סיבוב בבית הכנסת האוניברסיטאי בגבעת רם

לא לחינם בחרו בטלויזיה הישראלית לשים שקופית עם תמונת בית הכנסת בגבעת רם. כמעט כל ערב לפני החדשות (בעברית או בערבית) נפגש עם ישראל עם אותו בית הכנסת כשברקע מתנגנת מוסיקה מטומטמת. קליפת הבטון המוזרה הזו מושכת תשומת לב, וזה בדיוק מה שרצו בטלויזיה. לכן, גם שאר השקופיות שחזרו ושידרו באותן דקות, הורכבו כולן ממבנים לא פחות מיוחדים: יד קנדי והיכל הספר.

לא מקרה הוא שאת שניים מאותם מבנים שהופיעו בשקופיות תכנן האדריכל דוד רזניק (2012-1924), אדריכל שהושפע רבות מאדריכלות הבטון הפלסטית של האדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר, אצלו עבד בצעירותו ובו ראה את מחנכו המובהק. רזניק תכנן את בית הכנסת במשותף עם האדריכל היינץ ראו (1965-1898) ובנייתו הושלמה ב-1957.

בערב ראש השנה נחמד לבקר בבית הכנסת הייחודי הזה. בקשתי את מפתח מאחת העובדות בקמפוס, כי רוב הזמן המבנה נעול. הביקור בו מגלה כי הוא מותיר הרחק מאחור את כל אותם בתי כנסת שנבנים בעשורים האחרונים. אלה בתי כנסת שאינם מצליחים להפתיע או לרגש, ובכלל מציבים תמונה לא מחמיאה לאדריכלים או ללקוחות.

ועל כך ברשימה זו.

.

וכפתו רעננה

.

.

סרטון קצר שצלמתי בבית הכנסת:

.

.

1975: נבחר להיכלל בסדרת בולים על אדריכלות בישראל (עיצוב: אוסוולד אדלר)

.

סקיצות למבנה (מתוך: דוד רזניק, רטרוספקטיבה, הגלריה האוניברסיטאית, 2005)

.

תכנית קומת קרקע (מתוך: דוד רזניק, רטרוספקטיבה, הגלריה האוניברסיטאית, 2005)

.

חתכים וחזית (מתוך: דוד רזניק, רטרוספקטיבה, הגלריה האוניברסיטאית, 2005)

.

1957: בית הכנסת עם חנוכתו (צילום: ורנר בראון, אוסף האוניברסיטה העברית)

.

1957: בית הכנסת עם חנוכתו (צילום: ורנר בראון, אוסף האוניברסיטה העברית)

.

כשהולכים בחורשה הסמוכה מתגלית כיפה לבנה שנראית כמו בלון ענק ומנופח

.

(1) בתי כנסת

בקרוב ניתן יהיה לציין 60 שנה להקמתו של אחד המבנים הייחודיים שנבנו בישראל. בינתיים, הוא ניצב כמעט חסר שימוש, אנדרטה לאדריכלות הישראלית שאיבדה משהו מהיצירתיות הפלסטית שלה. בתי כנסת ובכלל מבני דת וזיכרון בשונה ממגורים, מסחר, חינוך ותעשייה, אלה מבנים פשוטים עם קובץ חוקים מצומצם, שההיבט המופשט של אמונה וזיכרון אמורים להפוך בהם למחוללי התכנון. עובדה זו היא שמאפשרת לאדריכלים להוציא אל הפועל את רעיונותיהם העמוקים והיצירתיים ביותר, כמעט ללא מסננת. בזירת הכנסיות האדריכלים ממשיכם לחגוג. במסגדים בגלל המודל הנוקשה נוצר מצב בו היצירתיות באה לידי ביטוי בעיקר בעיטורים. בבתי כנסת יש חלוקה: מחוץ לישראל היצירה כיום נמשכת (בעיקר בפורטוגל) ובישראל יש תקופת יובש והתוצאה היא קופסאות ריקות מתוכן ורגש.

שנות ה-50 וה-60 הניבו סדרה ארוכה של בתי כנסת שהפכו לסמלים: בית הכנסת המרכזי בשכונה ד' ובית הכנסת הבבלי – שניהם בבאר שבע ובתכנון האדריכל נחום זולוטוב, אותו אחד שתכנן בית כנסת ייחודי גם בנצרת עילית. מרדכי בן חורין תכנן את בית הכנסת בבית הכרם, יהודה לנדאו תכנן בכפר הנוער ימין אורד ואהרן קשטן בקריית הטכניון. המשותף לכולם היה השימוש הוירטואוזי והבטוח בבטון. האדריכלים ידעו כיצד להפיק מחומר הבנייה הפשוט הזה את המיטב. הם הפכו אותו לשלד הבניין ובמקביל גם למעטפת וכך הם יצרו מבנה פיסולי עם שלד ייחודי שחשפה את יכולותיו של האדריכל כאדם המסוגל לעורר רגש אצל המבקר ולגרום לו לרצות לחזור ולבקר במבנה, ומעל הכל – ליצור הזדהות מובהקת בין הקהילה ובין המקום.

.

(2) בית הכנסת

לא מדובר במבנה כיפתי פשוט אלא בצורה פלסטית המשלבת בתכניתה צורת ריבוע, מבנה שיכול להיחשב כפסל סביבתי פונקציונאלי. בנוסף, נוספו אותן קשתות המפרידות בין שמונת העמודים עליהם נשענת המבנה. אך כמו שלא מדובר פה בכיפה כך גם לא מדובר בקשת אלא בציקלואידה. לא לחינם בחרו שופטי פרס רכטר בשנת 1965 להעניק לאדריכליו את הפרס על תכנון המבנה. באותה שנה ראו כבר עזב את הארץ לאירופה, שם ניפטר לאחר כמה חודשים.

כמה מהאלמנטים בבית הכנסת לקחו ראו ורזניק לעבודה הבאה שתכננו (ראו פרש בשלב מוקדם ורזניק ושמעון פובזנר תכננו את הפרויקט): מכון ון ליר. בסקיצות המקודמות הכניסה לבניין המכון הורכבה מכמה ציקלואידים, שנעלמו בגרסאות מאוחרות יותר לטובת פתח מלבני רגיל. האלמנט השני ששולב במכון ון ליר, הוא הטיפול במעטפת אולם ההרצאות המרכזי. האולם נבצע בלבן, בדומה למבנה בית הכנסת, כשמעליו פס זכוכית המחדיר קרני שמש הפוגעות באופנים שונים בקיר הלבן ומדגישות באופן לא צפוי את הקיר – האלמנט הזה מומש אך בשיפוץ המבזה שעבר המכון, מעצבי הפנים בחרו לצבוע באופן אחר את הקיר וכך פגיעת קרני השמש בקיר השתנתה ואיבדה מערכה.

השילוב של ראו חובב האבן, עם רזניק חובב הבטון, הוביל לאחת היצירות היפות והמורכבות שתוכננו כאן. את המתחם כמו גם את המבנה שיועד לספרייה ושירותים עוטפת גדר אבן מסורתית, כשהצמחייה מטפסת עליה, מכסה חלק מהקרקע ובהמשך מנסה לטפס גם על בית הכנסת.

מפלס הקרקע של המבנה הוא אולם התכנסות פתוח, ממנו עולים במדרגות לאולם ייחודי שאין כמוהו באדריכלות הישראלית. אולם ללא סוף. שורת נורות פלורסנט הצמודה לקיר מאירה את פנים המעטפת, אך גם בלעדיה פס הזכוכית מחדיר מעט אור טבעי לא ישיר המדגיש אווירה מיוחדת שהבניין משרה על הנוכחים בו. למעט אותו פס זכוכית נחבא, אין פתחי חלונות והיושבים באולם מרוכזים בתפילה או בהרצאה. האתגר האקוסטי נראה שלא העסיק את האדריכלים, כי אך אם מדובר בהרצאה, האקוסטיקה הנוראית של הבניין מקשה על הדובר ועל המאזין.

רצפת אולם התפילה מנותקת מהמעטפת ונשענת על מערכת של שמונה עמודי בטון חשוף. הרצפה שנוצקה גם היא כמו הכיפה ביציקה אחת, מרוצפת בחלקה העליון במרצפות טראצו פשוטות. עזרת הנשים מוגבהת לפי ההלכה בכמה ס"מ בודדים משאר שטח הקומה, ולא תוכננה כל מחיצה. הרהיטים היחידים באולם הם שולחן לספר תורה, עמוד תפילה, ובמה מעוגלת עליה ניצב ארון קודש. שלושת הרהיטים מורכבים מפסי עץ. המעקות עוצבו ממוטות ברזל מכופפים צבועים לבן שמתמזגים ברקע הלבן הכללי של האולם.

מעט מאד שינויים נערכו בבית הכנסת מאז הקמתו. בגלל ייחודו כנראה חששו לגעת בו. הבניין גם נבחר להופיע כמעט בכל ספר אדריכלות ישראלית ואף תמונתו היא שנבחרה להופיע על הספר המסכם את האדריכלות הישראלית שפרסם האדריכל אבא אלחנני בסוף המאה הקודמת, מהלך שהוא הצהרה של אלחנני כי במבנה זה הצליחו האדריכלים להגיע להישג בניסיון ליצור שפה אדריכלית ישראלית עצמאית. אלחנני לא הותיר את ההצהרה רק על הכריכה ובגוף הספר הוא חורג ומהלל את גישתו ויצירתיותו של ראו איתה הוא פותח את הפרק "שבעה אדריכלים הזכורים לטוב": "אין ספק שהיינץ ראו היה האדריכל הבולט בשנות ה-60, שביקש להתוות דרך לאדריכלות רגיונלית אמיתית, לא כזו שנוצרת בקלות על ידי הדבקת מספר קשתות או הכללת קלישאות איסלמיות או ורנקולריות. הוא העדיף את הדרך הקשה של ביטוי אסוציאטיבי, של שימוש בחומרים ובצורות רק לאחר תהליך של אבסטרקציה – אם על ידי שינוי בחומר ואם על ידי שינוי בצורה. וחשוב לזכור, שעם כל זאת, נזהר ראו מכל רומנטיקה ונמנע מכל סמליות" (מתוך: "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20", משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1998).

בגלל מיקומו ובגלל בעיות אקוסטיות איבד בית הכנסת ממעמדו בקמפוס. אך עדיין, גם 60 שנה לאחר הקמתו, הוא לא איבד מערכו ומאיכויותיו.

שנה טובה! ואל תשכחו שמחר (יום חמישי, 16:30) אתם יכולים להצטרף אלי לסיור מיוחד בכפר סומייל ברחוב אבן גבירול בתל אביב.

..

הכניסה לבית הכנסת היא דרך שביל החוצה זוג קירות אבן החופשים אט אט את המבנה

.

שלט

.

הבניין משתלב בצמחייה שמקשה מעט להתרשם מצורתו הייחודית

.

כחול ולבן

.

שביל מרוצף בלוחות אבן פראית מוביל פנימה

.

בטון צבוע לבן

.

8 קשתות בצורת ציקלואידה מקיפות את מפלס הקרקע של המבנה ונושאות את הכיפה. את רצפת אולם התפילה שבקומה העליונה נושאים 8 עמודים עגולים

.

ציקלואידה

.

אחד משונת העמודים הנושאים את הכיפה וברקע קיר האבן הסוגר על מתחם בית הכנסת

.

ספסלי אבן

.

רצפת אולם התפילה נפרדת מהכיפה בפס האטם בזכוכית

.

מרכז תקרת מפלס הקרקע ועליו טבועים שרידי תבניות יציקת הבטון מלפני 60 שנה

.

ברז וכיור לנטילת ידיים

.

מדרגות מעוגלות עולות לאולם התפילה שבקומה העליונה

.

לאט לאט נחשף האולם

.

האולם חסר הפינות נותן תחושה של שמיים, אין סוף ורק ההד לקול מזכיר שיש כאן קירות

.

האור הפוגע בתקרת/קירות האולם יוצר את הגוונים, זמן קצר לאחר מכן חזר על כך רזניק עם שמעון פובזנר במעטפת אולם ההרצאות המרכזי במכון ון ליר

.

שולחן להנחת ספרי תורה

.

עמוד התפילה לשליח הציבור

.

ארון הקודש ניצב על במה קטנה הנשענת על עמוד רחב ונראית כמרחפת

.

תאורה מעל הארון המכוונת לקליפת הבטון מדגישה את נוכחותו באולם

.

הילה

.

הארון מחופה עץ

.

המעקות במבנה מורכבים ממוטות ברזל מעוגלים, דקים וצבועים בלבן. הכי פשוט שיש

.

פס זכוכית מפריד בין רצפת האולם ובין הכיפה העוטפת את הבניין

.

מבט כללי על האולם

.

עזרת הנשים מופרדת משאר האולם באמצעותה גבהת העזרה בכמה ס"מ וללא מחיצה בנויה. לפי חלק מהדעות ההפרדה הזו מספיקה

.

הריצוף באולם הוא באמצעות מרצפות טראצו פשוטות ובהירות

.

חזרה במדרגות למטה

.

בדרך למטה

.

(3) הספסל

ממש מול בית הכנסת יש יצירה פיסולית נוספת בצורת ספסל בטון ארוך במיוחד. את הספסל עיצבו ככל הנראה האדריכלים אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני, שתכננו גם את תחנת האוטובוס בכניסה לקמפוס:

.

מול בית הכנסת ספסל ארוך המורכב מיציקת בטון אחת

.

הספסל כמקום

.

בטון חשוף

★

פרויקט נוסף שתכנן האדריכל דוד רזניק וקיבל שקופית בטלויזיה – יד קנדי:

.

★

★

★

בתי כנסת ומדרש נוספים בהם הסתובבתי:

.

(1) האוניברסיטאי בקמפוס הר הצופים (רם כרמי)

(2) בקיבוץ בארות יצחק (יוסף שנברגר)

(3) לעדה העירקית בבאר שבע (נחום זולוטוב)

(4) בשכונה ה' בבני ברק (יעקב נטל ויצחק ביגלאייזן)

(5) הראשון והיחיד בהר עיבל

(6) בית אלכסנדר ביקנעם (אהרן צורף)

(7) במושב ניר עציון (חנוך אחימן)

(8) בכפר הנוער אמית כפר אברהם בפתח תקוה (מוטי בן חורין)

(9) בקריית הטכניון (אהרן קשטן)

(10) בקיבוץ בארות יצחק (יוסף שנברגר)

(11) ישיבת כנסת חזקיהו ברכסי (ישראל קומט)

(12) בקיבוץ חפץ חיים (יוסף שנברגר)

(13) במחנה רעים (סטיו אדריכלים)

(14) בשכונת בית הכרם (מרדכי בן חורין)

(15) הנטוש במושב שדה יעקב (ישראל קומט)

(16) בקיבוץ כפר עציון (יוסף שנברגר וטוביה קץ)

(17) בקיבוץ לביא (יוסף שנברגר)

(18) במרכז רפואי שיבא – תל השומר (משה זרחי)

(19) המרכזי בהר הכרמל (ישראל קומט)

(20) בשוהם (ג'ו אבקסיס)

(21) הנטוש של חסידות קאליב בבני ברק

(22) לשעבר של חסידות קאליב בבני ברק

(23) שער אשר בדרך קיבוץ גלויות בתל אביב

(24) שדמות מחולה (טוביה קץ)

(25) כפר הנוער ימין אורד (יהודה לנדאו)

(26) אוהל נחמה בשכונת טלביה (דוד קאסוטו)

(27) בקיבוץ טירת צבי

(28) בשיכון ותיקים בבת ים (יצחק פרלשטיין)

(29) בלפוריה

(30) המרכזי בשכונת הדר בחיפה (מנספלד ווינרויב)

(31) בקיבוץ עין הנצי"ב (ג'ניה אוורבוך)

(32) בעיר הבה"דים (קולקר-קולקר-אפשטיין)

(33) בכפר הנוער בן שמן (מרדכי בן חורין)

(34) ישיבת קריית ארבע (דוד קאסוטו)

(35) בית חולים בילינסון (רם כרמי)

(36) הרמב"ן ברובע היהודי (דן טנאי)

(37) היכל רוזנטל ובית כנסת עין הים (ישעיהו אילן)

(38) האוניברסיטאי בקמפוס גבעת רם (היינץ ראו ודוד רזניק)

(39) חדיד הנטוש

(40) מושב בני דרום (אליהו משאלי)

(41) החילוני בקיבוץ בית העמק (פרדי כהנא)

(42) בית הכנסת ברודוס

(43) ישיבת הכותל (אליעזר פרנקל)

(44) בניין בית המדרש החדש בישיבת כפר הרא"ה (דוד נופר)

(45) ישיבת כפר הרא"ה (מאיר בן אורי)

(46) הדרת קודש בחיפה (אוראל וזוהר)

(47) בית שלום בסן פרנסיסקו (סטנלי סיטוביץ)

(48) חפץ חיים בפתח תקוה

(49) זכרון משכן שילה (זלמן דויטש)

(50) ארבעת בתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי בירושלים (דן טנאי)

(51) שלוחות (יוסף שנברגר)

(52) ההולנדי (אירית שור)

(53) ישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד (יוסף שנברגר)

★