סיבוב בבית רוטשטיין ברחוב סוקולוב בבאר שבע

פרויקט נשכח בבאר שבע שתכנן האדריכל נחום זולוטוב (2014-1926), מהאדריכלים המוערכים ביותר שפעלו כאן כשהברוטליזם שלט, התגלה בעת בדיקה של אוסף השקופיות שצילם. מדובר ב"בית רוטשטיין" – בית דירות מ-1960, ברחוב סוקולוב בשכונה א', והאדריכל המוכשר נתן לו בשעתו את אופיו הייחודי.

סיבוב בפרויקט מגלה שכמעט ולא נותר זכר לאיכויות שהעניק לו האדריכל. שינויים והזנחה, טיפוסיים לגורל המרחב שבו אנחנו חיים, שינו את צורתו לחלוטין. לפני כמה שנים עוד הספקתי להחליף עם זולוטוב כמה מילים על הפרויקט.

ועל כך ברשימה זו.

.

1960

.

סיבוב שני על מונוגרפיות של אדריכלים

מדף ספרי האדריכלות הורחב בעשור האחרון באופן משמעותי. אדריכלים רבים ובני משפחתם ביקשו להנציח את זכרם ובכלל זה את פועלם. לכבוד שבוע הספר שבוטל, בחרתי להציג 10 מונוגרפיות שהוקדשו לאדריכלים בישראל, בעיקר כאלה שאימצו את הברוטליזם, אך מספיק האריכו חיים כדי ליצור בסגנונות נוספים. זו השנייה בסדרה של שש רשימות, לאחר שאת הרשימה הראשונה פרסמתי לפני שבועיים.

חלק מהספרים אמנם כבר אזל, אך מי שבכל זאת יחשוק בהם יוכל לאתר בכל מיני דרכים. למשל בחנות "מרכז באוהאוס" בתל אביב, בחנויות ספרים יד שנייה כמו ב"רובינזון ספרים", או אצל אדריכלים שכבר לא מוצאים בהם עניין.

הפעם בחרתי לפתוח עם רם כרמי שהוא היחיד שמופיע כאן שפרסם וכתב את הספר בעצמו. כל השאר הם בני דורו כמו יעקב רכטר, אברהם יסקי שלו יצאו שני ספרים, נחום זולוטוב, דוד רזניק, שמעון פובזנר ודורה גד שמבוגרת מהם רק בעשור. הבאתי גם את ורנר יוסף ויטקובר ושמעון שפירא, הראשון מבוגר יותר מהאחרים והשני צעיר יותר אך גם הם פעלו במקביל. חלק מהמונוגרפיות יצאו לפני שנים, ועם זאת חלקם, כמו רכטר וויטקובר, ראויים למחקרים מקיפים ועכשוויים של חוקרים בני זמננו.

ועל כך ברשימה זו.

.

מדף ספרי אדריכלות

.

סיבוב במלון הסלע האדום באילת

לפני שבועיים נדרשתי לטוס ולהרצות באילת. בהתחלה סרבתי לשרוף יום שלם להרצאה, אבל כשחשבתי שתהיה פה הזדמנות לבקר במלון "הסלע האדום" שתכנן האדריכל נחום זולוטוב, הסכמתי. מבנה המלון שנחנך ב-1969 אמנם נותר שלם, אך כבר עשרות שנים שהוא לא משמש לייעודו המקורי, אלא למגורי עובדי מלונות ישרוטל באילת. לכן, "המלון" נמצא בתפוסה מלאה, ואפילו בריכת השחייה מלאה במים, אבל היא כבר לא מיועדת לשחייה.

את עיצוב הפנים למלון ערכו תמר דה שליט ואהרן גלס, ששיתפו פעולה עם זולוטוב בסדרה של פרויקטים. בסיבוב במלון חמישים שנה אחרי פתיחתו לא מפתיע לגלות שלא נותר לעיצוב הפנים המקורי זכר. אבל עדיין הצלחתי למצוא כמה פריט שעיצבו למלון, כזה שחזר והופיע במבנים אחרים שעיצבו השניים ובמיוחד דה שליט.

ועל כך ברשימה זו.

.

גרינגו

.

סיבוב בבית תמרה הנטוש בצפון הכנרת

בקצה הצפוני של הכנרת שוכן בלב השדות, אך לא רחוק מהכביש, בית קטן ונטוש. את הבית תכנן האדריכל נחום זולוטוב. עד שכתבתי על זולוטוב את הערך בויקיפדיה ולאחר מכן עוד כתבות רבות כאן וב-xnet, הפרסום היחיד שהיה עליו ברשת הסתכם במאמר קטן על בית פרטי שתכנן ליד הכנרת – בית תמרה. שאלתי את זולוטוב אם הבית שווה ביקור. הוא ענה שלא ונמק שמדובר "בסך הכל בקוביה" שהוא תכנן לזכר חברת ילדות שלו.

בגלל תגובתו, לא נסעתי עד היום לשם וגם לא חיפשתי את הבית. ביום שישי האחרון הסתובבתי שם ממילא ושמתי לב לבית כשנסעתי על כביש 87, המקשר בין הגליל ובין הגולן. ביצעתי פרסה ועצרתי לצד דרך העפר המובילה אליו.

ועל כך ברשימה זו.

.

נטוש

.

סיבוב בבניין הספרייה העירונית ברמת גן בתכנון שלמה גלעד

רמת גן מוזנחת ועייפה ותנופת בניית המגדלים בה לא מסייעת לה, כי בין מגדל למגדל נותרת הסביבה כפי שהיתה גם קודם. האוכלוסיה מתחלפת וזה דווקא היבט טוב, אבל נראה שהנהלת העיר לא דאגה להתעדכן בהתאם. הספרייה העירונית שממוקמת במבנה שתכנן האדריכל שלמה גלעד, נמצאת כאן כבר 50 שנה ונראה ששום דבר לא השתנה, אפילו לא הספרים.

כשנכנסים לספרייה יש תחושה שנכנסים למועדון גייז. חוץ משתי בנות שאולי טעו בדרכן, יש כאן רק גברים. הם כולם כאילו שקועים בספרים, אבל דואגים ללכסן מבט לגבר שיושב או חולף על פניהם. אחד מהם אפילו פנה אלי בדברים, חרדי, וטען שאסור לי לצלם את האנשים בספרייה. ניסיתי להבין ממנו מדוע, אך הוא התחיל לגמגם איזו סיבה ומיהר להסתלק. הספרנית שנראית בכלל לא מחוברת לכל קהילת הגברים שהקיפה אותה, דווקא היתה נדיבה והסכימה לפתוח לי את האולם בו שמורים ספרים, שהוא למעשה קומת גלריה המשקיפה על אולם הקריאה של אגף העיתונות וכתבי העת.

.

מבט מקומת הגלריה על אולם הקריאה המרכזי בספרייה וקיר המסך הפונה לרחוב חיבת ציון

.

סיבוב בתערוכה של האדריכל אריה אל-חנני במוזיאון רמת גן לאמנות רוסית בתכנון נחום זולוטוב

לפני כמה חודשים נפתחה ברמת גן תערוכה המאירה תקופה פחות מוכרת ביצירתו של האדריכל אריה אל-חנני, כשעיצב בשנות ה-20 תפאורות, תלבושות וכרזות לתאטרון הארצישראלי שהחל להתגבש פה. את התערוכה עם השם היפה "הצגת הבכורה של האדריכל אריה אל-חנני" מלווה גם קטלוג. אל-חנני שהיה חתן פרס ישראל לאדריכלות, מוכר כמתכנן יריד המזרח בסמוך לנמל תל אביב (שמתחדש כעת), "אוהל יזכור" ביד ושם, מספר מבנים ובהם ספריית ויקס במכון ויצמן, הספרייה המרכזית באוניברסיטת בר אילן ופרויקט "גן העיר" ברחוב אבן גבירול.

אמנם לא מדובר בתערוכת אדריכלות, אבל העבודות יפות ומקוריות לזמנן, ומציגות את השורשים מהם צמח אחד מבכירי האדריכלים שפעלו כאן במאה שעברה. לבד ממתווים שיצר להצגות תאטרון, מוצגים כאן גם ציורי שמן אקוורלים שיצר באותה התקופה המעניקים סקירה מלאה על חטיבת העבודות המוקדמות של אל-חנני באותה עת.

הביקור בתערוכה מביא גם הזדמנות לבקר במבנה המוזיאון לאמנות רוסית שאחראים לתכננו שניים מהאדריכלים היצירתיים שאני מכיר: נחום זולוטוב ושמואל רוזוב. רוזוב תכנן את המפלס התחתון המשמש לחוגים. אחרי שפרש מהעבודה, הוזמן זולוטוב לתכנן את המפלס העליון המשמש כמוזיאון.

אז חוץ מרשמים מביקור בתערוכה, אביא כאן גם שתי שיחות קצרות, אחת עם לסיה וויסקון אוצרת התערוכה, ושניה עם נחום זולוטוב על הפרויקט הזה שהוא לא מחשיב כאחד החשובים שלו, אך עדיין לדעתי ראוי לביקור.

.

בניין המוזיאון: מראה כללי.

.

סיבוב בבית הספר לאדריכלות בניין דה בוטון באוניברסיטת תל אביב

לא למדתי בבניין דה-בוטון וכדי ללמוד על החוויה במקום פניתי אל א' סטודנטית בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב שהגיבה מיד: "הוא נורא! לחלק מהכיתות אין חלונות. אין אור טבעי כמעט בכלל. החלל המרכזי שלנו הוא כמו צוללת, בלי חלונות ומוקף בסטודיואים כך שאי אפשר לעשות ישיבות בלי שיעברו שם כל הזמן. שנה ה' לומדים במרתף, או כמו שמכנים אותו – הדאנג'ן. מה שטוב זה הפטיואים החמודים, רק חבל שהם לא יותר מטופחים".

את בניין דה-בוטון תכנן האדריכל נחום זולוטוב שהיה לאחד מהמבנים הראשונים (1966) שנבנו בקמפוס אוניברסיטת תל אביב. במקור תוכנן הבניין כקפטריה ולייעוד הזה הוא שימש במשך שנים רבות. אחר כך הפך לבית הספר לאדריכלות ואולם חדר האוכל הענק והמטבח הדו-מפלסי חולקו לחדרים קטנים לשימוש בית הספר.

החזית הצפונית: במקור קפיטריה גדולה שהיתה פתוחה למדשאה, סגורה, היום חדרי סטודיו ומשרדים ממוזגים וסגורים

.

שרפרף

סיבוב בשיכון זולוטוב ובספריה בבית שמש

בית שמש היא ככל הנראה עיר הפיתוח הבעייתית ביותר בישראל. התנסחתי בעדינות. הייתי בטוח שאופקים תופסת את הבכורה הלא מכובדת, אך אחרי הביקור ביום רביעי האחרון אני חושב שבית שמש עוקפת אותה בהליכה. לכן מאד כדאי לבקר בה.

שווה גם לבקר במרכז העיר שם תמצאו את שיכון זולוטוב עם הספריה העירונית – שני מבנים צמודים שתכנן האדריכל זוכה (פעמיים) פרס רוקח, פרס רכטר ולאחרונה זכה גם באות יקיר עמותת האדריכלים (כתבתי על הזכיה כאן ב-Xnet). הפרויקט קצת נשכח ולכן הרמתי טלפון לזולוטוב.

במהלך השנה וחצי אחרונות ביקרתי בכל ערי הפיתוח בישראל. אני מעדיף לקרוא להן במונח "ערים חדשות" שמוציא אותן מההקשר הישראלי-מקומי וקושר אותן לגל של ערים שהוקמו בכל רחבי העולם, אחרי מלחמת העולם השניה בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. אלה היו ערים חדשות שכמעט ולא הוקמו על בסיס יישובים ותיקים, אלא קמו מאפס וכך תוכננו.

גם בית שמש הוקמה באותה מסגרת. ערים נוספות לדוגמא: שדרות, נתיבות, אופקים, דימונה, יבנה, קרית מלאכי, אור יהודה, יקנעם עילית, מגדל העמק, נצרת עילית ובקצה הצפוני – קרית שמונה. ערים כמו כרמיאל וערד הוקמו כבר בשנות הששים, בגל השני של ערי הפיתוח ולכן הן לא דומות לאלה מהגל הראשון. מבחינה גיאוגרפית בית שמש נמצאת במקום טוב באמצע, במרכז המדינה, ייתרון שככל הנראה הוא גם זה שדפק אותה: בין בני ברק, מודיעין עילית, ביתר עילית וירושלים עיה"ק.

משמאל מבנה הספריה. מימין מבנה המגורים. בין השניים גשר בטון.

.

סיבוב בשיכוני זולוטוב באשקלון והמלצה לתערוכה

כבר עבר יותר מחודש מאז שהדרמתי לסיבוב במרכזים עירוניים של עיירות הפיתוח בצפון-מערב הנגב, אבל אני חושב שבכל זאת כדאי להעלות את הרשימה הזו המפנה זרקור לפרויקט נשכח של אחד מגדולי האדריכלים היצירתיים והכשרוניים שפעלו כאן בישראל במחצית השניה של המאה העשרים: האדריכל נחום זולוטוב.

לא רק על שם האדריכל אברהם יסקי נקרא אתר מגורים בשם "שיכוני יסקי" (בקרית גת), גם על שמו של זולוטוב נקרא מתחם השיכונים שתכנן בשנת 1957 באשקלון "שיכוני זולוטוב". המשותף לשני הפרויקטים הוא ששניהם ניסו לקחת את טיפוס שיכון הרכבת ולשפר אותו באמצעות העמדה יצירתית בשטח. זולוטוב הגדיל וניצל את הטופוגרפיה ובכך יצר מתחם רב גוני, בו גם ביקש להשלים את המתחם במגדל מגורים שלא נבנה בסופו של דבר ובמרכז מסחר שכונתי שהוקם ופועל עד היום ומשרת את בני המקום והסביבה.

בשורה התחתונה גם שיכוני יסקי וגם שיכוני זולוטוב מצויים במצב פיסי ירוד. שיכוני יסקי פונו מיושביהם בשל התפוררותם המתקדמת ושיכוני זולוטוב אמנם לא מתפוררים אך יושביהם שהזניחו את משכנם במשך עשרות שנים מתפללים למימושו הבלתי מציאותי של פרויקט "פינוי בינוי" שיגאל אותם מביתם הישן, המוזנח והלא מוערך. ועל כך ברשימה זו.

.

מבנה השיכונים השלישי בו לא ביקרתי ולכן אינו מופיע ברשימה זו (מקור: אוסף אדריכל נחום זולוטוב)

סיבוב לזכרה של המעצבת תמר דה שליט

ב-11.09.09 פרסם המקומון באזור השרון של רשת ידיעות תקשורת "ידיעות השרון" (גיליון 1005) כתבה רחבת יריעה מאת העיתונאית ג'ני אלעזרי בעקבות פטירתה של אחת ממעצבות הפנים הידועות שפעלו בישראל – תמר דה-שליט.

כבר יותר מידי פעמים ניתקלתי בשמה של תמר דה-שליט, אך כל חיפוש אחר מידע על קורותיה ועבודתה לא הניב תוצאות. כשג'ני התקשרה לברר אולי בכל זאת אני יודע משהו, הפניתי אותה לאדר' נחום זולוטוב שהכיר את דה-שליט במשך לא מעט שנים ואף שיתף עימה פעולה בכמה פרויקטים.

אני מבקש לחרוג כאן מרשימותי הרגילות, ולאחר שבקשתי את רשותה של ג'ני אלעזרי ו"ידיעות השרון", הותר לי לפרסם את הכתבה במטרה שמלאכתה העיתונאית החשובה של ג'ני תהיה נגישה לכל ואולי תעודד מישהו או מישהי להמשיך לחקור ולחשוף את תרומתה של תמר דה-שליט לאדריכלות והעיצוב הישראלי. הכתבה מרחיבה את היריעה המשפחתית הרבה מעבר לעיסוק בתמר דה-שליט, ומציגה למעשה משפחה רבת פעלים שתרומתה לחברה הישראלית במגוון היבטים איננה מוטלת בספק.

בהזדמנות זו אני רוצה לשבח את ג'ני על הכתבה המצוינת והחשובה ולהודות לה על הרשות לפרסם אותה בשלמותה מעל במה זו. במידה והנכם מחזיקים במידע או תמונות שאתם חושבים שראויים להצטרף לרשימה – אנא צרו עימי קשר ואצרף אותם. תודה מראש.

אדר' תמר דה-שליט בערוב ימיה (צילום: עמוס גולדרייך)

סיבוב בבית הנצחה ותרבות בקיבוץ ניצנים בתכנון אדר' נחום זולוטוב

בחורף 2004 הסתובבתי עם שאול באזור אשקלון גם כדי לראות את מלון "הולדי אין" שתכנן יעקב רכטר וגם את מה שכונה בעבר לאחר קום המדינה "הגטו" באשקלון. על הדרך נכנסנו לקיבוץ ניצנים השוכן כמעט ממול.

אני כבר לא זוכר אם ידענו קודם או לא על המצאותו של בית ההנצחה והתרבות שתכנן האדריכל נחום זולוטוב בקיבוץ. מה שכן, אני עדיין סובר שמדובר באחת היצירות הישראליות הטובות ביותר שנוצרו כאן אי פעם, והיה זה רק עניין של זמן עד שאקדיש לכך רשימה.

לפני שבועיים כחלק מסיבוב שערכתי בעיירות הפיתוח בדרום עם ניית'ן ופריאנקה (שניהם אדריכלים, הוא מארה"ב והיא מהודו), ידעתי שהם משתוקקים לראות אדריכלות ישראלית איכותית – אז על הדרך עצרתי להראות להם את בית ההנצחה. שבוע שעבר פינתי לי שעתיים כדי לשבת עם נחום זולוטוב כדי לשוחח איתו קצת על ארכיטקטורה כך שחלק מהמידע כאן נימסר לי על ידו, חלק נוסף נימסר על ידי נאוה זילנגר מנהלת ארכיון קיבוץ ניצנים – ועל כך תודתי לשניהם.

כשאני מגיע לגעת באחד הבניינים שאני הכי מעריך כאן, הידיים רועדות מחששות. במצב אחר הייתי אומר שזה הסרגנ'ט פפר של האדריכלות הישראלית או הסימפוניה התשיעית של התרבות העברית – אך למעשה המוסיקה העולה כאן היא של מפוחית שמקסימום מתלווה אליה אקורדיון – בדיוק מה שדרש משה שמיר מהבמאי יוסף מילוא לפס הקול של "הוא הלך בשדות". מלכתחילה נדרשה כאן רשימה קצרצרה וקולעת וככה היא גם תוכננה, אך מפה לשם היא התארכה והתארכה וזה מה שיצא. מהכרותי עם הכותב היא גם בטח תעבור עוד אינסוף שינויים גם לאחר שהרשימה תעלה לרשת, אז אם יש לכם הערות או הארות – אתם מוזמנים להגיב.

מראה כללי של המבנה מכיוון הכניסה לקיבוץ

סיבוב במצודה שתכנן נחום זולוטוב בנאות הכיכר

אף אחד לא עושה את זה יותר טוב מנחום זולוטוב, וכל פעם שאני ניתקל בעבודה שלו (ולצערי הן לא שורדות את שיני הזמן ומשתנות ונהרסות בזו אחר זו) אז אני נהנה ללמוד מהן – ויש הרבה מה ללמוד. זולוטוב הוא בהחלט אחד מהאדריכלים הישראלים המקוריים שאני הכי אוהב – הטיפול שלו בחללים ובחומרים ביחס לתרבות ולאקלים המקומי הוא חסר תקדים, ועל הערכים העירוניים שבעבודתו אפרט בהמשך. זה חבל שלא נמצא לזה המשך באדריכלות המקומית.

בנאות הכיכר תכנן זולוטוב מתחם שלם הכולל רחוב מגורים (תמונה שלו כבר על ההתחלה כאן בתחתית הפיסקה) ובית ספר שדה. ישנם שני דברים שיכולים להעלות דמעות של התרגשות ואושר בעיניי: בחורה יפיפייה וארכיטקטורה מעולה, הפעם לא נתקלתי בבנות המקום למרות שאני בטוח שהן נאות, כך שהארכיטקטורה היא זו שגרמה לי להתרגש.

אבל הסיבה העיקרית שהגעתי לסדום הייתה הזמנתו של אסף מדמוני – אדם יקר שאפשר להגיד שאין לו אח ורע בידיעותיו על האזור. אז כשרוצים להכיר את כיכר סדום על כל היבטיה צריך לפנות אל השריף, ומדמוני הוא הכתובת. מצאתי מקום שקט ורגוע – שהשקט מתאים לו כמו כפפה ליד, ובשל כך הייתי מאד רוצה לחזור אליו כמה שיותר מהר.

.

.

סיבוב בגלריות גבעון, נלי אמן וגורדון (אביבה אורי, גיל מרקו שני, יעל קנרק) וגם ים וביקור בבית הכנסת

שבוע שעבר הייתי בטוח שבזה זה נגמר והים למחרת יהיה כבר קר ברמה כזו שאאלץ להמתין לקיץ הבא. אבל החשש היה מוקדם, והספקתי השבוע לרדת לחוף כמעט כל יום והיה לא רק נעים, אלא גם יותר נקי.

בכל מקרה, היות ושאול משפץ את דירת הוריו, אז דחינו את הביקור המתוכנן שלנו בבית העם בכפר שמואל, ואת הבוקר עשיתי לצד מירון.