סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ מעיין ברוך

קול שירה נעים של נערות עלה מחדר האוכל בשעת צהריים מוקדמת של יום ששי. הבניין מסתתר מאחורי צמרות העצים ובקושי נצפה ממגרש החנייה. השירה מתערבבת עם ציוצי הציפורים מבין העצים הוותיקים ומזכירה במשהו את ציור שירת המלאכים בגן עדן. טיפסתי אל חדר האוכל שכבר שנים אינו מתפקד לייעודו המקורי ושם מצאתי את האולם הגדול והריק שטוף קרני שמש, ובמרכזו קבוצת נערות, יחפות ורכונות בריכוז על גיליונות נייר רחבים, עסוקות ביצירת תפאורה לקראת טקס יום העצמאות הקרב ובא.

זהו אחד משני חדרי האוכל שתכנונו נמסר לאדריכל ארטור גולדרייך (2011-1929) (השני הוא במעלה החמישה), ואת תכנונו המפורט ערכה האדריכלית רחל ניסים (2012-1937). בנייתו הושלמה ב-1975 בליבו של קיבוץ מעיין ברוך השוכן 400 מטרים מגדר הגבול המפרידה בין ישראל ובין לבנון, בעמק שבין הרי הגליל והרי הגולן. היות וסיפורו של חדר האוכל במעיין ברוך נשזר בסיפור חייו האישי של גולדרייך ברשימה זו אביא את סיפורם של השניים. הסיפור המלא של גולדרייך וגם של רעייתו המעצבת תמר דה שליט, יפורסם בספר שיצא בהמשך השנה, אותו עורך ד"ר צבי אלחייני וילווה תערוכה גדולה שהוא אצר במוזיאון הרצליה.

ועל כך ברשימה זו.

.

ארץ נוי אביונה

.

מפת התמצאות

.

חזית דרומית של חדר האוכל: חלונות רחבים, לעומת החזית הצפונית הפונה אל כיוון האיום שם עוצבו פתחים צרים ככל הניתן

.

את התכנית העקרונית לבניין עיצב האדריכל ארטור גולדרייך, אך לאחר שהתכניות הועברו לטיפולה של האדריכלית שלי ניסים, נערכו שינויים בבניין, בעיקר עיצוביים, ומהעיצוב המקורי של גולדרייך כמעט ולא נותר זכר

.

אולם האכילה למעלה, מבואה מפולשת למטה

.

ברחבת הכניסה התחתונה יש אולם רב-תכליתי ובכניסה ניצב פסל אבן שיצר דוד פיין

.

מבט מהמבואה אל המדשאה שמדרום לחדר האוכל

.

המדשאה

.

ברזיה

.

לוח מדועות לצד המדרגות העולות למבואה העליונה, ובהמשך אל אולם האכילה

.

בקצה העליון של המדרגות מצויות תיבות הדואר

.

על לוח המודעות תלויות תכניות לבינוי בהרחבה שיצר האדריכל כפיר וקס

.

הדמייה

.

תיבות הדואר

.

.

התנועה בשבילי הקיבוץ היתה דלה. תנועה ערה יותר אפשר היה למצוא בחנות הכל-בו הצמודה, המאכלסת את האולם בו שכן בעבר המטבח. מאוחר יותר סיפרו לי שבשלב בו התברר שלא יהיה עוד צורך בבישול לחברים והסיכוי שחדר האוכל יחזור לפעול כבר לא קיים, הוחלט למכור את התנורים, הסירים, הכיורים וכל שאר הציוד היקר. פרקו את המחיצות ואת הצנרת והמטבח הפך לחנות.

גם כאן התרחש משבר כלכלי וחברתי שהוביל להפרטת ענף המזון, ובעקבותיו הפסיק חדר האוכל את פעילותו. החברים החלו להתרגל לבשל בעצמם ולאכול את ארוחותיהם בבתיהם שגם הם הפכו מרכוש הקיבוץ לרכושם הפרטי.

.

באולם האכילה הבנות שרות ועמלות

.

(1) האדריכל והקיבוץ

כמו בקיבוצים רבים אחרים, גם במעיין ברוך בחרו החברים לפנות לאדריכל חיצוני לתנועה הקיבוצית, כזה שלא היה קשור למחלקות התכנון של התנועה. לאדריכל ארטור גולדרייך שייסד את המחלקה לעיצוב בבצלאל, זו שלימים הפכה למחלקה לאדריכלות ולמחלקה לעיצוב תעשייתי, היה קשר מקצועי הדוק עם קיבוצים, אך במקרה של מעיין ברוך היה גם קשר אישי. במעיין ברוך החל הקשר שלו עם ארץ ישראל, כשהגיע לכאן מדרום אפריקה בסוף שנות ה-40 וחווה את המפגש עם ערכי הקיבוץ שקסמו לו עד לשלב מסוים – אידאולוגיים וחברתיים. סביר להניח שבאמצעות הקיבוץ חש כי יוכל להתערות בחברה הישראלית החדשה, הצעירה והתוססת שאליה היגר מארץ מולדתו, ובה ביקש להיות שותף בבנייתה הפיסית והרעיונית.

המסע שעבר גולדרייך בדרכו לארץ ישראל ראשיתו ביוהנסבורג, דרום אפריקה. בהיותו בן 19 עזב את ביתו ויחד עם חבר ילדותו, דוד פיין, טס לאיטליה, משם באוניית המעפילים "קרב עמק איילון". ממחנה העולים בגבעת אולגה המשיכו השניים למחנה בית-ליד, ושם התגייסו לצה"ל מתוך כוונה לשרת בחיל ההנדסה. הימים היו ימי מלחמת השחרור, וחוסר הארגון והסדר הובילו לכך שהשניים נאלצו בעל כורחם להמתין במחנה הצבאי בחוסר וודאות להמשך דרכם. הם ענו בחיוב כשקיבלו הצעה לתגבר את כוח השמירה בקיבוץ מעיין ברוך, יישוב מבודד שעלה על הקרקע ב-1947, בין שרידי חוות תל חי החרבה ממערב, ובין קיבוץ דפנה ממזרח.

כשהגיעו לקיבוץ גילו חומה קטנה המקיפה לא יותר מארבעה צריפי עץ כולל צריף חדר אוכל "שם אכלו אם היה מה לאכול" וגם קבוצה של אוהלים פשוטים. המצב היה כה קשה הודות לתנאים הפיסיים ולמצב הביטחוני הירוד, עד שמעט הילדים שנולדו לחברי הקיבוץ, נשלחו לגור בקיבוץ תל יוסף שבעמק יזרעאל. במעין ברוך עסק גולדרייך בעבודות שמירה, חפר תעלות הגנה וסיכל אבנים בשדות. השינה באוהל היתה קשה הודות לקור העז. "היינו קופאים מקור, אז כל ערב היינו מתאספים בחדר האוכל ויושבים ליד התנור הגדול", נזכרת רותי פיין, חברת מעיין ברוך שהצטרפה לקבוצה במסגרת חברותה ב"תנועה המאוחדת" בהיותה בת 20, ועד מהרה הפכה לבת זוגו של דוד פיין. "כל ערב הוא עשה שמח והיה שר. ארטור היה מאד שמח, מאד יפה, מאד חכם. היו לו הרבה חברות ובזה לא היו לו בעיות. אני לימדתי אותם שירים בעברית וארטור היה שר שירים מדרום אפריקה. כך היינו שרים עד השעות הקטנות של הלילה כי באוהלים היה מאד קר".

באותה עת רבים הצטרפו לקיבוץ ורבים גם עזבו. התחלופה היתה גדולה והקיבוץ סבל מחוסר יציבות חברתית. "היה לו קשה. הוא היה מדוכדך ודוד כל הזמן טיפל בו", מספרת רותי. אך לגולדרייך היו גם הישגים ורגעים חיוביים; בשונה מפיין, הצליח גולדרייך להשתלט במהירות על השפה העברית ולמרות התנאים הקשים, הוא לא זנח את הציור שהיה לו לתחביב והוא המשיך לצייר.

בקושי חצי שנה הצליח גולדרייך לשרוד במעיין ברוך, ועם תום המלחמה יחד עם דוד פיין החליט לשכור חדר בחיפה. השניים הצטרפו למסלול מיוחד שנפתח בטכניון ויועד לכל אלה שביקשו להשלים את הכשרתם המקצועית, לאחר שזו נפסקה בעקבות המלחמה. גולדרייך ופיין החלו את לימודי האדריכלות עוד בדרום אפריקה, בבית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת וויטס (University of the Witwatersrand) שם למדו במשך סמסטר וחצי, וכעת הם ביקשו להשלים את לימודיהם האקדמיים. "אחרי סמסטר אחד נשברנו", מגלה דוד פיין, "היו כל מיני מרצים יקים שלא הבנו והיתה גם בעיה עם העברית. ארטור חזר לדרום אפריקה עוד לפני סוף הסמסטר, אני סיימתי את הסמסטר וחזרתי לקיבוץ". גולדרייך שהתעקש להשלים את הכשרתו המקצועית בסביבה ובשפה המוכרת בה גדל, השתכן בבית אמו של פיין ביוהנסבורג.

למרות האכזבה משהותו בישראל, בחר גולדרייך לשוב ולהשתקע בה כ-15 שנה מאוחר יותר. עם שובו המשיך ושמר על קשר הדוק עם חברו הוותיק דוד פיין ופקד עם משפחתו את מעיין ברוך. היצירה הראשונה שיצר למעיין ברוך היתה איור ההגדה של פסח שחיברה חדוה ליפשיץ, חברת הקיבוץ. היצירה הבאה היתה תכנון חדר האוכל החדש של הקיבוץ.

.

עמוד מהגדה של פסח שאייר ארטור גולדרייך לקיבוץ מעיין ברוך. את הטקסט חיברה וערכה חדוה ליפשיץ (אוסף ארטור גולדרייך ותמר דה שליט, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

.

(2) חדר האוכל

במשך קרוב לשלושים שנה שכן חדר האוכל בצריף עץ (הצריף הראשון נשרף ב-1952 ובמקומו הוקם צריף אחר). הקיבוץ שסבל מחוסר יציבות בשנותיו הראשונות לא הזדרז להקים לעצמו מבנה של קבע והשינוי חל רק לאחר מלחמת ששת הימים, כשהמצב הביטחוני בסביבת הגבול התערער. "כאשר רעמו התותחים ועברו הקטיושות מעל לגגך בדרך לקריית שמונה הוחלט כי אינך בטוח יותר", כתב אחד החברים במכתב פרידה לצריף חדר האוכל, עם הכניסה לבניין החדש ביולי 1975. כמו ברבים מיישובי הספר, קיבל גם קיבוץ מעיין ברוך הסמוך לגדר הגבול מימון ממשרד הביטחון לצורך הקמת חדר אוכל, כזה שיהיה מבנה ממוגן.

היכרותו הקרובה של גולדרייך עם דוד פיין כאמור, והיכרותו עם הקיבוץ בימיו הראשונים הביאו להזמנת העבודה לתכנון חדר האוכל החדש. על פי ההסכם עם מחלקת התכנון של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים ערך גולדרייך את התכנית הרעיונית והמתווה הכללי למבנה. העבודה המפורטת בוצעה במחלקת התכנון ועליה הופקדה האדריכלית רחל (שלי) ניסים שהתמחתה בין השאר בתכנון חדרי אוכל (כמו אלה בעין זיון, מנרה, אורים, משאבי שדה וחוקוק).

בהתאם לאיום הירי מכיוון הגבול שמצפון, עוצבה חזית הבניין הצפונית כחזית אטומה יחסית. לעומתה, בחזית הדרומית פתח גולדרייך חלונות רחבים ומרפסת צרה מהם ניתן להשקיף אל עמק החולה מהקומה העליונה. מתחתיה תכנן מבואת התכנסות מקורה הפתוחה אל הנוף וממנה יוצאת רחבה מרוצפת בגרנוליט בגווני חום הנפגשת עם המדשאה המרכזית.

התכניות שהגיש גולדרייך עברו מספר שינויים ברגע שהגיעו לידיה של האדריכלית שלי ניסים, אך עדיין, לאורך התהליך, חלוקת המסות נעה בין חלוקה סימטרית ובין חלוקה מטאבולית המאפשרת גמישות והרחבה של הבניין בעתיד. בנוסף, תוכננה חלוקה קצבית של המשטחים באמצעות קורות ועמודי הבניין שבלטו מהגג ומהחזית. גם פתחי החלונות זכו לעיצוב פלסטי שהעניק להם דגש תלת-ממדי במישור החזית. אך מכל אלה, לא נותר זכר בתוצר הסופי כפי שניצב כיום במרכז הקיבוץ.

.

חזיתות וחתכים (אוסף ארטור גולדרייך ותמר דה שליט, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

תכנית, חזית ופרספקטיבה חזיתות וחתכים (אוסף ארטור גולדרייך ותמר דה שליט, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

פרספקטיבה (אוסף ארטור גולדרייך ותמר דה שליט, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

.

חדר האוכל היה מרכז החיים של מעיין ברוך, חוץ משימוש באולם לצורך קיום ארוחות יומיות או חגיגיות וקיום אירועים, שולבו בו חדר דואר ותא לטלפון ציבורי (בחדרי החברים לא היה טלפון פרטי). במתקן הברזיות שהותקנו בקומה התחתונה ניתן היה לעצור בכל עת במהלך היום וללגום כוס מים או סודה קרים. בכניסה אל חדר האוכל נקבע לוח המודעות שהיה מוסד בפני עצמו דרכו למדו החברים על הנעשה בסביבה בה הם חיים. באולם האוכל הוצב ציור גדול שיצר מנשה קדישמן, ציור אותו העניק מתנה לקיבוץ בו פעל במסגרת שירותו בנח"ל בתחילת שנות ה-50.

המטבח, הציור של קדישמן, הטלפון הציבורי ולוח המודעות נעלמו וגם הברזיות כבר איבדו מזמן את מעמדן. אפילו תיבות הדואר עברו שינוי, ובכלל כיום חוץ מחשבונות או דו"חות משטרה כבר כמעט ואין שימוש בתיבות. בניין חדר האוכל עבר ברובו לאחריות מכינה קדם צבאית שהוקמה בקיבוץ, וחניכיה עדין מתקינים לעצמם ארוחת בוקר בחלק קטן ואפל מעט בקצה חדר האוכל.

גולדרייך הוזמן לתכנן לקיבוץ גם את בית התרבות, בתי מגורים וגם קירוי למגרש החול של הילדים. את הקירוי הוא תכנן (אך הוא לא שרד) ואת שאר המבנים הוא מסר לטיפולו של עמית שעבד עמו בשותפות.

.

בעבודה

.

אין צורך בתאורה מלאכותית

.

רק בחלק הזה של חדר האוכל עדיין משתמשים בני המכינה הקדם צבאית

.

קסם

.

פעם מטבח היום כל בו

.

הקופאית

.

הכניסה מצפון מוגנת בגגון בולט

.

פסל של דוד פיין במדשאה שמצפון לחדר האוכל

.

השביל מותאם לקלנועית

.

אחד מצריפי העץ הראשונים בקיבוץ

.

נטוש

.

עץ

מועדון ובית תרבות

.

בכניסה

.

בגינת השעשועים

.

ספוטניק

.

אפשר להכנס

.

סילו

.

בשכונת ההרחבה בנו "כפר יווני" – מהעבודות היותר מטומטמות וחמודות שנבנו בארץ

.

דיסנילנד מקומי

.

תודה לדוד פיין, רותי פיין ולאדריכל ויטוריו קורינלדי.

★

חדרי אוכל נוספים בהם הסתובבתי:

.

גבעת חיים מאוחד (אהוד שחורי)

רביבים (שלי ניסים)

שלוחות (לאון שרמן)

גדות, שמרת ואדמית (חנן הברון, מנחם באר ושמאול מסטצ'קין)

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

כפר דרום

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

נווה איתן

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

גלגל (ארנונה אקסלרוד)

געתון (מנחם באר)

בית גוברין (אמנון לוי)

שניר (מנחם באר)

דורות (מרדכי זברודסקי)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

נצר סרני (שמשון הלר)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

כברי (חנן הברון)

כפר בלום (פרדי כהנא)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

זיקים (מנחם באר)

מבוא גולן (חנן הברון)

נחשונים (אברהם ארליק)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

חפץ חיים (לא ידוע)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

בחן (לא ידוע)

גבעת חיים איחוד (לא ידוע)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גונן (דוד בסט)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

גינוסר (חנן הברון)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

★

שיר לסיום:

.

★