אחד הבניינים המיוחדים שתכנן האדריכל מרדכי רוזנגרטן ניצב ברחוב ויזל היוצא משדרות בן גוריון. מדובר בבית דירות שנבנה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, ממוקם במגרש צר וארוך עם חדר מדרגות מרווח ומואר היטב.
רחוב ויזל הוא מהרחובות העשירים ביותר באדריכלות מגורים של שנות ה-40 בתל אביב, כמעט בכל מבנה ניתן להתעכב ולהתרשם. רבים מהמבנים ברחוב כמו גם בשדרות בן גוריון הסמוך תוכננו בידי האדריכל דב כרמי, אולי כאן נמצא המקבץ הגדול ביותר שתכנן האדריכל. בויזל 15-13 שוכן המבנה יוצא הדופן של מעונות השוטרים, בויזל 9 בניין של האדריכלים טנאי וקיסין (המתכננים המקוריים של כיכר רבין), בויזל 3 בניין שתכנן האדריכל שלמה גפשטיין ויש את הבניין הזה שבויזל 11 שכמו רבים מהבניינים ברחוב גם הוא הוכרז לשימור.
ועל כך ברשימה זו.
.
1946
.
רחוב ויזל 11 (המפה באדיבות המרכז למיפוי ישראל)
.
חזית הבניין המזרחית הפונה לרחוב ויזל היא צרה
.
עמודים עגולים מקבלים את פני הבאים אל שטח קומתה כניסה המפולשת
.
במקור השטח הפתוח תפס מחצית משטח הקומה, אלא שרובו נסגר באופן "זמני" לקראת מלחמת העצמאות בתירוץ ביטחוני וכך הוא נותר עד היום (הסגירה מימין)
.
האדריכל יצר כניסה מרשימה המורכבת משני פתחי חלונות גדולים וביניהם פתח כניסה רחב
.
שלט עם שמו של האדריכל ושנת הבנייה
.
העמודים. בשטח החשוף הצמחייה שורדת אך מתחת לבניין רק חול
.
עמוד
.
שביל מרוצף באבן בעיבוד פראי. משמאל הסגירה המאוחרת
.
אולם המבואה מתאפיין בחיפוי הקירות בלוחות אבן בהם חוזר המוטיב שהופיע גם בפתחי החלונות ומתבסס על ריבועים
.
לתשומת לבכם
.
המראה נועדה גם ליצור השתקפות של הגינה החיצונית
.
מדרגות רחבות מובילות אל קומות המגורים העליונות. בשעותה יום אין צורך בתאורה מלאכותית הודות לפתחים הרחבים המחדירים תאורה טבעית נעימה
.
.
(1) הבניין
התפתחותו של רחוב ויזל התרחשה בעיקר במהלך שנות ה-40, באזור שהיה עד אז פרדס ("פרדס ביבי"). הבניין הראשון ברחוב, כנראה, היה מעונות השוטרים שנבנו עוד ב-1938 ולפני שנסלל הרחוב ולכן הם נמוכים ממפלס הכביש. המגרשים נמכרו למשפחות תל אביביות שבנו עליהן בתי דירות, כמו במקרה של ויזל 11 שאותו רכשו בני הזוג יעקב ומרגרטה פרשליסר.
בשונה מבתי הדירות שנבנו בעיר בשנות ה-30, אלה שנבנו בשנות ה-40 היו צנועים יותר בעיצובם וגם שטחי הדירות הצטמצמו. תתקשו למצוא כאן מסכי זכוכית גדולים בחדרי המדרגות, מרפסות מעוגלות או מעקות המפורזלים ביד אמן. המודרניזם התקדם והשתחרר מהפלסטיות המוגזמת שהופיעה בחלק נכבד מהמקרים שאפיינו את הבנייה הבורגנית בתל אביב עשור קודם לכן. המלחמה העולמית שמיליוני בני אדם קיפחו בה את חייהם, והמתח ההולך וגובר בין היישוב העברי ובין השלטון הבריטי והשכנים הפלסטינים העיבו על הצמיחה והשגשוג שהיו כאן בשנות ה-30. בזמן המלחמה תנופת הבנייה האזרחית הופסקה כמעט כליל והארץ שקעה למשבר כלכלי. רבים מהאדריכלים סגרו את משרדיהם, חלקם הפכו לשכירים במחלקות תכנון שפעלו במסגרת גופים ציבוריים וחלקם פרש מהמקצוע.
עם סיום המלחמה חזר המשק לתפקד והתאושש באופן איטי. רחוב ויזל הוא דוגמה לאופי האדריכלות שהשתנה. בנוסף, חומרי הבנייה שווקו במסורה. עד כדי כך שבדצמבר 1945 האדריכל מרדכי רוזנגרטן, מתכנן הבניין בויזל 11, נדרש לפנות בכתב לעיריית תל אביב, במטרה לקבל הקצאה של חומרי בניין ולהצהיר בשמם של בעלי המגרש כי הבניין מיועד לדירות להשכרה.
למרות התכנון המאופק יחסית, הקפיד האדריכל מרדכי רוזנגרטן ליצור כניסה מרווחת, כזו הכוללת פתחים מזוגגים רחבים החוצצים בין החצר החיצונית ובין אולם מבואה מחופה בלוחות אבן מעוצבים. האדריכל הקפיד על שפה אחידה וייחודית לבניין, שהתבססה על צורת ריבוע, שהופיע הן בחלוקה של שני פתחי החלונות והן בחלוקה של לוחות האבן באולם המבואה. סממן נוסף לשינויים העיצוביים בא לידי ביטוי בפריט בודד שחזר והופיע באולמות המבואה לבנייני המגורים – המראה; מהמראות הגדולות שנקבעו לרוב בשנות ה-30 באולם המבואה בקיר הנגדי לחצר, נותרה כאן בשנות ה-40 רק מראה צרה וקטנה יחסית, אך עדיין מקורית.
המגרש הארוך והצר הצריך לקבוע את המדרגות במרכז הבניין הנמתח לאורך 32 מטרים (רוחבו 12 מטרים). האדריכל בחר לקבוע את המדרגות בצמוד לדופן הצפונית, כשבכל קומה מקשרות המדרגות אל שני מסדרונות שגם הם צמודים ופתוחים לדופן הצפונית של הבניין ומקשרים לשאר דירות שבקומה. זהו אחד היתרונות היפים בבניין, המאפשר תנועה אנכית ואופקית נעימה, בריאה והכי אקולוגית שיש (למי שלא מתקשה לטפס ולא נדרש למעלית).
תכנית הבניין יוצת דופן: בקצוות של כל אחת מהקומות נקבעו דירות של חדר עד שלושה חדרים, בעוד שבמרכז הקומה נקבעו חמש דירות בנות חדר אחד בלבד – כשבכל אחת מהן מטבחון זעיר, חדר רחצה ומרפסת.
.
1945, תכנית קומת קרקע: בתכנית ההגשה לעירייה המבנה "הפוך" וחדר המדרגות והמסדרונות פונים לדרום ולא לצפון כפי שקיים. גם מבואת הכניסה כפולה כאן בשטחה, בחזית הבניין חצר ושטח מפולש שתוך זמן קצר נסגר בקירות (ארכיב העירייה)
.
בתיק הבניין מצויה תכנית נוספת שעליה סומן איקס בצבע אדום שמשמעותו ביטול התכנית, אלא שזו התכנית שאכן בוצעה ובה חדר המדרגות מצוי בצמוד לדופן הצפונית ומבואת הכניסה בממדים הקיימים (ארכיב העירייה)
.
1945: תכנית קומה טיפוסית כוללת קבוצה של דירות חדר במרכז הקומה. גם כאן חדר המדרגות והמסדרונות שמקשרים לדירות ממוקמים בצמוד לדופן הדרומית ולא כפי שבוצע בפועל (ארכיב העירייה)
.
1945: חזית מזרחית לכיוון רחוב זליג (ארכיב העירייה)
.
1945: בתכנית ההגשה חזית זו מופיעה תחת כותרת "חזית דרומית" אלא שבפועל זו החזית הצפונית שבה מופיע חדר המדרגות במרכז ומשני צדיו המסדרונות הפתוחים (ארכיב העירייה)
.
.
בין דיירי הבניין הראשונים נמנה היה עורך הדין זאב צלטנר שבשעתו היה שותף במשרד עורכי הדין זומפרלד, צלטנר ושות'. לימים התמנה לתפקיד נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, היה ממייסדי וחבר סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל. צלטנר התגורר בדירת שלושה חדרים עם רעייתו וארבעת ילדיו וכבר ב-1948 ביקש לסגור מרפסת באופן זמני.
"סגירה זמנית" נוספת שאפשר למצוא בבניין, בולטת לאין שיעור מסגירתה של מרפסת עורפית. כנראה שלקראת מלחמת העצמאות ומתוך חשש שהבניין יופגז מהאוויר, סגרו הדיירים כמחצית משטח קומת הקרקע שהיה מפולש. קירות הלבנים נותר כך עד היום. בסופו של דבר, שטח החצר המפולש היה רחב מידי הדיירים התקשו לטפח אותו וסגירתו לצורך ניצול לאחסון יעיל יותר.
.
(2) האדריכל
מרדכי רוזנגרטן נולד בורשה ב-1898 ואת הכשרתו כמהנדס-אדריכל רכש באוניברסיטה הטכנית הגרמנית בפראג. הוא היגר לארץ ב-1932 והפך לאחד המתכננים הפוריים בתל אביב. לאחר הקמת המדינה פעל במסגרת שותפות עם אינג' ג'ורג' קויגן. יחד תכננו בתי מגורים משותפים, אלא שלא עוד לבורגנות התל אביבית, אלא שיכונים פשוטים. בהמשך התמנה לתפקיד מהנדס העיר בת ים ולאחר מכן חזר לעבוד כמתכנן עצמאי. הוא ניפטר ב-1986.
בין הבניינים שתכנן בתל אביב וביפו: בלפור 33, שלום עליכם 47, החשמל 31, אבן גבירול 27, הנביאים 13, הנביאים 18, בן עמי 3, בורוכוב 9, דיזנגוף 127, שדרות ירושלים 117, מקווה ישראל 23, הר ציון 4 פינת שביל עכו 1, רחוב דוד חכמי 19 (בית חרושת הדר-שפלן, בשיתוף גרטרוד גולדשמידט, נהרס).
"רוזנגרטן היה איש של טכנולוגיה וגם עם ידע בטקסטורות", משתפת האדריכלית ניצה סמוק את תובנותיה על המתכנן, שרבים מהבניינים שתכנן היא זו שקבעה ככאלה שיוכרזו לשימור במסגרת תכנית סטטוטורית. סמוק פרסמה את הספר "בתים מן החול" (משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1994) ובחרה לכריכת הספר בתצלום חזית הבניין ברחוב בלפור 33 שתכנן רוזנגרטן ועליו כתבתי כאן. "אצלי רוזנגרטן מזוהה עם כל הבנייה הבורגנית, זו שבעיקר אפשר למצוא בין היכל התרבות וכיכר רבין. אלה בניינים עם טיח דקורטיבי, עמודים דקורטיביים, דלתות מעץ מהגוני, מראות, זכוכיות עם פזה בהיקף. איכות הבנייה הכי טובה שיש. זו המודרניות של מרכז אירופה. אלה היו אנשים עם כסף ותרבות מוקפדת, גם בתוך הבתים וגם בחוץ". סמוק מבדילה בין קבוצות האדריכלים שפעלו בשנות השלושים בתל אביב: "זה לא רכטר, שרון וכרמי שעבדו על פרופורציות והיו סוציאליסטים בנפשם, אלא התמונה ההפוכה, ועם רוזנגרטן אפשר להזכיר את פנחס היט, ברגר ומנדלבוים. אלה היו ממש שתי קבוצות".
.
אחד הסודות להצלחה של חדרי המדרגות האלה הוא הפיר שמאוורר את כל גובה הבניין ומאפשר לדיירים בקומות העליונות לזרוק אליו בעת הצורך את הכלב המעצבן של השכן
.
פתחים בכל מקום מחדירים אור ואוויר (במקור הם היו כנראה מזוגגים)
.
המעקה מעוצב באופן פשוט למעקות ששולבו במדרגות הבניינים בשנות ה-30, עשור קודם לכן
.
מחדר המדרגות פונים אל שתי זרועות הבניין
.
כל זרוע מקשרת לדירות נוספות
.
בזרוע אין מסדרון סגור אלא חזית פתוחה אל חזית הצד של המגרש. במגרש הסמוך זה שבו ניצב בניין השוטרים, יש חצר ענקית בחזית כך שאין גם בניין ממול
.
ויש גם מרפסת, אבל מישהו סתם אותה עם ספה מוזנחת
.
המסדרון צבוע לבן, אבל את החזית נראה שלא חידשו ב-75 השנים האחרונות
.
וכך זה נראה מלמטה
.
יש גם פינה לפחי אשפה שכבר לא מתפקדת. הפחים נראים בהמשך מימין על שפת הרחוב
★
מקומות נוספים בתל אביב שעליהם כתבתי:
.
רופין 51 (דב כרמי)
רופין 40 (אריה קרפץ)
בית קרסו (אריה כהן)
גורדון 79 (סם ברקאי)
גן הבנים (גדעון שריג)
בן גוריון 88 (אליהו וולמן)
אד"ם הכהן 10 (דב כרמי)
גשר הבעש"ט (צבי הראל)
בלפור 33 (מרדכי רוזנגרטן)
גשר אוסישקין (קיסלוב קיי)
דיזנגוף 127 (מרדכי רוזנגרטן)
תיכון עירוני ה' (אבא אלחנני)
גרוזנברג 27 (אברהם פרידמן)
שנאי בדרך יפו (ריכרד קאופמן)
אמיל זולא 8 (יוסף וחיים כשדן)
פיארברג 32-30 (יצחק רפופורט)
האנגרים בנמל יפו (פרדריק פלמר)
מבחר בתים שתכנן יהודה מגידוביץ
בית אגד הנטוש (נדלר נדלר ביקסון)
הריסת בית אגד (נדלר נדלר ביקסון)
מגדל דיזנגוף סנטר (מרדכי בן חורין)
בית הקיבוץ הארצי (שמואל מסטצ'קין)
סמטת שפ"ר 10-9 (עמיר פלג ועדי גל)
פרישמן 52 פינת שפינוזה 2 (זאב רכטר)
בית העוגן ברחוב פינסקר 23 (פנחס היט)
בן יהודה 85 פינת גורדון 22 (שלמה גפשטיין)
תחנת קרליבך התת-קרקעית של הרכבת הקלה
המרכז המסחרי ברח' הגליל והשרון (שלמה גפשטיין)
בית חביב ברחוב שלמה המלך 33-31 (שלמה גפשטיין)
שיכונים ברחוב סלנט בשכונת שפירא (דן איתן ויצחק ישר)
בית הכנסת בסלנט 24 בשכונת שפירא (בלהה וארתור שרגנהיים)
בית הכנסת היכל יהודה בסומייל (יצחק טולדנו, אהרון רוסו ועמירם ניב)
בית הכנסת לזכר קדושי אנטופול (שמואל מוהילבר ומשה קופמן)
מרכז הסיינטולוגיה שהיה קולנוע אלהמברה (אליאס אל-מור)
אהרונוביץ 10 פינת גליקסון 11 (רישרד ברזילי וש. האוסמן)
בית קדם ביצחק שדה 26 פינת המסגר 44 (מקס טינטנר)
בר כוכבא 16 – בית האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר
רופין 11 פינת של"ג 12 (לודוויג ראוך ובן ציון שילמבר)
דיזנגוף 105 פינת פרישמן 39 (יהודה ורפאל מגידוביץ)
תיכון להיי-טק ולאמנויות בנוה עופר (וינשטין ועדיה)
שדרות בן גוריון 39 פינת גרץ 2 (יהודה מגידוביץ)
דירת קאסי אריסון ב-The Jaffa (ערן בינדרמן)
בית הנוער העובד והלומד (שמואל מסטצ'קין)
לואי מרשל 38 (משה לופנפלד וגיורא גמרמן)
מנדלסון 4 (מרדכי זברודסקי ויצחק בונה)
נחלת בנימין 16 – בית הכדים (זאב רכטר)
ח"ן 15 (אברהם ברגר ויצחק מנדלבוים)
קאנטרי רמז-ארלוזורוב (מייזליץ כסיף)
סיור בעקבות אדריכל יהודה מגידוביץ
אחד העם 91 – בית פריד (זאב רכטר)
הגר"א 17 – בית גרפוליט (צבי גבאי)
בית ז'בוטינסקי (מרדכי בן חורין)
דירת דן אריאלי (רבקה כרמי)
קונכייה אקוסטית (צבי הקר)
קאנטרי רמז (מייזליץ-כסיף)
ראש פינה 26 (אריה כהן)
בית הדר (קרל רובין)
★
שיר לסיום:
.
★
חלון אחורי 
תגובות
"אין קשר לחלאה עם הסיגר מקיסריה"… ולגבי דידי ומירב קוראיך אין קשר בין התבטאות כזו לבלוג אקדמי רציני כמו שלך.