סיבוב במבנים המוקדמים שתכננו ריכרד קאופמן ואלזה גדעוני בכפר הנוער עיינות

כמו קפסולת זמן השתמר חדרה מגוריה ומשרדה של עדה מימון, מייסדת כפר הנוער החקלאי עיינות. החדר ששימש ללינה, לעבודה ולאירוח נקבע בקומה השנייה של הבניין המרכזי שתכנן האדריכל ריכרד קאופמן במרכז הכפר. הקירות מסוידים בלבן, מרצפות שחורות מכסות את הרצפה והריהוט כולו הוא עבודת נגרות מודרנית ותואמת את אופיו של הבניין. מרפסת עמוקה בחזיתו של החדר אפשרה למימון להשקיף על ילדי הכפר, על השדות והרפת שבמרחק.

קאופמן שערך את תכנית הכפר תכנן את המבנים הראשונים בעיינות, למעט מבנה אחד בודד שלמורת רוחו תכננה האדריכלית אלזה גדעוני ונותר במצבו המקורי יותר מכל מבנה אחר בכפר מאותן השנים. לעומתו, מבנה המגורים הגדול שבו שילב קאופמן את חדר האוכל עבר שינוי קיצוני, כשבתחילת שנות ה-90 נהרסה כל חזיתו הראשית והוצמד לה אגף חדר אוכל גדול ומאוחר. אדריכלות מודרנית היא שבירה, לפעמים קשה להסביר לאנשים את האיכויות שלה, ומאד קל לפגוע ולהרוס אותם.

זוהי רשימה שלישית בסדרה העוסקת במבנים שבעיינות. היא באה אחרי הרשימות שבהן התמקדתי ברפת שהפכה למכינה קדם צבאית ומוזיאתר ובית הכנסת שהוסב לספרייה. המבנים ההיסטורים בכפר עברו לאורך השנים שינויים אך זהותם השתמרה וטרם זכתה לסקירה.

ועל כך ברשימה זו.

.

חדרי הלב פתוחים לרוח

.

כפר הנוער החקלאי עיינות

.

.

(1) הבית הגדול, 1932

דמותה יוצאת הדופן של עדה מימון (1973-1893) ראויה להיזכר הודות למהלכים הנועזים והחלוציים שאותם הובילה בפרק זמן יחסית קצר, וגם היום, יותר מ-120 שנה מאז שבאה אל העולם ניתן ללמוד ולקבל השראה מהם. לאחר שהיגרה לארץ-ישראל ונאבקה לחיזוק מעמד האשה (כמו שיויון הזדמנויות ושכר לפעולות שעבדו בפרדסי המושבות), המשיכה את דרכה וייסדה "משק פועלות" בסמוך לנס ציונה – מקום בו יוכלו נשים ללמוד מלאכות שונות ולעבוד את האדמה. היא לא רק הצליחה להשיג מהקק"ל מאות דונמים (לבסוף הצטברו ל-1,200 דונם), אלא היא גם הצליחה להביא את האדריכל ריכרד קאופמן שיתכנן את הכפר. החל מ-1930 ובמשך כשני עשורים היה קאופמן מעורב בתכנון המבנים השונים, כמו גם את תכנית הכפר עצמו.

תכנית הכפר שערך קאופמן, כפי שפרטתי ברשימה הראשונה על עיינות, הורכבה משתי שדרות מרכזיות ומצטלבות, שחילקו את שטח הכפר לאזור מגורים ומבני ציבור ולאזור משק. הבינוי עצמו היה מודרני וחדשני לזמנו. לבד מקאופמן תכננה פה גם האדריכלית אלזה גדעוני (מהלך שפגע בקאופמן ועל כך בהמשך). אחרי שנות ה-30 תכננו אדריכלים נוספים כמו יוסף שנברגר (בית כנסת), זאב פורת (אולם ויצמן – כיתות ואולם התכנסות), שמעון טוכלר (בית התרבות ע"ש אשכול – אולם התכנסות), יהושע שושני (חדר אוכל). באופן כללי שמר הכפר על אופיו המקורי, פנינה נסתרת של מקום ושל מוסד חינוכי.

.

1930: תכנית "משק הפועלות להכשרה חקלאית" שאותה ערך האדריכל ריכרד קאופמן: חצר מלבנית כשממערב לה שלושה מבנים מרכזיים (שני מבני מגורים ומבנה המנהלה) ועוד מבנה מצפון (מגורים וחדר אוכל) – התכנית בוצעה בשלמותה (ארכיון עיינות)

.

.

ב-1930 החלו הפועלות הצעירות ועדה מימון בראשן, לעבד את הקרקע ובמקביל החל קאופמן לתכנן. ראשונה נבנתה ב-1932 הרפת ומיד אחריה ובאותה שנה הוקם "הבית הגדול". למבנה שהוקם בנקודה הגבוהה בכפר העניק קאופמן חזות המזכירה בחלקה בית דירות תל אביבי (הודות לחדר המדרגות עם החלון האנכי) ובחלקה מבנה ציבור (הודות לקבוצת פתחים אנכיים ורשמיים הפונים לחזית מערב וגם לחזית מזרח). העיצוב הוא ברוח הסגנון הבינלאומי: טיח לבן, קומפוזיציה של גושים קובייתיים. קאופמן לא שמר על סימטריה אלא חיבר בין גופים ויצר קומפוזיציה מורכבת ולא צפויה – מנעד רחב של צורות וגדלי פתחים, גריעות ושקעים, עד כדי כך שניתן לראות פה ניסיון להתרחק מהקובייה המודרנית.

הבניין נועד להכיל מספר ייעודים שגם היום, 89 שנה לאחר הקמתו, נשמרים. בקומת הקרקע משרדי ההנהלה של הכפר. בקומה העליונה אולם התכנסות חגיגי שכיום פוצל לחדרים, פתחיו השתנו כמו גם הריצוף והתקרה והוא משמש כיום ללימוד. בחלק אחר של הקומה העליונה מצוי אגף הכולל את חדרה של עדה מימון ששימש גם לעבודה והשתמר בשלמותו עד היום ומשמש זיכרון לעבר ולמורשת של המקום ובעיקר לדמותה של מייסדת הכפר. בצמוד לו חדר רחצה וחדר אירוח המשמש כיום כתת לימוד. למכלול זה מקשרת מרפסת עמוקה שממנה ניתן למימון להשקיף על הכפר ולהסביר לאורחיה הרבים על המקום.

.

סוף שנות ה-30: מראה כללי של עיינות – מימין בניין המגורים וחדר האוכל, משמאלו מבנה המגורים שתכננה (כנראה) האדריכלית אלזה גדעוני, משמאלו בניין המנהלה ומשמאלו בניין המגורים שגם אותו תכנן האדריכל ריכרד קאופמן (ארכיון עיינות)

.

1939: בניין המנהלה – בחלקו הימני אולם ההתכנסות ובחלקו השמאלי העליון המרפסת המקשרת לחדרה-משרדה של עדה מימון וחדר האירוח שבקצה השמאלי (ארכיון עיינות)

.

האדריכל ריכרד קאופמן

במשך כשני עשורים היה ריכארד קאופמן (1958-1887) האדריכל הבולט והמרכזי ביותר במרחב הכפרי של ארץ-ישראל. הוא אמנם תכנן לא מעט מבנים בערים, אך עיקר תרומתו היתה בתכנון קיבוצים ומושבים. כפר הנוער עיינות היה אחד הפרויקטים הקרובים ללבו, היות והוא לא רק ערך לכפר את התכנית אלא גם תכנן רבים מהמבנים בתקופת השיא של יצירתו.

קאופמן היגר ב-1920 לארץ-ישראל מגרמניה, בהזמנתה של מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. מאותה עת הוא תכנן מאות רבות של יישובים, שכונות ומבנים. מפורסמת במיוחד תכניתו למושב העובדים נהלל, שאותה הוא תכנן בצורת אליפסה, כשמבני הציבור במרכז ובתי התושבים ומשקיהם בהיקף. הוא תכנן את הקיבוצים וכן את חדרי האוכל הראשונים שהוקמו. רק לאחרונה כתבתי כאן על חדר האוכל שתכנן בקיבוץ חפצי-בה.

קאופמן היה אדריכל מודרניסט לכל אורך דרכו המקצועית ולכן גם היה מהדמויות המרכזיות שהצליחו להשריש כאן כבר בתחילת שנות ה-20 את הסגנון הבינלאומי, זה הנטול השפעות סגנוניות מזרחיות או נאו-קלאסיות. המבנים שתכנן היו בעלי נפחים תיבתיים, מטויחים בלבן, גגות שטוחים, ופתחי חלונות שעוצבו בהתאם לאקלים המקומי. אחד המבנים שתכנן ואהוב עלי במיוחד הוא "ארמון תוצרת הארץ" (1934) שתכנן במתחם "יריד המזרח" שבצפון תל אביב. המבנה נהרס וכל שנותר ממנו הוא הקצה המזרחי, שעליו כתבתי כאן. בהזמנתה של חברת החשמל תכנן קאופמן, לבד מתחנות השנאה, שורה ארוכה של פרויקטים, כמו תחנות כוח על הירקון (לא נבנתה), בחיפה ובטבריה.

למרות חשיבותו העצומה של קאופמן ועל אף שארכיונו שמור היטב בארכיון הציוני שבירושלים, טרם פורסמה מונוגרפיה מקצועית החושפת את מכלול יצירתו. עם זאת, לפני שנים אחדות פורסם ספר המאמרים – "ריכרד קאופמן והפרויקט הציוני" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), הנוגע בחלק נכבד מהתחומים שבהם עסק.

.

.

משחקים בדשא המרכזי וברקע הבניין הגדול שתכנן קאופמן ונחנך ב-1932. היה זה הבניין הראשון אחרי מבני המשק.

.

המועצה לשימור אתרים דאגה להציב שילוט הסבר לצד המבנים בעלי החשיבות בכפר

.

חזית אחורית: כמו בחזית הראשית אז גם כאן באולם ההתכנסות שבקומה העליונה תכנן האדריכל חלונות אנכיים המדגישים את ציבוריותו של המבנה בשונה ממבנים אחרים שיועדו למשק או למגורים

.

כמו כל המבנים שתכנן האדריכל ריכרד קאופמן בעיינות, גם את הבניין המרכזי הוא תכנן כאוסף של אגפים, ללא סימטריה או סדר שכיום הוא ברור

.

הכניסה למבנה עברה שינויים אך עדיין בולט חדר המדרגות עם חלון אנכי המזכיר בצורתו את חדר המדרגות שתכנן האדריכל במרכז חזית בית העם בנהלל (כיום נטוש) שעליו כתבתי כאן

.

חדר המדרגות

.

מאפשר הצצה אל העולים והיורדים

.

אולם ההתכנסות פוצל לחדרים, הוחלף הריצוף, צומצמו פתחי החלונות ונוספה לו תקרה אקוסטית

.

שנות ה-40: אירוע באולם ההתכנסות שבבניין המנהלה (ארכיון עיינות)

.

.

חדרה-משרדה של עדה מימון הוא אחד המקומות המיוחדים שהסתובבתי בהם. הוא נותר כשהיה – דלת הכניסה עם שני חלונות מקבלים את פני הבאים. עבודת נגרות וזכוכית שבה שמר קאופמן על סימטריה מושלמת, היא עבודה יפה שמדגישה את הקשר בין הפנים ובין החוץ ומאפשרת להחדיר את אור השמש אל פנים החדר, ולאלה שבחדר מאפשרים להביט אל החוץ. דלת נוספת היתה קיימת בחדר (בדופן הדרומית) וקישרה אל מטבחון, חדר רחצה וחדר האירוח ששכנו מדרום לחדרה של מימון, ודלת זו למעשה היתה זו שדרכה בעיקר נכנסו לחדר, אך ברבות השנים היא נאטמה. בחדר השתמר הריהוט במלואו, מופת של עיצוב מודרני עם השפעות מזרחיות.

בולט במיוחד שולחן האירוח הנמוך המורכב משתי פלטות עץ בגבהים שונים, ויכול להכיל שימוש כפול מבלי להרחיק בין המתכנסים סביבו. הכיסאות המקיפים אותו אלה למעשה שרפרפים המזכירים את אלה שפוזרו בבתי הקפה הערביים בעבר הרחוק. ארון הספרים גדוש ספרים ומסמכים ששימשו את מימון, או שקבלה במתנה מדמויות שונות ביישוב העברי שהתארחו בכפר או עמדו בקשרי ידידות עמה. על שולחן העבודה מונחים ספר המבקרים, אלבום תמונות, כרטיסי הביקור של מימון ויומן שנפסק באוקטובר 1973 – החודש בו נפטרה.

.

מחדר המדרגות ניתן לצאת למרפסת עמוקה, מוצלת בחלקה המקשרת לחדרה של עדה מימון ולחדר אירוח נוסף. בעוד שחדרה על מימון נותר כשהיה, חדר האירוח הוסב לכתה

.

הפתח הסימטרי משלב שני חלונות ובמרכז דלת. הזכוכית יוצרת שקיפות ומאפשרת להאיר את החדר באור טבעי לכל אורך שעות היום

.

מבט מפתח החדר אל המרפסת

.

1934: עדה מימון בת ה-41 בפינת המרפסת שהיתה עדיין מבהיקה בלובנה (ארכיון עיינות)

.

1952: עם אורחת במרפסת (ארכיון עיינת)

.

החדר הצנוע שימש את עדה מימון למגורים, לעבודה ולאירוח: מיטה מימין, ארון לספרים ולמסמכים משמאל, חלון רחב במרכז ולמרגלותיו שולחן עבודה

.

מבט אל הכניסה לחדר מכיוון שולחן העבודה

.

כסא: במקור היה הריהוט כנראה בצבע עץ ונצבע בירוק בהמשך. יתכן שהוא יוצר בנגריית קיבוץ גבעת ברנר כפי ששאר הריהוט הוזמן משם.

.

ריהוט לאירוח המשלב סגנון מזרחי ומודרני

.

שולחן זהה לזה שמצוי בחדרה של עדה מימון ניצב היה גם בחדר מגורים קבוצת לפידים 1946 עד 1948 (אוסף סבינה שביד, ארכיון עיינות)

.

שידה

.

עדה מימון התגוררה כאן מ-1932 עד סמוך לפטירתה בשנת 1973. היא נקברה לצד אשתו הראשונה של לוי אשכול בבית הקברות של קיבוץ דגניה ב'

.

.

שנות ה-40: עדה מימון לצד קצין אוסטרלי בחדרה-משרדה וברקע מציצה מיטתה (ארכיון עיינות)

.

.

בארון הספרים

.

בארון הספרים

.

על שולחן עבודתה מונחים כרטיסי הביקור

.

וגם היומן שהפסיק עם פטירתה באוקטובר 1973, ביום הרביעי של מלחמת יום כיפור

.

בחדרה שמור ספר המבקרים בכפר

.

תצלום הכפר במבט ממגדל המים: הבניין בו שוכן חדרה הוא זה שמשמאל

.

מבט אל הכניסה לחדר מכיוון שולחן העבודה

.

דיוקן של עדה מימון

.

מתלה לתיקים ומטריה

.

.

בשני גגות אגפי הבניין שמשני צדי חדר המדרגות תכנן קאופמן, כפי שנהג לרוב, "גג פעילות" – מקום מרוצף עם מעקה שבו ניתן לקיים התכנסויות, לימודים, שיעורי התעמלות וסתם להשקיף על נוף השדות המרהיב.

עד היום נשקפים מחלונות הקומה השנייה וכמובן מהגג אותם שדות המעניקים אשליה כי הבנייה הצפופה של העיר לא מתקרבת ולא מאיימת על שדות עיינות. אך האיום קיים, היות והרצף העירוני של נס ציונה ורחובות כבר משיק לשטחי הכפר. לפני כעשרים שנה בחרה המועצה האזורית גן רווה להקים על שטח שדות עיינות את בנייני המועצה וכן בית ספר גדול.

.

את גג הבניין תכנן האדריכל, כמו שאר הגגות בכפר, כגג פעילות ובו התקיימו שיעורים ופעילויות שונות

.

עמדת ביטחון הוקמה בראש הגג בימי המאורעות

.

ונשקף ממנו נוף השדות

.

וכשמשקיפים למזרח: הדשא המרכזי והמשק

.

.

(2) בניין המגורים הראשון

את בניין המגורים הראשון שיועד כולו למגורים ונחנך ב-1934, תכנן קאופמן באופן שונה. שוב, הוא בחר שלא ליצור מבנה קופסתי טיפוסי לסגנון הבינלאומי אלא מבנה המורכב מגושים קובייתיים. העיצוב שבו בחר קאופמן הוא מורכב באופן יוצא דופן – מבנה מוארך בו מודגשים הקוים האופקיים, אם באמצעות הגושניות ואם באמצעות הפתחים האופקיים הכהים על רקע הטיח הלבן והבוהק המצפה את הבניין. בסמיכות לשני קצות הבניין בולטים שני גושים מעל לקו הבניין, אחד מהם כלל אולם אחד גבוה במיוחד והשני פוצל לשתי קומות. זהו אחד המבנים המורכבים במישור הצורני שקאופמן תכנן וראוי היה להתעכב עליו באופן משמעותי יותר, יש לאתר את התכניות ותצלומים נוספים ולנתח את המהלך שגיבש כאן האדריכל.

המבנה יועד למגורי חניכים וגם כיום הוא משמש לייעודו המקורי. הקמת הבניין התאפשרה הודות לתרומה שהתקבלה מאת ד"ר אוסקר קאופמן ולבקשתו נקרא על שם אמו סטפני קאופמן. ידוע כי אותו קאופמן בא ממשפחה רומנית עשירה, ויתכן מאד כי מדובר באדריכל אוסקר קאופמן (אין כל קשר לאדריכל ריכרד קאופמן), שתכנן בין השאר את בניין תאטרון הבימה בתל אביב ועוד שורה של מבנים מעולים בתל אביב ובחיפה. הנושא טרם התברר. במהלך השנים נערכו במבנה שינויים חזותיים מעטים שהתמקדו בעיקר בשינוי הפתחים.

חן מסוים העניקו לו בשנות ה-70 יהודה קרייצר ואבי קסטרו, הראשון ניהל את מסגרית הכפר והשני היה רכז מגמת אגרו-מכניקה. הם יצרו במשותף עבודת אמנות ממתכת שנקבעה בחזית המזרחית של המבנה ומציגה שתי דמויות העוסקות בעבודה חקלאית.

.

שנות ה-30: מבנה המורכב מגופים קובייתיים כשסמוך לקצותיו מתנשאים שני גושים ובולטים מעל לקו הגג (ארכיון עיינות)

.

את בניין המגורים הראשון בכפר תכנן קאופמן כאוסף של קוביות ותיבות, משחק מורכב של נפחים, חלקו חד-קומתי וחלקו דו-קומתי. הבניין עבר מעט שינויים ונראה כיום לגמרי מבולגן אבל שיפוץ קל יחזיר לו את איכויותיו המקוריות

.

חן מסוים העניקו למבנה יהודה קרייצר ואבי קסטרו, הראשון ניהל את מסגרית הכפר והשני היה רכז מגמת אגרו-מכניקה שיחד יצרו עבודת אמנות ממתכת שנקבעה בחזית המזרחית של המבנה ומציגה שתי דמויות העוסקות בעבודה חקלאית.

.

.

(3) בניין המגורים בתכנון האדריכלית אלזה גדעוני

לאחרונה פרסמה האדריכלית ד"ר סיגל דוידי את ספרה "בונות ארץ חדשה – אדריכליות וארגוני נשים בתקופת המנדט" (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2020), שחושף פרק לא ידוע בתולדות אדריכלות ומפעל הבנייה המקומי. אחת הדמויות שמותירות את הרושם המשמעותי ביותר מבין האדריכליות שפעלו כאן בתקופת המנדט היא אלזה גדעוני (1978-1899), בוגרת האוניברסיטה הטכנית בברלין, שעם עליית הנאצים לשלטון היגרה לארץ-ישראל והתיישבה בתל אביב.

גדעוני השתלבה עד מהרה בתחום הבנייה ובמשך חמש שנות פעילותה בארץ תכננה ביתני תצוגה ובית קפה שזכה לפרסום רב ביריד המזרח שבצפון תל אביב וכן סדרה של מבנים שתוכננו עבור ויצו. במסגרת זו קיבלה לתכנן את אותו מבנה מגורים בעיינות. דוידי מספרת שגדעוני הפכה באותה תקופה ל"אדריכלית הבית" של ויצו ומטעם זה בחר הארגון שלא לתת לקאופמן את עבודת התכנון של המבנה, אלא בחרה להזמין את גדעוני שתתכנן אותו, מהלך שפגע והכעיס את קאופמן שכבר חווה בהזדמנות אחרת ובסמיכות זמנים כיצד עבודה שקיבל לתכנן מויצו בתל אביב ולאחר שזכה בתחרות מוזמנים, נלקחה מידיו ונמסרה לגדעוני.

במכתב זועם ועצוב שכתב קאופמן לעדה מימון ב-1936, לאחר שהתגלה לו כי עבודת התכנון נמסרה לגדעוני, הוא יצא נגד התירוץ שטענו בפניו כי הסיבה שנדחה לטובת גדעוני מהטעם שהיא מתגוררת בתל אביב שקרובה יותר לעיינות מירושלים שבה גר קאופמן: "אני מאוכזב על הידיעות ממכתבך מיום 30/4/36, אבל לדאבוני אני רגיל בדברים כאלה מצד ויצו. אני חושב ש'רק מטעמים טכניים' היה נכון בהחלט – וגם כל בעל מקצוע יאשר את זאת – למסור את עבודות האדריכלות לאדריכל שכבר עיבד את התכנית הכוללת ואת הבניינים הקיימים, וסיבת המרחק היא מגוחכת היות והמרחק בין ירושלים ועיינות רחוק רק בחצי שעה יותר מאשר מתל אביב".

עבודתה של גדעוני שעזבה ב-1938 את הארץ והיגרה לניו יורק שם המשיכה בתכנון, טרם נחקרה באופן יסודי, כמו גם עבודתו של קאופמן. באין תכניות מקוריות לאותם מבנים בעיינות לא ברור בוודאות אם אכן זה הבניין שתכננה גדעוני או שמא מדובר בבניין הסמוך לו. קאופמן וגדעוני תכננו בתקופות מקבילות ושניהם אימצו באופן מוחלט את הסגנון הבינלאומי והחזיקו בגישות עיצוביות דומות מאד, כך שקשה להבדיל בין מבנים שגדעוני תכננה ובין אלה של קאופמן. מתיעוד שנמצא לאחרונה עולה כי הבניין שתכננה גדעוני היה בניין מגורים קטן יחסית לשאר המבנים בכפר שיועד ל-20 מיטות ולא כלל חדר אוכל ומטבח (לעומת המבנה הסמוך לו שהוא גדול יותר וכלל חדר אוכל ומטבח), נבנה בזמן המאורעות, אז סביר להניח שזה הבניין שתכננה.

המבנה שבנייתו הושלמה ב-1937, הוא בצורת האות ר' כשבחזיתותיו הפונות אל לב הכפר הוא מפנה מרפסת מקורה המוגבהת ממפלס הקרקע. מרפסת זו נועדה להוות אזור ביניים בין החדרים הסגורים והאינטימיים ובין החצר הפתוחה והחשופה. כך ניתנה לדיירות אזור למנוחה שבו הן יכולות להיות סמוכות לחדרן אך מבלי לצאת אל השמש והחצר. המבנה מנצל את הפרשי הגובה הטבעיים שקיימים באזור, ובעורפו הוא מתנשא לגובה של שתי קומות. לכן, נקבע בו חדר מדרגות הובלט מעט במפגש של שתי זרועות הבניין. את חדר המדרגות עיצבה גדעוני, בדומה לגישה של קאופמן בבניין הסמוך, כחדר מדרגות טיפוסי לבתי הדירות שנבנו באותה את בתל אביב, כזה עם חלון אנכי המחדיר אור טבעי על המדרגות. בעת הקמת המבנה שילבו בו הבנאים שני סליקים שבו ניתן היה להטמין נשקים. סליקים אלה שרדו עד שנערך שיפוץ פנימי והם נאטמו.

לאחרונה נצבע הבניין ונראה שעבר שימור, אך למעשה הבניין פשוט השתמר לאורך השנים וניצל מתוספות מיותרות והוא גם משמש לייעודו המקורי – מגורים. ועדיין, ראוי לפתח את הנוף העוטף אותו באופן שיחזק את מעמדו של המבנה המיוחד הזה שלבד מעיצובו בסגנון בינלאומי מובהק, הוא עוצב בידי אדריכלית אשה פורצת דרך וחלוצה בתחומה.

.

.

סוף שנות ה-30 מבקרים במבנה המעונות שתכננה (כנראה) האדריכל אלזה גדעוני. המבנה נותר כמו שהיה ורק הגינון חוסל לטובת ריצוף (אוסף עדה מימון, ארכיון עיינות)

.

הבניין שתכננה האדריכלית אלזה גדעוני השתמר לכל אורך השנים, לא עבר שינויים (למעט שיפוץ פנימי בחדרים) והוא ממשיך לשמש לייעודו המקורי – מגורים. את הפסל שבחזית יצרו התלמידים בשיתוף חנוך בר יוסף בשנות ה-90. בר יוסף (2015-1929) היה פסל חובב שבמהלך שנות ה-90, בעשור השביעי לחייו לימד מכונאות ופיסול בכפר.

.

המבנה בצורת האות ר' כולל בחזיתו מעבר מקורה המשמש גם כמרפסת נעימה

.

המעבר משמש כאזור ביניים בין החדרים האינטימיים ובין החצר הפתוחה

.

הבניין מנצל את השיפוע הטבעי בקרקע והופך לדו-קומתי בעורפו. חדר המדרגות מזכיר כאלה שנבנו בבתי הדירות בתל אביב בשנות ה-30

.

חלון אנכי מחדיר אור צפוני לחדר המדרגות וכולל את כל פרטי הפירזול המקוריים שהותקנו כאן לפני יותר מ-80 שנה

.

(4) מבנה המגורים עם חדר האוכל

המבנה הבא שנבנה בעיינות, ב-1938, תוכנן ככל הנראה שוב על ידי האדריכל ריכרד קאופמן. הבניין הגדול כולל אגף מגורים דו-קומתי ובהמשכו אגף שנועד לחדר אוכל ומטבח. בדומה למבנה הסמוך לו שאותו כאמור וכנראה תכננה האדריכלית אלזה גדעוני, נקבעה בחזית הבניין הפונה לחצר הכפר מרפסת מקורה שנועדה לחצוץ או לחבר בין החדרים ובין החצר. חדר האוכל שבו נעשה שימוש בריהוט עץ מושקע שהוזמן מהנגרייה של קיבוץ גבעת ברנר, היה מקום בו שרתה תחושה נעימה ולא כמו זו שרגילה לאפיין אולמות אוכל במוסדות הומי אדם.

ייעודו של הבניין נשמר: בקומה העליונה מתגוררים עובדי המטבח כפי שהיה במקור ובקומה התחתונה התגוררו חניכים (חלק זה בוטל). במפלס הקרקע פעל ועדיין פועל בהצלחה חדר האוכל והמטבח.

ב-1996 נהרסה חזית הבניין הראשית ואולם האוכל נבנה מחדש באגף גדול שהוצמד לבניין ההיסטורי. האדריכל יהושע שושני בחר שלא להשתלב בסגנון המקורי של הבניין, אלא עיצב אגף בשפה עיצובית שונה, כזו המורכבת מקבוצה של קוביות היוצרת מכלול סימטרי הפונה אל השדרה הנכנסת לכפר ומקבלת את פני הבאים.

גם בתקופת הקורונה ממשיך חדר האוכל לפעול. מחיצות הותקנו בין השולחנות והאכילה מתבצעת בקפסולות המפרידות בין שכבות הגיל השונות ומונעת במשהו את ההדבקה. הגעתי לסיבוב ביום שני והוזמנתי לארוחה. המבחר היה גדול ואני הסתפקתי במנת אגרול שהתגלתה כמצוינת. מתברר שבימי שני שומרים כאן על "יום שני ללא בשר".

.

סוף שנות ה-30: חזית בניין המגורים הרביעי שבחלקו הצפוני הוקם אגף לחדר אוכל ומטבח (ארכיון עיינות)

.

.

החזית האחורית של הבניין (ארכיון עיינות)

.

שנות ה-50: ארוחה בחדר האוכל (ארכיון עיינות)

.

שנות ה-90: הריסת אגף חדר האוכל לצורך הקמת אגף חדר וגדול (ארכיון עיינות)

.

לבניין שתכנן האדריכל ריכרד קאופמן הוסיף בשנות ה-90 האדריכל שוקי שושני אגף חדר אוכל גדול (בקומה התחתונה אולם רב-תכליתי) בעל חזות סימטרית שפונה כיום אל הכניסה לכפר

.

בחדר האוכל תצלומים היסטורים מארכיון עיינות: נשיא המדינה הראשון ד"ר חיים ויצמן מטייל בעיינות עם עדה מימון

.

ימי קורונה מוזרים: חלוקה לקפסולות באולם האוכל

.

בימי שני לא מוגש בשר בחדר האוכל. האוכל אגב מצוין.

.

.

(5) הבית השביעי

קאופמן המשיך ככל הנראה ותכנן את בנייני המגורים בעיינות גם בשנות ה-40. בשנת 1945 נבנה בית המגורים האחרון באותו סגנון מודרני שכאמור ככל הנראה תוכנן גם הוא בידי קאופמן. לאחר מכן נבנו עוד מבנים רבים בכפר, אך את אלה תכננו אדריכלים אחרים.

.

עורפו של מבנה מגורים נוסף שתכנן קאופמן

.

.

(6) "האמפי"

בין המבנים שהוקמו במורדות הגבעה המרכזית שעליה בנוי הכפר, נקבע ב-1945 מיקומו של האמפי שניצל את שיפוע הקרקע ובאמצעות בניית מדרגות אדמה מהודקת ובניית במה – התקבל אזור התכנסות חגיגי. האמפי היה לאחד מהמוקדים המרכזיים בכפר, אך במהלך השנים ירדה קרנו, הוא הוזנח והמדרגות התפוררו. כיום הקרקע משופעת באופן חלק ומכוסה בדשא והבמה נותרה במקומה.

.

בין אזור הכיתות (עליו אכתוב ברשימה נפרדת בהמשך) ובין אזור המגורים הוקם אמפי שניצל את שיפוע הקרקע הטבעי

.

1946: עדה מימון וברקע האמפי (ארכיון עיינות)

.

מבט מהבמה אל האמפי: ב-1945 הוקם האמפי שהורכב ממדרגות אדמה מהודקת. הוא שימש את הכפר במשך עשרות רבות של שנים. לבסוף בגלל הזנחה הקרקע גלשה ונוצר שיפוע חלק. הבמה נותרה במקומה

.

מבט ממרומי האמפי אל הבמה

.

.

(7) מבנה המרפאה / מגמת אדריכלות

מבנה המרפאה של הכפר היה גם הוא מבנה מודרני עם גג בטון שטוח. לא מדובר היה במבנה בעל חשיבות יוצאת דופן, אלא שכיום יש לו חשיבות אדריכלית הודות להסבתו לכתה המשמשת את מגמת האדריכלות. בעת הסיבוב היתה הכתה ריקה מתלמידים, אבל מרשים היה לגלות את גופי התאורה המעוצבים שהותקנו בתקרה, כאלה שלא תמצאו בכתת לימוד טיפוסית, ומעידים כי כאן מדובר על מקום של עיצוב.

האדריכלית לירן טוכמן מובילה כאן את המגמה וסיבוב קצר בכתה מגלה שהתלמידים מצויים בעניינים: על הקירות עבודות המציגות את דמותם של אדריכלים ואמני מיצב בכירים (זאהה חדיד, פרנק לויד רייט, קריסטו), דגמים של עבודות מופשטות ותרשימים של לימודי גאומטריה ותלת-ממד. אחד התרגילים המרשימים מצוי על רצפת הכתה – התלמידים תכננו בקנה מידה 1:1 דירה על הרצפה באמצעות נייר דבק.

.

במבנה ששימש את מרפאת הכפר ממוקמת כיום כתת מגמת האדריכלות שבראשה עומדת האדריכלית לירן טוכמן

.

על קירות החדר עבודות התלמידים

.

אדריכלים ואמנים שיש מה ללמוד מהם

.

על הרצפה עדות לתרגיל שבו תכננו התלמידים דירה בקנה מידה 1:1

.

מבט ממערב אל בתי הכפר: בחזית אלה מבני כיתות שבהם אתמקד ברשימה נפרדת בהמשך. המבנה המרכזי שתכנן קאופמן בולט במרכז גבוה מעל כולם. על שאר המבנים אכתוב כאן בהמשך.

★

תודה לנעם שפר, איילת עמית יהודאי מנהלת ארכיון עיינות ולאדריכלים ד"ר סיגל דוידי ואורי טוכלר

★

רשימות נוספות על כפרי נוער:

.

בית הכנסת בכפר הנוער ימין אורד (יהודה לנדאו)

בית הכנסת בכפר הנוער בן שמן (מרדכי בן חורין)

פנימיות בכפר הנוער מקווה ישראל (משה לופנפלד וגיורא גמרמן)

מתחם הקבורה של קרל נטר בכפר הנוער מקווה ישראל

רפת שהוסבה למכינה קדם צבאית ומוזיאתר

בית כנסת שהוסב לספרייה (יוסף שנברגר)

★

שיר לסיום:

.

★