סיבוב על גבעת שמואל ושיחה עם סלו הרשמן

לפני שנה לקחתי קורס במחלקה לגיאוגרפיה לתלמידי תואר שני שנקרא היה "אוטופיה כמתודולוגית חשיבה בתכנון" והועבר על ידי האדריכלית ד"ר טלי חתוקה – ראש המעבדה לעיצוב עירוני, בה אני לוקח חלק. במקור הכוונה שלי הייתה ברשימות שכולן תהיינה מוקדשות לעבודות האקדמיות עליהן אני שוקד מידי פעם, היות וכל החומרים הרבים שאגרתי במשך השנים יכולים לתרום אולי למישהו ולא צריכים להשאר במדף אצלי בארון ולאגור אבק. אני חושב שבאמצעות פרסום חומר אקדמי על במה שכזו, מופץ ידע ומידע שנאסף ונערך במשך שעות לא מעטות ואלמלא במה זו, הוא ישאר לעד באמתחתי, וכאן למעשה ניתנת ההזדמנות להפצתו.
כשהגעתי לרגע בחירת הנושא בכתיבת העבודה, היה לי ברור שאני רוצה לעסוק באותה אבולוציה הפוכה המתרחשת פה בישראל ובתוצריה מרבית האוכלוסיה פועלת ושורדת. כדי לרדת לשורשו של הנושא יש לפנות לפרויקט המודרניסטי המובהק "העיר הקורנת" של האדריכל לה קורבוזיה שהשפעתו על האדריכלות בישראל לא רק שהייתה חסרת תקדים, אלא שעד היום ניתן לזהות את השפעותיו, כמו במקרה של תכנית האב לשכונה החדשה בגבעת שמואל. תכנית זו, שתוכננה על ידי האדריכל הוותיק סלו הרשמן מהווה דוגמא מובהקת למציאות המודרניסטית בה ישראל עדיין שרויה.

.

אדריכל סלו הרשמן במשרדו מצביע על תכנית מרכז שכונת רמת הדר בגבעת שמואל בתכנונו

.

לפני שאני ניגש לעיקר, אני רוצה להציג את הבית בו גר הרשמן בצפונה של תל אביב – אחת מהיצירות האדריכליות המקוריות והייחודיות בעיר. הבית שתוכנן לפני כ-20 שנה שופץ לאחרונה ונראה ממש כחדש, ומאכלס לצד בית מגוריו הפרטי גם את משרד האדריכלים שבראשו הוא עומד. חלק מהתפיסות של הרשמן, אמן בנשמתו, מוצאות את ביטויין הן בתכנית האב האורבנית לגבעת שמואל והן בתכנית הבית בתל אביב.

סלו הרשמן בפתח האגף בו שוכן משרדו בבית

לא אלאה אתכם קוראים יקרים בעבודה האקדמית כולה אותה כתבתי והגשתי, אלא אציג בפניכם רק את שקלוט הראיון שערכתי עם הרשמן. אני חושב שהוא ראוי לפרסום לא רק להבנה נקודתית של תולדות התכנון בגבעת שמואל, אלא למרכיבים המניעים את התכנון, לא רק במקום המסוים הזה כי אם כדפוס תכנון נהוג ומקובל בישראל, כמו מה שלרמן מכנה 'מערב ראשון', והכוונה כמובן לדפוס התכנון בשכונות שהוקמו בשני העשורים האחרונים במערב ראשון-לציון. למרות שבמהלך הראיון בקושי פציתי פה, ניתן בהחלט להתרשם מהדבר המרכזי העולה ממנו, והוא החזון האוטופי של הרשמן. לאחר שתסיימו לקרוא ולחשוב קצת, אז כדאי לבקר באתר עצמו ולראות לאן הדברים התגלגלו ואיך האוטופיה מומשה בשטח. ועכשיו חיים הכט יקום וישאל: ומה אתם הייתם עושים?!
אדריכל סלו הרשמן, יליד בוקובינה גדל בגטו עיר הולדתו ולאחר מכן במחנה ריכוז. עלה לישראל בשנת 1951 עם אביו שנותר בחיים, ולאחר תריסר שנים השלים את לימודי האדריכלות בטכניון שבחיפה. עבודותיו המשמעותיות שזכו לפרסום הינן: רובע מגורים בגילה בירושלים, סינמטק תל אביב (ששלב ב' שלו מושלם בימים אלה) והמשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע.

 

 

סלו הרשמן: …עכשיו אספר לך איך לפני קרוב ל-20 שנה נולדה תכנית האב של גבעת שמואל. את העבודה קיבלתי, לאחר שפנה אלי ראש המועצה יענקלה ויסמונסקי ואמר שיש לו 13,000 שקל ואם אני מסכים אז התכנית היא שלי. בנוסף לראש המועצה, פנה אלי מהנדס המועצה יעקב רוטמן וניסה לשכנע, ומאחר ויש לי עוד כמה פרויקטים של בינוי ערים בגבעת שמואל, אז זה שכנע אותי ואני נכנסתי להרפתקה הזו.

גבולותיה האמתיים של גבעת שמואל הם בדרום כביש מכבית, במערב כביש מספר 4, בצפון שכונת מטלון ופתח תקוה ובמזרח דרך רבין. בתקופה מסוימת מסיבות שונות, חלק משטחה של גבעת שמואל הועבר בהסכמה לעיריית רמת גן ולשירות אוניברסיטת בר אילן. למרות זאת, אני מתייחס תמיד אל גבעת שמואל כאל 'אוקספורד', היות ואוניברסיטה שכזו השוכנת ממש בצמידות ליישוב – יכולה להשפיע הרבה מאד הן על האוכלוסיה והן על הפונקציות השונות.
כבר כשמסתכלים בתצלומי אוויר מלפני עשור, ניתן לראות שישנן במערב הרשות 3 רצועות קרקע, שכשאר התחלתי לטפל בתכנית האב נאמר לי שניתן להפשיר רק שתי רצועות ושהרצועה השלישית תישאר רצועת חיץ בין פתח-תקוה לבין גבעת שמואל.
גבעת שמואל נלחמה באותה העת מול הועדה הארצית, במטרה להגדיל את האוכלוסיה פי שתיים ואף פי שלוש, ואפשר לומר שיחד עם הגורמים הפוליטיים ניהלתי אני את המלחמה לשכנע. זה לא היה כל כך פשוט, כי השכנוע שלי הוא באמצעות תכנון, והוא ניצב מול חישובים סטאטיסטים – שמולם קשה לי לעמוד.

כדי להבין נושא שני שהיה מאד חשוב, אני צריך לספר שכאשר הייתי עוד סטודנט אז אחד המרצים ניכנס אלינו בטכניון ואמר לנו שבינוי ערים זה בעלויות קרקע. בעקבות הדברים, רצנו אל הדיקאן וביקשנו לפטר את המורה הזה, אבל רק לאחר הרבה מאד שנים הבנו שבינוי ערים זה באמת בעלויות קרקע. אדון ויסמונסקי אמר לי דבר כזה: בשתי הרצועות אני רוצה שיתוכנן משהו ללא איחוד וחלוקה, כי אם נלך על איחוד וחלוקה הסיפור לא יגמר אף פעם. הדבר השני שקבלתי אותו כהנחיה שבהתחלה היה נראה לי בלתי אפשרי, זה למצוא איזון בין הבניה הקיימת – שהיא נמוכה ברובה של 3-2 קומות, וזו למעשה הייתה גבעת שמואל של אז לבין הבנייה העתידית שחלקה יתנשא לגובה רב.

נושא חשוב מאד בבינוי ערים הוא שאם אתה עכשיו מתחיל לגלגל תכנית אב בצורה סטטוטורית אם כל הדרישות וכן הלאה, יעברו מספר שנים רב וכאשר אתה גמרת את התכנון, השאלה היא מה המצב העכשווי כשהתכנית מתייחסת לנתונים מלפני 10 או 15  שנה ולרוב תכניות המתאר אינן רלוונטיות כשהן מקבלות את האישור הסטוטורי. אי לכך הצעתי הצעה שהתקבלה הן בוועדה המחוזית והן בארצית – להכין תכנית אב מנחה, דבר שאומר שיש תכנית אב שהיא מנחה ועל פיה יגזרו תכניות בינוי מפורטות. אז זה היה חידוש, ומאחר ובעבר הייתי חבר בוועדה מחוזית, יצרתי קשר והעליתי את הרעיון.
הרעיון שלי היה כזה שראשית, כדי לא ליצור מצב של איחוד וחלוקה, אלא שכל מגרש יקבל את הזכויות שלו בתחום המגרש שלו, עלה לי רעיון ליצור מעין Central Park שבעצם חותך את שורות החלקות הפרטיות למגזרים ואז ניתן שהבניה מסביב היא הבניה הצפופה שישנה ובהדרגה הבניה יורדת למישורים הנמוכים. היינו, זה לא שגבעת שמואל הקיימת עומדת פה ופתאום עומדת לה שורת מגדלים, אלא ישנה הדרגתיות מסוימת. לגבי ה-Central Park, אז לא ביקשו מאתנו להגיע לפירוט, אך בשלב מאוחר יותר אני כן הגעתי בו לפירוט.
דבר נוסף, פחדתי שכבישים שנעים בין מערב למזרח וחוצים את השטח במרכז התכנית, יביאו תנועה חוצה ואז כל ה-Central Park לא יהיה שווה שום דבר. לכן הצעתי ליצור מעין כיכרות ועל ידי כך אני מקטין לגמרי את המהירות, ואז כבר הכדאיות לתנועת רכבים יורדת, באופן זה יצרתי שלוש כיכרות כאלה בשלושה קטעים חוצים.
ייעודים כגון בית ספר הכללתי במסגרת המקיפה את ה-Central Park. אחד הרעיונות היה ליצור את המסגרת המסחרית בחלק מסוים בפארק, והועדה המחוזית ביקשה שאסמן בכל מקרה את האתר העתיד להיות מיועד למסחר.
זו אם כן תכנית האב שעל פיה גזרו אחר כך את התכניות המפורטות. בנוסף לשתי הרצועות שבמזרח גבעת שמואל, התכנית נמשכת כך לצפון וגם לצפון-מערב. הרעיון היה למצוא מעין מעבר ירוק מכל האזור של ה-Central Park ושמקיף אותו אל אזור מגרשי הספורט העתידיים בצפון.
בשלב מאוחר הזמינו אצלי גם את התכנון המפורט של ה-Central Park. התכנון הזה היה כך שנדרש ממני לעשות פארק וגם אזור מסחרי. ואז העליתי רעיון…. רק רגע…. [קם והולך להביא מודל]

 

מיכאל יעקובסון: מה הסיפור של המסכה הזו?
סלו הרשמן: המסכה הזו היא מפסטיבל ונציה. אני במקרה הייתי בפסטיבל וכאשר ביקרתי שם לא קניתי מסכות. אבל כשהגעתי לפריס, ומאחר ואני עוסק הרבה בתיאטראות אז ביקרתי באחת החנויות האדירות של התיאטראות וראיתי את המסכה הזו ואמרתי לבעלים שאני רוצה לקנות והוא ענה לי שזה לא בא בחשבון. בסוף קניתי אותה אחרי הרבה שכנועים והבאתי אותה ומסגרתי אותה בצורה כזו, ואני מאוד אוהב אותה אז שמתי אותה פה בקצה השולחן.
כשהיה לי משרד ביהודה המכבי אז בחדר הישיבות היו לי מלא פרויקטים, עד שבא אחד מהמזמינים ואמר לי 'שמע הפרויקט שלי לא מספיק מכובד שאתה לא תולה אותו פה?', ומאז החלטתי שהחדר ישיבות הוא חדר עם תמונות ובלי פרויקטים.
מיכאל יעקובסון: ומה זו עבודת העץ הזו?
סלו הרשמן: זה משנות ה-90 ואת זה קניתי בלונדון בשוק אמנים של יום ראשון ליד ה-Central Park. אחר כך שמענו שהאמן הזה מאד התפתח. הדבר הגדול הזה שתלוי פה עשה אדריכל לאור המלחמה בסרייבו. אם אתה שם לב אתה רואה פה בניינים שהם לקראת שבירה שמימין רואים אותם עוד שלמים, באמצע רואים אותם לקראת ההרס ובסוף הם הרוסים.
בוא נחזור לתכניות כאן: הרעיון היה לקבור בצורה לא עמוקה מידי את המרכז המסחרי, כדי שתהיה אפשרות שהדרכים שעוברות בין הגושים הבנויים במרכז יהיו עם שיפועים מתאימים. כאשר את המרכז מקיפות גינות העולות על המבנים של המרכז, ואז אני יוצר פארק משני צידי המרכז כאשר אחר כך אני מפעיל את הקולונדות המסחריות. מתחת לכל המערכת ישנה חניה תת-קרקעית. בסופו של דבר מי שמסתכל על המרכז מאחד הבתים המקיפים אותו, הוא רואה רק אלמנטים שצצים מתוך המערכת הזו.
הדבר הזה היה חידוש וחשבו ברצינות לבצע את זה, עד שבשלב מסוים הדיירים בסביבה שמעו שיש פה בניה ובלי להתעמק בתכנית אמרו שבשום פנים ואופן זה לא יבוצע וזה באמת לא התבצע. זה חבל לא בגלל שמדובר כאן בפרויקט שלי, אלא בגלל שזה ניסיון מעניין.
כשהתחלתי ללמוד בטכניון בשנת 1959, החליט הטכניון שאדריכל שהוא לא מתכנן ערים הוא לא אדריכל – וזה הוסיף לנו שנת לימוד. הטכניון העסיק אותך משש בבקר ועד שש בערב, ואז הגיעה חופשת הפסח ואני הייתי בקורס ד', כשנתיים לפני גמר הטכניון. חבר שלי ללימודים פנה אלי והציע לעשות משהו: להתאמן על תחרות של אגודת האינג'נירים לקראת הפרויקטים הגדולים בלימודים של השנתיים הבאות.
אז הלכנו לאגודה ושילמנו 75 לירות עבור מעטפה סגורה מבלי לדעת על מה התחרות. הגענו הביתה, פותחים את המעטפה וחושך בעיניים: תכנון ערים, תכנית רעיונית ל-8,000 יחידות דיור באזור ברנע באשקלון. החבר היה מיואש ורצה לחזור ולבקש את הכסף בחזרה, אך טענתי שזו בושה כי היינו צריכים לברר ולהסתכל אז אמרתי בא נעשה את זה כתרגיל אתו ננסה להתמודד. השתעשענו ובנינו מודל ובנינו הצעה לתחרות. לבסוף הגיע שלב המסירה לתחרות והתלבטנו אם כן למסור או לא למסור, והחבר אמר שהרי ממילא מוסרים מעטפה סגורה ואנונימית, ואנחנו הרי לא נזכה בשום דבר אז גם לא יבדקו מי עשה את העבודה. אז מסרנו את המעטפה ושכחנו מזה ומייד התחילו הלימודים שהיו שחיקה לא נורמאלית.
כעבור חודשיים אני מקבל טלפון מהחבר שלי שהודיע שאנחנו בצרות גדולות כי עומדים לתבוע אותנו למשפט מפני שהתחזינו לאדריכלים. זכינו בפרס הראשון בתחרות ואחר כך באה חברת סולל בונה שעבורה נעשתה התחרות, ורצתה לתבוע את אגודת האינג'ינרים שהם עשו תחרות בין אדריכלים גדולים וזכו איזה שני חבר'ה שהם בכלל לא אדריכלים. אנחנו רצנו מייד לאגודה, כי חששנו מפני תביעה פלילית למרות שעשינו את זה בתמימות, וגילינו שבתקנון של התחרות לא היה כתוב שרק אדריכל יכול להשתתף וזה מה שהציל אותנו. כדי להגיע לפשרה, הדביקו לנו אדריכל בכיר שזה היה אז אברהם יסקי והמשכנו בזה וחלק מההצעה שלנו בוצעה – וכך אני קשור לבינוי ערים.
הפרויקט המשמעותי הבא של בינוי ערים היה בגילה. הרעיון היה נורא פשוט: אני הלכתי והסתובבתי בעיר כי אמרו לנו לקחת אלמנטים של ירושלים. ואז נורא התרשמתי מסמטאות ומחצרות גדולות שיש בשכונות. הרעיון המרכזי היה להפריד בין התחבורה לבין הולכי הרגל, וכך עלה לי הרעיון ליצור משבצות של חצרות גדולות, החניה כלפי חוץ והשערים מכניסים לשכונות. האלמנט הזה עבד והילדים משחקים בתוך זה ולא צריך להשגיח שהילד יחצה את הכביש. זה פרויקט שפורסם הרבה מאד, והוא יסוד לבינוי ערים  בהקשר הישראלי. מאז עשיתי עוד כמה פרויקטים בבינוי ערים שבהם הקפדתי מאד ליצור את התחושה של הרחוב והכיכר. אני חושב שזה לא קיים יותר בארכיטקטורה ישראלית ואם זה לא קיים – אין בינוי ערים.
מרקם עירוני מבוסס על סמטאות ורחובות ואלמנטים שנפתחים ואלמנטים שנסגרים והיום הבינוי ערים הישראלי התגלגל תחת השפעה של הכלכלה. ראה לדוגמה את השטח שבין דרך נמיר לדרך איילון עם הבניינים הגבוהים שנקרא יו, פו, טו… זה הרי בסך הכל אגלומרציה של בניינים בצפיפות לא נורמאלית – זה לא מתחם שיש לו רחובות, כיכרות, זה למעשה מתחם מאד פונקציונאלי. ולכן הקונספט הוא של בניין ולא של בינוי ערים.
בפירנצה שנבנתה לפני 600 שנה, כשאתה הולך אתה מרגיש את הרחוב ופתאום נפתחת לך כיכר וכן הלאה והלאה. אתה מסוגל לעשות את זה בארכיטקטורה חדשה ולא משנה מהם החומרים אם אבן או זכוכית או ברזל – אבל זה לא נעשה וזה הדרדור שנוצר היום באורבניזציה ברוב הפרויקטים שבונים אותם.

הקשר הישראלי צריך להיות לפי דעתי בזרם של התקופה. וכאן אני רוצה לגלות לך משהו מאד אינטימי: כאשר תכננתי את גילה בשנות ה-80 הייתי מאד רומנטי נסעתי לפריס ועמדתי מול המוזיאון של פומפידו ואמרתי לעצמי: זה אנטי-ארכיטקטורה. זו הייתה שגיאה פטאלית שלי, כי לא הבנתי שנפתחת תקופה חדשה שהיא מבטא את התקדמות הטכנולוגיה המלווה את חיינו. די מהר התעשתי ואחת התוצאות זה המשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע – הביטוי שלו הוא בשילוב שמצד אחד יש בו את האבן המקומית החולית ומצד שני המערכת המתכתית שמבטאת את הטכנולוגיה העכשווית, כי הרי צריך להשאיר סימן מתי פחות או יותר בניתי את זה.
האורבניזציה היא קודם כל חללים עירוניים, הרי הבניינים הם בעצם הקירות של החלל שאתה עובר בו, והם יכולים לקבל ביטויים שונים.
יש השפעות מהרעיונות של קורבוזיה. העיר של קורבוזיה היא מעין אורבניזציה מסודרת, אין בזה סמטאות או הפתעות, אבל אין מה לדבר שכל דבר כזה השפיע.
אני הייתי מאד מושפע מסיינה עם הכיכר והכניסות וכן העיר פירנצה. ועיר אחרת שאני מאד אוהב בגלל הקנה מידה האנושי שיש בה זו אמסטרדם – דבר שנעלם לחלוטין בתכנון האורבני העכשווי כפי שהוא מתבצע.
מיכאל יעקובסון: אבל כאן בגבעת שמואל דווקא תחושת הרחוב ממש לא קיימת. מה שמאפיין אותה זה חוסר כיכרות וסמטאות – כל מה שאתה מתלהב ממנו בערים העתיקות שם בטוסקנה…
סלו הרשמן: אגיד לך למה, הרחובות תוכננו והדברים ישנם, אך השלב הבא בתכנון בינוי ערים זה לקבוע מסמרות לגבי החלל העירוני. אם בתכנית בינוי ערים מגדירים שהרחוב ילווה על ידי קולונדה – אז כל אדריכל מגדיר את החלל העירוני כפי שהוכתב לו ומעבר לזה יש לו חופש פעולה. כשאני הצעתי את זה בגבעת שמואל, כמעט זרקו אותי. הצעתי להגדיר את חלל הרחוב על ידי שתיים או שלוש קומות ושתהיה דופן שמגדירה את הרחוב. אך בסוף לקחו את התכנית ופישטו אותה וקבעו בניין בניין בנפרד באמצע מגרש התחום בקו בניין, ובין בניין לבניין יש איזו גינה עם כמה שיחים שהיא כלום. מי שאחראי לנסיגה מהרעיונות האורבנים שלי הם הגורמים האינטרסנטים – פוליטיקאים ובעלי הקרקעות, שדאגו שלא להגביל את התכנון. בסופו של דבר התכנית אושרה בוועדה ארצית ב-3.3.93 (על התכנית התחלתי לעבוד התחלתי ב-1991).
בינוי ערים זה לא רק ייעודי שטחים ולא רק סימון של רחובות וכיכרות אלא זה אפליקציה של איך הדברים באים לידי ביטוי. ברגע שאין תכנית מנחה בנושא הזה, אז הכל חופשי ואין דבר מוגדר.
בחלק הצפוני בגבעת שמואל, בקטע שמחבר את אזור המגורים הצפוף שדברנו עליו עם אזור הספורט והנופש, זהו שטח סגול שיועד לתעשיה קלה שטרם הוקם. יצרתי במרכז המתחם מעבר עם כיכר פנימית כששאר הבניינים פונים החוצה. הכיכר ממסוגרת למטה במסחר וכך אתה מקבל קומפלקס שבו יש רחוב, סמטה וכיכר. הצלחתי כאן מהסיבה הפשוטה שהסכימו להכניס לכאן מגורים עם מסחר ומשרדים. כאן הצלחתי לממש את הרעיונות שלי.
גם במתנ"ס שתכננתי בגבעת שמואל קיימים הרעיונות האלה של רחוב וסמטה, אך הבניין לא גמור ועד עכשיו נבנו רק שני השלבים הראשונים פלוס מועדון לנוער, ובגלל מחסור בתקציב ובגלל שלא הרסו את המתנ"ס הישן שמאחור אז הבניין היום סתום, וזה למרות שקבלתי התחייבות לסלק את הבניין הישן כי אחרת הבניין החדש לא מתקשר לכלום. כמו בתכנית האב של גבעת שמואל שרציתי לתת לה כיכר, גם במתנ"ס שהוא בקנה מידה של בניין רציתי לתת כיכר אבל זה עדיין לא מומש.

* * *

מודל לכיכר בליבו של מקבץ מבנים בגבעת שמואל

.

תכנית אב לגבעת שמואל – ייעודי קרקע בתכנית מוצפנת

תכנית האב: שטחים חומים המייצגים את פריסת מבני החינוך והציבור בגבעת שמואל

תכנית זו ואלה שאחריה אינן מוצפנות אלא מסובבות ב-90 מעלות שמאלה

תכנית האב: פריסת שטחים ירוקים

סלו הרשמן: מבט מהאוויר לשכונת מגורים בגילה המתבססת על רעיון הכיכרות

מתוך ספר בכתובים של סלו הרשמן: תכנית אב לליבה של השכונה החדשה בגבעת שמואל הכוללת שטחים ירוקים, מבני ציבור, תעסוקה ומסחר

.

ואסיים בעיבוד קצר לקטע מהעבודה שכתבתי: "בארכיטקטורה יסודות הבניה הישנים מתו. לא נמצא מחדש את אמיתות הארכיטקטורה אלא כאשר יסודות חדשים יהוו את המשענת ההגיונית של כל ביטוי ארכיטקטוני" – במילים אלו מסיים לה קורבוזיה את מאמרו בנושא התכנית האדריכלית הספרו "קלקראת ארכיטקטורה" (עמ' 48), ובכך קבע יסודות חדשים, אוטופים לשעתם – המלווים אותנו בפרקטיקה עד ימינו אלה.
למעשה, ניתן לומר כי אנו בישראל תוצר חיים של תכניתו האוטופית של לה קורבוזיה, אשר זכתה לאהדה רבה בקרב המתכננים הישראלים. אהדה זו עלתה כתוצאה מן העובדה שאוטופיה זו באה ליצור מרחב לחברה חדשה – בדומה לכוונותיה של התנועה הציונית שביקשה לקרוא את המרחב המקומי מחדש ולשכן בו חברה חדשה בעלת ערכים קבועים מראש.
שכונות השיכונים שפוזרו בכל רחבי ישראל מהוות את הצעד הראשון במימוש תכניתו של לה קורבוזיה, ועם עליית ערכי הקרקע ושיפור האמצעים הטכנולוגים – מומש מרכיב נוסף בתכנית זו והוא שכונות המגדלים.
ניכור, חד-גוניות, צמצום ומניעת היווצרות מקומות מפגש, בעיות תנועה ודריסת כל סממן מקומי – מימשו את האוטופיה האנטי חברתית של המודרניזם המשתלב היטב עם מותו של הסובייקט בשכונות המגדלים הקורבוזיוניות כדוגמת זו בגבעת שמואל.
תכנית זו כפי שקיימת במתכונת בה היא מומשה, אינה מותירה כל מקום לתכנון עתידי, מסרסת את החיים במרחב ולכן ראוי לבחון ולמצוא את הפתרון אשר ישלב תכנון בכיוון Bottom-Up בתכנית הקיימת הדוגלת ב-Top-Down. הדבר צריך לבוא לידי ביטוי בהתערבות בכל אחד ממרכיבי המתחם המתאפיין בייעוד מסוים: אזור המגורים, המסחר, השטחים הציבוריים, השטחים המשותפים והממשקים עם מרקמים שכנים.
באמצעות חיזוק הקהילה המקומית אשר תביא לחיזוק הזהות המקומית – ניתן יהיה להפוך את אותן שכונות מנוכרות וחסרות אישיות, למרחב מקומי בו החיים אינם תלויים עוד באופן מוחלט בגחמות המתכנן, בחסמים ושינויים של מקבלי ההחלטות בדרג הפוליטי, או בסוג מסוים תושבים מתנגדים שאינם מבינים שבעצם התנגדותם הם פוגעים באופן משמעותי באיכות חייהם. התכניות  צריכות לחזור ולהיות תוצר של חיי התושבים במקום על רובדיהם ואישיותם המגוונים.

פעם כשרכנתי מעל תכנית העיר ערד שתוכננה על ידי האדריכל יונה פיטלסון, הפנה אלי אורי רפאלי שהיה מהנדס העיר הראשון של ערד (שהיה גם חבר צוות הקמת העיר במחצית הראשונה של שנות ה-60) את השאלה האם זה טוב שאדריכלים הם מתכנני ערים ללא הכשרה מתאימה. בהתחלה דחיתי את שאלתו, אך כיום אני נוטה להסכים אתו – יש כאן בעיה והמציאות מאשרת את החשש. נדמה שהאדריכל משקיע לא מעט התייחסות לאסתטיקה של התכנית שהופכת אותה לתכנית פורמאלית כפי שניתן ללמוד ממה שהתרחש בגבעת שמואל ובמקומות נוספים. החיסרון בתכנית פורמאלית היא שברגע שפרט אחד לא מבוצע מהתכנית, בדומה למגדל קלפים – כל התכנית קורסת והמציאות הופכת את המרחב באמצעות התכנית הלא שלימה למרחב עקר ולא משנה מהו קנה המידה. ראו מקרה מושב נהלל של ריכרד קאופמן, העיירה צורן של רחל ולדן והעיר מודיעין של משה ספדיה.

לעומת תפיסה זו, מתכנני הערים שאינם אדריכלים בהכשרתם – בישראל הם על פי רוב חבורת חטייארים בוגרי הטכניון שממחזרים תפיסות עולם מתקופת האבן ולא מנסים להתעדכן, לחדש ולהעצים את החברה והקהילה העתידה לאכלס את תכניתם או מתקיימת בתוך התכנית אותה הם מחדשים. יש כאן בעיה וצריך להמשיך לחקור כיצד ניתן להתמודד איתה.