מנחה לדב כרמי

ערב הבחירות נראה לי שבשונה מהבחירות הקודמות הפעם אני אלך להצביע. ברור שלא אצביע למפלגה של ליצנים, גנרלים, פושעים או מסיתים לשנאה, אלא כאלה שיפעלו למען כלל תושבי ישראל. לצערי, כשאלה הקריטריונים שאני מציב אז מהר מאד מתברר שאין הרבה מבחר. זו גם ההזדמנות להיזכר באדריכל שביקש ליצור אדריכלות טובה, כזו שמבטאת יצירתיות התואמת את צרכי לקוחותיו וגם את הסביבה ולא חיפש לרדוף אחרי כוח או נוכחות מוגזמת.

לפני כמה ימים כתבה לי האדריכלית עדה כרמי-מלמד: "במקרה מצאתי אתמול מאמר שנכתב על ידי אדריכל מיכאל קון לאחר מות אבי. המאמר מסכם את הישגיו ובמידה מסוימת את אישיותו. ייתכן ותרצה לעשות בו שימוש". לאורך כל השנים היה הטקסט שמור בארכיון אדריכלות ישראל. במהלך העבודה על הספר "אבא שלי, דב כרמי" (הוצאת בבל, עליו כתבתי כאן), הציע האדריכל ד"ר צבי אלחייני שמנהל את הארכיון לשלב את המאמר בספר. בסופו של דבר הוא לא פורסם. קראתי את הדברים שכתב קון, ונראה לי ראוי לפרסם אותם מחדש עם פרסום הספרהקלדתי אותו מחדש ונראה לי שהוא מתפרסם כאן לראשונה.

"מנחה לדב כרמי" הוא מאמר שכתב קון במאי 1963. כאן בחרתי להביא את הגרסה שקון הקליד על נייר הפירמה של משרדו ברחוב פרוג 33 בתל אביב ועותק ממנו היה שמור אצל כרמי-מלמד.

"הם היו קרובים בגיל והם חיו באותה תקופה", מספרת לי האדריכלית ענת קון, הבת. "אבא שלי העריך את דב כרמי והיה לו יחס מאד חיובי. זו היתה תקופה שאגודת האדריכלים היתה תוססת. לפחות פעם בשבוע הם היו מבלים ביחד באגודה. האדריכלים היו נפגשים להרצאות ולדיונים, דברים שחלפו מן העולם. היום אף אחד לא מדבר אחד עם השני, אבל אז זו היתה חבורה של אנשים שהיה אכפת להם". דברי הערכה דומים לאלה שכתב אביה על כרמי, הוא לא הרבה לכתוב לדבריה. "זה לא היה יוצא לו מהשרוול, זה סימן שהוא באמת העריך אותו והרגיש צורך".

.

מנחה

.

DK_052

בית הרשלוביץ, רחוב אחד העם 126 פינת החשמונאים, תל אביב, 1937 (צילום: יצחק קלטר, באדיבות עדה כרמי-מלמד)

.

DK_068-069

בית רחל, רחוב רופין 51, תל אביב, 1941, אולם כניסה (צילום: יצחק קלטר, באדיבות עדה כרמי-מלמד)

 

.

.

מנחה לדב כרמי.

מבלי משים צמחה לנו היסטוריה של אדריכלות ארצישראלית ואין הציבור הישראלי יודע זאת. אם נסקור את אמנות הבנייה הערבית, על ההשפעות האירופיות השונות שהסתננו אליה עוד בסוף המאה שעברה – נראה שעל רקע זה התחוללו בארץ מאורעות ארכיטקטוניים מסעירים למדי.

עוד בראשית המאה – ניסיונותיו הנאיביים של [האדריכל אלכסנדר] ברוולד ואחרים שבאו לכאן מרוסיה, ליצור כאן סגנון בעל תוכן אירופי וצורה "מזרחית". ניסיון זה נתן לנו את בנייני הטכניון הישן ובית הספר הריאלי בחיפה, את בניין הגימנסיה הרצליה ומלון פלטין. אך ברוולד עצמו הכיר בכשלונו. אין ממציאים סגנון על ידי גיבוב לקט קישוטים מן הסביבה ומן העבר.

בשנות ה-20 באו לכאן מאירופה אדריכלים ברוכי כשרון: [לאופולד] קרקאור מווינה, [ריכרד] קאופמן מגרמניה. שניים אלה עיצבו, כל אחד בדרכו, סגנון תכנון ובנייה מותאמים לטכנולוגיה ולצרכים החדשים, ללא כל העתקת צורות מן העבר ומן הסביבה, אך ברוח של אי תלות והעזה, ומתוך רצון להכיר את התנאים המיוחדים של הארץ ושל צרכי החברה העברית החדשה הנוצרת בה.

בראשית שנות ה-30 הופיעו ראשוני האדריכלים שיצאו מכאן לאירופה לשם לימוד וחזרו עם הידע והאידאולוגיה הצעירה של האדריכלות המודרנית. זאב רכטר ז"ל ויבדל לחיים אריה שרון קדמו לכרמי בשנים מועטות. אולם דב כרמי היה הראשון בין האדריכלים הישראלים שהיה חניך בית ספר ארצישראלי (בית הספר הריאלי), ושהיה כבר ספוג רוח הארץ בזמן לימודיו בגנט שבבלגיה, ובתל אביב עיר מגוריו – המשיך ברוח זו ללא שינוי.

כיום נראים לנו דברים אלה רחוקים וחסרי חשיבות. באותם הימים היו תופעות אלו רבות משמעות. כרמי שמר עד סוף ימיו על דמותו הראשונית. פשטות הליכותיו, פשטות מגעיו עם הזולת, אופן דיבורו ה"צברי", העדר הסבך במחשבתו וביצירתו – כל זה היה אישי, אך יחד עם זאת דומה למה שנראה ונשמע מחבריו בני גילו. דב כרמי היה כנראה האדריכל הארצישראלי הראשון. מעולם לא חדל מלהיות כזה. דב כרמי גדל וצמח בחברת הבורגנות הזעירה בתל אביב כאשר בורגנות זו היתה יוזמת, יצרנית, חרוצה, רציונלית ופשוטת הליכות. כיום אפשר לציין מתוך הערכה דוקא את העדר יצר ההתבלטות האישית של כרמי, את העדר האקספרסיוניזם האישי המודגש, את נטייתו לאובייקטיביות ולצמידות להווי סביבתו. משימות וצרכי החברה הצעירה בה גדל ועבד היו ברורות לו ללא כל "ציונות", ללא תיאוטיזציה ואידאולוגיה מנוסחת, אך מתוך גיבוש אינטואיציה בריאה והרמונית עם הסביבה והזמן. מכאן העקביות והשלמות הבלתי מעורערת של יצירתו.

במשך שנים רבות היה דב כרמי לש ומעצב את הבית התל-אביבי. רכטר היה זה שהקים כאן, עם בנימין צ'לנוב, את הבית הראשון על עמודים, מבלי שידע מה עלולה דוגמה זו לגרור אחריה, והרי זו זכות גדולה. אולם כרמי היה זה שהוליך את הבית התל-איבי ממתכונתו בשנות ה-20 אל דמותו של היום.

נפלא הדבר לסקור כיום בזה אחר זה את בנייניו והתפתחותם ההדרגתית, לראות איך השכיל לכבוש בהדרגה כל הגבלה ולנצלה לטובה, איך עיצב את מערך הדירה, את גיבושה, איך פיתח בהדרגה את חלקיה: המרפסת, החלון, האחסנה, ארגון המטבח, עיצוב הדמות הכוללת השקטה והבלתי מתבלטת של הבניין. רוח רציונלית וענוותנית זו, העדר הדחף להתבלט אישית על ידי העוויות ומעשי להטים, התבלטות זו בפני היצירה – הם שהעלו את הבית התל-אביבי הספקולטיבי לדרגתו הגבוהה של היום.

.

DK_C-org

בית ליבלינג, רחוב אידלסון 29, תל אביב, 1937 (צילום: יצחק קלטר, באדיבות עדה כרמי-מלמד)

.

.

יש מן הטרגיות בעובדה שתושבי העיר הוותיקים מזלזלים בערכו של הבית התל-אביבי ואינם יודעים עד כמה גבוהה רמתו מבחינת תכנון וצורה מזו של הבית הספקולטיבי ברוב ארצות העולם המפותחות. אם נבחון את דמותו של הבית התל-אביבי ודירותיו לאור הפרצלציה הגרועה, חוקי בנין מיושנים וטרדניים ושאיפת בוניו לעשות ממנו רווחים קלים ככל האפשר – נראה שאיכותו כבית מגורים אינה נמוכה כלל וכלל, תכניתו – לרוב הגיונית למדי, דמותו – פשוטה ועניינית, ויש לו סימני היכר מובהקים המייחדים אותו מן הבתים הדומים לו בכל מקום אחר בעולם.

.

DK_027

בית משפחת כרמי, רחוב לוי יצחק 19, תל אביב, 1953 (צלם לא ידוע, באדיבות עדה כרמי-מלמד)

.

פיתוח זה של בית המגורים התל-אביבי (שהפך בינתיים רגיל ונפוץ בכל רחבי הארץ, ללא כל אבחנה של תנאי אקלים) – היה המשך לגישתו הרציונלית, ההגיונית והאמיצה של קאופמן. המשכיות זו לא מנעה מכרמי מלהיות ער לכל המתרחש בעולם הרחב. איש מבין אדריכלי ישראל לא העז כמוהו לנסות ולנטוע כאן כל גישה חדשה וכל פתרון שהופיע בעולם הרחב – ולנסות ולפתור באמצעותם בעיות המיוחדות לישראל.

.

DK_101

בית הוועד הפועל, רחוב ארלוזורוב 93, תל אביב, 1955 (צלם לא ידוע, באדיבות עדה כרמי-מלמד)

.

.

שוברי השמש (בניין הועד הפועל, בניין צים), החלון והדלת הנגררים לקיר, ההפרדה של חלקי היום והלילה בדירה, הפיכת המרפסת לשטח מגורים תוך בידודה מן הסביבה ומן השמש, ביטול הגדר בחזית הבניין, השימוש בקירות בלוקים ובטון ללא טיח, הבלטת אופיו של הבניין כשלד בטון מזוין עם קירות מילוי, ניצול המרפסת ואמצעי ההצללה לעיצוב דמותו החיצונית של הבניין (שני בנייני מגורים בשדרות קק"ל [כיום שדרות בן גוריון, מ"י], בין רחוב גרץ לרחוב בן יהודה) – כל אלה היו בשעתם חידושים וניסיונות לפתור בעיות של ממש, ללא שמץ גנדרנות ולהטוטי צורה לשם קישוט והתבלטות, וכל הישג כזה הפך תוך זמן קצר לנחלת הכלל עד כי נשכח מנין בא.

האמנם נשכח? תל אביב אינה עשירה בבניינים בעלי אופי ועניין בולט במיוחד. אולם כל בניין בולט היה פרי יצירתו של כרמי: בניין בית ספר אורט [סינגאלובסקי, דרך הטייסים 28 ביד אליהו, מ"י], היכול לשמש דוגמה של אדריכלות מצוינת וכנה באמצעים הצנועים ביותר, בניין צים [שדרות רוטשילד 22, נשרף ב-1966, מ"י] שלמרות מגרעותיו השונות הנו חלוץ הגישה השואפת להקל משקלו של הבניין ולעשותו מגן על עצמו מן השמש, בתי המגורים השונים, אולם התיאטרון הקאמרי ברחוב נחמני, היכל התרבות (בשיתוף עם זאב רכטר).

.

DK_112

מגדל מים, מרכז אפרידר, אשקלון, 1952 (צלם לא ידוע, באדיבות עדה כרמי-מלמד)

.

.

היו לו לכרמי מגבלות שהיו משותפות לכל בני דורו, פרט לקאופמן: מעולם לא עסק ולא התעניין בתכנון ערים כיסוד היסודות של האדריכלות החדשה. יתכן וגורלה של תל אביב היה שונה אילו היו אדריכלים אלה ספוגים עניין, ידע והכרת ערך תכנון ערים. אולם אין לבוא בטענות לגבי העבר: אדריכלים אלה היו בני תקופה בה הקימו בניינים מבודדים. לכשנעורו לבעיות תכנון הערים מתוך לחץ המציאות המרה בעירם – היה כרמי הלוחם האמיץ שבהם. חודשים אחדים לפני מותו פנה במכתב אל ראש העיר והרצה בפניו טענות קשות ונוקבות. יתכן ומכתב זה יישאר כתעודה לעמדתו האמיצה, למרות שלא זכה לתשובה.

בשנותיו האחרונות זכה כרמי להרחיב את תחומי פעולתו והיה למורה ולמדריך, מבלי שהוכתר לכך רשמית. לעומת חבריו בני דורו – התמיד והמשיך בהוראה בטכניון, היה יועץ בהקמת קרית הטכניון, השתתף בהקמת קריית האוניברסיטה (בניין אולם וייז ובניין המשרדים). עם פרוץ הסערה בקשר עם תכנית בניין הכנסת – הוזמן לשמש יועץ לכנסת בעניין זה, והביא לשינוי מוחלט של התכנית המבוקשת. מכאן הובילה דרכו לתכנון בניין הפרלמנט בסיירה ליאונה יחד עם בנו שהצטרף אליו בשנים האחרונות.

יצירותיו המאוחרות של משרד כרמי היו שונות מן הקודמות עקב שיתוף פעולה זה בין כרמי ובנו רמי. באחדות מהן ניכרת מזיגת גישותיהם השונות ואופיים השונה בתכלית, באחדות בולטת אישיותו של הבן, חם המזג, השואף לביטוי אישי, פלסטי-פיסולי בבניין והעושה אותו יחיד, חד-פעמי ובלתי טיפוסי, בניגוד לגישה האובייקטיבית והחברתית של האב. האם יש כאן ניגוד בין שני דורות הרחוקים זה מזה כריחוק תל אביב של שנות ה-30 מתל אביב של היום? או שמא יש כאן ניגוד אישי גרידא? יבוא הזמן ויגיד.

.

DK_117

היכל התרבות, תל אביב, 1957, בשותפות עם זאב רכטר (צילום: קרן פול גטי, מכון גטי, לוס אנג'לס, באדיבות עדה כרמי-מלמד)

.

DK_141

בניין המנהלה, קמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1957 (צילום: פאול גרוס, באדיבות עדה כרמי-מלמד)

.

DK_156-157

אודיטוריום וייז, קמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1957 (צילום: צלם לא ידוע, באדיבות עדה כרמי-מלמד)

.

DK_178

תיכון אורט סינגלובסקי, יד אליהו, תל אביב, 1958: אולם המעבדות עם פתחי אור טבעי בתקרה (צילום: פאול גרוס, באדיבות עדה כרמי-מלמד)

.

DK_207

בית אל על, רחוב בן יהודה 32, תל אביב, 1962 (צילום: סטודיו קרן – פטר הרצוג ופאול גרוס, באדיבות עדה כרמי-מלמד)

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: