סיבוב בפסל הבולבוסים בכניסה לערד

זמן רב חלף מאז שפקדתי את המדבר והמפגש הזה היה חסר לי. הרבה פעמים חלפתי על פני הפסל שיצרו האדריכל יונה פיטלסון (2004-1929) והאמן גדעון פרידמן (נולד ב-1938), לצד כביש 31 המקשר בין באר שבע וים המלח ומוצב בכניסה לערד (מפת מיקום כאן). זה לא סתם פסל, אלא זו נקודת ציון גם בממד הזמן וגם בממד המקום ולכן לא סתם הוא הפך לסמל וחלק בלתי נפרד מתודעת אנשי ערד.

מדובר בקבוצת סלעים המאורגנים זה על גב זה כך שהם יוצרים עמוד גבוה של כ-14 מטרים. הפסל ניצב במרכז רחבה מכוסה חצץ, שהיא חלק מ"גן החמישה" שנקרא על שם חמשת הבחורים הראשונים ביישוב שנהרגו במלחמות ישראל.

הפעם החלטתי לעצור ולהתבונן בו מקרוב. גם כי הכרתי את יונה אישית, גם כי אני אוהב את ערד וגם כי אוהב פסלים סביבתיים ובטח כאלה שאותם יצרו אדריכלים. למדתי לגלות עד כמה אנשי ערד מחוברים לסביבתם, לכן החלטתי שצריך לדבר לפחות עם שניים מהם ולשמוע את דעתם בנושא. לצערי לא מכיר אנשים שגרים בעיר היום, אז פניתי לשניים שגרו בעבר וכיום שניהם בעיר הגדולה.

בעבר הפסל היה בודד בכניסה לעיר ובלט בסביבה. היום הוצבו שני תרני דגלים, ניטעו עצים שהתפתחו ובסמוך הוקם מעגל תנועה גדול שבמרכזו הוצב פסל בצורת סמל העיר. הרבה רעש ויזואלי וחצץ שמרעיש בכל צעד, הפכו את הסביבה המדברית והשקטה לבלגן גדול. הפסל עדיין שם, אבל פחות. זה מה שקורה כשאין תכנון כולל אבל זה דבר שאפשר לתקן.

ועל כך ברשימה זו.

.

הפסל באינסטגרם

.

(1) הפסל:

הפסל מורכב מ-14 בולבוסים שיחד יוצרים עמוד גבוה הבולט בסביבתו. הסלעים שנראים וקרויים על שם תפוח אדמה (בולבוס) בשל הדמיון הצורני, נאספו בסביבת ערד. במקור הוצב הפסל על קרקע בתולית, אך עם השנים התפתח האזור וסביב לפסל הוקם גן.

הפסל הוא פרשנות מקומית לפסלו של קונסטנטין ברנקוזי "העמוד האין סופי" שיצר ב-1937 בטרגו ז'יו שברומניה. פסלו של ברנקוזי היווה השראה ליוצרים רבים בגלל פשטותו הצורנית וסמליותו, ובעיקר העובדה שבקלות יחסית ניתן באמצעותו ליצור מרכיב נצפה בסביבה. בישראל היה זה יצחק דנציגר שניסה ליצור בכמה הזדמנויות פסלים בהשראתו, ובמיוחד בולט הדמיון להצעתו לפסל סביבתי בכיכר העיר חדרה שלא בוצע. דרורה דומיני יצרה ב-2008 פרשנות אישית משלה בפסל לזכר רצח ארלוזורוב המוצב בטיילת תל אביב, עליו כתבתי כאן.

באתר העירייה הוא מכונה "פסל הבולבוסים" אך כשדיברתי עם יונה פיטלסון זמן קצר לפני פטירתו, הוא התייחס אליו כסוג של רוג'ום. מה זה רוג'ום? באנציקלופדיה שיצרה עמותת מדריכי הטיפוס הישראלים, מוגדר הרוג'ום כ"אמצעי טבעי ומסורתי לסימון שבילים, מסלולים או מעברים. רוג'ום הוא פשוט גל אבנים קטן. רוג'ומים נפוצים באזורים מדבריים והרריים בכל העולם. במסלולים בדואיים בוואדי ראם ובאפרואוצ'ים למסלולי טיפוס בכל העולם מוצאים רוג'ומים".

ב-2008 חידשה העירייה את הגן וסביבת הפסל כחלק מתכנון ועיצוב מחודש לכניסה לערד, הפרויקט הושלם באמצע 2012. במסמך שהפיצה העירייה ונקרא "דו"ח לתושב" מצוין כי "הגן עבר שדרוג ושינה את פניו. השטח הוכשר מחדש, הונחו מרבדי דשא והוצבו 4 תרנים חדשים לדגלי הלאום. אתר הזיכרון זכה ליחס הראוי לו. לראשונה מאז בנייתו מואר פסל הבולבוסים מידי לילה באמצעות מערכת תאורת לד ממוחשבת, חסכונית וידידותית לסביבה, המשנה את גווניה כל 15 שניות".

.

גלויה (מקור: אוסף אדריכל יונה פיטלסון ז"ל)

.

(2) סיפור הקמתו

באתר "31 מזרח" של תושבת העיר ענת עוז-רסקין, מובא סיפור הקמתו של הפסל אותו כתבה ויויאן גריס, יו"ר המוזיאון ההיסטורי ערד. לפי מה שגילתה גריס, הכל התחיל כשגדעון פרדימן אסף כמה בולבוסים והיח אותם אחד על השני בגינה שהיתה צמודה לביתו. באותו זמן לא היו בתים של ממש אלא רק צריפים שרוכזו בשכונה שכיום כמעט ולא שרד אף צריף מאותה שכונה שנקראה "שכונת ראשונים" על שמם של חלוצי ערד.

"מדי ערב ישבו [גדעון פרדימן, נתנאל רחמים, עמוס סער ויונה פיטלסון שגרו כולם אחד ליד השני] להנאתם בגינה המטופחת ודמיונם הרקיע לשמיים. הם השתעשעו במחשבה האם יוכלו להקים פסל גבוה ומיוחד מבולבוסים גדולים יותר? הם ערכו תכניות אך עדיין לא היו מוכנים להרמת הפסל מעלה". יצחק פונדק שחוגג השנה את יום הולדתו ה-100 ושימש בשנות ה-60 כמנהל חבל ערד, לא התעניין ברעיון הקמת הפסל, אך יונה פיטלסון וגדעון פרידמן החליטו בכל זאת לקדם את הרעיון ולממש אותו באמצעות החדרת מוט פלדה שיחזיק את כל הסלעים. והפסל קם.

כדי לחדד את הנושא הרמתי טלפון לגדעון פרידמן (75), השותף השני ביצירת הפסל. פרידמן נולד בתל אביב ובגיל 23 עבר לערד כקבלן משנה של סולל בונה להקמת בתי היישוב. הוא מספר שהקמת הפסל נתקלה בקשיי ביצוע שעיכבו את הקמתו. יום אחד הוא שמע על בית כנסת חדש שבונים בתל אביב (בית כנסת זכרון קדושים ברחוב בני אפרים) ובו יש גג בדריכה עם מפתח של 35 מטר ובלי עמודים. הוא הגיע לאתר הבניה בתל אביב והקבלן הסכים לתת לו במתנה  ששה כבלים באורך 20 מטר. פרידמן העמיס אותם על הטרנזיט פז'ו ונסע חזרה לערד. היה צורך לקדוח חור בבולבוסים ולצורך כך אותו קבלן הגיע בעצמו לערד עם מכשיר הקדיחה הגדול כדי לבצע את העבודה.

במקור תוכננו 18 בולבוסים אך מהנדס צוות התכנון, אורי רפאלי היה ספקן ועצר את העבודה בבולבוס ה-13. הבולבוס ה-14 הקטן שניצב בראש הפסל הוא זה שסוגר את הפסל, ובחלקו העליון לוח ברזל שלא רואים מלמטה והוא זה שדורך את הכבל ומאפשר את יציבותו. פרידמן מספר שהאבן ה-14 נלקחה מחצר ביתו והיתה חלק מהפסל המקורי שממנו התלהב יונה.

אגב, כמו כל דבר אחר בערד, גם הפסל נדרש לתכניות מפורטות, אך המסמכים כולם נשרפו בשרפה שארעה לפני שנים בארכיון העירייה ולא נותר זכר. הפסל הפך במהירות לסמל ונקודת ציון בעיר ומככב עד היום במסמכים רשמיים, עלונים ופרסומים היוצאים מערד. גדעון פרידמן שהוא היום אמן הבית של מוזיאון הזכוכית הפועל בערד, יצר לפני כמה שנים פסל זכוכית בהשראת פסל הבולבוסים (תמונה בהמשך). פסל הזכוכית הפך למתנה הרשמית שמעניקה העירייה לאורחיה, אך ניתן לרכוש אותו גם באופן עצמאי. מחירים: שלושה דגמים לפסל כשהגדול בגובה 40 ס"מ מחירו 1,200 ש"ח והפסל הקטן בגובה 15 ס"מ מחירו 300 ש"ח.

גרוס מסיימת את סיפורה בסצנה אופיינית למדבר: "אין סיפור ללא סופות חול ורוחות בערד. מספרים כי בלילה שבו סיימו את עבודת הבנייה החלו רוחות חזקות ביותר באזור וסופת חול מילאה את האוויר עד כדי אי יכולת לראות דבר או לנשום. בלילה עפו הגגות שלא חוזקו דיים בצריפים. מתכנני האנדרטה דאגו ביותר שמא יקרה אסון. אבל, עם בוקר התברר כי הפסל שרד את הסופה ועומד איתן במקומו ורק פיגום העץ שהיה סביבו נהרס כליל. עבודת הפסל הושלמה לאחר חיבור וחיזוק כל קצוות מוטות הפלדה בראש הפסל בדרך מיוחדת של "סייג" לכל מוט בנפרד והידוק אל אבן הראש".

מאז הפסל הפך להיות סמל העיר. עומד לצד הכביש ומקבל את פני הבאים לערד ואת אלה החולפים על פני העיר בדרכם לבאר שבע או ים המלח.

.

המכונית הפרטית היחידה בערד של יונה בחזית הפסל, 1964 (מקור: אוסף אדריכל יונה פיטלסון ז"ל)

.

(3) מה חושבים עליו:

תחילה פניתי לאדריכל גיא נרדי שגר בעבר בערד שנים רבות. הוא למד שנה מתחתי במחלקה לאדריכלות בבצלאל ומיד לאחר מכן התמנה לתפקיד מנהל סניף תל אביב בחברה להגנת הטבע וכיום הוא אדריכל במשרד אדריכלות נוף.

התפלאתי לגלות את דעתו על ערד, אך בסוף הוא ענה ש"כך או כך, אין לי יותר מדי מה להגיד על גן החמישה. זה היה הגן של טכסי יום הזיכרון. בעיר פיצפונת שבה כולם הכירו את כולם היתה לזה משמעות. האנדרטה היתה גם הסמל של ערד והיתה מודפסת על שער העיתון המקומי "כידוד", וגם על טי שירטים. אני לא לגמרי מבין את במשיכה שלך לערד, אבל אני עצמי ממש נרתע מהמקום. זה החלום ושיברו, או החטא ועונשו…חטא הגאווה וההתבדלות וההתנשאות ושבר המציאות שהתחרפנה והוכיחה שהארץ הזאת מבורדקת ואלימה. החזון הציוני אשכנזי (מה לעשות…) פשט את הרגל. כאן בבועה אני לא מרגיש את זה אבל כל יציאה החוצה מכה בי בעוצמה. ביתר שאת בפריפריה של ההתיישבות העובדת וגם בעיירת הפיתוח הכי טובה לשעבר".

ערדניקית נוספת במיל. היא הדס רשף. מהאמניות הצעירות הפעילות בארץ. בוגרת בית הספר לאמנות "המדרשה" בבית ברל שכבר הספיקה להיות מעורבת בעשרות תערוכות קבוצתיות ואירועי אמנות, לכתוב ולערוך, להציג בין השאר תערוכת יחיד במוזיאון חיפה ולאצור אחרת בגלריה אלפרד. כששאלתי אותה על מה היא חושבת כשהיא חוזרת היום לערד ונתקלת בפסל, היא עונה ש"זה כמו להגיע הביתה ולחשוב על השטיח בכניסה".

"כילידת ערד, פסל האבנים הוא עובדה קיימת בתודעה שלי. מהדברים האלה שפשוט שם. הוא לא באמת מרשים, מלבד היציבות של אבנים כה כבדות זו על גבי זו, ואמא שדואגת שלא נחשוב אפילו לטפס עליו, לא שהפסל באמת מזמין את זה. הוא לא גדול באופן מעורר יראה, ולא קטן ומטופש, הוא לא מזיק, ומקדם את פני הבאים למועצה האזורית (שבהמשך הפכה לעיר) המדברית.

הפסל ממוקם בגן החמישה, גן שהוקדם לזכר חמישה מנופלי ערד, כנראה זאת הסיבה ששם מתקיימים טקסי הזיכרון השנתיים, בהם צעירים בחולצות לבנות עליהן מודבקות באופן עקום מדבקות דם המכבים, ניצבים בעמידה כאילו זקופה, מקריאים בקול נמוך ובקצב איטי ומונוטוני טקסטים שחוקים. לצד פסל האבנים המרשים, אח קטן ושחור – פסל-לפיד עשוי שלשלאות ורובה מברזל צבוע, שניצב שם שנה שלמה כמחכה להידלק בימים אלה. וגם בהם מתחרים הדגלים, או רק עמודי הדגלים אם בימים מסוימים הם נותרים יתומים.

המקום בו הפסל חוזר למקומות שעשויים להלום אותו, הוא בתמונות השחור לבן, כשעוד ניצב בלב במדבר, או לפחות מבני קרוואנים רחוקים, ובהמשך דירות השיכונים של שכונת אבישור. כמו מרמז על האידיליה איתה נבנתה העיר, או בלוגו של העיר, שם הוא עדיין ניצב לבדו מול העולם.

אגב, לכיכר הצמודה לגן החמישה, החליטו לקרוא "כיכר הבנים" ולכתוב את זה בענק, בעצם הכניסה לעיר כרגע היא מוות".

אם גם אתם מכירים את הפסל, אשמח אם תגיבו בתחתית הרשימה ותספרו מה אתם חושבים עליו.

.

הפסל וברקע הקמת מבני המגורים, שנות ה-60 (מקור: אוסף אדריכל יונה פיטלסון ז"ל)

.

(4) אדריכל יונה פיטלסון

יונה נולד בירושלים למשפחה וותיקה של קבלנים. אבא שלו שהיה גם מהנדס פתח שותפות עם האדריכל (ולימים חתן פרס ישראל) דב כרמי ויחד בנו הרבה מבנים בעיקר בירושלים. קצת אחרי שיונה סיים את לימודיו בטכניון הוא קיבל שולחן במשרד של כרמי ברחוב דיזינגוף 10 ויחד עם שותפים ניגש לתחרות לתכנון חידוש העיר העתיקה של יפו. הקבוצה זכתה אך יונה בגלל בעיות אישיות נאלץ לפרוש ולעזוב את הפרויקט וגם את תל אביב. הוא עבר לערד.

בדיוק באותה עת, אבל מסיבות פוליטיות, החליט לובה אליאב שמשום מה הפך לקדוש מעונה בארץ, לעזוב את פרויקט ערד שהחל לצמוח. אליאב לקח אתו גם את האדריכל הראשי וחלק מהצוות ואם זה היה תלוי בו אז ערד לא היתה מעולם קמה. אבל את מקומו תפס בולדוזר בשם יצחק פונדק, שהחליט להפעיל חזרה את המנועים ולתת לערד צ'אנס שני. לא כל אחד רצה לעבור לגור בקצה העולם אבל ליונה התאים המקום והוא עבר לערד עם אשתו השניה שתוך זמן קצר גם הולידה את הבת הבכורה של ערד.

בערד היו אז רק שתי מכוניות, אחת ממשלתית של פונדק ושניה – מכונית ספורט אדומה של יונה. בימים הראשונים שהחלו לסלול את כבישי ערד היתה זו גם המכונית היחידה ששעטה ברחובות הרחבים והריקים, ונחשבה לאטרקציה. המכונית של פונדק כמעט וחיסלה  את הקריירה שלו ואולי גם (שוב) של ערד, כאשר בשבועון "העולם הזה" נחשפה פרשה לא נעימה שלכאורה היה מעורב בה, הטרדה של טרמפיסטית לכאורה,  דבר שלא ניתן היה להוכיח לכאן ולכאן. פונדק נלחם על שמו הטוב ויצא שלם מהעניין.

בשנות ה-70 יונה הצטרף לרם כרמי (בנו של דב כרמי) בניהול אגף התכנון במשרד השיכון ויחד ניהלו את ביצוע שכונת גילה, קצרין, ימית ועוד כל מיני. במשרד היו שני צוותים וברגע שהממשלה החליטה לצמצם את האגף ולמעשה לנטרל אותו ממשמעות, משני הצוותים יצאו שני משרדי אדריכלים, כשאחד מהם זה המשרד של הקולקרים. בהמשך יונה עמד בראש צוות תכנון אתרי הקרוואנים, בהם נקלטו מאות אלפי עולים חדשים ב-1990 ולאחר מכן המשיך להתמקד בתכנון מתארי ברמה הארצית ותחת ידיו יצאה לדוגמה תכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה (תמ"א 38). כשנפטר ב-2004 על קברו הוצב רוג'ום קטן. בדיוק כמו זה בערד.

.

יונה וידיד בחליפה, שנות ה-60 (מקור: אוסף אדריכל יונה פיטלסון ז"ל)

.

(5) יונה על ערד:

היות וזו פעם ראשונה בבלוג שאני מתייחס לעבודה של יונה פיטלסון, אציג קטע מטקסט שכתב ב-2003 ובו הוא מתייחס בקצרה לתקופה בה עבד בערד בשנות ה-60:

"לא הייתי מאושר ביותר מעבודת התכנון האדריכלי בו עסקתי באותה תקופה והתחלתי להתעניין במה שהיה עוד בחיתוליו בארץ – לימודי העיר והאזור. חיפשתי שינוי ואכן מצאתי אפשרות להגיש את מועמדותי לתפקיד ראש צוות התכנון של חבל ערד והעיר ערד, נושא שהחל לרקום עור וגידים בשנת 1961, ואכן זכיתי בתפקיד.

בתפקיד ראש צוות התכנון שכלל כ-25 בעלי מקצוע בכל התחומים הדרושים לתכנון עיר ואזור, שרתתי את המנהלת הממשלתית של חבל ערד קרוב ל-4 שנים ובזמן הזה התגוררתי בערד והשלמתי את תכנית האב של העיר (30,000 תושבים), את תכנית המתאר הסטטוטורית של העיר, שקבלה אישור בוועדה המחוזית דרום ב-1965, וכן תכניות מפורטות לשתי שכונות מגורים ולמספר מוסדות ציבור".

(6) תמונות ותודות:

אני מביא פה כמה תמונות שמצאתי בעיזבון של יונה פיטלסון ובהמשך כמה ציורים שצייר, מהם ניתן ללמוד שהיתה לו יד מצוינת והיה רגיש לסביבתו. בהמשך, תמונות של עלונים בהם מופיע פסל הבולבוסים מאז ועד היום, מה שמדגיש את נוכחותו וסמליות הפסל בתודעת אנשי ערד.

בהכנת הרשימה נעזרתי במספר אנשים שקרובים לפסל יותר ממני, לכן אני רוצה להודות להם: יהושע וויגי מדוברות עיריית ערד, הדס רשף וגיא נרדי, ענת רסקין מאתר "31 מזרח" וגדעון פרידמן – תודה רבה!

אני לא מסיים כאן עם הפסל. בעקבות כתיבת הרשימה הזו, מצאתי לנכון לכתוב רשימה נוספת על הפסל שאותה אפרסם שבוע הבא.

.

בכניסה לצריף ברובע ראשונים בערד יונה מחזיק את בתו, הבת הבכורה של ערד (מקור: אוסף אדריכל יונה פיטלסון ז"ל)

.

קריקטורה שרשם יונה ופורסמה בעלון התושבים של ערד, שנות ה-60 (מקור: אוסף אדריכל יונה פיטלסון ז"ל)

.

יונה פיטלסון – רישום רחוב ברפיח (מקור: אוסף אדריכל יונה פיטלסון ז"ל)

.

יונה פיטלסון – רישום פנים של אשה בדואית (מקור: אוסף אדריכל יונה פיטלסון ז"ל)

.

מפרדה בערד בעיצוב יונה פיטלסון, שנות ה-60 (מקור: אוסף אדריכל יונה פיטלסון ז"ל)

.

גלויה של הפסל וברקע בתי הפאטיו, שנות ה-60 (מקור: אוסף אדריכל יונה פיטלסון ז"ל)

.

עלון לעידוד ההתיישבות בערד, שנות ה-60 (מקור: אוסף אדריכל יונה פיטלסון ז"ל)

.

חלקו האחורי של העלון (מקור: אוסף אדריכל יונה פיטלסון ז"ל)

.

לוגו לציון 50 שנה לערד (מקור: עיריית ערד)

.

עבודת זכוכית שנוצרה על ידי גדעון פרדימן ובה מופיע פסל הבולבוסים. העבודה הפכה למתנה הרשמית של עיריית ערד לאורחיה (מקור: מוזיאון הזכוכית ערד, גדעון פרידמן)

.

הצעה לבול לציון 50 שנה לערד שעיצבה רינת גלבוע (באדיבות רינת גלבוע)

.

לבסוף נבחר בול אחר אך על המעטפה והחותמת שליוותה את השקת הבול הופיע הפסל (השירות הבולאי, עיצוב צביקה וזיוה רויטמן)

.

הזמנה לטקסי הזיכרון ב-2013 (מקור: עיריית ערד)

.

טקס יום הזיכרון (הצילום באדיבות ענת רסקין)

.

שער חוברת שהפיקה העירייה, 2012 (מקור: עיריית ערד)

.

באנר ליום הזיכרון ב-2013 (מקור: עיריית ערד)

.

כרזה לאירוע קומיקס בערד (מקור: דף הפיסבוק של עיריית ערד)

.

תכנית אירוע הקומיקס (מקור: עיריית ערד)

.

וכעת לתמונות שצלמתי באתר:

.

הפסל במבט מכביש באר שבע – ים המלח (כביש 31)

.

הבמה עליה מוצב הפסל ושנוצרה הודות לניצול הטופוגרפיה הקיימת

.

מדרגות רחבות במיוחד המחופות באבן מקומית מובילות לרחבה המוגבהת ממפלס הכביש ומחיי היום יום

.

ירושלים, עזה, סיני ורמת הגולן

.

האבן

.

14 בולבוסים

.

שני תרנים והפסל. החצץ הלבן שמקיף את הפסל ומכסה על אדמת המדבר, מלווה ברעש גדול כל צעד ותנועה.

.

דגל עיריית ערד

.

בולבוסים

.

פסל שמש ודגל

.

מלמטה

.

רשימות נוספות על ערד:

סיבוב בחדר אשפה ברובע אבישור

סיבוב על הצעה לבול 50 שנה לערד

סיבוב בבניין עיריית ערד

סיבוב בגינות האקלימיות ברובע אבישור

סיבוב מוזר בפסל של תומרקין (הרשימה הראשונה שפרסמתי בבלוג)

.