ביום רביעי הגעתי לערד וחוץ מהמרכז העירוני, בחרתי להסתובב ברובע אבישור שנחשב לאחד מרובעי המגורים המרתקים ביותר שתוכננו אי פעם בישראל.
השכונה ייחודית בעיקר הודות לפריסת המבנים ופיתוח המרחב הציבורי על פי עקרונות אקלימיים. רשימה עליה אפרסם כאן שבוע הבא, אך קודם לכך אני מבקש להפנות את המבט למבנה שולי וקטן שלבטח לא זכה בשום מקום לתשומת לב כפי שאני הקדשתי לו: חדר אשפה של בניין שיכון. ועל כך ברשימה זו.
.
המבנה משלב בטון ואבן מקומית והופך את חדר האשפה הדחוי למקום בעל נוכחות ותרומה למרחב הציבורי
.
לרוב אדריכלים אינם משקיעים מחשבה גדולה על חדרי האשפה – המקום המכיל את שאריות חיינו. בתכניות בינוי של שכונות חדשות ניתן למצוא לא מעט פרויקטים של שכונות המפנות את פניהן אל הגינה המשותפת בעוד שלרחוב ההיקפי מפנים המבנים את האחוריים שלהם ובכלל זה את חדרי האשפה והכניסה לחניונים התת-קרקעיים. בדרך זו, הופכים את מה שהיה אמור להיות רחוב עירוני – לציר תנועה דוחה למדי. אחד מהפרויקטים שנמנע מלפול בפח הזה היה מגדל המגרות של לופנפלד-גמרמן בבאר שבע, שם זכה חדר האשפה לטיפול ותשומת לב זהים לאלה שניתנו למגדל המגורים – אך הזמן עשה את שלו ומבנה חדר האשפה שם נהרס ונמחק. כאן, להבדיל – המבנה נותר על כנו ונראה כחדש.
בתחילת שנות הששים הוזמנו צמד האדריכלים, שהיו שותפים באותה העת ובאמצע שנות השלושים לחייהם – דוד בסט ואדם אייל, לתכנן את רובע יעלים בעיר ערד. בהמשך, הוזמנו לתכנן רובע נוסף בעיר – וה היה רובע אבישור. יחד עימם עבד על השכונה אדריכל הנוף צבי דקל – ועל עבודתו זכה דקל בשנת 1969 בפרס קרוון.
צבי דקל היה זה שתכנן את חדר האשפה בדומה לעשרת הגינות שתכנן בשכונה – באופן המתאים לאקלים המקומי. הודות לכך, למבנה חדר האשפה אין גג – וזאת כדי שחלל החדר לא יתחמם מקרינת השמש המדברית ויזרז את הריקבון באשפה, דבר שיביא להסרחת השכונה כולה. לכן, נבחרה הצורה הפרבולואידית וכן חיפוי האבן המצנן את פנים מבנה חדר האשפה. ראיון שערכתי עם דקל על הגינות וחדר האשפה יפורסם ברשימה על הגינות, אותה אפרסם בשבוע הבא.
זה אולי יכול היה להיות בונקר ואולי מחסה לרועה צאן באמצע המדבר המגן מפני רוחות קרות, אבל בסך הכל מדובר בחדר אשפה הנטוע בחורשת עצי אורן הצמודה לבניין המגורים ומקשרת לגינה המרכזית של הרובע. השילוב של אבן ערד צבעונית עם בטון חשוף יוצרת כאן גשר מוצלח בהיבט האתסטי בין הנוף המקומי לבין שפת הבינוי החדשה והעדכנית שהונהגה בישראל באותן שנים. יש משהו צנוע ונעים בחדר הזה ולכן החלטתי להביא אותו כאן.
.
מראה כללי מכיוון הרחוב לבניין המגורים לו שייך חדר האשפה
.
הכניסה לחדר האשפה
.
חזית צפונית
.
חזית צפונית
.
חזית מערבית
.
חזית מזרחית
.
חדר האשפה צמוד לאחד משבילי ההליכה בהם מרושתת השכונה
.
האם חדר אשפה ראוי לרשימה בפני עצמה? מאחר וכולנו נאלצים מידי יום להשליך את האשפה אני מוצא שדיון על חדרי האשפה הוא דבר ניצרך. מדובר במספר היבטים: חדרי האשפה הותיקים שלא תמיד מצליחים לעמוד בעומס שאנחנו מייצרים בעידן הנוכחי כשכל רשתות השיווק מספקות לנו אריזות גדולות ומיותרות, אופן פינוי האשפה, מיקום החדר וכו'. ברשימה הזו הבאתי חדר אשפה ותיק שצורתו מאפשרת גמישות (שלא נוצלה אולי מפני שאין בה צורך או אין יכולת לכך מצד התושבים) – וכך ניתן להרחיב את החדר מבלי לפגוע בתפקודו, בעקרונות הארכיטקטונים שלו או בסביבתו.
אז בפעם הבאה כשתכנסו לחדר המדובר – תרימו לקירות את העיניים, אני מקווה שאתם לא נאלצים לחפש בזבל ומקווה שהבנתם את המסר, אנחנו כבר בסוף 2010.
★
רשימות נוספות על ערד:
הבלוק שתכננו דן איתן ויצחק ישר וקיר אמנות שיצר יוסף שאלתיאל
תומרקין מארח חברים בערד (הרשימה הראשונה שפרסמתי בבלוג)
★
חלון אחורי 
תגובות
רשימה מעניינת. חדרי אשפה הם משהו ששמתי לב אליו בעולם. בעיקר באירופה. אצלנו מקובלות מכולות הענק או הפחים הירוקים, הצפרדעים, שעומדים באמצע הרחוב מסריחים והזבל גולש מהם, מן מפגע דוחה שהתרגלנו לא לראות בלב שכונות מגורים. במקומות אחרים תוחמים אותם בגדרות עץ, בשבכות מתחת, מגדלים מסביב צמחייה או מעמידים בצורה אסתטית בחצר פנימית ואנשי פינוי הזבל נכנסים, פותחים, מפנים, סוגרים, לא משאירים את הפחים זרוקים באמצע הכביש. המבנה שצילמת יותר אטרקטיבי מהשיכונים שלידם הוא עומד
מתקן האשפה נראה תכנון גרוע. לא מבין ממה התלהבות. סופם של מקומות כאלו להיות משתנה ציבורית ומקום לאונס.
אז זהו שלא. החדר היה נקי ומאורגן, לא אונס ולא סמים – לאלה יש מקום אחר.
כשגרתי בערד כך נראה חדר האשפה שלנו, ואהבנו לשחק בגוגואים על הגדר שלו. הוא היה מספיק קרוב לבניין כדי שנשמע את קריאות האמהות לארוחת הערב, ומספיק רחוק כדי שנוכל להתנסות בדברים שלא רצינו שיראו.
זה כל כך מתאים לאופי של ערד, העיצוב הזה.
תפיסת התכנון הזו של אדריכל הנוף ממש לא מוצלחת.התפיסה הזו שהביאה לבינוי המורכב מחצרות סגורות במחשבה שהן יגנו מפני רוחות המדבר החזקות, ויוצרו הצללה לחצר. (את תכנון הנוף ביצע אדריכל הנוף צבי דקל). אך התוצאה – בתים עם הגב לרחוב הציבורי. בעקבות ההפרדות הללו אנשים לא נמצאים ברחוב – במרחב הציבורי ולא נוצר הקשר החשוב כל-כך לאינטראקציה חברתית-עסקית. אז היכן היתרונות?
רוני: את יכולה לפרט?
שלי: תפיסת התכנון הזו של האדריכל דוקא מאד מוצלחת, והסיבות שערד נתקעה הן לא מסיבות תכנוניות אלא מסיבות פיליטיות, כלכליות וחברתיות. הבתים לא מפנים את הגב לרחובות כפי שטענת, אלא לצירי תנועה מוטורית ומפנים את פניהם למרחב הציבורי. ככל הנראה לא הסתובבת באמת בשכונות בערד – כי אני חושב שאין שני לערד ברובד של הטיפול במרחב הציבורי ותשומת הלב שהקדישו המתכננים לפיתוח שבילי הולכי הרגל.
אתה טועה. אני מכירה את העיר היטב. ויכולה להעיד ממקור ראשון
על התרשמותי כאדם וכאדריכלית. תכנון זה לאנשים, ואם תשאל את האנשים שם קשה להגיד שיסכימו איתך.
ההתרשמות שלי לא נובעת ממבט קצר על המקום (למרות שמהרשימה אולי ככה זה נראה) אלא ממחקר שני בו אני מעורב בעיר. ולכן לא מדובר בהתרשמות אלא בחקירה – תצפיות שנערכו במועדים שונים בכמה אתרים בעיר, ראיונות עומק וראיונות בלתי פורמאלים עם תושבים ומקבלי החלטות בעבר ובהווה וכן שאלונים בקרב 60 בתי אב.
חבל שלא השתתפתי בסקר שלך כי הנושא מאד מעניין אותי.
כערדניקית האוהבת את העיר אך מכירה בחסרונותיה, לדעתי דווקא כעיר מתוכננת, תפיסת האדריכלות בערד טעתה בגדול. התכנון הכושל הוא בעיניי המכשולים המשמעותיים (הנוספים) להתפתחותה של העיר.
השכונות הישנות, המרכז המסחרי והשוק העירוני בנויים כולם "בהתגוננות", מסוגרים ומפנים גב לרחוב. דבר זה התאים – אולי – לעקרות הבית של שנות ה-60, המטיילות עם הילד למכולת ולגינה. היום נוסעים הרבה יותר במכונית והרחובות הפנימיים (שמעון וחן) כמעט לא מנוצלים, מה עוד שהשיכונים העצומים בשכונות הראשונות בנויים באיכות מזעזעת וכיום גרה בהם אוכלוסיה מעוטת יכולת.
אין בערד לצערי שום רחוב שנותן המולה מסחרית תוססת – חלונות ראווה, נאונים, דוחק = כתוצאה מכך אין בה חיים מסחריים.
הרחובות הרחבים משרים ריקנות אך אין התכנות לרכיבה על אופניים. ואלה רק על קצה המזלג.