סיבוב בספר החדש על האדריכל ריכארד קאופמן

יצירתו של האדריכל ריכארד קאופמן זוכה כעת לחשיפה עם פרסומו של ספר חדש. 677 פרויקטים הוא תכנן וכמחצית מהם נבנו. קאופמן שהיה מעודכן היטב בנעשה בעולם ודאג שהעולם יהיה מעודכן ביצירתו, תכנן מאות רבות של פרויקטים החל מיישובים שלימים – כפרים, מושבים, קיבוצים וערים, דרך שכונות ועד בתי מגורים, מבני ציבור, בתי חולים, תעשייה ונוף.

שמונת המאמרים המרכיבים את הספר "ריכארד קאופמן והפרויקט הציוני" (הקיבוץ המאוחד, 223 עמודים, 68 ש"ח באתר ההוצאה) פותחים צוהר ליצירתו האדירה, שלא רק היתה פורצת דרך בתכנון המרחבי והאדריכלי, אלא גם מסדה פה את התחום.

ועל כך ברשימה זו.

.

16707425_1559490714080505_3060776182092783251_o

נהלל: יצירתו המובהקת ביותר של ריכארד קאופמן ואולי גם של ההתיישבות החקלאית בישראל

.

richardkaufman16

אדריכל ריכארד קאופמן, שנות ה-50 (צילום: בטינה אופנהיימר, הארכיון הציוני)

.

.

לפני כמה חודשים פרסמתי רשימה על הספר "האדריכלות של נדלר-נדלר-ביקסון-גיל 2010-1946", והיות וכמעט במקביל יצא לאור ספר על אדריכל לא פחות בכיר מהם, חשבתי שראוי להמשיך ולהתייחס לזירה זו של ספרים שבקושי מצליחה לקבל תשומת לב וחבל. מספר רוכשי ספרי האדריכלות נמוך וגם ההשקעה מגורמים ציבוריים נמוכה, זאת ביחס הפוך להשקעה הגדולה שספרים אלה דורשים.

קשיי מימון היו הסיבה שהספר על קאופמן יצא כמעט עשר שנים לאחר יום העיון שהיווה בסיס למאמרים המכונסים בו. לצורך פרסומו גייסו העורכים מרינה אפשטיין-פלוש ומיכה לוין עם צפריר פיינהולץ, את התקציב ממגוון גורמים: מהטכניון, מבתו של קאופמן שגרה בארה"ב ומהקרן הקיימת לישראל. מפתיע לגלות שהטכניון לא מצא לנכון לתקצב את הספר, הרי תפקידה של האקדמיה הוא בין השאר בפרסום ספרים בתחום. למרות שבישראל פועלים לא פחות מחמשה בתי ספר לאדריכלות, אף אחד מהם לא דואג להיות מעורב בתחום. המחלקות באריאל, ויצו חיפה ואוניברסיטת תל אביב בכלל לא מעורבים, בטכניון ובבצלאל יצאו פה ושם כמה ספרים וזהו. נראה כי המציאות הזו משקפת גם את רמת המרצים, ומעל הכל את אלה העומדים בראש בתי הספר. אבל במדינה שמקדשת את הבורות אין מה להתפלא.

.

11

כריכת הספר המציגה פרספקטיבה שיצר קאופמן לבית העם של נהלל, 1929 (עיצוב: ערן טל)

.

.

הספר נפתח בכרונולוגיה מאד כללית המציגה את חייו של קאופמן החל מלידתו בפרנקפורט ב-1887, דרך לימודי האדריכלות במינכן, הגירתו לארץ ישראל ב-1920 לאחר שהוזמן על ידי ארתור רופין להיות למעשה האדריכל הראשי של המפעל הציוני בארץ, ועד פטירתו בירושלים ב-1958. גרעין הספר מורכב משמונה מאמרים, המתבססים כאמור על ההרצאות שהוצגו בכנס שנערך בטכניון ב-2008. ההחלטה לחלק את המאמרים לשלושה שערים, מצליחה להדגיש היבטים שונים ביצירתו: קאופמן בראייה בינלאומית, קאופמן והתנועה הציונית ורעיון עיר הגנים, וקאופמן האדריכל.

בשער העוסק בהיבטים בינלאומיים (אך למעשה עוסק בקשרים בינו ובין שני אדריכלים אחרים), מציגים מרינה אפשטיין-פלוש וצפריר פיינהולץ את הקשרים הרעיוניים הכמעט מקבילים בין עבודתו של קאופמן ובין עבודתו של לה קורבוזיה. שניהם נולדו באותה שנה ושניהם ביקשו ללמוד אצל אותו אדריכל (קאופמן למד ולה קורבוזיה נדחה). שניהם הגו סביבת מגורים אוטופית, קאופמן בהתאם לרוח ההתיישבות הציונית התמקד בעיקר בסביבה הכפרית ופחות בזו העירונית, ולעומתו לה קורבוזיה התמקד יותר בסביבה העירונית ופחות בזו הכפרית. בדומה לספרו של אבי מאייר "סם ברקאי – אדריכל המידות הנכונות" שבשלב מסוים בחר להתמקד בספרו בלה קורבוזיה וחושף פן פחות ידוע בהגותו, יצירתו ושיטת העבודה של לה קורבוזיה, גם כאן נחשף פן פחות ידוע אצל לה קורבוזיה והוא התייחסותו למפעל הציוני והרעיון של התיישבות כפרית אוטופית – "החווה הקורנת". המאמר חושף את התייחסותו של לה קורבוזיה לנושא "השאלה היהודית" והגירת היהודים מאירופה: "קריאתו [של לה קורבוזיה, מ"י] לתנועה הציונית היתה גם ניסיון למצוא לקוחות ל'הכפר הקורן', …לה קורבוזיה הציע את 'הכפר הקורן' כמודל להחייאת החברה היהודית' על ידי יצירתה של חברה יהודית 'טבעית' וחדשה". המאמר השני בשער, מאת איטה היינצה-גרינברג עוסק בקשרים בין מנדלסון וקאופמן שלמדו יחד במינכן ומאוחר יותר גרו ועבדו תקופה מסוימת בשכנות ברחביה. בין השניים נוצר קשר של הערכה וכבוד, אך במסגרת המאמר למעט פרטים ביוגרפים-היסטורים אין התייחסות לממשקים אדריכליים ממשיים ולכן הוא נותר בגדר מאמר היסטורי בלבד.

בשער העוסק בתנועה הציונית ורעיון עיר הגנים ביצירתו של קאופמן, חושפות נטע פניגר וטל אלון מוזס את תכניתו לתל אביב מ-1921, תוך השוואה לתכנית שערך פטריק גדס ב-1925. לפי שתי התכניות, כפי שמוכיחות פניגר ומוזס, עוצבה תל אביב עם הפנים לים. קאופמן הציע לפתח בחוף הים מרחב ציבורי הכולל גנים, גינות משחק ומבני ציבור. גדס לעומתו, הציע לנצל את רצועת החוף לטובת כביש אורך, תעשייה, שמורת טבע, מלונאות, אטרקציות תיירותיות כמו אקווריום (מכאן עולה שהדולפינריום נהגה חמישים שנה קודם להקמתו). תכניתו של קאופמן נדחתה ותכנית גדס אושרה. עירית עמית-כהן עוסקת במאמרה ביחסו לשטחים הפתוחים: "בשכונת 'אחוזה הרברט סמואל' ההתייחסות לשטחים הפתוחים, הנטיעה והבעלות, ביטאו הקפדה תכנונית-צורנית אך גם ביטוי לאידיאולוגיה חברתית, אידיאולוגיה שהדגישה את מרכזיותה של הקהילה וצרכיה ביצירת הוואי שכונתי ייחודי". רק לאחרונה פרסמתי מאמר על ניסיונות החיסול של ערכים אלה משכונה שתכנן קאופמן בחיפה. המאמר החותם את השער מאת אדריכל פרדי כהנא עוסק בתכנון הקיבוצי ומורשת קאופמן. כהנא מציב את קאופמן, שתכנן יותר מ-35 קיבוצים, עשרות מבני מגורים, בתי ילדים, בתי ספר, חדרי אוכל ועוד, במיקומו ההיסטוריוגרפי של התכנון הקיבוצי. את מאמרו הוא חותם: "קאופמן לא יצר את החזון; גדולתו היתה בהיותו האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון שגילם את התבנית בה החלום מצא את מימושו".

.

55

מימין: בתי מגורים בקיבוץ תל יוסף, 1926. משמאל: תכנית מושב כפר יהושע (כפולה מתוך הספר)

 

.

kfar-yehoshua

כפר יהושע: תכנית למושב, 1927

.

.

בשער השלישי העוסק באדריכלות מציג מיכה לוין סקירה כללית על עבדותו האדריכלית. במאמר נוסף בשער האדריכלות מציגה סיגל דוידי את עבודתו של קאופמן ביריד המזרח בתל אביב. "ארמון תוצרת הארץ" שתכנן במסגרת היריד ב-1933, היה הבניין המרשים ביותר שתכנן בתל אביב ובמהלך השנים נהרס ורק קטע קטן ממנו שרד וניצב עד היום בקצה רחוב דיזנגוף. בעקבות המאמר בחרתי לפרסם בעצמי מאמר ב-xnet על הבניין, אותו אפשר לקרוא כאן.

המאמר המרתק ביותר לדעתי בספר הוא מאת אינס זונדר. מאמרה של זונדר שחקרה בעבר את עבודתה של האדריכלית לוטה כהן, עוסק הפעם בעבודתם המשותפת של קאופמן וכהן, אותה הזמין מגרמניה לבוא לירושלים ולעבוד עמו. כהן נענתה לפנייתו ויחד הם עבדו בין השנים 1927-1921, שנים פוריות במיוחד בהן נערכו בין השאר התכניות למושב נהלל, לקיבוצים עין חרוד ותל יוסף, לשכונות רחביה, ותלפיות בירושלים, נווה שאנן, הדר בת גלים ונווה שאנן בחיפה והעיר עפולה. קאופמן וכהן היו גם בין מייסדי אגודת האדריכלים הראשונה בארץ. במאמר בוחנת זונדר את התכניות המשותפות – היכן וכיצד מופיע שמה של כהן לצד שמו של קאופמן. היא בחנה מכתבים ומסמכים וכך הצליחה לחשוף כיצד נותרה כהן בצל, על אף שככל הנראה לקחה חלק משמעותי יותר בעבודה, לעומת הקרדיט שקבלה בסופו של דבר. אך האם כהן רק שרטטה את התכניות, או שמא היתה שותפה ואף הובילה את התכנון – על שאלות אלה קשה היום לענות. מתברר שכהן לא רק עיצבה את מצבת הקבורה של קאופמן, אלא שקדה במשך שנים על מונוגרפיה מקיפה שלא הושלמה בסופו של דבר. מהמונוגרפיה בכתובים נותרו שני כתבי יד עם כמאה עמודים. חלק מאותו כתב יד מתפרסם כנספח בסיום הספר, ומציג מסמך מרתק שנכתב ממקור ראשון של מי שעבדה והכירה את קאופמן מקרוב, וכך מתארת כהן: "קאופמן היה בעל ביקורת עצמית וצנוע בבסיסו. רק כאשר פגש בבינוניות, הוא הפך להיות חסר סבלנות ובלתי נגיש. למרות זאת, בתור מנהל משרדו, הוא ידע איך ליצור אווירה אמיתית בבית מלאכה האומנותי שלו. הדחף של קאופמן והלהט התמידי שלו משכו אותך קדימה".

.

44

מימין: דגם ותכנית שכונת תלפיות, 1921, משמאל: תכנית לכפר נהלל, 1922 (כפולה מתוך הספר)

.

nahalal-drawing-1922

נהלל: תכנית למושב, 1922

.

.

הערות: עד שמפרסמים ספר על קאופמן, הייתי מצפה למצוא בו רשימת עבודות ורשימת פרסומים. גם בספר אחר שיצא תחת סמל הטכניון, והציג את עבודתו של האדריכל יעקב יער, לא הופיעה רשימת פרסומים ומקורות. אבל במקום אלה, הספר על קאופמן מסתיים  בפרק "עבודות נבחרות" שהוא למעשה מקבץ של דימויים היסטוריים ועכשוויים שתופסים כשליש מהיקף הספר. למה דווקא עבודות אלה נבחרו ומדוע הוצגו באופן שנבחר? לא ברור. בכלל, בהיבט הגרפי ישנם תצלומים מעולים שנראה שהמעצב בחר לחתוך באופן הפוגע בתוכנם. בנוסף, חלק מהתצלומים אינם מופיעים בגווני שחור לבן, אלא בגוון של זהב שמפחית את איכותם.

המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש בעת שדפדפתי בספר היתה ההיכרות הכל כך מועטה שיש עם יצירתו של קאופמן, ועד כמה הספר הזה היה חסר על מדף ספרי האדריכלות. סיפורו של קאופמן הוא סיפורה של הארץ, אולי יותר מכל אדריכל אחר. אבל לא רק קאופמן, כי כשחושבים על כל אותם אדריכלים שבנו פה את התשתית הפיסית בתחילת המאה ה-20 ואחר כך בנו את המדינה, מגלים שרק על מעטים מהם יודעים מי הם היו ומה הם עשו. אלכסנדר ברוואלד (בניין הטכניון הישן, קואופרטיב מרחביה), בנימין חייקין (עיריית חיפה, וילה מלצ'ט), יוסף ברסקי (גימנסיה הרצליה), יוחנן רטנר (בית המוסדות הלאומיים, הפקולטה לאווירונאוטיקה), אפילו זאב רכטר (בנייני האומה, בית אנגל, שמונוגרפיה צנועה מידי ולא מקיפה פורסמה לפני שלושים שנה) – כל אלה בנו כאן תשתית שמעטים מצליחים לקשר למתכנניה. לפחות עם קאופמן נראה כי כיום מתבצעת עבודת השלמה עם פרסום ספר המאמרים החדש וספר נוסף הנמצא כעת בכתובים.

.

22

מימין: בית זיו בתל מונד, 1931. משמאל: קיבוץ רמת דוד, 1931 (כפולה מתוך הספר)

.

33

בית ביבי ושרה, במקור בית אגיון: חזית, מבואת כניסה, חצר, 1938 (כפולה מתוך הספר, צילומים: אלפרד ברנהיים)

שיר לסיום:

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרטינה בובר  On 18/02/2017 at 20:04

    לרשימת האדריכלים הנשכחים אפשר להכניס את יעקב פינקרפלד, יהיה נהדר אם תוכל להקדיש לו פרק, מה גם שמותו הטראגי בטרם עת יכול לפרנס הרבה תיאוריות קונספירציה…..

    • מיכאל יעקובסון  On 18/02/2017 at 20:10

      אני לא יודע עליו כמעט כלום. חוץ מבית חנה לא מכיר אף עבודה שלו. לכן, בשלב זה הסיכוי שאכתוב עליו נמוך.

    • רונית  On 19/02/2017 at 17:03

      שמחה לראות את תגובתך. אני כותבת על פינקרפלד תזה- כמשמר המונומנטים הראשון במדינת ישראל. אספתי הרבה מאוד מידע. כמו כן חלק מעבודת הדוקטורט של יוסי קליין עוסקת בו.

  • אנתיאה וקס ורדי  On 18/02/2017 at 20:41

    מיכאל ליעקב יש משפחה מפוארת .אם תרצה אתן לך מידע אנתיאה

  • Zeev  On 22/02/2017 at 12:52

    תודה על הסקירה. ארכוש את הספר. וואו, אתה נכנס בבתי הספר לאדריכלות!
    על בנימין צ'ייקין יש עוד חומר – בעיקר על מה שתכנן בירושלים ובחיפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: