סיבוב במוסך קואופרטיב בית שאן – חרוד הנטוש

תמיד חשבתי שמדובר במתחם צבאי בריטי, בעיקר בגלל קמרונות החבית של המבנים. אבל מתברר שזו עבודה של האדריכל שמואל ביקלס. מתחם קואופרטיב בית שאן – חרוד, ניצב נטוש כבר כמה שנים וכיום עם קידום תכנית לשדרוג והרחבת כביש 71 על ידי חברת נתיבי ישראל נגזר דינו להריסה והמאבק בעיצומו.

יצירה אופיינית של ביקלס, מבכירי האדריכלים בתנועה הקיבוצית ומי שערך את השינוי המפליג ביותר בתנועה במסגרתו עבר התכנון בקיבוצים מידיים של אדריכלים עירוניים לידיהם של אדריכלים מתוך הקיבוץ עצמו. ברוטליזם מוקדם עם שימוש בחומרים זולים וזמינים (בטון, בלוקים), פונקציונליות ללא קישוטים מיותרים, אך שמירה על פרופורציות קלאסיות שיוצרות הרמוניה מרשימה. אך קודם לחשיבות האדריכלית, מדובר במתחם שהיה כאן לפני הרבה דברים אחרים והיווה סמל וגורם כלכלי ותעסוקתי משמעותי ביותר לקיבוצי העמק.

היו שהציעו כתגובה לתכנית ההריסה, להפוך אותו למרכז תיירות ושירותי דרך. אך התגובה נעשתה מאוחר מידי וכנראה שעוד פיסת היסטוריה תמחק לטובת אספלט ומכוניות, זאת בזמן שרכבת ישראל חנכה השנה את קו רכבת שנועד להפחית את תנועת הרכבים בעמק.

ועל כך ברשימה זו.

.

נטוש

.

מפת התמצאות

.

בניין משרדים ובראשו "תבור שאן – חרוד" – שמה של החברה שנוצרה מהקואופרטיב. גם הוא נטוש.

.

מבנה שירותים מאוחר ונטוש

.

בניין המוסך שנחנך ב-1950 וכיום ניצב נטוש ונמצא בסכנת הריסה. ברקע הר הגלבוע

.

באגף משמאל היה חדר אוכל לעובדים

.

באגף המזרחי במבנה בוצעו תיקונים קלים ורחצת רכבים

.

רחבת התפעול בין שתי זרועות הבניין כשבקצה הפתח ל"אגף התיקונים הרציניים"

.

גמלון מעוגל עם מסך זכוכית

.

חזית מזרחית ודרומית הפונים לכביש הראשי (כביש 71)

.

.

(1) הקואופרטיב

"גולת הכותרת של הקואופרטיב הוא המוסך הנמצא בכניסה לעין חרוד ותל יוסף", כתב פסח אפרתי, חבר תל יוסף במאמר שפורסם ב"בקיבוץ" בדצמבר 1950. כפי שניתן ללמוד מעשרות מאמרים וידיעות שפורסמו בעקבות אירוע החנוכה, נחשב היה הפרויקט לחדשני לזמנו הן בהיקפו והן בשירותים שהציע תחת קורת גג אחת. וכך מפרט אפרתי את אותה גולת כותרת: "בנוי בצורה מקומרת ומצויד בכל הסידורים החדישים ולו מחלקות נפרדות לחריטה, לשימון, רחיצת מכוניות, תיקון תקרים, תיקונים מהירים, מילוי בטריות חשמליות, קומפרסור לאויר, מחסן נאה ומסודר לכל חלקי המכוניות ואבזריהם ואולם גדול לתיקונים כבדים".

גם בקיבוץ ניר דוד שהיה שותף בפרויקט התגאו במבנה, וכך פורסם בעלון הקיבוץ בינואר 1950 כפי שמצאה האדריכלית ענת אסתרליש שערכה למתחם תיק תיעוד: "הנהלת הקואופרטיב מגישה בשמחה את בנין המוסך הנאה ורב המידות. בשפע המאורעות והתאריכים בחיי ישראל לא קל לייחד את היום הזה, ברם, בדרך התפתחות הקואופרטיב והאזור שלנו זו תחנה חשובה וראויה לציון". גם הנהלת הקואופרטיב פרסמה מכתב לחברים לקראת מסיבת החנוכה שהתקיימה ביום האחרון של שנת 1949: "יום פתיחת המוסך החדש הוא יום של חג גדול לנו. ואכן זה היום לו קיווינו. הוקם המוסך, רחב מידות, משוכלל ומתנוסס לתפארת. בגאון נציין מבצע זה כחשוב יותר לקיום הקואופרטיב. […] נאחל לכלנו שבמוסך שהוקם ישקקו חיים של חבר עובדים יודע מלאכתו, אוהב מפעלו, עושה כל העבודות הקשורות להחזקת מכוניות, שמקורו ומקומו במשקינו".

גרעין הארגון החל ב-1942 כענף תובלה בקיבוץ בית השיטה, וב-1947 הפך לקואופרטיב. הוא נועד להוביל את התוצרת החקלאית של יישובי האזור. תחילה, היה שותפות של כמה מהיישובים בעמק יזרעאל, עמק בית שאן ועמק הירדן, ובשיאו היו חברים בו 24 משקי יישובים. הוא הצליח באופן חסר תקדים לאחד קיבוצים מזרמים שונים (הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי וחבר הקבוצות), הפועל המזרחי ומושבי עובדים.

בתקופה הראשונה לקיומו, כשהיה עדיין קטן יחסית וכלל מספר מצומצם של משאיות, היה מוסך הקואופרטיב ממוקם במשק של קיבוץ בית השיטה. תוך שנים ספורות בלבד התחזק הארגון ולאחר שהצטרפו אליו יישובים נוספים ומספר הרכבים היה כבר קרוב ל-100, נדרש היה לו מוסך גדול. הנהלת הקואופרטיב התלבטה תחילה בין שלושה מיקומים להקמת המוסך החדש: (א) בית שאן, (ב) בכניסה לקיבוצים תל יוסף ועין חרוד או (ג) בבית השיטה. המיקום שנבחר להקמת המוסך ומשרדי הקואופרטיב היה בצומת המרכזי המקשר בין כביש בית שאן – עפולה ובין כביש הגישה לשניים מהקיבוצים המרכזיים באזור: תל יוסף ועין חרוד, ממש מול מחלבת תנובה. "קיימת כאן הפרדיגמה של ריכרד קאופמן [האדריכל שתכנן מטעם המוסדות הציונים את מרבית יישובי העמק, מ"י]: עין חרוד, תל יוסף וההצעה לישות אזורית הכוללת חינוך, רווחה, תרבות וכן "התארגנות אזורית": שירותים מוניציפליים, מפעלים, שירותים חקלאיים וכו'. הקואופרטיב נבנה בתוך אזור זה והיווה חלק של התפיסה כולה – לא עיר לא כפר, ולכן היה גם ראשיתו של השיתוף האזורי".
בשנותיו הראשונות הצליח הקואופרטיב לא רק לצמוח במהירות עצומה, אלא גם ליצור סביבו תרבות שלימה שחלחלה לחיי היומיום של הקיבוצים באזור וגם לשפה המקצועית. כך לדוגמה במוסך הזה הומצאו מילים בתחום התחבורה ומכונאות הרכב שלא היו קיימות קודם לכן בשפה העברית. נהגי המשאיות הצטרפו למאמץ הלאומי ודאגו להוביל במשאיותיהם תוצרת לכל חלקי הארץ, כולל לירושלים הנצורה כשבפעולות אלה נהרגו כמה מנהגי הקואופרטיב.

.

1963: מראה כללי של המתחם וברקע הגלבוע (באדיבות אביטל אפרת)

.

.

(2) התכנון

עבודת התכנון נמסרה לאדריכל שמואל ביקלס (1975-1909), חבר תל יוסף, שעבד אז בחברת "המהנדס". הוא בחר לבנות את המוסך באופן מודולארי, כך שיהיה מורכב מאגפים בעלי מידות וצורה קבועה וחוזרת: תכנית מלבנית ומוארכת עם גג קמרון חבית. גישה זו, אפשרה הוספת אגפים בעתיד מבלי לפגוע בחזות ובתפקוד הכללי של המתחם, וכן לפרק מחיצות בין אגף לאגף או לבנות מחיצות. כך הוא עשה כאן וכך גם עשה במבנים רבים אחרים שתכנן ובראשם המשכן לאמנות בעין חרוד.

ביקלס שהתמחה בתכנון מתארי של קיבוצים וכן של מבני ציבור, היה גם מומחה בתכנון מבני משק לחקלאות, למלאכה ולתעשייה והיה זה פרויקט נוסף שלו בתחום. העבודה נמסרה לו ככל הנראה בסוף 1948 או ראשית 1949, ובמשך כחצי שנה הכין עשרות סקיצות שנשמרו ברובן בארכיונו. סקיצות אלה חושפות התלבטות בארגון וסידור המערך הכללי במתחם, תהליך ארוך שכל מטרתו היתה להגיע לפתרון המתאים ביותר לארגון שהלך וגדל במהירות. ביולי 1949 הגיע ביקלס עם הנהלת הקואופרטיב לתכנית המוגמרת. פריסת המבנה בשטח היתה בצורת האות ר', כשבזרוע אחת מוקמו שימושי המוסך ובזרוע שנייה שירותים נוספים ורחצת מכוניות. רחבה תפעולית גדולה הפונה לכיוון צפון ומזרח נתחמה בין שתי זרועות הבניין, כשממנה הגישה אל תוככי הבניין.

.

1949: תכנית מוקדמת למתחם ובו שתי הזרועות יוצרות חצר תפעולית שפונה לכיוון הצומת, אך לבסוף הוחלט לסובב את תכנית והחצר פונה לכיוון צפון-מזרח (מקור: ארכיון ביקלס משכן לאמנות עין חרוד)

.

1949: אחת מעשרות הסקיצות שיצר האדריכל שמואל ביקלס ובה מוצגת פריסת השימושים באחד האגפים בבניין (מקור: ארכיון ביקלס משכן לאמנות עין חרוד)

.

למרות מלחמת העצמאות, לא הופסקה העבודה. לקואופרטיב היה גם תפקיד ביטחוני היות ושינוע התוצרת החקלאית ליישוב היהודי בכלל ולתושבי ירושלים הנצורה בפרט היה מטרה נעלה שהצריכה לתת פתרון גם לשירותי התמיכה ברכבים, קרי במוסך. עדות לדברים ניתן למצוא בדבריו של פסח אפרתי שנכתבו סמוך לחנוכת המוסך וסיום מלחמת העצמאות: "לצדי הדרך, בשער הגיא, מונחים עדיין שלדי מכוניות משא המעידים על קרבות ומאמצים על אנושיים גם של לוחמים בלי מדים שנשלחו והלכו לי צו המצפון לקיים את הקשר עם ירושלים הנצורה. לפני שנה אפשר היה עוד לבור אפר מבינות העשבים השופעים. עתה גם האפר, שריד שני נהגינו שנשרפו חיים, נישא עם הרוח והעבר של שנתיים ימים נראה רחוק מאד. סמוך לאותו זמן נמצאו כמה מנהגינו נצורים בגוש עציון, ואילו אחרים נהגו במכוניותינו מדן ועד אילת עם התפתחות הקרבות במלחמתה עצמאות".

אין כאן חזות חגיגית כמו זו שמאפיינת רבים ממבני הציבור שתכנן ביקלס, אך ניתן למצוא כי ביקלס חובב אדריכלות קלאסית עשה פה שימוש בחתך הזהב שהודות לו מתקבל מבנה עם פרופורציות הרמוניות. נוסף על כך, ניתן למצוא פה את גישתו הפרגמטית, כשהפרט היחיד בו ניתן למצוא את ידו האישית של ביקלס הוא בפתרון הניקוז המורכב מיציקת בטון ומופיע בחיבור בין שני גגות הקמרונות. הבטון והבלוקים הם חומרי הבנייה העיקריים (מה שהופך את המבנה לכזה השייך לברוטליזם), כשבחלק מהגמלונים שולבו מסכי זכוכית ומחדירים אור ואויר טבעי אל פנים המבנה. "במקרה של מבנה המוסך של קואופרטיב בית שאן-חרוד, ניכר החיפוש אחרי הצורה והחלל שיגלמו בצורה הכי מדויקת את הפונקציות הנדרשות למוסך בסדר גודל כזה" ציינה אדריכלית ענת אסתרליש בתיק התיעוד, "והכל בכלים הפשוטים ביותר של האדריכל: בטון, בלוקים ואור".

מיד לאחר השלמת בניין המוסך הוחל בבניית מבנים נוספים במתחם. את המבנים האלה לא תכנן ככל הנראה ביקלס, ועל תכניותיהם חתום המהנדס יוסף אידלמן – מבכירי המהנדסים שפעלו באותן שנים בארץ ומגדל הסילו שתכנן בקרית גת מהמבנים הבולטים שתכנן. כך נבנו סככות, מבנה משרדים ומבנה שירותים. בהמשך, ב-1963, הוקמה תחנת הדלק בצידו השני של כביש 71, תחנה בה היה הקואופרטיב שותף.

.

קטע מחזית דרום הפונה לכביש 71: שלד בטון עם מילואת בלוקים חשופים כשבין קמרון לקמרון בולט פתרון ניקוז מעט פיסולי (צילום: אביטל אפרת)

.

1949: קטע מסקיצה לחזית המבנה (ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

.

(3) השקיעה והמאבק 

המיתון הקשה אליו צללו הקיבוצים ובכלל ההתיישבות החקלאית, הובילו למשבר בקואופרטיב. ב-1990 הציגה הנהלת הקואופרטיב דוחות שהוכיחו שהמצב בכי רע. נוסף על שקיעתה של החקלאות, התמודד הענף עם עלייה במחירי הדלק ותחרות עזה בעיקר עם המגזר הערבי. אך הקואופרטיב הצליח לשמור במידה מסוימת על מעמדו. בהמשך אותו עשור הפך לחברה וב-2003 התמזג עם קואופרטיב "תבור" והפך ל"חברת תבור שאן חרוד" – השם שעדיין מתנוסס בראש בניין המשרדים הניצב כיום נטוש במתחם. ב-2010 כבר לא מצאו הקיבוצים עניין משמעותי בחבורתם בחברה, כל שכן שמצבם הכלכלי היה רע והם מכרו את אחזקותיהם.

החל משנות ה-90 נעזב הבניין ומאז הוא ניצב נטוש, אך עדיין בולט היטב לעוברים ושבים בכביש 71. "לא היה צורך יותר במוסך הישן בשנות ה-90 ולכן הוא סומן להריסה", מציינת אסתרליש בתיק התיעוד למתחם. "הרעיון היה להרסו ולהקים במקומו מרכז מסחרי, כפי שעשו קיבוצים אחרים. אלא שהקיבוצים השותפים לא רצו להשקיע במשהו שאינו הובלה והקואופרטיב לבדו לא יכל לעמוד בכך כלכלית". מה שהקיבוצים לא הצליחו להרוס, יצליחו הרשויות האחרות. בעקבות בעיות תנועה בכביש 71 הוחלט להפקיע מרשות מקרקעי ישראל את הקרקע, חברת נתיבי ישראל קידמה תכנון חדש לאזור ובמסגרתו ייהרס המבנה, יורחב הכביש ואף יוגבה בכ-3 מטרים מעל המפלס הקיים. המועצה לשימור אתרים גילתה את התכנית מאוחר מידי, ואורי בן ציוני מנהל מחוז צפון במועצה עשה את כל המאמצים כדי למנוע את ההריסה. הוא הזדרז לפנות לאדריכל ערן מבל שהכין לו חלופות שיצילו את המבנה ויאפשרו לפתח אותו לצרכים אחרים.

למרות שעברו כבר יותר מעשרים שנה מאז ננטש הבניין, הוא נשמר בצורה מרשימה לרבות פרטי הבניין והמסגרות. בסיום תיק התיעוד מסכמת האדריכלית ענת אסתרליש את ערכיו של הבניין: "מבנה מוסך קואופרטיב התובלה בית שאן-חרוד תוכנן על ידי אחד מטובי האדריכלים של התנועה הקיבוצית שמואל ביקלס, אשר השכיל לתכנן מבנה צנוע ופשוט רק לכאורה, היות ועושרו מתגלה למי שמסתכל היטב. נעשו בו שינויים מעטים מאז יום הקמתו, וחוץ מהאגף הצפוני ששופץ ושוכנו בו משרדים, הוא נשמר ברמה גבוהה של אותנטיות ושלמות. בהיותו מבנה תעשייתי, החללים הגבוהים של המבנה הינם רב-תכליתיים, גמישים, ועשויים להתאים לשימושים רבים, ציבוריים וחברתיים, כאלה שישקפו את הערכים שהנחו את הקמתו. מיקומו האסטרטגי, בשילוב עם ערכיו האדריכליים מגלמים בתוכם פוטנציאל פיתוח ושילוב בתשתיות הקיימות והמתוכננות".

מה מוצע להקים במבנה המוסך? אביטל אפרת שאחראית על ארכיון ביקלס (וככל הנראה גם זו שמכירה הכי טוב את יצירתו) רואה בבניין הקואופרטיב סמל לאנשי העמק המייצג את עוצמתו של השיתוף האזורי, את הכוח של שינוע במשאיות בימי צמיחה ובזמן חירום. אפרת זיהתה את התחזקות התיירות באזור, תיירות שאין לה מענה ממשי של מוקד שירותים וגם מבחינת אטרקציות היא חלשה יחסית, ולכן הציעה להפוך את המתחם למרכז של פנאי ובילוי המשרת מבקרים ותושבים: "המיקום שלו על אם הדרך מזמין שימושים חדשים התואמים את תרבות הפנאי, התיירות והבילוי של עמק חרוד, לטובת תושביו ולקידום ענפי האירוח ותיירות". בינתיים המבנה עומד ובולט, אך לא ידוע אם יהיה פה גם מחר.

"המצב מסובך", מספר אורי בן ציוני שמוביל את המהלך לשימור המתחם. "לפני כמה חודשים נערכה פגישה עם עובד נור ראש המועצה שהתחלף בבחירות האחרונות, ולראשונה הצהיר שהוא תומך בנו, מה שלא היה עד עכשיו. למתחם יש אישור סטטוטורי להריסה אבל אחרי ש'נתיבי ישראל' שמעו אותנו הם אמרו שיעשו מאמץ לשמור עליו. הבאנו את גליה בר אור, מנהלת המשכן לאמנות בעין חרוד לשעבר שהסבירה בצורה הכי ברורה כמה העניין חשוב היסטורית, אדריכלית, תרבותית וסמלית. זו השקעה כספית ויצירתית ו'נתיבי ישראל' שמעו והציעו לקצץ 3 מטרים מעומק המבנה ולשמר את כל השאר. אנחנו לא אוהבים את הרעיון כי גם ככה המבנה לא כל כך גדול, אבל הפתרון יותר טוב ממה שהיה קודם. עדיין, אנחנו חושבים שניתן להרחיב את הכביש ולהציל את כל המבנה".

.

(4) לסיכום

תחנת דלק מכוערת מצד אחד ובנייני מחלבת תנובה המפלצתיים מצד שני – זה מה שישאר כאן לאחר הריסת מבני הקואופרטיב. מחלבת תנובה היא פרויקט שמתכנניו לא השכילו להתייחס לסביבה ואחראים לכך מהנדסי המועצה האזורית גלבוע שלא השכילו לחייב את הנהלת המחלבה ליצור לבניין הכי בולט בנוף העמק מענה חזותי ייצוגי. בנייני הקאופרטיב המהווים מוקד היסטורי שערכיהם התעסוקתיים, התרבותיים והטכנולוגים איבדו את מעמדם באזור ימחקו ועם מחיקת המבנה יאבד העמק עוד אחד מערכיו ויישאר עם תחנת הדלק ועם המפלצת הסינית.

האחריות מוטלת על המועצה האזורית שנדרשת לראייה כוללת וכזו שמתבוננת ומתוכננת לעתיד. התיירות בעמק כמעט ולא מקבלת תשתית ובטח לא כזו רשתית. פיתוח בנייני הקואופרטיב ההיסטורים יכולים לתת מענה איכותי, לא רק הודות למיקום הגיאוגרפי המצוין והנצפות הגבוהה, אלא גם הסמיכות לשניים מהיישובים המרכזיים בעמק, ולהוות מנוף לתיירות שתביא איתה תעסוקה לתושבים ותחזק את מעמדה הכלכלי והתדמיתי של המועצה והאזור.

.

.

.

.

קטע מהחזית

.

אגף "אחסון חלקים"

.

אגף "רחיצה"

.

אגף "תיקונים קלים – תיקונים חשמל"

.

קורות ועמודי בטון חשוף

.

המעבר שקישר לשני אגפי "תיקונים רציניים" שהיו פתוחים אליו משני הצדדים אך לימים נאטמו בקירות בלוקים

.

בקצה האולם

.

חשמל

.

הידעת כמה עולה?

.

גלגלים

.

מבט החוצה

.

מבט מבחוץ

..

שלט של המועצה לשימור אתרים

.

תודה לאביטל אפרת, לאורי בן ציוני, לאדר' ענת אסתרליש ולאדר' פרדי כהנא.

★★★★★

רשימות נוספות על מבנים שתכנן אדר' שמואל ביקלס:

.

חדר אוכל בקיבוץ שדה נחום

חדר אוכל בקיבוץ אילות

בית תרבות בקיבוץ מנרה

בית תרבות בקיבוץ נווה איתן

בית התרבות בקיבוץ רביבים

חדר אוכל ובית ציזלינג בעין חרוד מאוחד

★