סיבוב בשני מקומות נטושים: חדר אוכל בקיבוץ בית גוברין ותחנת משטרת טיגארט בריטית

30 שנה בדיוק (בליל הסדר) חלפו מאז פתיחת חדר האוכל של קיבוץ בית גוברין, וגם בדיוק 10 שנים לסגירתו. את חדר האוכל שעומד היום נטוש במרכז הקיבוץ, תכנן האדריכל אמנון לוי.

גם תחנת המשטרה הבריטית נטושה והשנה ימלאו 65 שנה להקמתה. את היומולדת אף אחד לא יציין לא לחדר אוכל ולא לתחנה, נראה שהנכסים האלה כבר לא מעסיקים אף אחד.

את הביקור בבית גוברין ערכתי עם רועי בדיוק לפני שנתיים, כשהיינו באזור בגלל פגישה שנקבעה בסמוך. הקדמנו לפגישה בשעה כך שהיה לנו זמן לבקר חצי שעה בתחנה ולאחר מכן כמה דקות בקיבוץ הסמוך. האזור כולו שופע מקומות ששווה לבקר בהם, וכאן אסתפק בשניים הסמוכים זה לזה, שניהם נטושים וראו ימים יפים יותר. מהביקור הזה פרסמתי בזמנו רק את התחנה במסגרת כתבה ב-xnet שהציגה ששה אתרים נטושים בארץ. עכשיו כשאני מציג את חדר האוכל, נראה לי הגיוני להציג גם את התחנה הנטושה ואפילו לפתוח איתה.

.

יש לי ארץ טרופית יפה

.

(1) תחנת משטרת טיגארט בית גוברין:

.

1948: התחנה במבט מדרום-מזרח (באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח)

.

מגדל ביטחון בפינת התחנה (יש שניים כאלה)

.

פתחים בבסיס המגדל

.

למרות האופי המצודתי עוצבה הקומה השנייה עם פתחים גדולים ומרווחים

.

1948: יצחק שדה, עומד משמאל, בתחנה מיד לאחר כיבושה (באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח)

.

חלק מהתחנה הוא חד קומתי

.

חזית

.

(1) תחנת משטרת טיגארט בית גוברין:

מדוע בחרו הבריטים להקים דווקא כאן את מצודת הפיילוט? ד"ר גד קרויזר שחיבר את הספר "הטיגארטים" (הוצאת ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרים, 2011) סובר שהיו לכך שתי סיבות. המצודה שנבחרה כאן לקום היתה גדולה, אך לא גדולה מידי. סיבה שנייה היתה העובדה שמדובר בפריפריה ולא באזור אסטרטגי ומרכזי, ולכן ניתן היה לבצע כאן ניסוי מבלי שייגרם נזק משמעותי מתוצאות שליליות בתפקוד המצודה.

סיפורן של מצודות הטיגארט, שרובן עדיין ניצבות בכל רחבי הארץ, הוא סיפורו של אחד ממפעלי הבנייה הגדולים שהתרחשו באזור במאה ה-20. בעקבות המרד הערבי הגדול שפרץ ב-1936, במהלכו נרצחו כ-400 יהודים, הוזעק צ'רלס טיגארט, קצין משטרה בריטי שישב בהודו, לשמש בתפקיד יועץ לנושאי טרור ומשטרה בארץ ישראל. לאחר שלמד את המצב, יזם טיגארט שני מיזמי בנייה וביטחון שנועדו לנסות ולהשתלט על מלחמת הגרילה: גדר הצפון עם שבע מצודות גבול (בהשראת פרויקט דומה שהוקם בדרום אפריקה ובהודו) ורשת מצודות משטרה. המצודות שיזם את הקמתן באו להחליף את תחנות המשטרה הכפריות שפעלו עד אותה עת ולא עמדו במשימה להשליט ביטחון באזור.

תכנון ועיצוב המצודות הופקד בידי המחלקה לעבודות ציבוריות בהוראת טיגארט ובהשראת תחנת משטרה שהוקמה בוואדי ראם שבדרום ירדן. תחנת בית ג'ברין, כמו שאר 68 התחנות שהקים טיגארט בארץ ישראל, עוצבה בהתאם לעיצוב המודרני ששלט באותה עת: קווים ישרים עם דגש על אופקיותו של המבנה, עיצוב נקי מקישוטים, חלונות צרים ומסורגים במפלס התחתון וחלונות סרט רחבים ופתוחים במפלס העליון. בפינות המבנה הוקמו מגדלי ביטחון שהתנשאו לגובה שלוש קומות והכילו גם ברכה סגורה ונסתרת לאגירת מי גשמים, שנועדה לספק מים גם בעת מצור ממושך. מבנה המצודה עוצב כמבנה חצר, כשבמרכזו חצר משק וחצר מסדרים.

אזור בית ג'ברין היה שקט ולכן בוצעה כאן פעילות משטרתית שגרתית ללא אירועים מיוחדים. תחנת בית ג'ברין אכלסה 70 שוטרים כשלרשותם עמדו 32 סוסים שנשמרו באורווה גדולה וכן מספר כלי רכב. כיום בשטח התחנה עדיין ניתן למצוא את חדרי הבילוי וההתרגעות (Recreation room) של השוטרים, שם היה ממוקם גם הבר וכן שולחנות, כיסאות, עיתונים, משחקים וכדומה. סדרת חדרים בקומה השניה באגף הדרומי מכילה חדרי מגורים לרווקים פלסטינים ולרווקים בריטים, נפרדים האחד מהשני, וכן חדר החלפת בגדים. הוגדל והעוצמה של המבנים האלה מרשימה עד היום וניתן לשער שהרושם שהותירו עם הקמתם בתחילת שנות ה-40 היה כפול, בטח במרחבים בהם הוקמו שלרוב פיגרו ברמת הפיתוח.

בספר "משטרת ישראל בשביל ישראל – מבני משטרה היסטוריים בארץ ישראל" מאת פקד אורי קוסובסקי ורב-פקד שלומי שטרית (הוצאת משטרת ישראל, 2013) מסופר כי בתום המנדט הבריטי נמסרה המצודה לידי תושבי האזור הערבים ועם פרוץ מלחמת העצמאות השתלט עליה הצבא המצרי. השליטה המצרית לא ארכה זמן רב, ותוך חמישה חודשים כבש צה"ל את המצודה במסגרת "מבצע יואב". במהלך פעולת הכיבוש נהרסה הדופן המערבית של המצודה, אגף שהתנשא לגובה שלוש קומות וכלל את השער הראשי למצודה. לאחר המלחמה אכלסה משטרת ישראל את המבנה, והריסות האגף פונו אך הדופן לא שוחזרה ונותרה פתוחה. ב-1958 עברה המצודה לידי צה"ל וב-2005 עזב צה"ל והאתר הפך למתקן אימונים.

מה מתוכנן? המצודה נטושה ומוזנחת אך באופן רשמי היא מוגדרת כמתקן אימונים לצה"ל. עופר יוגב, מנהל מחוז הדרום של המועצה לשימור אתרים מציין כי בעבר התאמנו כאן חיילים עם רובי צבע, ובעקבות פניית המועצה, הופסק האימון בכדי למנוע פגיעה בבניין. הוא גם מוסיף שהבניין לא הוכרז לשימור, היות והרשות מקומית לא ערכה תכנית שימור. לדברי המועצה האזורית יואב "החברה הכלכלית במועצה האזורית יואב "מקדמת כבר כמה שנים תכנית לפיתוח תיירותי של המקום בתמיכת קיבוץ בית גוברין, המועצה לשימור אתרים ורשות מקרקעי ישראל. ראש המועצה האזורית יואב, ד"ר מטי צרפתי-הרכבי פנתה מספר פעמים למשרד הביטחון על מנת לקדם את התכנית, אך נתקלת בחוסר שיתוף פעולה".

.

המגדל השני בתחנה שוכן בדיוק בפינה האלכסונית

.

סימני ירי שריד לקרב שהתחולל פה במלחמת העצמאות

.

בפינת המגדל מילוי בטון בחור שפערה פה פצצה בעת הקרב

.

רועי בוחן את בסיס המגדל. יש כאן גם קומת מרתף

.

חלון עם סורג מקורי

.

1948: לאחר הקרב עם שרידי פגיעות על חזית התחנה (באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח)

.

כיבוש התחנה על ידי כוחות צה"ל באוקטובר 1948 התאפשר לאחר שהחיילים פוצצו ומוטטו את כל האגף המערבי של התחנה. בפיצוץ נהרגו בטעות שלושה לוחמים. כדי להחזיר את התחנה לשימוש סולקו ההריסות ונאטם בבטון חלק מהאגף הדרומי שהתחבר לאגף שנהרס. עדיין אפשר לראות על הקרקע את תווי האגף שנהרס. בחלק שנהרס היתה הכניסה הראשית והייצוגית לתחנה עם עמדות הקבלה.

.

1948: האגף ההרוס (באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח)

.

1948: שרידי השלט שנשא את שם התחנה מעל הכניסה הראשית באגף שנהרס (באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח)

.

חצר התחנה. יש שתיים, אחת ייצוגית (בתמונה) ואחת תפעולית

.

במגדל הביטחון הפינתי

.

נעול

.

עלייה לראש המגדל ולמרגלותיה צואת יונים בת עשרות שנים

.

אולם שכנראה שימש לשינה

.

אסור לעשן

.

בשונה מהחצר התפעולית המרוצפת (תמונות שלה בהמשך) החצר הייצוגית היא ברובה מגוננת עם עצים, דשא ובטח היו פה פעם גם פרחים

.

האגף הצפוני הוא דו קומתי וכלל מועדון, משרדים וחדרי מגורים לקצינים

.

בדופן הפונה לחצר יש מרפסת מעבר לכל אורך הבניין

.

אולם נטוש

.

גם לחיילי צה"ל היה כאן מועדון

.

שרידי אח בפינת האולם

.

בחדר הבילוי וההתרגעות (Recreation room) של השוטרים היה ממוקם בר וכן שולחנות, כיסאות, עיתונים, משחקים וכדומה

.

אח נוסף

.

מדרגות המובילות לקומה העליונה

.

המדרגות

.

מעניין מה רוני היתה חושבת על המקום הזה

.

חלון אחורי

.

לו הקירות היו מדברים

.

הוראות

.

המדרגות העולות למעלה

.

בקומה העליונה

.

עשרות חדרים ריקים ונטושים

.

נוף

.

חדר

.

חדר

.

מעבר בין החצר הייצוגית לחצר התפעולית

.

החצר התפעולית ובמרכז אורוות סוסים מקורית

.

שערי האורווה

.

בכניסה לאורווה, רצפת הבטון מחורצת למניעת התחלקות הסוסים

.

באורווה

.

רצפת בטון

.

(-;

.

מעניין מה רוני היתה חושבת על המקום הזה

.

כבר מזמן שאין כאן סוסים

.

תאי הסוסים

.

שרידי שילוט כשהמקום שימש בסיס מג"ב

.

חדר אוכל

.

נטוש

.

את הדלתות גנבו מזמן

.

בתחנה עשרות רבות של חדרים והכל נטוש וריק

.

חייל! חייל!

.

שלט זיכרון

.

.

.

(2) חדר האוכל בקיבוץ בית גוברין:

יש משהו עם חגים לקיבוץ בית גוברין. הקיבוץ הוא חג שהשבועות 1948. התיישבו בו קבוצה של יוצאי פלמ"ח, באזור שהיה עד אז דליל באוכלוסייה היות והיה זה אזור שיושב בכפרים ערבים שהועזבו במהלך המלחמה, כשהגבול בין ישראל לירדן הולך ומתעצב בסמוך אליו.

חדר האוכל הראשון של בית גוברין הוקם באחד מהמבנים שהותירו אחריהם תושביה של בית ג'ברין. הבניין עדיין מתפקד ומשמש כמועדון לחברים. הכפר שכן מצידו הדרומי של הכביש שחיבר בין חברון ובין מג'דל (כיום אשקלון). מבני הציבור של הכפר הוקמו בצידו הצפוני של הכביש, היכן שהוקם הקיבוץ. כך לדוגמה בית הספר שהקימו הבריטים לכפר, משמש עד היום את הקיבוץ כמבנה המזכירות, ובמבנה ששימש במקור כבית המשפט של הכפר והאזור, התיישבו אנשי חטיבת הפלמ"ח שהקימה את הקיבוץ. לאחר מכן שימש כבית הילדים הראשון וכיום משמש למגורי המכינה הקדם צבאית.

מבנה האבן הערבי לא ענה על צרכי החברים, ותוך זמן קצר הוקם צריף שוודי, שכמוהו הוקמו בקיבוצים רבים, וחדר האוכל עבר אליו למשך כ-35 שנה. "הקיבוץ היה קטן, יישוב ספר שסבל ממצוקה כלכלית ותחלופה גדולה ביותר של אנשים", הסביר לי מוטי לנדוי, חבר בית גוברין מאז 1974. "החברים הוותיקים ביותר היום בקיבוץ הגיעו בשנות ה-60, כי מייסדי הקיבוץ עזבו מהר מאד ובשנות ה-60 נותרו מהם רק חמישה". זו היתה הסיבה העיקרית שתנופת בניית חדרי האוכל הראשונה והשנייה פסחו על בית גוברין.

.

1951: מבנה האבן הערבי ששימש כחדר האוכל הראשון של חברי קיבוץ בית גוברין (צילום: חנן בהיר, באדיבות יעקב סתר)

.

1951: במטבח של חדר האוכל הראשון (צילום: חנן בהיר, באדיבות יעקב סתר)

.

1951: ציפורה כהן (מורצקי, כיום חברת קיבוץ בארי) מביאה סיר מרק מהמטבח (צילום: חנן בהיר, באדיבות יעקב סתר)

.

1951: ארוחת ערב (צילום: חנן בהיר, באדיבות יעקב סתר)

.

סוף שנות ה-60: ארוחת חג בחדר האוכל השני בצריף הגרמני (מקור: ארכיון בית גוברין)

.

שנות ה-60: הופעה חגיגית בחדר האוכל השני ששכן בצריף גרמני (באדיבות יעקב סתר)

.

1978: אורחת בוקר בצריף (מקור: ארכיון בית גוברין)

.

שנות ה-70: במטבח חדר האוכל הישן (מקור: ארכיון בית גוברין)

.

"התעוררנו מאוחר מידי, חדר האוכל היה גדול על התקופה", טוען יעקב סתר, חבר הקיבוץ מאז 1975 על ההחלטה להקים את חדר האוכל השלישי והקבוע. בתחילת שנות ה-80 זכה הקיבוץ בשגשוג חברתי וכלכלי (בעיקר הודות להצלחת המפעל ב. ג. פולימרים שכיום קרוי BG BOND), ממנו הוא נהנה עד היום. הודות לשגשוג פנו החברים להקמת בניין חדר אוכל גדול ומרווח, שיחליף את צריף חדר האוכל הישן שלא יכול היה להכיל את כל התושבים. תכניות הוזמנו מהאדריכל אמנון לוי, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד שעבד במחלקת התכנון והתקציבים אמורים היו להגיע בחלקם הגדול ממשרד השיכון. אלא שהמשבר הכלכלי שפקד את ישראל באמצע שנות ה-80 הקפיא את התקציב והבנייה התעכבה. רק ב-1986 הושלמה הבנייה וסעודת ליל הסדר ב-1986 חנכה את הבניין. הצריף שסיים את תפקידו נהרס.

האדריכל אמנון לוי תכנן מבנה בעל חזות כפרית הודות לגגות הרעפים המשופעים ושילב בו חיפוי של אבן ירושלמית כדי לחסוך השקעה בתחזוקת הבניין העתידית וגם כדי להשתלב בסינדרום ירושלים שכבש באותה עת חלקים נרחבים באדריכלות הישראלית (ראו סינמטק תל אביב בתכנון סלו הרשמן, או בניין ישיבת הכותל בתכנון אליעזר פרנקל). הבניין עצמו בהתאם לרוח התקופה, הוא מבנה חסר צורה מובהקת אלא מורכב ממספר גופים הפורצים למרחב ומפנים חזית לכל כיוון. בנוסף, כמו ברבים מחדרי האוכל גם כאן שבילי הקיבוץ מתנקזים לחדר האוכל ומתאחדים ברחבה מקורה מתחת לאולם האכילה. האולם עצמו ממוקם בקומה העליונה ומוקף בפתחי חלונות רחבים הפונים לכל עבר. מגדל התצפית הבולט מרחוק ומתנשא לצד הבניין, מעניק לו את ייחודו, אך מעלה את השאלה האם לבניין היה ייחוד גם ללא המגדל.

למרות המשבר הכלכלי שפקד את המדינה ואת התנועה, חברי בית גוברין בחרו להקים את אחד מחדרי האוכל המפוארים והיקרים ביותר שהוקמו בקיבוצים. הבניין מתאפיין בריבוי חזיתות, רמת גימור גבוהה הכוללת חיפוי באבן ירושלמית וכן מגדל תצפית ייחודי המזדקר לצידו. "היה ויכוח גדול על המגדל", נזכר יעקב סתר, "זה מבנה לא פונקציונאלי לחדר אוכל שרק ענה על מהוויי החברים להשקיף על הנוף מלמעלה. מגדל תצפית שדווקא העניין הזה נכשל כי הוא מעולם לא שימש לתצפית ונשאר פיל לבן וכך קראו לו הרבה שנים. בכייה לדורות". "המתכנן הציע את המגדל. הראו לנו איך זה יראה וכמה זה יעלה והתקיימה עליו הצבעה", מספר מוטי לנדוי. "אני אישית התנגדתי למגדל באסיפה שדנה בו ואמרתי שהוא מיותר לגמרי. הוא רק נראה יפה מרחוק אבל אין מה לעשות אתו. בסוף התקיימה ההצבעה והוחלט ברוב לבנות אותו". הוא מוסיף שהחשש שלו היה שהמגדל ישמש יעד למתאבדים, "אבל חלפו 30 שנה ואף אחד לא קפץ משם". סתר מסביר שריבוי הילדים בקיבוץ באמצע שנות ה-80 הביא את החברים לחשוש שאחד הילדים יטפס על המגדל וייפול ולכן בחרו לחסום בשער נעול את העלייה למגדל.

חדר האוכל הותאם להסעדה בו זמנית של 250 איש, כשבליל הסדר היו מארגנים שולחנות ארוכים עם ספסלים ומספר הסועדים הגיע ל-600. על קירות האולם נקבעה עבודת אמנות שיצרה דליה קרן, אמנית וחברת הקיבוץ. בקומת המבואה שולבו עתיקות מרשימות שנמצאו באזור, חלקם על ידי חברי הקיבוץ.

.

תחילת שנות ה-80: דגם חדר האוכל (מקור: ארכיון בית גוברין)

.

שנות ה-80: בבנייה וברקע צריף חדר האוכל (מקור: ארכיון בית גוברין)

.

שנות ה-80: בבנייה (מקור: ארכיון בית גוברין)

.

1986: חדר האוכל החדש (מקור: ארכיון בית גוברין)

.

סוף שנות ה-80: חדר האוכל החדש עם מגדל התצפית (מקור: ארכיון בית גוברין)

.

סוף שנות ה-80: חברים בדרך לארוחה (מקור: ארכיון בית גוברין)

.

סוף שנות ה-80: בחדר האוכל (מקור: ארכיון בית גוברין)

.

והיום:

.

כל הדרכים מובילות לחדר האוכל (חזית דרומית)

.

"חדר האוכל היה מרכז הקיבוץ. הכל קרה בחדר האוכל, מסידור העבודה דרך חיי החברה שהיו מאד פעילים. לא היה יום שישי ללא פעילות חברתית. כל יום שישי הוקרן סרט ובימי שישי התקיים ערב תרבות אחרי הארוחה. כל מוצאי שבת משה שמונה וחצי ולפעמים עד כמעט חצות היתה מתקיימת שיחת קיבוץ היו כינוסים לקראת בחירות לכנסת או למועצת הקיבוץ. בחדר האוכל הוגשו שלוש ארוחות שבעה ימים בשבוע. בחדר האוכל התקיימו מסיבות הפורים, ליל הסדר עם מסכת גדולה שהשתתפו בה כל הילדים, סוכות אז גם היו מקימים סוכה במרפסת הגדולה וחגגו את כל החגים.

האם הוגשו כאן מנות מיוחדות? "האוכל היה מאד טעים והשקיעו המון במבחר הגדול. כל אחד מצא את מה שהוא חיפש", נזכר מוטי לנדוי. "בשבת בבוקר היתה מוגשת פרוסת חלה מטוגנת עם חלב ובחורף היה פודינג שוקולד מאד טעים. היו גם נקניקיות מצופות בבצק שקראנו להן 'משה בתיבה'". בקיצור, אוכל טעים אבל לא משהו מיוחד.

ב-2004 עבר הקיבוץ שינוי אבל חדר האוכל המשיך עוד לפעול עד לסגירתו הסופית בדיוק לפני 10 שנים בפסח 2006. הסיבה לא היתה כלכלית כי אם בגלל מיעוט סועדים. במשך שמונה שנים הושכר המטבח וחדר האוכל לחברת קייטרינג שהפעילה את "המערה" (גן שמחות סמוך לקיבוץ), אך גם הם עזבו בסופו של דבר. כיום רק קומת הקרקע מתפקדת: כל בו, חדר חוגים ומשחקייה. אולם האכילה משמש כיום רק לאירועים חגיגיים מיוחדים כמה פעמים במהלך השנה וחוץ מזה הוא עומד נטוש. האירוע הקרוב יתקיים בערב יום השואה. "המבנה כבר מתחיל פה ושם להתפורר כי לא משתמשים בו ולא משפצים אותו", מספר יעקב סתר. "אני גר ממש מולו ורואה אותו כל יום מהדלת. אם היו מחזירים אותו לפעילות הייתי בשמחה חוזר לשם, זה היה הווי יוצא מן הכלל".

.

עבודות נבחרות שתכנן האדריכל אמנון לוי בקיבוץ גבעת חיים איחוד (מקור: ארכיון גבעת חיים איחוד)

.

אדריכל אמנון לוי (מקור: ארכיון גבעת חיים איחוד)

.

האדריכל אמנון לוי:

"עולם הציור הפסיד ועולם האדריכלות הרוויח" – כך טענו בקיבוץ גבעת חיים איחוד כשהחבר אמנון לוי (יליד 1942, קיבוץ כפר סולד, עבר עם הוריו בעקבות הפילוג ב-1952 לגבעת חיים) בחר ללמוד אדריכלות בטכניון בעקבות חותנו האדריכל אלכס קשטן, גם הוא חבר גבעת חיים איחוד. ואכן, נדיר לשמוע פרגון כל כך מתלהב מצד אדריכלים על עמית. "לוי עבד במחלקה אבל תמיד היה סולו", נזכר האדריכל פרדי כהנא, "הוא עשה עבודה מאד יפה ומוצלחת בהרחבה ובשיפוץ של חדר האוכל בקיבוץ גבע, שתכנן במקור אריה שרון". האדריכל ויטוריו קורינלדי מסכים עם כהנא שמדובר היה באדם מרוחק וכשרוני: "אי אפשר כמעט היה לדבר אתו, הוא היה קפדן בפרטים והיה בעל טעם מעודן".

"יום אחד הוא נעלם, לא הגיע לעבודה ולא ידעו איפה הוא", מספר כהנא. "אחרי כמה זמן התעניינו מה קרה והתברר שהוא קם ועזב לאמריקה. הוא השאיר אחריו עבודות באמצע, אבל במחלקה היו מספיק אנשים שיכלו לקחת ולהמשיך".

בניסיון לגלות מה תכנן לוי במהלך העשור בו היה פעיל בזירת התכנון הישראלית אפשר למצוא כי חוץ מהרחבת חדר האוכל בגבע ותכנון חדר האוכל בבית גוברין, הוא תכנן גם מבנה כיתות בסמינר אפעל, מפעל בקיבוץ סעד ואת אחד הפרויקטים הגדולים והלא בנויים שתוכננו בתנועה הקיבוצית – "קיבוץ החלוצים" בעמק יזרעאל. בקיבוצו, גבעת חיים איחוד, תכנן שכונת קוטג'ים, פעוטון, אגף בבית הספר שפרירים, תלתונים (מבנה למגורי בני נוער) ובית ילדים. ב-1985 היגר לארה"ב ופתח שם משרד אדריכלים.

.

בכניסה מימין פסל שקבלו מתנה מקיבוץ פלמחים

.

חזית מערבית

.

חזית דרומית

.

מגדל התצפית הצמוד לחדר האוכל

.

מגדל תצפית במקום מגדל מים

.

המגדל היום חסום לעלייה

.

חדר האוכל

.

לוח תרבות בכניסה לבניין

.

תרבות

.

יהודית רביץ

.

קריאה להתנגדות

.

אסיפה

.

קומה מפולשת להתכנסות החברים

.

פרטי עתיקות גדולים במיוחד מעטרים את המבואה: אפריז מבניין

.

שלט לצד האפריז העתיק

.

מקום מפגש אליו מתנקזים שבילי הקיבוץ

.

שטיפת ידיים

.

משחקייה

.

לצד המשחקייה המדרגות העולות אל אולם האכילה

.

מדרגות עולות לקומה עליונה אל אולם האכילה

.

המדרגות

.

ברוכים הבאים

.

מה זה?

.

במדרגות

.

בקצה העליון של המדרגות

.

מבט על המדרגות

.

חיפוי אבן ירושלמית בחוץ וגם בפנים

.

האולם הגדול ריק ונקי

.

נטוש בדיוק 10 שנים

.

אפשר להקרין פה סרטים

.

מתחיל להתפורר

.

הכיסאות בערימה בצד

.

הכיסאות

.

עבודת עץ אמנותית על הקיר יצרה דליה קרן חברת הקיבוץ

.

עבודת אמנות שיצרה דליה קרן

.

הפסנתר מעלה אבק בפינה

.

האולם מוקף חלונות ופתוח למרפסת גדולה

.

מכל חלון נשקף נוף הקיבוץ ובאופק הרי חברון

★

תודה למוטי לנדוי, יעקב סתר, תמר ריקליס, אדר' פרדי כהנא, אדר' ויטוריו קורינלדי, ד"ר חנן בהיר, ד"ר גד קרויזר, עפר יוגב, חנוש מורג והיידי עפרון.

★

חדרי אוכל נוספים שבהם הסתובבתי:

.

מסדה (דב גלט)

געש (מנחם באר)

גזית (חיליק ערד)

יפתח (חיליק ערד)

גלאון (חיליק ערד)

אפיק (שלי ניסים)

חוקוק (שלי ניסים)

רביבים (שלי ניסים)

החותרים (שלי ניסים)

רשפים (מנחם באר)

שפיים (עירא אפרתי)

שלוחות (לאון שרמן)

ברקאי (אברהם ארליק)

תל קציר (אילן בר אילן)

משמר דוד (אריך ראש)

ניר אליהו (שמשון הלר)

דברת (מרדכי זברודסקי)

משמרות (יעקב מטריקין)

גלעד (ארנונה אקסלרוד)

נאות מרדכי (אהוד שחורי)

ברור חיל (ויטוריו קורינלדי)

כפר המכבי (שלמה גלעד)

דגניה א' (לאופולד קרקואר)

דגניה א' החדש (ליאון שרמן)

בית ניר (שמואל מסטצ'קין)

יד-מרדכי (שמואל מסטצ'קין)

עין הנצי"ב (נעמי יודקובסקי)

שער הגולן (שמואל מסטצ'קין)

כפר מסריק (מוניו גיתאי-וינרויב)

עין חרוד מאוחד (שמואל ביקלס)

גשר (שמואל ביקלס, ארנונה אקסלרוד)

כפר גליקסון (מרדכי זברודסקי, אמנון לוי)

חפצי-בה (ריכארד קאופמן ועירא אפרתי)

מעיין ברוך (ארטור גולדרייך ורחל ניסים)

נחל עוז (בנימין צ'לנוב, ויטוריו קורינלדי)

גבעת חיים מאוחד (אהוד שחורי)

גבע (אריה שרון, אמנון לוי)

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

גלגל (נעמי יודקובסקי)

מגן (שמאול מסטצ'קין)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

דורות (מרדכי זברודסקי)

בית גוברין (אמנון לוי)

געתון (מנחם באר)

שניר (מנחם באר)

גת (מנחם באר)

נווה איתן

כפר דרום

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

בית אלפא (לאופולד קרקואר, אברהם ארליק)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

שער העמקים (יוסף אילדמן, מנחם באר, דן פלג)

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

גדות, שמרת ואדמית (חנן הברון, מנחם באר ושמואל מסטצ'קין)

מגל ולהבות חביבה (שמשון הלר, שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

נצר סרני (שמשון הלר)

כפר בלום (פרדי כהנא)

זיקים (מנחם באר)

כברי (חנן הברון)

מבוא גולן (חנן הברון)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

נחשונים (אברהם ארליק)

גבעת חיים איחוד (שמשון הלר)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

חפץ חיים (מיכאל קראוס)

בחן ושוב כאן (אריך ראש)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

גונן (דוד בסט)

גינוסר (חנן הברון)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

רמת הכובש (מרדכי זברודסקי)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

★