סיבוב בלוד (שכונת הרכבת)

עבר הרבה זמן מאז ביקרנו בפעם האחרונה אצל חליל ברמלה, אז בששי האחרון מצאנו את עצמנו שוב מנגבים חומוס בצוותא. כאן זה המקום בו קיימת בינינו הסכמה שבחומוס של חליל קשה להתחרות ותמיד יוצאים ממנו עם מצב רוח טוב.

 

 

הפעם שמנו לב, שצמוד למקום של חליל, ניצבת כנסיה יוונית. בדומה לכנסיות רבות בארץ גם היא מתחבאת מאחורי חומות ושערי ברזל, כך שלבקר בה – לא היה מצב, לפחות לא היום.

 

הפעם, חשבנו לחזור ולראות מה התקדם או מה חדש בלוד. וכמו תמיד, גם הפעם ראינו, שכאן לא משתנה דבר, רק מידרדר לו עוד קצת. יש כאן גם צד חיובי, שניתן ללמוד כאן המון: אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה, ארכיטקטורה, רפואה, משפטים ועוד. לוד היא ככל הנראה בור בלי תחתית, או פצצה מתקתקת שיושבת על התחת של תל אביב.

בביקור האחרון שלנו בלוד, ברחנו כמו עכברים, אחרי שכמה ילדים רדפו אחרינו. במשך הזמן, הזיכרון של הבריחה הטשטש, ולא זכרתי בדיוק מה הביא למצב המגוכח ממנו נמלטנו, אז החלטתי להציע לשאול, לשוב ולבקר בשכונת הרכבת וללמוד את המקום.

לקח לנו חצי דקה לזכור למה ברחנו מכאן בפעם שעברה, רק שהפעם באנו עם מגיני ביצים והחלטנו להשאר עד שנסרוק את המקום כמו שאנחנו אוהבים.

אחרי שחצינו את העיר "החדשה", וחלפנו על פני מרכז העיר המת, הכולל מרכז מסחרי, בניין עירייה ושני מגדלים ששימשו עד לא מזמן כמרכז קליטה – הגענו לשכונת הרכבת.

 

כבר מהרגע שחוצים את מסילות הרכבת, מרגישים שחודרים אל עולם אחר. זו חוויה שלא ניתקלתי בה בשום מקום אחר במרכז הארץ (אפילו לא בבני ברק). שמות הרחובות בשכונה די מעניינים: הרחוב הראשי הוא רחוב יצחק רבין ושאר הרחובות הם על שמם של מנהיגים איסלמיים שלא סלדו מאלימות, גילוי עריות ושנאה לאוכלוסיה היהודית, שבדרך כלל התבטאה ברצח המוני.

את המרכז הלוגיסטי הגדול של חברת "דלק" לחידוש חביות, קשה מאד לפספס, ולמרות שמפעל שוכן מאחורי חומות בטון גבוהות, הנוכחות שלו הודות למיכלי הענק שבתחומו, מורגשת בכל רחבי השכונה.

באמצע שנות ה-80, אבא שלי תיכנן את המתחם בהזמנת חברת דלק, שאיתרה את המקום שכבר אז מצאה במקום חצר אחורית. לאחר גמר התיכנון, החליט אבי, להוסיף מרכיב נוסף לתפעול, ושילב בו זירת אמנות בשיתוף מוזיאון ישראל, שאמורה הייתה לשרת את תושבי לוד בכלל ואת תושבי שכונת הרכבת בפרט. הוא אפילו זכה על המיזם בפרס "ארץ ישראל יפה", אבל העסק התמוטט די מהר. אחרי הכל, מה לחברת דלק ולטיפוח האוכלוסיה בלוד. 'דלק' יודעת למצוץ את הכסף והמשאבים ולדפוק את כל מה שמסביב.

על פי דו"ח העוני הסביבתי שהוציאה לאחרונה עמותת אדם טבע ודין, נמצא כי חברות הדלק הינן מזהמות הקרקע המרכזיות בישראל. וקשה לי להאמין, אם מישהו ביצע בדיקות זיהום קרקע בשכונת הרכבת. אז אולי כל הבלגן הזה שמתרחש בשכונה, נובע מזיהום המים שמטמטם את האנשים.

במבט מחודש היום על המתחם, אין לי מושג למה המקומיים לא זורקים גפרור או שניים למתחם, ולאחר מכן, אחרי שיפונו כל ההריסות, מרחיבים את תחום המחייה שלהם.

 

 

לראשונה, למדתי את לוד, הודות להיכרותי עם ד"ר חיים יעקבי, שבעבר חקר לעומק את העיר, ויצר פריצת דרך בתחום ביקורת המרחב בישראל. עמו סיירתי כאן לפני כמה שנים, והצלחתי ללמוד את האיכויות המצויות במקום. כמו למשל את שכונת הרכבת.

שכונת הרכבת הייתה שכונת המגורים היחידה, שהוקמה ביוזמת המנדט הבריטי. מטרתה הייתה, לשכן את פקידי הרכבת הגבוהים, לעובדי הרכבת ולמשפחותיהם, בשכונה נפרדת מהעיר, על פי עקרונות תכנון מערביים שאפיינו את התכנון הקולוניאלסטי הבריטי.

השכונה הוקמה בסמוך לתחנת הרכבת הגדולה ביותר שהוקמה עד אז בארץ ישראל. בתחילה הוקמו צריפי עץ, ולאחר תקופה קצרה, בשנת 1941, הוקמו בשכונה בתי האבן מפוארים שחלקם קיימים עד היום.

השכונה חולקה לשני רובעים: חלק אחד תוכנן כשכונת מגורים טיפוסית לפרברים שצמחו באותה העת בכל רחבי אנגליה. בתי השכונה הוקמו כבתים חד-קומתיים ומקופי גינות פרטיות. הבתים התאפיינו בגגות רעפים וארובות, ותכנית המבנה הועתקה ממבני מגורים טיפסויים באנגליה של אותה העת. כמו כן, פעלו בשכונה בית קפה, מועדון חברים ומגרשי טניס – שהכניסה לאותם מקומות היתה לאזרחים בריטים בלבד.

הרובע השני תוכנן להוות את הבסיס למרכז העסקים הראשי של ארץ ישראל (דבר שכמובן לא התממש) וכלל בתי מלון, חנויות ומשרדים. המחשבה למרכז עסקים ראשי, נבעה מהעובדה שתחנת הרכבת לוד היוותה צומת דרכים מרכזית: מסילת הרכבת בלוד חיברה בין מצרים, בירות וחיפה, תל אביב ויפו וירושלים, ושדה התעופה הסמוך שנפתח לטיסות אזרחיות בשנת 1937 – חיבר למעשה את ארץ ישראל עם כל העולם. 

שני הרובעים נהנו מתאורה חשמלית (בשונה מיישובי הסביבה שנותרו בחשיכה עוד שנים רבות), וזאת הודות לגנרטור שפעל במקום כבר מראשית הקמת השכונה.

במהלך מלחמת העצמאות, לאחר שהבריטים נטשו את המקום, יושבו כאן מהגרים יהודים, אך די במהירות השכונה הדרדרה, והמשפחות היהודיות עזבו את המקום, ואת מקומן תפסו משפחות ערביות. במהלך השנים, נעשו כל מיני שינויים בשכונת הרכבת ובשכונת פרדס שניר הסמוכה לה (כמו למשל הקמתם של אלפי בתים ללא כל היתר), אך דבר לא הצליח להרים את המקום.

יעקבי איתר את תכניות המבנים הבריטים המקוריים, והפעם סיקרן אותי לראות מה נותר מהם. המרכיב הבולט ביותר באותם מבנים, הנראים כמו וילות לכל דבר, הן הארובות עשן שבראש גג הרעפים. כיום זה הדבר היחיד שניתן לראות, היות והבתים מוסתרים מאחורי גדרות אבן גבוהות.

השכונה עלובה, עזובה והרוסה, ובשטחים הפתוחים בה הונחו על ידי מנהל מקרקעי ישראל סלעי ענק, במטרה למנוע בנייה בלתי חוקית במקום. בביקור הקודם הסלעים היו מונחים על הקרקע חשופים, והיום מצאנו אותם מכוסים מתחת לשכבות אשפה ואדמה. עדרי כבשים וילדים ממלאים את הסמטאות, כנראה שכאן אף אחד לא הולך לבית הספר. מספר פעמים קפצו עלינו אנשים, בשאלה מה אנחנו עושים כאן ולמה אני מצלם. האווירה המאיימת הורגשה בכל פינה, ורק במקום בו הוקמה עמדת משטרה, הרגשתי קצת יותר בטוח לשוטט רגלית, לצלם ולשוחח עם תושבים שידעו רק בקושי עברית.

יחד עם זאת, חוץ מהמוניות הרבות שפקדו את המקום, הסמטאות היו שוקקות חיים ונראה היה שיש כאן פעילות חברתית עניפה. לא מצאתי שלטי "למכירה", כפי שתלויים כמעט על כל מרפסת בלוד, כך שנראה שתושבי שכונת הרכבת מרוצים מביתם ושכונתם.

 

  • אני ממליץ בחום לקחת חצי יום ולטייל בלוד – זו באמת החוויה הישראלית.
  • קחו בחשבון, שגם אם הצבעתם חד"ש, במהלך הטיול יכנסו בכם ספקות לגבי זה שהייתם אולי צריכים להצביע לליברמן… (הספקות יעלמו עם שובכם לבועה).
  • אם בא לכם להרחיב קודם את הידע שלכם על ההיסטוריה המקומית ומצבה בהווה, אז להלן מספר מקורות מייצגים:
  • אורה וקרט: לוד, גיאוגרפיה היסטורית, 1977.
  • גוגנהיים+בלוך+טוראל: תכנית מתאר לוד, 2002.
  • חיים יעקבי (בתוך עיר ישראלית או עיר בישראל, מכון ון ליר): (אי)-תכנון ומחאה מרחבית בעיר המעורבת לוד, 2006.
  • חיים יעקבי (בתוך:תרבות אדריכלית, רסלינג): מילים ומקום, המקרה של העיר לוד, 2005.

אחרי הביקור כאן, המשכנו לשכונת רמת אשכול, שהוקמה בשנות ה-60 על חורבות מרכז העיר לוד הערבית שנחרבה עד היסוד על ידי אדריכלים ישראלים. אותם מתכננים אטומים, ראו בלוד הערבית דוגמא מובהקת לברבריות ולחוסר הטעם המזרחי.

במהלך השנים עברה השכונה מספר גילגולים: משכונה יהודית, הפך המקום למשכנם של עולים אתיופים וערבים שברובם שימשו כמשת"פים בשטחים. הסלט הלא בריא הזה הביא את השכונה אל פי הגיהנום, והמתח והאלימות כאן חוגגים מידי יום.

אפשר להסתובב כאן שעות, ולא לשמוע מילה בעברית. פעם אחת שוטטתי בין בתי השכונה עם מתכנן הערים יובל תמרי, שידע מעט ערבית והצליח לקשור שיחה עם מקומיים, מה שהפיג את חששם מנוכחותינו. אבל הפעם היינו כאן רק שאול ואני ובלי ערבית – אתה עוין למקום. אחרי איומים שדרשו מאתנו להפסיק לצלם ולהסתלק מהמקום, עשינו כמצוות המקום – והסתלקנו.

למעשה, רמת אשכול היא מעבדה לארכיטקורה וחורבן, והדבר בא לידי ביטוי בחורבות מבני הציבור שנותרו כאן מלוד הערבית, לצד בתי השיכון הישראלים שקיבלו פרשנות חדשה על ידי תושביה הערבים החדשים של העיר.

את מקומם של מפליטים ערבים, תפסו פליטים יהודים, שאת מקומם תפסו פליטים ערבים, שלצידם התיישבו פליטים יהודים חדשים – הודות לזילזול וההתעלמות של הממסד מהמקום, יצרו כאן פצצה מתקתקת, אך יחד עם זאת מרהיבה בעושרה.

אז אם מישהו מעוניין לראות מה צופן העתיד של תל אביב, שיבא לבקר כאן. 

 

 

אחד מבתי שכונת הרכבת המקוריים שתוכננו על ידי הבריטים, ובולטים בסביבתם הודות לארובת האבן שבראשם

 

 

אוכלוסיה חדשה בלוד: גרעין של דתיים שבונים עתה את פרויקט הבניה השני.

 

 

הדמויות המופיעות בהדמיית הבניין המוגמר, על גבי שלט הפירסום, מציגות דמויות חובשות כיפה המתהלכות ברחוב ומשלימות את יהוד המקום

 

זהו אחד מסדרת מבננים שתכנן האדריכל סלו הרשמן ובו ביקש להשיב לעיר את מושג הכיכר שקיבל אצלו ביטוי בצורת חצר מרכזית. כיום מיושבת השכונה בעיקרה בני מיעוטים משתפי פעולה, שלמעשה הפכו לרוב מוחלט במקום. בחור שעמד במרפסת איים עלינו שנסתלק, אז הסתלקנו 
 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הנני  On 13/02/2009 at 22:07

    כל הכבוד שהגעת ללב המאפליה הזה. ושתיעדת. פעם ראשונה שאני בבלוגך ולכן לא מכירה את הסיבה שהביאה אותך לשם. אבל תהא כל סיבה כזו מבורכת. זמן לפקוח עיניים, כעת

  • נטלי מסיקה  On 19/02/2009 at 13:36

    למרבה האירוניה דווקא הכיעור הבולט מצמיח מתוכו יופי פיוטי ועצוב כל כך. הסתובבתי במסגרת עבודתי לא מעט שנים ברמלה. גם שם העזובה וההזנחה הפושעת פשטו בכל. 20 דקות מתל אביב, כולה.

  • לירון  On 04/03/2009 at 12:35

    מיכאל היקר,
    בתור תושבת לוד נדהמתי מהמאמר שלך , יש עוד כל כך הרבה יופי שלא ראית , אבל זה לא משנה
    הלוואי והמאמר הזה היה מתפרסם באיזה ערוץ מרכזי בטלויזיה והיה תופס תאוצה ומצליח להעיר מישהו ולהזכיר שבעיר גרים גם יהודים וצעירים שלא נוטשים ומקווים שהמצב ישתפר..

  • צבי  On 03/04/2009 at 1:24

    זה נראה מוזר,אני הוקסמתי מהעיר לוד,בשנה אחרונה אני מבקר בה לפחות פעם בחודש ,מצלם,פוגש אנשים ,אוכל שנדוויץ טוניסאי
    במרכז המסחרי ( הכי טוב שאכלתי בחיים),לפעמים מנגב חומוס במסעדת עטייה . ביום ג' הקרוב שוב ביקרתי בעיר והסתובבתי בשוק העירוני הגדול והמגוון…

    בברכה
    צבי

  • רפי  On 16/03/2010 at 9:36

    כמי שגר בלוד והסתובב אינספור פעמים ברמת אשכול, אני לא ממש מכיר את המציאות שאתה מתאר. מעולם לא דרשו ממני להסתלק (לא שיש סמכות כזאת למישהו) ומעולם לא הרגשתי זר. את מכניס דרמה שלא לצורך.

  • מיכאל  On 16/03/2010 at 9:48

    זה מה שהיה ויש לי עד (שאול). אני לא יודע אם בקרת בעשור האחרון בחלק הזה של השכונה (מבחינה ארכיטקטונית הוא דווקא אחד מהחלקים המעניינים בעיר היות והוא תוכנן על ידי סלו הרשמן) אבל אין שם יהודי אחד ועל פי שהסופר לי מאז הביקור המקום מאכלס בעיקר מש"תפים

  • רפי  On 17/03/2010 at 8:36

    לא רק שביקרתי בעשור האחרון, אני מסתובב שם בתדירות שבועית לפחות. גם בלילה, וגם לבדי.

    אשמח לשמוע פירוט על התכנון של סלו הרשמן. אני בור ועם הארץ בענייני ארכטיקטורה ותיכנון ערים, ואודה לך מאד אם תוכל להחכימני.

  • רפי  On 17/03/2010 at 8:38

    הסטטיסטיקות מדברות על 10% יהודים מול 90% ערבים ברמת אשכול, כאשר רובם של הערבים הם אכן משת"פים. יש יהודים בשכונה, ישנם בתי כנסת פעילים (ולא מעט) וישנה אפילו מכינה קדם צבאית.

  • מיכאל יעקובסון  On 17/03/2010 at 8:47

    זו עובדה שבמבנן עם החצר הפנימית שכמוהו ישנם כשש יחידות בצפון שכונת אשכול עמד בחור באחת המרפסות ואיים עלינו (עידכנתי את הרשימה ומופיע כעת כיתוב מתחת לתמונה המציגה את המבנן). היות וראינו מספיק לאותו יום בחרנו שלא להכנס לדיון ועזבנו את המקום.
    לפני 8 שנים בקרתי לראשונה באותו מבנן עם חבר דובר ערבית ואז מחסום השפה גישר על הפערים ונוצר דו שיח. סלו הרשמן שתכנן את הפרויקט הזה, מיחזר פה למעשה תפיסות שיישם ב"פרויקט הדגל" שלו בשכונת גילה שבירושלים. במודל זה, ביקש הרשמן להשיב לחיים העירוניים מושגים כגון "סמטה" ו"כיכר" מהעיר ההיסטורית, אך למעשה הוא העניק להם פרשנות אישית שנראה שלא הצליחה לעמוד במבחן המציאות המקומית והמקומות האלה נותרו חסרי חיים וקיבעו עיזבון והזנחה. את הסיפור של חדירת קהילה דתית לשכונת אשכול אני מכיר והיא בהחלט מבקשת לשנות את המאזן הדמוגרפי במקום. אחד מההישגים שלהם זה החייאת בתי כנסת, פעילות לנוער ולמבוגרים והחדרת כח צעיר ישראלי לעיר בכלל.
    אשמח להמשיך ולשמוע את דעתך.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 21/03/2010 at 16:36

    אני לא יכול לחלוק על עובדות- זאת אומרת, אם אתה טוען שזה מה שקרה, אין לי אלא להאמין לך. המציאות שאני מכיר, בתור אחד שמסתובב לא מעט ברמת אשכול, לא דומה לזו.

    אגב, בית הבד שצילמת הוקם על ידי יהודי חובב ציון ב-1876. בשל קשיים כלכליים הוא נאלץ למכור אותו לערבי תושב לוד. שכונת הבתים היפים אך השוממים שצילמת בתוך שכונת הרכבת נקראת 'נווה שלום'. זהו נסיון נואל להכניס מעט סדר וחוקיות בבנייה שם.

    ושוב, אשמח לשמוע פרוט על משמעות עבודתו של סלו הרשמן ואיך היא באה לידי בטוי ברמת אשכול.

  • מיכאל יעקובסון  On 21/03/2010 at 18:10

    התגובתי הקודמת הסברתי את עיקרי התכנון של הרשמן. מדובר אחרי הכל בפרוגרמה של יחידות שיכון מאד פשוטות, להן יצק הרשמן את משנתו המרחבית. אני לא רוצה להכנס לסוגיה אם זה הצליח או לא – כי לא בדקתי את זה, אבל הוא בהחלט ניסה לעשות כאן משהו אחר. אני ממליץ לך לקפוץ לשכונת גילה ולראות שם את השכונה
    חישפתי באינטרנט עכשיו חומר או תמונות של השכונהולהפתעתי גיליתי שאיש לא טרח לכתוב על כך, למרות שזה אחד מהפרויקטים המעניינים ביותר בגילה…

  • שכונת הרכבת  On 30/10/2013 at 21:48

    יש הרבה מה לראות ומה לשמוע יש המון חומר ליידע מאין זה נבע אנחנו מאושרים שיש אנשים שאכן מודעים אבל אם נחקור לעמוק את הדברים נראה שהמקום הוזנח והאנשים מופקרים בגלל מצב סוצ אקונמי נמוך שלא אכפת לאף אחד ממנו רק בשנה האחרונה ילדיי השכונה זכו לראות בשכונתם גן ציבורי עכשיו הייתי רוצה שתבוא ותבקר ותראה את שמחת ילדינו על פניהם אכן עשייה היא שינויי ולא רק אמירה יש המון לתת אם אתה מאמין בלתת .זה לא הבתים והרחובות בכל ילד בוגר צעיר וזקן בשכונה זאת יש שאיפה שיום יקום ויהיה שינוי בזאת השכונה כמו כל שכונה במדינה עם מתנסים עם מועדון לגיל הזהב עם בתי קפה עם גנים ציבורים אשר הדור הזה של היום פוקח את עניו על חסרון ופער חינוכי חברתי והשכלתי נמוך אם נאמין בשינוי ונשאף אכן אני מאמינה שזה יצליח ואני מזמינה אותך היום ליישם טיול בשכונה.

  • דודי  On 09/09/2014 at 16:05

    נקלעתי לכאן במקרה, רשימה יפה. אעיר ששמות הרחובות הערבים הם בחלקם שמות של אנשי רוח וספר. נגיב מחפוז, ג'ובראן חליל ג'ובראן. חלק על שם מנהיגים מן ההיסטוריה הרחוקה (החליפים הראשונים, סלח א-דין) וחלק על שם מנהיגים בני הזמן, סדאת וחוסיין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: