת גם היום. המעבדה שהקימה ב-MIT הביאה לה פרסום בינלאומי. היא אף הציגה תערוכה במוזיאון לאמנות מודרנית במנהטן שחשפה גישה תכנונית חדשנית ופורצת דרך, כזו שמחברת בין עיצוב, טכנולוגיה וביולוגיה. בימים אלה היא מייסדת מעבדה חדשה ומסקרנת בקרבת אותו מוזיאון.

.

מעל לפתח הכניסה לבניין המקורי מ-1929 יש שרידי כתובת מצוירת בעברית

.

בחלק הזה של הבניין היונים שולטות

.

המקום המעניין נמצא למעלה והכניסה היא מפתח מקושת שנמצא בקצה והוא חלק מהתוספת שבוצעה בבניין כבר בתחילת שנות ה-30

.

הבניין על יד הוא פנינה של כיעור

.

כולים במדרגות

.

באמצע הדרך במדרגות יש כניסה לקומה אמצעית. שימו לב ללוח שמעל הפתח

.

תוצרת דרום אפריקה 

.

מבט החוצה אל הפנינה

.

כאן היה כנראה חדר המנהל כי יש מרפסת יפה שמשקיפה אל הכנרת והגולן

.

.

נותרו כאן רק קירות ותקרות אחרי שגנבו מכאן כל פרט

.

בקומה האמצעית יש אולמות גדולים אבל נמוכים יחסית

.

חלק מהתקרה פורקה ואפשר להציץ אל האולמות שבקומה העליונה

.

למעלה

.

אפשר לטפס עוד יותר גבוה לאגף העליון והעיקרי בבניין שכולו עשוי מבטון

.

הנוף: כנרת וגולן

.

בקומה העליונה אולמות גבוהים ורחבים

.

קורות הבטון נותרו שלמות ללא פגם או סדק

.

זהירות – חורים ברצפה

.

חזרה לרחוב במדרגות

.

הדרך ארוכה

.

הקצה

.

תודה לרבקה (ריקי) ואן הוט לבית יעיש, אלי יגורוב, צחי אוסטורבסקי ולאורי בן ציוני

★

מקומות נוספים בטבריה שעליהם כתבתי:

.

שכנת קריית משה (יהודה פייגין)

מלון קלאב הוטל טבריה (יהודה פייגין)

מלון לאונרדו קלאב טבריה במקור מלון נהר הירדן (יהודה פייגין)

מלון המלך שלמה במקור בית הבראה כנרות (אריה ואלדר שרון בהשתתפות הרולד רובין)

מלון גולן (לאוניד מצוב ופ. הוכפלד)

★

שיר לסיום:

.

★