סיבוב בקיבוץ מעלה החמישה

לפני שבועיים בשעת צהריים מאוחרת חדרתי לקיבוץ מעלה החמישה שבהרי ירושלים (מפת מיקום כאן). תמיד מסקרן אותי להיכנס ליישוב שאני לא מכיר ולא יודע עליו כלום, ולהיתקל בדברים מעניינים. בשונה ממושבים שתוכננו לרב על ידי גופים מיישבים ששכפלו בלי סוף מבני מגורים ומבני ציבור, בקיבוצים הספקתי כבר ללמוד שכמעט כל דבר מעניין.

היו לי רק כמה דקות בודדות להתרשם מהמרכז של הקיבוץ. מצאתי שני מבנים משמעותיים:

(1) חדר האוכל בתכנון האדריכל ארטור גולדרייך.

(2) בית צילה בתכנון האדריכל אוריאל שילר ובתוכו ציור קיר של סה שונברג. מדובר בעבודה שקשה שלא להתרשם מעוצמתה, ורק בשבילה כדאי לעצור במעלה החמישה ולחזות בה. אחר כך רצוי להמשיך לחומוס באבו גוש.

.

חדר האוכל הריק

.

אולם הכניסה ב"בית צילה" המעוטר בציור קיר

.

(1) מקורות מידע

תודתי לאדריכל פרדי כהנא חבר קיבוץ בית העמק שלמזלי זכר מי תכנן את חדר האוכל. לאדריכל עמוס גולדרייך (בנו של אדריכל חדר האוכל) שאישר והוכיח את הפרטים. לנורית גנני בת הקיבוץ ששיתפה אותי במידע שברשותה על בית צילה וציור הקיר. לאמן ולמורה פיטר מלץ שהסכים לספר על תהליך עבודת חידוש ציור הקיר ועל רשמיו האישיים, וכן לשותפתו לעבודה וחברת הקיבוץ עדי לוי, שניסתה להשיג את אותן תמונות היסטוריות שאותן מלץ הזכיר. למרות פנייתי לארכיון של הקיבוץ לא קבלתי סיוע.

לצורך הרשימה פניתי תחילה לד"ר גדעון עפרת, אם הוא מכיר את הצייר סה שונברג. הוא הכיר את עבודתו במעלה החמישה אך לא ידע פרטים נוספים עליו. למחרת פורסמה בעיתון הארץ באופן מפתיע ומקרי כתבה על ציורי הקיר שלו ובכלל ובמרשימה זו אני מתמקד בעבודה במעלה החמישה.

.

(2) אודות קיבוץ מעלה החמישה

היישוב הוקם לפני 75 שנה בקיץ 1938, ה-23 מבין 53 שהוקמו במסגרת פרויקט חומה ומגדל. שנה קודם להקמתו נרצחו חמישה מחברי הגרעין בעת שעבדו על סלילת דרך בקרבת מקום, והיות ולגרעין בו היו חברים קראו "במעלה", הוחלט כי ליישוב החדש יינתן השם "מעלה החמישה".

בשנת 1947 נפתח כאן בית הבראה שתכנן האדריכל זאב רכטר, שעבר אמנם שינויים אך פועל עד היום.

חיים בתוך גדרות: עד 1967 עברה גדר הגבול בצמוד לקיבוץ, אך אחרי מלחמת ששת הימים התפתח האזור ובהמשך הוקם היישוב הר אדר. כיום, עוברת גדר ההפרדה כמה עשרות מטרים מהיישוב.

.

(3) חדר האוכל

את האדריכל ארטור גולדרייך (2011-1929) לא הכרתי למרות שהיה מרצה בכיר במחלקה לאדריכלות בבצלאל. כשהגעתי ללמוד שם הוא כבר לא היה, מה שלא מנע ממני לכתוב עליו עם מותו ב-Xnet ("מת ארטור גולדרייך – אדריכל, מעצב, אמן ומורה", 25.5.11) וכן ערך בויקיפדיה. מכל הדיבורים והראיונות שערכתי, לא ידעתי שהוא תכנן בארץ משהו, לכן הופתעתי לגלות שהוא זה שתכנן את חדר האוכל במעלה החמישה. לפי עמוס גולדרייך, בנו של ארטור, אביו תכנן ב-1965 בקיבוץ גם את המועדון לחבר, שלא ראיתי ויתכן ולא בוצע. ב-1972 תכנן עיצוב פנים ל"בית פפרמן" – בית ההבראה של רכטר בקיבוץ משנות ה-40, אך יתכן ומדובר באגף חדש במתחם.

גולדרייך שעלה לארץ ב-1948 התגורר בקיבוץ מעיין ברוך, כך שקשר לתנועה היה לו. לאחר שנים ספורות חזר לדרום אפריקה כדי ליטול חלק במאבק שהתרחש שם,  ורק ב-1964 שב ארצה. כנראה שלאחר מכן הוזמן לתכנן את חדר האוכל, כי כבר ב-1967 עמד כאן שלד בניין חדר האוכל. בקומה התחתונה שלו הוקם מקלט ששימש את התושבים בזמן המלחמה. ב-1970 הוא נחנך ופעל עד לשנת 2005, אז הוא סגר את שעריו והושכר לחוג ג'ודו.

מאז 2009 מוקדש אולם האכילה לפעולות קהילתיות בלבד. בקומת הקרקע, לצד המקלט, המשיך לפעול 'מינימרקט' או 'קניונית' כלשון המקום (מילה שהמציאה נורית גנני), בתכלס מדובר במכולת. על חלק משטח המטבח הוקם סוג של מוזיאון שהוא גם חנות ידשלישית, ואולם האכילה נותר ריק.

מבנה חדר האוכל נותר שלם וללא שינויים. הגג המבנה הוא המרכיב הבולט ביותר. מדובר בגג בטון בעובי של 5 או 7 ס"מ בלבד המורכב מקשתות, מה שמהווה לא רק מרכיב עיצובי אלא גם חוסך שימוש בזיונים. בתוך האולם מחופה תקרת הקשתות בלוחות עץ המכניסים חמימות לאולם הודות לגוון שלהם, רובד נוסף בצבעוניות מקבל האולם מעבודת אמנות הנראית כמו דגלונים המחוברים זה לזה ומקיפה את כל האולם. עבודה זו נוצרה כעבודה קהילתית בשנת 1997 כשבמעלה החמישה חגגו את יובל החמישים לקיבוץ. העבודה מורכבת מרצועות בד שחולקו על ידי נילי וקסלר חברת הקיבוץ, לכל אחת מהמשפחות שהתבקשה לרקום את הספרה 50. לאחר מכן חוברו הרצועות וכך נוצרה העבודה היפה. הפתחים שנוצרים בקשתות הם פתחים להחדרת אור ואוורור טבעי.

המרכיב השני שמייחד את המבנה הוא הנוף הנשקף היטב מחלונותיו הגדולים. גם בקיבוצים אחרים הנוף הוא מרכיב מרכזי בחדר האוכל, אך כאן הרי ירושלים מדרום והשפלה ומישור החוף במערב, מרהיבים במיוחד.

בעת הביקור היה למזלי חדר האוכל פתוח. אחד מהתושבים הכין את האולם, כשתינוק תלוי לו על החזה, לקראת חגיגה קהילתית שתיערך בערב לכבוד יום העצמאות. הוא זה שסיפר לי שכדאי לבקר בבית צילה ושאולם המבואה בו יש ציור קיר פתוח ורק צריך לפתוח את דלת הפלדלת הגדולה.

.

(4) בית צילה

מבנה מטויח בוורוד – הצבע המקורי של המבנה ובצורת האות ו', שהוקם כבית תרבות לתושבי מעלה החמישה ב-1947. למזלי, הבחור מחדר האוכל הפנה אותי לנורית גנני, ילידת הקיבוץ ומי שהקימה את המוזיאון במטבח והיא שנתנה לי פרטים על המבנה.

תכנון המבנה הופקד בידיו של האדריכל אוריאל שילר שתכנן מספר מבנים ואתרים משמעותיים בשנות ה-40 וה-50, אך משום מה אין עליו הרבה מידע.

לפני 15 שנה כתבה עליו סטודנטית בשם ענת עפר עבודה שהתמקדה בבית הכנסת שתכנן בקיבוץ גן שלמה (קבוצת שילר) ולמזלי העלתה חלק ממנה לרשת, כך שהמידע שהביאה על שילר הוא היחיד שנגיש. לפי עבודתה, נולד שילר ב-1907 בברטיסלבה (היום צ'כוסולובקיה). תחילה הוכשר כמהנדס בשוויץ, ולאחר מכן הרחיב את השכלתו ולמד שלוש שנים נוספות (1933-1930) באקדמיה לאמנויות בוינה אצל האדריכל פיטר ברנס – מחשובי האדריכלים המודרניסטים, שבמשרדו עבדו גדולי האדריכלים במאה ה-20 (מפעל AEG נחשב עד היום ליעד תיירות חובה לאדריכלים בסמוך לברלין). לאחר מכן עבד בסטודיו של האדריכל האוסטרי אוסקר שטרנד, שם התמחה בעיצוב פנים ורהיטים.

ב-1933 עלה שילר לארץ ישראל ותוך זמן קצר הצליח להשתלב בשוק העבודה המקומי, לאחר שקיבל לידיו את תכנון "גן הברון". תחילה התגורר ברחובות, אך לאחר שנתיים עבר לקיבוץ גן שלמה, שם הפך לאדריכל הקיבוץ. לאחר שנתיים שוב עקר ממקומו ועבר לתל אביב. ב-1992 הוא ניפטר וניטמן בבית הקברות בגן שלמה. בין לבין תכנן גם את הבניין הראשון במכון ויצמן וכן את הבניין הראשון בקמפוס אוניברסיטת תל אביב – בניין טרובוביץ, היום בניין בית הספר למשפטים, שאני מקווה לכתוב גם עליו כאו בעתיד. בינתיים דאגתי לערך על שילר בויקיפדיה.

.

סרטון שצלמתי בבית צילה:

.

.

הבניין קרוי על שמה של צילה כהן רוטבליט, שהיתה חברת הקיבוץ ונרצחה ב-1945 במהלך התקפה של שודדים ערבים על טיול ילדים שליוותה למצדה. היא היתה בת 30 והותירה אחריה בעל ובן. צילה היתה דמות דומיננטית ביישוב ומעורה בחיי התרבות, ולכן לאחר הרצח החליטו חבריה להוציא ספר לזכרה ("נפש אחת", 1946). נוסף על הספר, החליטו החברים להנציח את זכרה באמצעות הקמת בית תרבות שיקרא על שמה. קברה היה הקבר הראשון בבית הקברות בקיבוץ. בספר מופיע טקסט המתייחס לבית שהוחל בבנייתו ונקרא על שמה, אך גם ניתן ללמוד ממנו משהו על הפנטזיה החברתית שעמדה בבסיס היישוב, ולכן אני מביא את כל הקטע שקבלתי מנורית גנני (ועל כך תודתי לה):

"…כיום הננו באמצע העבודה אך אספר לך: פה יקום בקרוב בית צלה. כלום רואה אתה מסגרת זו בצורת המלבן הגדול? זהו האולם, קרוב לשלש מאות איש יכיל ברווחה. כאן תמצא את החברים בשעת מועד ושמחה וכאן תפגשם בהתקבצם יחד לשמוע דברי תורה ואמנות. פעם תראה אותם משוחחים עם הילדים, משחקים, משחקים אתם תוך שמחה והשתובבות. לפעמים תמצאם יושבים מרוכזים ומקשיבים לשפע הצלילים.

אך יש ותראה גם פנים חדשות, עשרות מבני הנוער, שיבואו לכאן מפינות שונות בארץ. כי על כן בית צילה – בית התנועה יהיה. בית לאותו נוער שלו הקדישה כל כך הרבה זמן ומרץ ואשר בשליחותו מצאה את מותה. יבואו הנה ללמוד ולהמשיך למחרת בחיים" (את המשך הטקסט תמצאו בהמשך הרשימה).

.

על ציור הקיר אפרט בצמוד לתמונות בהמשך.

.

חזית מערבית של בניין חדר האוכל

.

גג בטון בעובי כמה ס"מ בודדים ופתחי תאורה ואוורור טבעי לאולם האכילה

.

במה בקצה המדשאה המרכזית שלמרגלות חדר האוכל

.

חזית מזרחית של חדר האוכל. כאן נאטמו פתחי התאורה והאוורור, כדי למנוע כניסת אבק. אגב, אין מזגן.

.

חזית דרומית. בקומה התחתונה יש מינימרקט

.

בחזית הדרומית ממוקמת הכניסה לחדר האוכל

.

רחבת הכניסה המרוצפת. מעוטרת בדגלי ישראל לקראת יום העצמאות

.

מעקה בטון ברחבת הכניסה

.

אולם המבואה בחדר האוכל. חלון טריפטיך מכוסה בצמחיה, בהתאמה שלושה פתחים בגג.

.

במבואה הכניסה גם למטבח (חלון הגשה עצמית)

.

עדיין יש מקום לשטוף ידיים

.

הריצוף (לא מקורי) עם מדבקה שנפלה

.

על שטח המטבח הוקם מוזיאון קטן ומיוחד להיסטוריה של המקום. היה סגור, אך ניתן לבקר בו בתיאום מראש.

.

בסמוך, לא מודעות ממנו ניתן ללמוד משהו על המתרחש בקיבוץ. "אסיפת הקיבוץ החליטה אחרת".

.

דיווחי חובה של חברי הקיבוץ – לא עבר

.

אולם האכילה 01

.

אולם האכילה 02

.

אולם האכילה 03

.

אולם האכילה 04

.

אולם האכילה 05

.

אולם האכילה 06

.

אולם האכילה 07

.

אולם האכילה 08: בשנת 1997 בה נחגג יובל החמישים לקיבוץ, הוזמנו כל המשפחות לרקום את הספרה 50 על רצועת בד, ולאחר שנתפרו הרצועות נוצרה העבודה המעטרת היום את חדר האוכל

.

אולם האכילה 09

.

בית צילה:

.

שלט. ימינה "קניונית" ושמאלה "בית צילה"

.

בית צילה

.

החזית הראשית הפונה למדשאה

.

המדשאה שבחזית בית צילה עם דגל ישראל בחצי התורן (מדובר היה ביום הזיכרון)

.

בשונה ממבנים מאוחרים יותר, כאן השתדל האדריכל ליצור מבנה מוגן היטב אך יחד עם זאת לשלב אותו ככל הניתן בסביבה: מרפסת ארוכה פתוחה לנוף, רצועת צמחיה, שביל מרוצף באבן מקומית ומדשאה למגוון שימושים (פנאי, טקסים וכדומה).

.

חזית אחורית של המבנה כוללת גם חלון אחד עם קשת. יתכן והיא מאוחרת ויתכן והיא מוקדמת

.

הקרונית שנלקחה מהלול שימשה בחלקה התחתון לתבניות הביצים ובחלקה העליון הונחו גופות התרנגולות המתות

.

בחזית הצפונית מרספת ולמרגלותיה מספר כלי רכב מהווי הקיבוץ

.

המרפסת בחזית המזרחית (מבט מדרום)

.

המרפסת בחזית המזרחית (מבט מצפון)

.

ויש גם שלט

.

הכניסה. שימו לב לעובי הקיר.

.

מה יש כאן:

למען הדיוק מדובר בפרסקו, שנוצר ב-1953 על שלושה מדפנות החדר ותופס שטח של 15 מטר אורך על 2 מטר גובה. מתוארים בו שלושה נושאים: (1) רצח חמשת החברים שעל שמם נקרא היישוב, כשבסמוך להם חבורת ילדים שחלקם חיים עדיין בקיבוץ ובמרכזה ניצבת צילה שעל שמה נקרא הבית (2) עבודות עיבוד והכשרת אדמות היישוב (3) עבודת החריש, כשאחת הדמויות היא דמותה של חנה – אשתו של יצחק מגדל, אחד מחמשת ההרוגים, שהיתה אחראית על טיפוח הנוי בקיבוץ.

סה שונברג (Sheldon Schoneberg):

את העבודה יצר האמן סה שונברג שנולד ומת בארה"ב, אך בין לבין הספיק לחיות תקופה קצרה במעלה החמישה. הוא נולד באילינוי בשמת 1926, ולאחר זמן קצר עברה המשפחה לבברלי הילס. את הכשרתו כאמן קיבל תחילה בלוס אנג'לס ולאחר מכן באוניברסיטה של דרום קליפורניה שם סיים ב-1951. משם המשיך לאוניברסיטה של קליפורניה ולאחר מכן ללימודים נוספים ברומא ובמקסיקו, כששם הוכשר במסלול שייוחד ללימוד יצירת פרסקו.

ממקסיקו הגיע לכאן ב-1952 לאולפן לעברית כשבמקביל עבד ברפת. העבודה היתה קשה עליו והוא ביקש להמיר אותה ביצירת ציור קיר בבית צילה. במקור ביקש לעטר את האולם המרכזי, אך אולי בשל ספקנות החברים ואולי מקשיי תקציב הוחלט לתת לו את אולם המבואה.

העבודה בוצעה באופן ראיליסטי, כפי ששונברג למד במקסיקו שם עבד כשוליה של גדול אמני ציורי הקיר דייגו ריברה. שונברג השלים את העבודה, הסתובב עוד קצת בארץ ועיטר קירות בקיבוצים אפיקים, להבות הבשן ובחיפה. לאחר מכן חזר לארה"ב, שם המשיך לפעול כצייר עד לפטירתו. השיא שלו היה בשנות ה-50, אך המשיך להציג בעשרות חללי תצוגה שונים. העבודות מהעשורים האחרונים שיצר, וניתן לצפות בהן ברשת, יחסית עלובות שלו. ניתן עדיין לרכוש היום ברחבי הרשת בדולרים בודדים. כאן יש רשימת תערוכות בהן השתתף וכן אוספים בהן מצויה עבודתו.

חידוש הפרסקו:

בסוף שנות ה-80 עבר הפרסקו עבודת שיקום, אותה ביצע האמן אברהם אופק (שיצר בעצמו מספר קירות כאלה בירושלים, חיפה, תל אביב ובכפר אוריה), שניפטר זמן קצר לאחר מכן. באמצע העשור הקודם לאחר שהבית היה נטוש במשך תקופה ארוכה, הוא עבר שיפוץ במימון המעוצה האזורית ובהמשך בוצע ב-2008 חידוש נוסף לפרסקו אותו ביצעו האמנים פיטר מלץ ועדי לוי.

המטרה של הקיבוץ היתה להפוך את הציור ליעד תיירותי. בכתבה שפורסמה מיד לאחר השלמת עבודת החידוש ב"ידיעות הקיבוץ" צוין ש"במעלה החמישה מקווים כי חידוש ציור הקיר אכן יזרז את התחדשות הבית ויהפוך אותו – במלאת שבעים למעלה החמישה – למקום חי ונושם, לבית חי לתולדות המקום ובית לתרבות, חברה וקהילה. זוהי גם הזדמנות להפכו למקום מתויר ופתוח למבקרים שייהנו מיופיו של הציור, מאיכותו המדהימה ומחשיבותו ההיסטורית בתולדות ההתיישבות בארץ בכלל ובקיבוץ מעלה החמישה בפרט". חלומות לחוד ומציאות לחוד והציור שוב נשכח.

.

הפרסקו בעת עבודות החידוש (צילום: פיטר מלץ)

הפרסקו בעת עבודות החידוש (צילום: פיטר מלץ)

.

הפרסקו בעת עבודות החידוש (צילום: פיטר מלץ)

.

שיחה עם פיטר מלץ:

פיטר מלץ הוא אמן ומורה. בעבר העביר קורס עיצוב בסיסי בפקולטה לאדריכלות בטכניון והיום מלמד במחלקה לאמנות בבצלאל. תערוכה מצוינת שלו הוצגה לפני זמן קצר בגלריה הקיבוץ. במהלך לימודיו האקדמים עבר מספר הכשרות בתחום של פרסקו, גם היה מעורב בחידוש הפרסקו הצלבני במנזר הבנדיקטני באבו גוש. באוגוסט 2008 במהלך חודש אחד עבד על חידוש הפרסקו במעלה החמישה.

ש: האם לעבודתך על הפרסקו הקדשת זמן לחקור אותו?

ת: כן, במסגרת המחקר על הפרסקו, מצאנו אצל אחת מוותיקות בקיבוץ רישומים ותמונות מקוריות של הפרסקו וגם כמה של תהליך הכנתו. רואים שם את תושבי אבו גוש הערבים מסייעים בהכנות. בספר הרישומים שלו אפשר לראות שהוא הלך לירושלים לרשום ערבים וכך גם רשם את בני הקיבוץ והספר הזה נמצא אצלה.

ש: עבדת לבד או שהיה לך צוות?

ת: עבדתי עם עדי שהיא בוגרת מכללת אורנים.

ש: באיזה מצב מצאתם את ציור הקיר?

ת: המצב היה סביר. היה מלא אבק כי לא ניקו אותו 20 שנה ואז מצאתי את כל הבעיות והייתי צריך לעבור ס"מ ס"מ. היה קטע עם כתמי מים שחלחלו ממיכל מים שנמצא בגג והיה אפילו צריך לעשות בקטע הזה את הפרסקו מחדש. לפני חודשיים ביקרתי במקום וראיתי ששוב יש כתמים של סידן. במהלך העבודה זיהיתי גם בציור את היד של אברהם אופק שטיפל קודם לכן בעבודה. אני חושב שאופק נתן כמה ג'סטות עם הקו שלו בלבוש, בפנים. זה אופי של קו שזיהיתי בעיקר בצד ימין למעלה.

ש: באיזו טכניקה נוצרה העבודה?

ת: רוב הפרסקו הוא פרסקו פלסטי ונעשה בטכניקה מצוינת, מושקעת ויפה. טכניקה שדייגו ריברה השתמש בה וכנראה ששונברג למד ממנו, למרות שהיה רק בן 18 כשעבד איתו. הופתעתי מרמת ההשקעה של הפרסקו, כי חשבתי שב-52' השקיעו בדברים אחרים בארץ. פרסקו פלסטי מורכב מתשתית של רשת שעליה מרוחים שכבה של עד 10 ס"מ של אבן גיר עם גבס וסידן שאותו כנראה כפי שזה נראה בתמונות שמצאנו, שערביי אבו גוש בישלו. מכינים מקטע והקיר הרטוב סופג כל משיכת מכחול. אתה צריך לתכנן את הקיר היטב ואז כל משיכת מכחול נקלטת מיד. הצבע נספג לקיר ולכן בגלל שהצבע בקיר עצמו, הוא נשמר שנים. כך שרדו גם פרסקאות רומיים. קטע אחד בעבודה בוצע על קיר יבש. יכול להיות שהשינוי נבע מבעיות תקציב או בגלל חוסר בזמן שהעמידו לרשותו בקיבוץ כדי לסיים את העבודה. הפיגמנטים שבהם עשיתי אני שימוש היו פיגמנטים טבעיים ואני משער שגם שונברג עבד כך, אבל זה דבר שכדי לאמת אותו צריך לבדוק במעבדה.

ש: במהלך העבודה גילית גם מי שאר הדמויות בציור?

ת: כשעבדנו, נכנסו אנשים זקנים שאמרו שהם צוירו כילדים. בקטע שסמוך לדמות הקיצונית מימין מבין חמשת דמויות הנרצחים, יש חריטות שהותירו ילדים. בקצה שם יש חדר מוסיקה והילדים בדרכם לחדר, שעדיין פעיל, חרטו בקיר.

.

ציורי הקיר שיצר סה שונברג ב-1953 באולם המבואה

.

שלום שפירא, סופר, משורר ולימים חתן פרס ישראל, כתב בעקבות רצח החמישה שיר שעל בסיסו עיצב שונברג את העבודה. לשיר גם לחן אותו חיבר מרדכי זעירא, אותו ניתן לשמוע בהמשך בביצוע עתיק של אפרים בירן, סולן להקת הפועלים של פתח תקוה:

.

חמישה יצאו מולדת לבנות, חמישה
בבית עזבו אם ואחות ותינוק
ואישה

הלמו פטישים בהרים
והלמו פטישים
חמישה שם עמדו סללו וחלמו
מסילות וכבישים

יריות פילחו את הבוקר פתאום
יריות
פטישים בידם בנפשם המתום
נפתלו חמש הגוויות

וקמו, וקמו, וקמו, וקמו, וקמו
בלילה בהוצת בהרים האישים
הלמו מחדש חמישה פטישים
ומאז לא נדמו

ויש כי בוקעות לרגעים אנחות ולחישה
בבית עזבו אם ואחות ותינוק ואישה
אף רגע אחד הידיים לא נחות
חמישה יצאו מולדת לבנות

.

.

מימין ויטרינה וקיר עץ שמהווה דופן אחורית לבמה שמאחוריו. המדרגות מובילות לקומה עליונה

.

קיר העץ עם הויטרינות שבתוכו כניסת השחקנים לבמה

.

החמישה שעל שמם קרוי הקיבוץ. בציור שעוצב בעקבות השיר, קמים הנרצחים (כשגופת אחד מהם נראית משמאל), כדי להושיט את צוואתם לילדים

.

הציור משנת 1953 עבר ב-2008 רסטורציה ונראה עכשיו כמו חדש

.

אחד מהחמישה

.

אחד אחר

.

מימין אחד מהחמישה שנרצחו, קם ומעניק לילדים את הצוואה להקים את ביתם במעלה החמישה. במרכז קבוצת הילדים עומדת צילה שעל שמה נקרא הבית

.

משמאל: צילה והילדים המקבלים את הצוואה לבנות את הבית, את מעלה החמישה

.

עבודת חריש

.

עבודת חריש

.

עבודת חריש

.

החתימה

.

מול הכניסה, הארכיון (עכשיו סגור)

.

במשרד מבעד לדלתות הזכוכית

.

מבט על חלקו העיקרי של המבנה: אולם רב תכליתי עם במת עץ (מתחתיה היה סליק נשק), היום ספריה.

.

במת העץ ומעליה מרפסת סגורה שמאחוריה ציור הקיר

.

המשך הטקסט המתאר את בית צילה, שפורסם בספר "נפש אחת":

"עבור נא לצד זה של האולם. משני החלונות המרווחים האלה תראה את המראה הדרומי שלנו. נוף הרים מקסים באופק ויפי הכפר השכן למטה – אבו גוש. הכביש המתגלה לעיניך מוביל אותך ירושלימה. הוא מתפתל ועובר למטה כמו נחש.

והנה מצד זה, דרך חלונות אחרים, ייפתח לפניך המראה המערבי הנהדר. מרחוק תבחין בים המכסיף והמתנוצץ בשחקו עם קרני השמש והפס המזהיב אינו אלא חול החוף.

פעם תזדמן לכאן ביום בהיר ומבעד ל"חלון ההרים" הזה תראה את השפלה הטובלת בירק הפרדסים ותבחין במושבות הדרום, רחובות, באר טוביה, חולדה ועוד. ואם פעם יוליכוך לכאן העקבות לפנות ערב, עת השמש שוקעת, תתגלה לפניך תמונה מרהיבת עין ולבך ירחב בך. הנה השמש בכל קשת צבעיה האדמדמים שוקעת אט אט וצוללת בים.

אך נעבור הלאה. הנה כאן, צפונה מן האולם, בנויה הבמה. במה ממש ולא משהו מותקן מכיסאות וקרשים או מחבילות של חציר, כפי שהיינו רגילים עד כה. ודרך כאן, הנה מצד שמאל של הבמה, המעבר לפרוזדור, ממנו תיכנס לחדר הקריאה, לספריה והמדרגות משם יוליכו אותך למעלה לחדר העיון. בפרוזדור זה תראה כרגיל את החברים מצטופפים ונחפזים. מי לכאן ומי לשם. יש מי שנכנס לשיחת רעים עם חברו ויש מי שמעלה עשן בסיגריה שלו. יש גם וקירות הפרוזדור יקושטו בתמונות, מעשה ידי חבר המקום או תערוכה נודדת של צייר אמן.

והנה הכניסה מצד שמאל לחדר הקריאה. כשבעים חבר יוכלו בשקט ובמנוחה לשבת כאן ולקרוא בעיתון או בספר לאחר יום עמל קשה. הנה גם כאן חלון מרווח, פונה לצד מערב, הכל ישרה עליך הרגשת שקט, כי עת תזרוק מבט דרכו והיה כאילו חדר ללבך כל יפי הטבע. ושמאלה מכאן? זוהי יציאה לחצר, כיוון שהקריאה לפנות ערב בחצר מדשאה, מגודרת ומוארת – אף היא נעימה מאוד".

.

זהו.

.

.