סיבוב בקבר של קרל נטר ונספחיו בקצה מקוה ישראל

עיקר ההתלהבות שלי הייתה מבית הזיכרון שתכננו נדלר-נדלר-ביקסון בשנות ה-60, אבל הפעם אני דווקא אציג את קברו של מי שייסד את המקום המוצלח הזה: קרל נטר. הימצאותה של חלקת קברים בודדה המכילה 4 קברים בלבד היא בהחלט עניין ייחודי ששווה לראות, ומעשיר את רעיון עירוב הייעודים בו אני תומך נלהב.

.

חלקת הקבר של קרל נטר שנותרה בשלב זה שלימה בעוד שכניו עוברים שיפוצים

 

.

לפני חודשים ספורים יצא לאור בשפה העברית תרגומה המצוין של ד"ר אריאלה אזולאי למאמרו, או ליתר דיוק הרצאתו, החשובה של מישל פוקו "הטרוטופיה" (רסלינג, 2010). בעוד שטקסט זה נכתב בשנת 1967 בתקופה בה עבר המערב טלטלה עזה והמציאות המוכרת השתנתה במהירות, הרי שישראל הייתה באותה העת במקום אחר.

בשנים האחרונות חוזר ומעסיק המונח "הטרוטופיה" את הוגי הדעות, אם כי התיאורטיקנים בתחום התכנון הם אלה המובילים את השיח בנושא זה, ושוב כמו ב-67', גם הפעם ישראל מצויה במקום אחר, הרחק מרוח הזמן המערבית. יחד עם זאת, תמיד ישנם המקומות בהם ניתן להאחז ולקרוא אותם בראיה אחרת. כזו היא חלקת הקבורה של קרל נטר בקצה שדרת העצים במקוה ישראל על גבול חולון.

.

דיוקן קרל נטר (מקור: ויקיפדיה העיברית)

.

פוקו מוצא בבית הקברות סוג של הטרוטופיה, ובאותה ההזדמנות מעניק למאזיניו ניתוח על רגל אחת של תפיסת העולם שהשתנתה לנו במהלך העת החדשה. הימצאות בה כל אדם מגיע לשלב בו הוא קורס ומת, הביאה לכך שלכלם ישנם קרובים בבית הקברות, וכך נוצר שלאורך כל ההיסטוריה התקיים בעולם המערבי בעיקר בית קברות – אם כי המונח עבר שינויים מרחיקי לכת.

השינויים אליהם מתייחס פוקו, הם אלה המוצאים את ביטויים בפן הפיסי – בבחירת מיקומו של בית הקברות במרחב העירוני: עד סוף המאה ה-18 ממוקם היה בית הקברות בלב העיר ובסמוך לכנסיה. מרבית האוכלוסיה (למעט חשובי העם) הונחו במעין קבר אחים בו איבדו הגוויות כל עקבות אינדיבידואליות. חוסר היחס לגוויה ולאישיותו של המת, נבעה מתוך האמונה כי תחיית המתים בא תבוא ולכן לא נמצא עוד עניין בגוף כי אם הנפש היא העיקר. אך ברגע שהאמונה בתחייה גוועה, החל להתפתח פולחן תחיית המתים שהביא את האדם להתייחס ביתר תשומת לב לגוויה – וכך החל מהמאה ה-19 החל לו פולחן המתים בו ניתנה לכל אדם הזכות להיקבר בחלקת קבר משלו.

התוצאה הייתה יציאתם של בתי הקברות ממרכזי הערים אל השוליים. הדבר נבע לדעת פוקו מכך שהמוות החל מטריד את האדם המערבי שראה בו מחלה, וכל זכר למוות הורחק ככל הניתן מהחיים. את התייחסותו לבית הקברות מסיים פוקו בפסקה היפיפיה כי "בתי הקברות אינם מהווים יותר את הרוח הקדושה והנצחית של העיר, אלא את 'העיר האחרת' שבה לכל משפחה יש נחלה שחורה משלה".

כעת כשאני ניצב באמצע בית ספר חקלאי על גבול העיר חולון, שוכנים להם ארבע מצבות של בני אדם שהיו קשורים לבית הספר ונקברו כאן לבדם בחלקה בודדה במיקום ייחודי זה. אין ספק כי כאן אנו מחוץ לעיר ומחוץ לבית הספר, אך המציאות הזו של חלקת קבר של גופת מנהל בית ספר, גופותיהם של שני ילדיו של מנהל אחר וגופתו של אחד מעובדי המוסד – קבורים כולם כאן ללא קשר ביולוגי ביניהם (למעט זוג הילדים), מעורר מחשבה על הסיטואציה התמוהה הזו.

גם בירושלים ישנן מספר חלקות קבורה שכאלה שנאלצו לצאת אל הפועל בשל המצור על העיר ב-1948, או אף קודם לכך כדוגמת שני הקברים המיוחסים לאדריכלי חומת העיר העתיקה בסמוך לשער יפו. בימים אלה בהם מתמלאת הארץ בבתי קברות להם לא רואים את הסוף, אולי ראוי להפסיק לחגוג עם פולחן המתים ולשוב לדרכי אבות… אפשר להשתעשע בדימיון שלנו הישראלים זה יהיה המקום היחיד בו יסכימו (אמנם בלית ברירה) כל בעלי המחלוקת לשכב זה לצד זה בשקט ובשלווה.

 .

סמל בית הספר החקלאי מקוה ישראל

.

מצבת קברי הילדים בשנת 2008 קודם לפירוקה (מקור: אבישי טייכלר, ויקיפדיה העיברית)

.

קרל נטר – מייסדה של מקווה ישראל, שבזכותה יהיה בעתיד הקרוב קשר רציף בין חולון לפארק המטרופוליני שיקום על השטח הפתוח שבין תל אביב-רמת גן-אור יהודה-אזור, נולד בשנת 1826 אי שם במזרח צרפת ועם הזמן פיתח את תפיסתו החלוצית כי על היהודים לשוב לארצם ולעבוד את אדמתם. נטר סבר כי יש צורך בהקמתו של מוסד הכשרה לעבודת האדמה – מוסד אותו מימש הלכה למעשה ופתח את שעריו בשנת 1870. בעקבות תאונת רכיבה, נפצע נטר קשה 3 שלוש שנים בלבד לאחר מכן ונאלץ לפרוש מהנהלת בית הספר ולעזוב לאירופה. קודם לכן, ביקש נטר להיטמן בקצה נחלת בית הספר על גבול החולות – וחלקת קבורה נרכשה על ידו מחברת "אליאנס" לצורך המטרה.

נטר ניפטר ממחלת כבד בשנת 1882, לאחר ששב למקוה ישראל באותה שנה רק בכדי למות במוסד אותו חזה והקים. כמה שנים קודם לכן בשנת 1876, לאחר שהחלקה כבר נירכשה, ניפטר עוזרו של נטר בבית הספר יעקב שמואל – וגופתו ניטמנה באותה החלקה ובהסכמתו של נטר. חמש שנים לאחר מותו של נטר פקדה טרגדיה את משפחתו של יורשו בתפקיד מנהל בית הספר ובזה אחר זה נפטרו שני ילדיו. ורדה ויעקב נטמנו זה לצד זו ועל מקום מנוחתם הוקם מבנה אבן מרשים המזכיר את מצבות הקבורה האדירות באירופה.

לאחרונה קיבלה על עצמה המועצה לשימור אתרים, שמשכנה מצוי בין השאר כמה עשרות מטרים ממתחם הקבורה במקוה ישראל, לתקן ולשפץ את המקום. במסגרת הפרויקט תועד הקבר וכל חלקיו סומנו קודם לפירוקו. במהלך השיפוץ נוקו ותוקנו כל חלקי הקבר ובחודשים הקרובים תושב המצבה למקומה. לצורך הרחבת התמונה ההיסטורית, פניתי למי שערכה את המחקר על חלקת הקבר מטעם המועצה – רותם זאבי, אבל "זכיתי" בהתעלמות. ככל הנראה למרות ההשקעה הגדולה, מעדיפים להותיר שם את המחקר הזה ובדומה לקבר, הרחק על איזה מדף נשכח המעלה אבק.

.

ראשיתו של המשעול העולה אל חלקת הקבר של קרל נטר

.

…כמה צעדים קדימה

.

מצבת הקבר בצורת אובליסק

.

אחד מעמודי האבן הניצבים בפינות החלקה

.

מבט מאחור על החלקה, באזור בו פזורים חלקי מצבות ילדיו של קרל נטר – העוברים שיפוץ

.

חלקת הילדים שפורקה לחלקי חלקים שמוספרו והונחו בצד לצורך שיקומם

.

מצבה 01

.

מצבה 02

.

שולחן העבודה המשמש את המשפצים

.

אבני המצבה הממוספרות 01

.

אבני המצבה הממוספרות 02

.

אבני המצבה הממוספרות 03

.

מעבר לגדר חולפת דרך ירושלים החוצצת בין חולון ובין מקוה ישראל, כשמהעבר השני ניתן לצפות על מבנה ציבור נטוש עם עבודת מתכת גדולה ויפה על צידו כזו הפונה אל הכביש ומעניקה מחווה יצירתית לנהגים החולפים ביעף

.

מבט על החלקה מכיוון הגדר עם חולון

.

מבט כללי על האתר כשמימין מצבת קבר קרל נטר השלימה ומשמאל חלקת הילדים

.

תצלום חלקת הקבר מתוך ספר שיצא בשנת 1899 (מקור: ויקיפדיה)

.

צמרות העצים המקשרות בין הארץ לשמים וכאן גם מסתיימת הרשימה.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ירון בן-עמי  On 20/07/2010 at 10:28

    פוקו הוא אמנם הוגה מרתק, אבל כרגיל מכליל בקלות רבה מדי מתוך עובדות מעטות מדי.
    למשל, דווקא בירושלים שאתה מתייחס אליה – בימי בית ראשון ובית שני כאחד – היה נהוג לקבור את המתים מחוץ לתחומי העיר. הקברים היחידים (המשוערים) שנמצאו בתחומי העיר היו קברי בית דוד. השאר נקברו לצלעות נחל קדרון והלאה, עד מעבר לגיא בן הינום.
    ההמנעות מן הגוויות במאה התשע עשרה עשויה גם לנבוע מן המודעות הגוברת להיגיינה ציבורית, ולא רק (או בכלל?) משינוי היחס אל המוות. אגב, ההנחה שהציבור הרחב הפסיק להאמין בתחיית המתים במהלך המאה התשע עשרה אופיינית להטיית האינטלקטואלים לשפוט את הציבור הרחב על פי עמדתם של האינטלקטואלים שבתוכו, שהרי אלה הם מרבית האנשים המשאירים אחריהם הגיגים כתובים. למעשה, ככל שניתן לשפוט, נותר רוב הציבור בעולם – ובכלל זה במערב – דתי לכל אורך הדרך, עד ימינו. אמנם אמת היא שלאינטלקטואלים ולאינטליגנציה יש בממשל (הקובע את מיקום בתי הקברות) ייצוג רחב מעבר לשיעורם היחסי בחברה.
    וחוץ מזה תרשה לי להודות לך על בלוג מרתק, שאני מקפיד לקרוא – וזאת חרף העובדה שבדרך כלל ארכיטקטורה איננה מעניינת אותי כמעט בכלל.

  • דב  On 20/07/2010 at 13:49

    כעמית למקצוע [למקצוע
    שיודע להלך שיעמום עד
    כדי הפיכת זהב לעפר ואפר]
    אומר בפשטות : הבלוג
    שלך מרתק בכל מובן.

  • אסתי  On 06/08/2010 at 9:47

    נהדר

    המלצתי על הפוסט שלך אצלי בבלוג
    קטגוריה-פנאי

    http://blog.tapuz.co.il/estan

    מאסתי 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: