סיבוב ב"מרכז המסחרי החדש" ברחובות הגליל והשרון בתל אביב

"המרכז המסחרי החדש" שהוקם לצד התחנה המרכזית הישנה, הפך למתחם הזנות הגלוי האחרון בתל אביב. לצד הזונות תמצאו כאן עסקים של מהגרי עבודה וגם מרכז אמנות. בקרוב צפוי המקום להימחק לטובת מגדלים חדשים שיכילו תעסוקה, מסחר ומגורים. התכנית נמצאת עדיין בתהליך ורק שבוע שעבר העניקה הוועדה המחוזית זכויות בנייה לחברות יזמיות במתחם, כך שההרס קרב ובא.

האדריכל שלמה גפשטיין היה ללא ספק מהאדריכלים הססגוניים שבנו בתל אביב באותן שנים והוא זה שנבחר לתכנן ב-1938 את המתחם. בסך הכל נבנו ארבעה בלוקים שיועדו בעיקר למלאכה ומסחר, אך בחלק מהם נעשה בשעתו שימוש אחר כמו מלונאות. בשונה ממבני המגורים הבולטים שתכנן גפשטיין במרכז תל אביב, כאן הוא יצר מבנים מודרנים ומאופקים בסגנונם, כשהמייחד אותם היא החזית האחידה החוזרת ומופיעה בכל המבנים.

ועל כך ברשימה זו. 

.

הגליל

.

מפת התמצאות: רחובות השרון והגליל

.

הבניינים ברובם הם בני קומה אחת עד שתיים ויש גם חריגים בני 4 קומות. בכל המבנים ככל הידוע לי יש גם קומת מרתף.

.

בניית המתחם התארכה ונמשכה קרוב לעשור בעיקר בגלל גודלו של המתחם וגם בגלל המשבר הכלכלי שפקד את הארץ עם הדרדרות המצב באירופה ופרוץ מלחמת העולם השנייה

.

המאפיין המרכזי מבמבנים שתכנן האדריכל שלמה גפשטיין במתחם הוא הדגש על קווים אופקיים כשבמפגשי רחובות מפגש החזיתות מבוצע בהתעגלות

.

להדגשת האופקיות יצר האדריכל מדף הצללה בנוי המלווה באופן רציף את חזית הבניין. בחלק מהחזיתות פירקו את המדף

.

כאן המדף הבנוי נותר שלם. היות וקיים שיפוע קל לאורך הרחוב, והיות הואדריכל שמר על קווים ישרים או מעוגלים ולא עשה שימשו בקווים אלכסוניים, אז המדף מידי פעם עולה כמו מדרגה כדי לשמור על גובהו ביחס למפלס המדרכה

.

הבניין ברחוב השרון 11 פינת הגליל 3 הוא המושקע והגבוה מבין המבנים במתחם: הוא שימש בשנותיו הראשונות כמלונית לקצינים בריטים

.

תכלס כל המבנים במתחם יכלו לצמוח לגובה של 4 קומות ואפילו יותר

.

הבניין בפינת הרחובות השרון והגליל הוא השלם והגדול מבין המבנים: בלוק המתנשא לגובה של שתי קומות מעל הקרקע ועוד קומת מרתף

.

אפשר למצוא פה לבד מזונות מכל המינים גם מועדון חברים של אריתראים, נגר שמתמחה במטבחים ומרכז אמנות

.

.

(1) המבנים

עד לאמצע שנות ה-30 היה באזור "פרדס נבולסי" שכיום השריד האחרון שלו הוא בית הבאר המפואר שניצב נטוש מאחורי הבאסטות שלאורך רחוב השומרון. באותה עת רכשו שני אנשי הנדל"ן ישראל אשר שפיר ויוסף קליין את הפרדס והאזור כולו התפתח במהירות. תחילה נערך כאן יריד המזרח ולאחר מכן הוחלט להקים את התחנה המרכזית. שפיר וקליין מסרו את האדמה לעירייה עליה קמה התחנה המרכזית שנפתחה ב-1941 ופעלה כאן במשך יותר מחמישים שנה. על שאר האדמה הקימו השותפים מתחם של בתי ממלאכה, מסחר ותעסוקה.

הפיתוח המהיר שנערך כאן הביא לקביעת שמות לרחובות על ידי מועצת עיריית תל אביב ב-1941. כוונת המועצה היתה לרכז בסמיכות לתחנה המרכזית שתפקידה לקשר לאזורי הארץ השונים, שמות של חבלי ארץ גיאוגרפים ובכך לרמז על ייעודו של המוקד המרכזי באזור. רחובות השרון, השומרון והגליל היו כבר בתל אביב. לכן החליטה המועצה לשנות את שמו של השרון לליבונטין, שנפטר חודשים ספורים קודם לכן. את הרחובות השומרון והגליל שינו לשמותיהם של הסופרים מאפו וסמולנסקין (בשכנות לרחובות שנקראו על שמם של סופרים כמו גורדון ופרישמן), והשמות הפנויים נדדו לכאן.

מתוך גישה מודרנית, בחרו בעלי הקרקע לפנות לאדריכל אחד שיתכנן דגם אותו ישכפלו עם התאמות ובכך ייצרו אזור עם אחידות חזותית, מה שייצג סדר וארגון מופתי. האדריכל שלמה גפשטיין תכנן במתחם ארבעה בלוקים בני קומה עד שתיים עם קומת מרתף, כששניים מהמבנים הפינתיים התנשאו לגובה של ארבע קומות. היות והסביבה טרם נחקרה, לא ברור האם כל תכניתו של גפשטיין מומשה: האם תוכננו מבנים נוספים והאם הכוונה היתה לבנות מבנים גבוהים יותר ולא להסתפק במבנים נמוכים יחסית. גפשטיין עיצב את המבנים בסגנון הבינלאומי. הוא הדגיש את הקווים האופקיים ובמפגשי רחובות עיצב את החזיתות באופן מעוגל. את הקווים האופקיים יצרו חלונות סרט אופקיים נקבעו בקומה העליונה כמו גם מדפי הצללה מעל לויטרינות שהותקנו בקומת הרחוב. היות וגפשטיין הקפיד על קווים ישרים, הוא נמנע מקוים אלכסוניים ולכן מדפי ההצללה ליוו גם את הטופוגרפיה הטבעית באמצעות דירוג המדף.

הבלוק ברחוב הגליל 1 היה ככל הנראה הבלוק הראשון שתכנן גפשטיין במסגרת הפרויקט. על התכניות שהוועדה המקומית לבניין ערים אישרה אותן בינואר 1938, מצוין כי זהו "בלוק 1" וכי העבודה נעשתה עבור השותפים שפיר וקליין. את הבלוק תכנן גפשטיין בצורת האות ח' עם חצר פנימית לשירות העסקים. בקומתה רחוב שטח מסחרי, רק לחלק משטחי הבלוק יש קומה עליונה, ולכולם קומת מרתף לצורכי אחסנה. שנה לאחר קבלת האישור לתכנית, נערכה תכנית לחלק בבלוק הפונה למפגש הרחובות הגליל והשרון. באופן חריג תוכנן ונבנה בחלק זה רב-קומות קטן המתנשא לגובה של 4 קומות והוא החלק הגבוה ביותר במתחם שתכנן גפשטיין ושימש כמלונית לקצינים בריטים.

.

1938: תכנית קומת קרקע (אתר מינהל ההנדסה של עיריית תל אביב-יפו)

.

.

שפיר וקליין המשיכו להקים את שאר המבנים במתחם בתכנונו של גפשטיין, וגם את הבלוק בהמשך ובמורד הרחוב הם בנו והשכירו את העסקים בו. כך למשל ב-1944 בהזמנתם של שפיר וקליין ערך אדריכל אחר, כבר לא גפשטיין, תכנית לשינויים בבלוק והסבתו לסניף של בנק אלרן, כך שחלק נכבד מהבלוק שהיה מופרד לעסקים בודדים, אוחד לעסק אחד גדול יחסית כשבקומת הקרקע אולם הטלרים ובקומה העליונה גלריה למשרדים.

באזור פעלו במשך עשורים עסקים שניצלו את הקרבה לתחנת הרכבת שכללה גם מסוף מטענים והיתה ממוקמת פחות מ-200 מטרים מכאן ברחוב הרכבת. הודות לתחנה ניתן היה בקלות לשנע סחורה לכל רחבי הארץ. כך לדוגמה, אחד העסקים ברחוב השרון 4, בו שוכן כיום מרכז האמנות 1:1, היה "א. אלכסנדרוביץ – בית מסחר למוצרי גומי ופלסטיקה". הוא נוסד ב-1937 ופעל בדרך יפו. ב-1955 עבר לכאן למשך 40 שנה ואז עזב למפעל גדול ומרווח בסמוך לקיבוץ צרעה. אחריו הגיע בית מסחר למנועים ועל מה שבא אחריו מספר עומר קריגר כאן בהמשך הרשימה.

סגירת תחנת הרכבת בשנות ה-70 וצמיחתם של העסקים המוכבדים שפעלו כאן והצורך בשטחים גדולים יותר, הביאו לעזיבתם את האזור. את מקומם תפסו בתי מלאכה ולבסוף עם התגברות זרם העובדים הזרים בתחילת שנות ה-90 התפתחה באזור הזנות שהוסיפה ודרדרה את מעמדו של המקום.

.

1938: תכנית קומת מרתף (אתר מינהל ההנדסה של עיריית תל אביב-יפו)

.

1938: קטע מחזית עם הערת האדריכל שלמה גפשטיין בכתב ידו (אתר מינהל ההנדסה של עיריית תל אביב-יפו)

.

1938: קטע מחתך (אתר מינהל ההנדסה של עיריית תל אביב-יפו)

.

.

(2) כיום

מה היה כאן לפני שנכנסתם? "היה פה בית בושת, הקירות היו ורודים, היתה חלוקה לחדרים קטנים עם מזרנים וחפצים של נשים זרוקים כמו נעלי ספורט, בגדים, תמרוקים", מספר עומר קריגר שמפעיל את המרכז לאמנות העצמאי "1:1" אותו יזם במשותף עם עדי אנגלמן וממוקם ברחוב השרון 4. "זה מקום עם היסטוריה אפלה כמו לכל האזור. קודם לבית בושת היתה כאן חברת אמביל שעשתה מנועים.

מה השטח שלכם? יש לנו 300 מ"ר בשלוש קומות. בקומת כניסה יש גלריה ואת משרדי ARCD שזה המרכז לקידום פליטים אפריקאים. בקומה העליונה יש שלושה חדרי סטודיו מאוכלסים ואחד שבינתיים הוא פנוי.

מי השכנים? למטה היה מחסן ולמעלה משרדים. החנות ליד היא של מי שנבחר לראשות עיריית נס ציונה ומהצד השני יש מועדון אריתראי עצמאי. אלה חבר'ה שהתארגנו, כאלף חברים, והקימו מקום לאירועים ויש גם קפה ומיצים. יש פה גם ליד נגר שעושה שולחנות ומטבחים, ממול יש אולפנים אולי של דודו טסה וגם את ערן צור אני רואה כאן כך שגם לו יש כאן כנראה משהו".

איזה סוג של זנות יש בסביבה? "הזנות היא מכל הסוגים, הלאומים והג'נדרים. 24 שעות. מישהו מהמשטרה אמר לי שזו זירת הזנות מספר 1 בישראל. יש פה מידי פעם משטרה אבל הם לא נוגעים בזה.

מה מחיר זיון? 130 כולל חדר, 100 ללא חדר. חדרים יש בהשרון 13.

מי הלקוחות? כל מיני. לפעמים באים ג'יפים של קדילק ומכוניות יוקרה. יש רעיון לצלם זנאים בסוד ולהציג בגלריה.

מה עוד יש כאן? יש סמים מכל הסוגים. יצאו עכשיו מדבקות של מורפיום ואנשים מריצים את זה.

בתוך כל זה אתם פועלים כמרכז אמנות, יש לכם קשר לזונות? "כן ואנחנו אפילו תורמים באיזשהו מקום. אנחנו עושים השבוע אירוע סגור, מפגש לנשים שעובדות פה עם עורך דין מעמותת "עטור מצחך" שמתמחה בסיוע לנשים במעגל הזנות. [את הערב ארגנה עמותת "עטור מצחך" ועורכת הדין שתדבר בפני הקהל היא יערה רשף. לאחר מכן יתקיים ליל סדר, מ"י]. רותם בידס שהיא אמנית עובדת פה על פרויקט מיוחד שבסופו של דבר גם יוצג בגלריה ועוסק באנשים במעגל הזנות. היא התחילה עם אירועים ציבוריים. יש גם את פורום נוה שאנן לאמנות שזה פורום של יוצרים מהאזור מתחומי הציור, פיסול, קולנוע, מחול, מיצבים, ישראלים ואפריקאים, שיבואו לפתח פרויקט וליצור קשרים. הם יבואו ויעשו תרגיל משותף, יתחילו לעבוד בקבוצות. יש הרבה רעיונות כמו גם להקים ארכיון היסטורי לנווה שאנן במשותף עם ARCD שהמשרד שלהם נמצא אצלנו בקומת הקרקע ולצד הגלריה".

.

מבחוץ קשה לזהות שכאן, ברחוב השרון 4, פועל מרכז אמנות. העסק משמאל לא מאוכלס

.

בחזית מרכז האמנות 1:1 הונח ספסל לשירות הזונות

.

.

(3) בסביבה

יש כאן בסביבה גלריית עבודות שתכננו טובי האדריכלים: את בניין התחנה המרכזית הישנה והרציפים הסמוכים לה (שנהרסו) תכננו ורנר יוסף ויטקובר וישראל זלקינד. בניין התחנה שופץ ומשמש כיום כסביבת עבודה משותפת. באזור הרציפים עתיד לקום מרכז של לקהת המחול בת שבע, מוקד עירוני חדשני שצפוי לשנות את פני האזור.

את "קולנוע מרכז" שנמצא בצד השני של שטח התחנה תכננו אברהם יסקי ושמעון פובזנר (מאולם קולנוע ביקשו יזמים להסב אותו לבית דירות אך העבודות הופסקו). יסקי תכנן בהמשך עם אמנון אלכסנדרוני את מגדל המשרדים של חברת החשמל, שנמצא בצידה השני של דרך בגין. סמוך לו בניין תחנת הכוח הראשונה של תל אביב אותו תכנן יוסף ברלין. בקצה רחוב השרון נמצא בניין שתכנן יעקב בן סירה וחידש ושינה אבנר ישר. מולו ניצב בית הדר שתכנן קרל רובין ומולו מגדל אביב אותו תכנן ישראל גודוביץ (שמופיע כאן בהמשך הרשימה).

.

(3) האדריכל

שלמה גפשטיין נולד ב-1882 באודסה, כיום בדרום אוקראינה, ואת הכשרתו המקצועית כאדריכל קיבל באקדמיה לאמנות ואדריכלות בסנט פטרסבורג שברוסיה. בשנים אלה הפך גפשטיין למקורבו של זאב ז'בוטינסקי. בהיותו בן 40 היגר לגרמניה ושנתיים לאחר מכן, בגיל מבוגר יחסית, המשיך לארץ ישראל והתיישב בתל אביב.

לאורך חייו שילב בין אדריכלות ובין עיתונות ובכך ביטא את יכולותיו האינטלקטואליות הגבוהות. מגיל צעיר פרסם מאמרים וידיעות בעיתונות, תחילה בעיתון "ראזסבייט" במהדורתו הרוסית בו שימש מזכיר מערכת, ובהמשך גם במהדורה הברלינאית בה שימש כעורך. עם הגיעו ארצה פרסם בעיתון "דואר היום" והיה עורכו לתקופה קצרה, ובהמשך פרסם בעיתונים "המשקיף" ו"חרות".

בארץ המשיך גפשטיין לעסוק בכתיבה ולבד מפרסום מאמרי דעה, ערך ופרסם ספרים בנושאים הקרובים ללבו. עדות להערכה לה זכה ניתן למצוא בתפקידו כנציג תנועת הצה"ר במועצת עיריית תל אביב ובהמשך כשהתמנה לנשיא כבוד של מכון ז'בוטינסקי. עם מותו זכה במסע לוויה מכובד שיצא מ"המצודה" ברחוב המלך ג'ורג' ובין מספידיו היה מנחם בגין.

כאדריכל הוא תכנן ברוסיה ובגרמניה ולאחר מכן בארץ. עד ל-1950 תכנן בעיקר מבני מגורים וכאן בבלוג כתבתי על שניים מהמבנים המרשימים שהוא תכנן: בן יהודה 85 פינת גורדון 22 ובית חביב ברחוב שלמה המלך 33-31. לפחות מבנה תרבות אחד הוא תכנן והפך לנקודת ציון – קולנוע אלנבי. בית הקולנוע ניצב היה ברחוב אלנבי 58 עד שנהרס לפני שנתיים. המבנים שתכנן, בחלקם בשותפות עם המהנדס מרדכי קריתי (אחיו של האדריכל שמואל מסטצ'קין), התייחדו באיכותם העיצובית ולכן גם רבים מהם הוכרזו כבתים לשימור. בתחילת שנות ה-50 סגר את משרדו הפרטי והצטרף למינהל ההנדסה בעיריית תל אביב, שם עבד עד לפרישתו לגמלאות.

הוא ניפטר ב-1961 בגיל 79. ביום השנה למותו של גפשטיין פרסם אייזיק רמבה, עורך עיתון "חרות", הספד בו תאר את אישיותו: "אופיו האישי גילה אצילות-נפש. ללא התגנדרות. בלי קורטוב קל שבקלים של סנוביזם אינטלקטואלי. כל אשר בא אתו במגע למד מה רב היה חינו של האיש, אשר למרות שלא חונן בכשרון דיבור, היה מצודד נפשות במיטב ההגדרה של מושג זה. …הוא לא הכיר בזיקנה. התהלך, דיבר וכתב כאילו היה בן שלושים וכאילו לא חרטו השנים חריטות עמוקות לא רק בפניו, אלא בגופו כולו" (חרות, 2.10.1962).

.

במשך 41 שנה שכן כאן העסק של משפחת אלכסנדרוביץ. העסק שהוקם ב-1934 ושכן בדרך יפו עד 1955, התמחה בהנדסת מוצרי פלסטיק וגומי ויצא מכאן ב-1995. כיום יש לחברה מפעל גדול בסמוך לקיבוץ צרעה שבשפלה

.

שנות ה-80: חזית העסק של אלכסנדרוביץ (באדיבות עפרה הוד)

.

שנות ה-50 או ה-60: אברהם אלכסנדרוביץ בחברת אחיו, אחותו ואנשים נוספים (באדיבות עפרה הוד)

.

שנות ה-70: אברהם אלכסנדרוביץ בחברת טובה אשתו לצד השולחן שהוצב בכניסה לעסק

.

הויטרינות בחזית מפלס הקרקע הוחרבו כמעט כליל, אך חלונות הסרט האופקיים שבמפלס העליון נותרו שלימים

.

ברחוב השרון 4 שוכן "1:1 מרכז לאומנות ופוליטיקה". נערכו שם כמה אירועים מעולים: בחורה שנוהגת לבקר מעת לעת בעמאן ולשוטט בין הגלריות ומרכזי התרבות שם. האירוע האחרון שיתף האדריכל ירמי הופמן את חוויותיו מביקור שערך לפני כמה שנים באריתראה לשם הוא הוזמן מטעם האו"ם

.

את המרכז מפעילים עדי אנגלמן ועומר קריגר. כאן צלמתי את עומר בערב על עמאן שהתקיים בחדר שנועד לשמש גלריה וממוקם בקומת הרחוב ובצמוד לכניסה

.

החלק השני של הקומה היה עדיין בהתארגנות וכיום הוא משמש מרכז לקידום פליטים אפריקאים ARDC

.

וכך זה נראה אחרי שטיפה וקצת סדר

.

לפני כמעט שנה קפצתי לבקר במרכז כשהוא היה עדיין בהקמה. בקומה העליונה נחשפה מתחת לשטיח מקיר לקיר רצפה יפה. הקורות הגדולות שנושאות את התקרה מרמזות שהיתה כוונה לאפשר הקמת קומה או קומות נוספות לבניין שלא מומשו בסופו של דבר

.

וכך זה נראה לאחר האכלוס והסבתו הקומה לחדרי סטודיו לאמנים (צילום: מיכל קריגר מוטולה)

.

הכן ממתין לצייר (צילום: מיכל קריגר מוטולה)

.

מהחלון הגדול והמסורג נשקפת חצר אחורית מוזנחת ומלאת פוטנציאל

.

האדריכל ישראל גודוביץ הגיע לבקר והתרשם מהנוף

.

הנוף מורכב מחצר פנימית עם עץ ותיק ומימין החזית האחורית של בתי המלאכה

.

וכך נראית החצר כשמיכל קריגר מוטולה מצלמת

.

במרתף אולם גדול ומוארך שבקצהו מגלשה ששימשה להעברת ציוד הישר מהמדרכה שבמפלס הרחוב לכאן. למרות שהמגלשה מפריעה ותופסת שטח, החליטו אנגלמן וקריגר להותיר אותה

.

ישראל גודוביץ ואחריו עדי אנגלמן מטפסים במדרגות אחרי שישראל התרשם מהמרתף אותו חשבו להסב לאולם מחול

★

בתים נוספים בתל אביב עליהם כתבתי לאחרונה:

.

בית הדר (קרל רובין)

רופין 40 (אריה קרפץ)

גורדון 79 (סם ברקאי)

בלפור 33 (מרדכי רוזנגרטן)

דיזנגוף 127 (מרדכי רוזנגרטן)

פיארברג 32-30 (יצחק רפופורט)

מגדל דיזנגוף סנטר (מרדכי בן חורין)

סמטת שפ"ר 10-9 (עמיר פלג ועדי גל)

בית העוגן ברחוב פינסקר 23 (פנחס היט)

בן יהודה 85 פינת גורדון 22 (שלמה גפשטיין)

דיזנגוף 105 פינת פרישמן 39 (יהודה ורפאל מגידוביץ)

בית חביב ברחוב שלמה המלך 33-31 (שלמה גפשטיין)

שדרות בן גוריון 39 פינת גרץ 2 (יהודה מגידוביץ)

לואי מרשל 38 (משה לופנפלד וגיורא גמרמן)

מנדלסון 4 (מרדכי זברודסקי ויצחק בונה)

נחלת בנימין 16 – בית הכדים (זאב רכטר)

אחד העם 91 – בית פריד (זאב רכטר)

הגר"א 17 – בית גרפוליט (צבי גבאי)

בית ז'בוטינסקי (מרדכי בן חורין)

ראש פינה 26 (אריה כהן)

★

★

שיר לסיום:

.

★