סיבוב בשרידי כפרים ערבים, קיבוץ נחשונים, מאוזולאום, כבשן סיד, קברים נטושים ומעיין

ביום ששי הסתובבתי עם יונתן בכמה אתרים ממזרח לנתב"ג. המשכנו איפה שהפסקנו לפני חודשיים. על מה שראינו בפעמים הקודמות כתבתי כמה רשימות: 1 / 2 / 3. הנה רשימת מכולת של מה שיש כאן הפעם:

(1) בית קברות נטוש של כפר הרוס.

(2) שריד אחרון לבתי הכפר אל-מזריה.

(3) חדר האוכל ופינת זיכרון בקיבוץ נחשונים.

(4) כבשן סיד שנראה כמו מצודה.

(5) מאוזולאום שהותירו פה הרומאים.

(6) שרידי הכפר קולה.

(7) שרידי מנזר הנשים דיר חני.

(8) סופר מרקת מוענטז.

(9) חרבת בלוטה: שרידי מערות קבורה שגם אותם הותירו הרומאים והמפוארת שבהן יוחסה לקבר יהושע בן נון.

(10) מעיין מאיר.

.

יונתן יוצא מהמאוזולאום הסמוך ליישוב אלעד

.

מפת התמצאות

.

(1) בית הקברות של הכפר ההרוס אל-מזריה

התחלנו את הסיור שלנו בבית הקברות של הכפר אל-מזריה. יונתן הביא "מכונית שודים" שאפשר היה לנסוע איתה בכל דרך חקלאית.

ביולי 1948 נכבש הכפר אל-מזריה, תושביו לא חזרו לבתיהם שנהרסו תוך זמן קצר וקו הגבול ישראל-ירדן נקבע כמה מאות מטרים בודדים מהשטח. חודשים ספורים לאחר מכן הוקם המושב מזור בו השתכנו מהגרים ממזרח אירופה, ושימר את שמו ואת שם היישוב העברי הקדום שאולי היה כאן לפני אלפיים שנים. מושב מזור ידוע לשמצה, היות ובתחומו פועלת "חוות מזור", או בשמה המלא: בי.אף.סי. – חוות ריבוי קופים בע"מ. כשמה כן היא: גהנום הפועל על פי חוק מדינת ישראל באין מפריע. אני ממליץ לכם להתעדכן במאבק המתרחש נגד החווה "יחד נסגור את חוות מזור". אני כבר הצעתי כמה פעמים, לתפוס באיזה ערב אחד את בעלי החווה ולעשות להם "ריבוי קופים" בשיטת בי. אף. סי.. בינתיים לצערי אין לי שותפים לניסוי. האם היה שווה לזרוק את הערבים מהכפר שלהם ולהרוס להם את הבתים, רק כדי שיבואו כמה חבר'ה ויעשו "ריבוי קופים"? איך תושבי מזור יכולים לישון בלילה?

הקופים אולי לא יכולים לנקום על מה שהם עוברים, אבל מצאתי ברשת תכתובת ענפה שמתפרסמת כמעט מידי יום בנושא הכפר אל-מזריה. כאן אף אחד מהפליטים לא שכח את מה שעשו לו. הנה ציטוט אחד שמתייחס לנושא:

We will return to our homeland and we will destroy Israel and we will rebuild our small village. Until then we must never forget our homeland and teach the young generation about thier countrey and thier village. Peace to my family, but there is no peace with Zionist Israelis

כמה מילים על הכפר: את הכפר הקימה חמולת אל-רומיה במאה ה-18, שבמקור באה מסביבת רמאללה. השטח המוניציפלי של הכפר היה כ-9,000 דונם והתגוררו בו ערב מלחמת העצמאות 1,346 תושבים ב-320 מבנים. את מבנה המאוזולאום הפכו תושבי הכפר, שלא היו כנראה דתיים מידי, למסגד קטן (ועל כך בהמשך). הכפר עצמו שכן במקום עליו קיימת החל מ-1998 העיר אלעד, מעברו השני של כביש 6. משיחה עם אחד מוותיקי קיבוץ נחשונים, בתי הכפר נהרסו מיד אחרי המלחמה מתוך חשש שישובו אליהם פליטים. כל מה שנותר הם בית הקברות, מבנה המאוזולאום ומבנה אבן בודד וקטן.

בית הקברות מגודר בגדר תיל פשוטה והוא צמוד לכביש 6. חלק ממנו "גולח" לטובת יצירת הכביש, והגדר המקיפה אותו כנראה הוקמה באותה עת. אולי לב לבייב שהקים את כביש 6 עם "אפריקה ישראל", לא רצה לעצבן את המוסלמים שיכולים לחסל לו את העסקים באפריקה ואסיה, ולכן נתן כבוד למקום. המצבות ברובן הרוסות. עצמות וגולגלות אדם פזורות בכל מקום. רק על מצבה אחת נותרה כתובת בערבית.

באינטרנט אפשר למצוא מידע על פעילות פליטי הכפר. עכשיו בעמאן הם אוספים תרומות להקמת מטה לריכוז הפעילות שלהם. יש תכניות אדריכלות שנערכו בהתנדבות ויש צוות שלם שפועל בנושא. כך גם, כל תינוק שנולד או כל אחד שמסיים לימודים – מקבל ברכה מיוחדת. סמל הארגון של הפליטים גם כולל איור של מבנה המאוזולאום. הנה כמה דוגמאות:

.

ברכת צאצאי פליטי הכפר לאחד מבני הקהילה שסיים את לימודיו האקדמים

.

תכנית בניין מטה פליטי הכפר בעמאן

.

חזית מטה בניין פליטי הכפר בעמאן

.

מפות היסטוריות. כמו אז כך גם היום: הכביש הבינעירוני המקשר את כפר קסם עם לוד (היום כביש 444), מפריד בין הכפר ובין בית הקברות. הכפר עצמו שכן היכן שהיום נמצאת העיר אלעד:

.

הכפר אל-מזוריה בולט ככתם אדום במרכז מפה בריטית משנת 1936. הכפר קולה שוכן מעט מתחתיו כשממערב להם הדרך העתיקה (היום כביש 444) מדרום לצפון (מקור: אוסף המפות בספריית החוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב).

.

חורבות הכפר אל-מזוריה בולט ככתם כהריסות במרכז מפה ישראלית משנת 1951. חורבות הכפר קולה שוכנות מעט מתחתיו כשממערב להם עדיין אותה דרך (מקור: אוסף המפות בספריית החוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב).

.

אל-מזוריה במפה בריטית משנת 1936 (מקור: אוסף המפות בספרית החוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב)

.

חורבות הכפר אל-מזוריה (עכשיו במפה: מזור) במפה ישראלית מ-1951 (מקור: אוסף המפות בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב)

.

חורבות אל-מזוריה (עכשיו: מזור) במפה משנת 1965 (מקור: אוסף המפות בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב) – הפעם יש למאוזולאום גם שם

.

תמונות משנות ה-50 השגתי בארכיון קיבוץ נחשונים, אותם צילם ראובן ענבר חבר גרעין שהצטרף לקיבוץ ב-1955:

.

שרידי הכפר אל-מזריה בשנות ה-50 (צילום: ראובן ענבר, מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

שרידי אל-מזריה בשנות ה-60, לפני שהוקמה בשטח העיר אלעד (צילום: ראובן ענבר, מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

..

תמונות שצלמתי בבית הקברות:

.

הגדר המקיפה את בית הקברות אל-מזריה

.

מצבת קבר וברקע כביש 6 ובתי היישוב אלעד

.

שתי מצבות קבורה

.

המצבה היחידה בבית הקברות עליה נותר טקסט

.

אני לא יודע ערבית

.

מישהו מבין?

.

עצמות

.

גולגולת

.

(2) הבית בשדה – שריד לבתי הכפר אל-מזריה

מבית הקברות המשכנו בשדות, עד שנתקלנו במבנה אבן בודד, שמרוחק אמנם מעט משטח הכפר המקורי אך ככל הנראה היה שייך לו. כיום המבנה משרת את החקלאי שמטפח כאן פרדס. בכניסה למבנה עמד עובד תאילנדי ושוחח בטלפון נייד. אחר כך המשכנו וחצינו בדרך החקלאית את כביש 6 והגענו לגדה המזרחית של הכביש.

.

הבית האחרון מהכפר אל-מזריה ששרד מכל בתי הכפר ומשמש היום את החקלאים

.

חוצים את כביש 6

.

(3) קיבוץ נחשונים

נכנסנו לקיבוץ נחשונים והחנינו את הרכב בין המכולת ובין גינת משחקים מגודרת. בכניסה לגינה עמוד ועליו שני שלטים המורים לנו כי כאן מדובר בשטח פרטי.

את קיבוץ נחשונים הקימו חברי תנועת השומר הצעיר כיישוב ספר שניצב היה מטרים בודדים מהגבול. נחשונים הוא קיבוץ גלויות של השומר הצעיר ולכאן הגיעו גרעינים ממצרים, מאירופה (ניצולי שואה שלחמו בפלמ"ח) וילידי הארץ (מחיפה וירושלים).

עד חנוכתו של חדר האוכל החדש, פעל חדר האוכל בצריף שוודי. רבים מחדרי האוכל בקיבוצים שכנו בכאלה צריפים שכיום נותרו מהם בודדים (אחד מהם בחפץ חיים צלמתי ואחד אחר בגשר הזיו עליו אכתוב פעם אחרת). במהלך השנים פינו הצריפים את מקומם למבנים גדולים יותר שתוכננו לפי צרכי הקיבוץ באותה עת. כאן בנו בסוף שנות ה-70 חדר אוכל חדש ועם השלמתו הרסו את השוודי.

האדריכל אברהם ארליק (1991-1905) שעבד במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי הופקד על תכנון חדר האוכל החדש שנחנך ב-1980. ארליק פרסם במאה הקודמת מאמרים רבים על אדריכלות בכל העיתונים היומיים. מאמר אחד שלו על אדריכל זאב רכטר אפילו פרסמתי מחדש כאן בבלוג. חוץ מהעובדה שארליק הוא האבא של העיתונאית עמירה שגב והסבא של המפיק והתסריטאי מולי שגב, לא מצאתי שום דבר על האדריכלות שיצר. עמירה שגב לא זכרה והפנתה אותי לאחותה. יש גבול כמה אפשר להשקיע בבלוג, אז פניתי במייל לאינג'ניר שלום שרגא שעבד עם ארליק, כדי לשאול אותו איזה אדריכל הוא היה. והנה מה שכתב:

"ברצוני להביא לידיעתך כמה דברים, המבוססים על שיתוף-פעולה רב-שנים עם ארליק, במסגרת עבודתנו המשותפת במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. זכיתי לעבוד אתו במשך כ-30 שנה במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, ואני באמת רואה בכך זכות גדולה. במאמרך, כמו גם באזכורים בודדים נוספים שמצאתי, ארליק מוצג כסופר, כמבקר וכן, מוזכר שהיה אדריכל. לדיוקו של דבר, ארליק היה אדריכל פעיל ופורה, מתכנן של מבנים רבים, בעיקר בקיבוצים: בתי מגורים ובתי תרבות, מבני ציבור, אולמי ספורט והתעמלות, מבני תעשיה, מבני חינוך, ומשהו בודאי שכחתי. אינני יודע אם יהיה זה נכון לומר שהיה "קודם כל אדריכל", כי היתה לו אישיות רב-גונית ורב-צדדית שהתבטאה גם בכתיבת אין-ספור מאמרים ובשלושה ספרים צנועים, מהראשונים שפורסמו בארץ בנושאי אדריכלות (שעורים בתולדות הארכיטקטורה 1964, הארכיטקטורה ביוון העתיקה 1970, מבוא לארכיטקטורה – מושגי יסוד 1980) והיה אמור להיות לזה המשך. הוא השתתף באופן עקבי ופעיל בדיוני מועדון "צוותא", לצד המשורר אברהם שלונסקי, האדריכל מיכאל קון ועוד רבים. עסק בחניכה סבלנית ותורמת של אדריכלים צעירים. והתאפיין בידע נרחב בתחומים רבים, תוצאה של סקרנות בלתי נלאית שלא דעכה עם הזמן".

"[ארליק היה] אדם דעתן, איש-שיחה מעניין, בעל ידע עצום, צנוע. המבנים שתכנן היו, עד כמה שאני יכול להאריך, פשוטים ופונקציונליים. להלן רשימה, בוודאי לוקה מאד בחסר (בעוונות זיכרוני המוגבל) של עבודותיו חדרי-אוכל בנגבה ובבית-אלפא (השלמה למבנה של לאופולד קרקואר, תוך התאמה וכבוד למקור). מבני ספורט: אולם במועצה האזורית נעמן, אולם התעמלות אחיד בין השאר בגבעתיים וביד-מרדכי. בתי-מגורים ובתי-ספר לרמותיהם, בקיבוצים רבים. מבני תעשיה: "ארד" בדליה, "תמה" במשמר העמק".

כששאלתי אדריכל אחר שעבד אתו שנים רבות, בכיר בתחום שכתבתי עליו כאן לא מעט אך טרם שוחחתי אתו עד השבוע, מה היה ייחודי בעבודתו של ארליק, הוא ענה (כמנהגו) בפשטות ובקצרה: "האדריכלות שלו היתה מאד משעממת. הוא היה שמרן. זה לא נעים לכתוב את זה לזכרו אבל כך היה".

.

נחשונים במפה מ-1951 (מקור: אוסף המפות בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב)

.

נחשונים במפה משנת 1956 (מקור: אוסף המפות בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב)

.

חדר האוכל של הקיבוץ נבנה בין השנים 1980-1977. הוא קטן, פשוט וצנוע, מה שהופך אותו ליוצא דופן בין כל חדרי האוכל שהוקמו בשנות ה-60 וה-70 ונראים כמו מפלצות בטון (ראו את חדרי האוכל בנען, כברי, גבעת חיים מאוחד ורמת השופט). למרות שהבניין כבר תוקצב ב-1975 יתכן והשינויים הפוליטיים בארץ הביאו להקטנת הפרופרוציות, רגע לפני שכל התנועה הזו שקעה בבוץ.

את עבודת הקרמיקה האמנותית בכניסה לחדר האוכל, יצר האמן משה סעידי, חבר קיבוץ כפר מנחם ומבכירי אמני הקרמיקה בישראל. סעידי נולד ב-1937 באיראן ובגיל 13 עלה לארץ ו-6 שנים לאחר מכן הצטרף לקיבוץ כפר מנחם. עבודות הקיר שיצר פזורות בכל רחבי הארץ והבולטת שבהם מכסה את כל הקיר האחורי באולם הכינוסים בבית הקיבוץ הארצי ברחוב לאונרדו דה-וינצ'י במרכז תל אביב, שתכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין. סעידי הוא אמן פעיל וביום ששי לפני שבועים נסגרה תערוכה שלו בגלריה גרשטיין ברחוב בן יהודה 99 בתל אביב (גלריה שעיצבו במשותף עמית האס ועמית ביטון, שניהם בוגרי בצלאל שלמדו איתי).

חדר האוכל עדיין פעיל ומגיש מידי יום ארוחות בוקר וצהריים.

שאלתי את מאיר מירב מה ייחד את המנות שהוגשו בחדר האוכל של נחשונים. הוא ענה ש"המצרים הטביעו את חותמם על חדר האוכל וזה היה טעים… תאמין לי. הכל היה מתובל. לא פולני, כזה יבשושי".

.

בקיבוץ נחשונים

.

כל משפחה קבלה אריח לעטר לכבוד שנת ה-60 ליישוב

.

יש גם שמש זורחת ואופטימית

.

שטח פרטי

.

חנוכת חדר האוכל בצריף השוודי (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

לקראת ארוחה בחדר האוכל בצריף השוודי (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

ארוחה (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

ארוחה חגיגית (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

עבודות קיר בחדר האוכל בצריף השוודי (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

1975: רשמים של נציגי הקיבוץ שביקרו בחדרי אוכל אחרים (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

מסמך מ-1977 לקראת הקמת חדר האוכל. הליכוד כבר בשלטון, התקציב צומצם וחברי הקיבוץ נאלצו לחתוך מתכנית הבניין את המועדון (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

בניית חדר האוכל בסוף שנות ה-70 (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

בניית חדר האוכל בסוף שנות ה-70 (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

בניית חדר האוכל בסוף שנות ה-70 (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

חדר האוכל החדש מימין והצריף השוודי משמאל רגע לפני שנהרס (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

חדר האוכל החדש לאחר הריסת הצריף השוודי, 1980 (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

הכניסה לחדר האוכל, 1980. משמאל עבודות הקרמיקה של משה סעידי (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

הכניסה לחדר האוכל עם עבודתו של סעידי משמאל (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

הזמנה לאירועי חנוכת חדר האוכל החדש, 1980 (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים).

.

הזמנה לאירועי חנוכת חדר האוכל החדש, 1980 (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

שיר פרידה לצריף השוודי, מתוך עלון הקיבוץ (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

ילדי נחשונים מברכים את חדר האוכל החדש, 1980 (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

החזית הצפונית של חדר האוכל הפונה למדשאה המרכזית

.

הרחבה המרוצפת בכניסה לחדר האוכל מהחזית המערבית

.

עבודת קרמיקה שיצר משה סעידי לצד הכניסה לחדר האוכל

.

מבעד לחלון: חדר האוכל

.

חדרי האירוח מרוכזים בשני מבנים דו-קומתיים שהוקמו בשנות ה-80 לשיכון חבורות הנוער

.

גן הזיכרון השוכן בקצה המזרחי של הקיבוץ הוקם בתחילת שנות ה-50 לזכרם של ארבעת חברי הגרעין הראשון של הקיבוץ: יצחק בלבול, אריה סלדינגר, יצחק פינטו ועמוס שרז. ארבעתם נהרגו ביום אחד במהלך התקפה על המשלטים המצרים בנגב (קרב חוליקאת).

.

השטח עליו הוקם הגלעד קודם להקמתו (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

הגלעד לאחר הקמתו (מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

בקצה המזרחי של הקיבוץ מצויה פינת זיכרון שהוקמה בתחילת שנות ה-50

.

לחברים שנפלו

.

שמות החללים

.

עמוס שרז נולד במצרים ב-1927 ובגיל 19 עלה לארץ אחרי שהצטרף ל"שומר הצעיר". נפל בקרבות מלחמת העצמאות על המשלטים המצריים שמנעו את הגישה לנגב.

.

מבט מפינת הזיכרון לכיוון בתי הקיבוץ

.

משני צידי פינת הזיכרון ניצבים גביעים להדלקת אבוקות ביום זיכרון

.

(4) כבשן סיד

כבשן הסיד השלם נראה כמו מצודה, אך המבנה מעוצב כך כדי להצליח להגיע לחום בעירה של אלף מעלות (בעירה שנמשכה בין 3 ל-6 ימים) להפיכת אבני גיר לסיד ששימש לבנייה, צביעה ולמוצרים קוסמטיים. בכבשן שרידי בנייה מתקופות שונות והוא פעל עד מלחמת העצמאות, אז הוא שכן בפאתי הכפר אל-מזריה. כיום הוא שוכן לצד כביש 444 ובתחומי יער אלעד, או יער נחשונים (תלוי את מי שואלים).

הוצאת אריאל פרסמה ב-2001 חוברת שלמה שהוקדשה לנושא. חלק קטנטן מהמאמר של אבי ששון על כבשני אזור ראש העין, המתייחס בין השאר לכבשן שלפנינו, ניתן להורדה כאן. במאמר מציין ששון ש"אזור ראש העין הוא אחד האזורים היחידים בארץ שעוד ניתן לעקוב אחרי התפתחותו הטכנולוגית של ייצור הסיד בשלושת אלפי השנים האחרונות".

יערות עצי האורן ששתלו הקק"ל מסיבות פוליטיות הם יערות משעממים עם עצים שהורגים כל דבר שגדל למרגלותיהם. משעמם.

.

כבשן הסיד בשנות ה-50, לפני שנוסף לו יער קק"ל (צילום: ראובן ענבר, מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

כבשן הסיד ברקע של אירוע של חברי קיבוץ נחשונים בשנות ה-60 (צילום: ראובן ענבר, מקור: ארכיון קיבוץ נחשונים)

.

.

כבשן הסיד השלם והמפואר ביותר ששרד במרכז הארץ

.

חזית הכבשן

.

הכניסה לכבשן

.

בתוך הכבשן: הארובה העגולה

.

הארובה: שכבות של בנייה

.

מבט מהארובה דרך הפתח

.

(5) מאוזולאום

בדומה לכבשן הסיד, גם המאוזולאום שוכן בסמוך לכביש 444 והגישה אליו קצרה ופשוטה. זה אחד ממבני הקבורה המרשימים והשלמים ביותר שנותרו כאן מהעבר הקדום. הוא אמנם לא מתחרה עם מערת המכפלה, אך הוא תופס מקום של כבוד בין האתרים העתיקים שבאזור גוש דן. מדובר במבנה מהמאה ה-4 שעד לפני 65 שנה היה חלק מבית קברות קדום ששימש גם את הכפר אל-מזריה.  השרידים של בית קברות מצויים כ-150 מטרים ממנו, מעברו השני של כביש 6.

במבנה המפואר הוטמנו בני משפחה עשירה שהתגוררה בסביבה ולצורך כך הקימה מבנה המתנשא לגובה של כמעט חמישה מטרים ובחזיתו מבואה ובה שני עמודים היוצרים חזית סימטרית המזכירה חזית של מקדש. פתח נמוך מוביל לאולם מרכזי (בעבר הוא היה סגור בדלת אבן שנעלמה). במרכז החדר שרידי בסיס של מצבת קבר ובקיר הדרומי מחראב, אותו הוסיפו תושבי הכפר אל-מזריה, כשהפכו את המבנה למסגד לו הם קראו “מקאם נבי יחיא”. מחוץ למבנה יש שילוט עם הסברים וגם שלושה בורות מים וקברים נוספים חצובים בסלע.

מבנה המאוזולאום הפך לחלק מסמלם של צאצאי פליטי הכפר אל-מזריה:

.

המאוזולאום כפי שמופיע בסמל הכפר אותו עיצבו צאצאי הפליטים

.

חזית המאוזולאום

.

פתח הכניסה

.

טכנולוגית הבניה חשופה לעין: קשתות עליהן מונחות לוחות. הכל מאבן

.

הלוחות

.

כאן היתה מצבת קבר

.

וכאן יש מחראב

.

וכשעומדים בכניסה למבנה, רואים מהצד השני של כביש 444 וכביש 6 את מצבות בית הקברות אל-מזריה בו בקרנו קודם

.

(6) שרידי הכפר קולה

בכפר גרו ערב המלחמה 1,172 תושבים ב-289 בתים. השרידים של הבתים נמצאים כל מטר ובשונה משרידי כפרים אחרים, ניתן ללמוד כאן על ההרס הרב שליווה את מחיקת הכפר. היום האתר נמצא בתחומי גן לאומי מבצר קולה, כי היה כאן מבצר צלבני.

.

הכפר קולה במפה בריטית מ-1936 (מקור: אוסף המפות בספריית החוג לגאוגרפיה, אוניברסיטת תל אביב)

.

חורבות הכפר קולה במפה ישראלית משנת 1951 (מקור: אוסף המפות בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב)

.

שרידי בתי הכפר קולה 01

.

שרידי בתי הכפר קולה 02

.

שרידי רצפה (סלע אם) בכפר קולה 03

.

שרידי בתי הכפר קולה 04

.

שרידי בתי הכפר קולה 05

.

יער קולה

.

(7) מנזר הנשים דיר חני

המשכנו לשרידי מנזר נשים הנקרא "דיר חני". יש בו בסיס של כנסיה קטנה עם אפסיס שפונה לכיוון מזרח ופסיפס יפה. נגמרו המים, היה חם והרגשתי שתוך כמה דקות אני הולך להתייבש. אין תחנת דלק בסביבה, אז החלטנו להמשיך מזרחה למכולת שנמצאת מעברו השני של הקו הירוק.

.

.

דיר חני, מבט מכיוון האפסיס של הכנסיה

.

האפסיס

.

מאחורי האפסיס: בור ספיגה לטיהור מי שתיה

.

חלק מפסיפס: גביע מעוטר

.

הנוף משרידי המנזר

.

(8) סופר מרקת מוענטז (כביש 465)

בעל המכולת ישב משועמם בכניסה. נגמר לי הכסף אז יונתן קנה ב-6 שקלים בקבוק קולה תוצרת רמאללה. "זה מחיר לישראלים" הוא הסביר בזמן ששילם למוכר שעבר מהכיסא בחוץ אל עמדת הקופה. הייתי מאד צמא והמוכר נתן לנו כוסות פלסטיק חד פעמיות. אחרי שהמוכר סגר את הקופה, הוא פנה להתעמק במסך הלפטופ שלו. היות וכבר היינו באזור, החלטנו לראות שני אתרים נוספים.

.

הסופר מרקת

.

מבט מהסופר מרקת החוצה

.

יונתן ובקבוק קוקה קולה מרמאללה

.

שלט לצד הכביש

.

(9) מערות קבורה בח'רבת באלוטה

המשכנו על הכביש כמה דקות עד שהגענו לפניה ימינה לכפר דיר נזם. התקדמנו כמה מטרים ועצרנו לצד צלע הגבעה בה נחצבו לפני אלפים שנה מערות קבורה מפוארות. במפות נקרא המקום חרבת בלוטה שהוא למעשה בית קברות חצוב בסלע, ששימש את תושבי היישוב מעברו השני של הכביש, על גבעה המכונה היום חרבת תבנה. יש הטוענים כי היתה זו העיר תמנה.

.

חרבת בלוטה במפה בריטית, 1934 (מקור: אוסף המפות של ספריית החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב)

.

חרבת בלוטה במפה ישראלית, 1957 (מקור: אוסף המפות של ספריית החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב)

.

עץ בח'רבת בלוטה

.

ויקטור גרן, חוקר צרפתי שהסתובב כאן לפני 150 שנה, סיכם את מסעו בכמה כרכים שתורגמו לעברית לפני כמה שנים ויצאו בהוצאת יד יצחק בן צבי. גרן מספר שבבואו לאתר, הוא מצא חורבות שונות ובורת מים כשמסביב עיבדו התושבים המקומיים את השדות בהם גידלו דורה. גרן טען שכאן הוא מצא את תמנת סרח – מקום קבורתו של יהושע בן נון, וכך הוא כותב: "בצלעה הטרשית המכוסה גריגה שפונות בפאת דרום, במפלסים שונים, כמה מחפורות קבורה, שרידי בית עלמין עתיק. סקרתי אותן בשנת 1863 ואחת מהן נראתה לי אז כקבר יהושע, השערה שאחר כך השתכנעתי בהחלט בנכונותה ושנראתה אף לטובי המלומדים. הפעם בחנתין שנית. הרי פרטים אחדים על שמונה [מחפורות הקבורה] העיקריות: באחת מהן אין כוכי קבורה, הכניסה לתוכה הורחבה ועכשיו היא משמשת כמחסה לרועים. לפני מחפורת שניה יש פרוזדור מושחת מאד. חודרים בעד פתח מלבני שהיה לפנים צר הרבה יותר, לתוך חדר קבורה נאה שיש בו ארבעה-עשר כוכים ומול פתח הכניסה חדר קטן נוסף שמחליקים לתוכו בעד פתח קשות שעוצב במרכז הכותל האחורי של החדר הגדול. כוכי הקבורה הללו ריקים כולם פרט לשניים הסתומים באבנים ובעפר. מחפורות שלישית סגורה והכניסה סתומה לחלוטין. רביעית היא נרחבת למדי ונהרסה לשלושה רבעים […] ".

המערה המפוארת ביותר שבה בקרנו מסתבר שזו המערה שאותה ייחס גרן כקברו של יהושע בן נון: "המחפורת השמינית כוללת: (1) חצר גדולה חצובה בסלע. (2) פרוזדור פתוח שאת תקרות תומכות מימין ומשאל שתי אומנות דבוקות למחצה בסלע ובמרכז שתי אומנות בדלות, שאת כל אחת מהן מכתירה כותרת פרימיטיבית מאד, מעוטרת בפשטות. שתי האומנות האלה עמדו עוד בשנת 1863, אבל כעת הימנית נפלה. עץ האלון שהכה שורש על משטח הסלע המהווה את גג הפרוזדור ניפץ לבסוף אגב התפתחותו חלק מן המשטח הזה, וזה גרר בקרסו את האומנה האמורה. אשר לכתלים הפנימיים של הפרוזדור, פעורות בהם הרבה גומחות קטנות, כמאתים ותשעים. מקצתן מלבניות, מקצתן משולשות ואחרות קשותות, והן ערוכות בשמונה שורות מקבילות. תקרת כל הגומחות האלה מרופדת שיכבה עבה של פיח, ומכאן שבמשך זמן רב היו מציבים בהן מנורות קטנות בשעת טקסי זיכרון".

.

.

בשונה מאיתנו, גרן נדחק פנימה אל תוך המערה ומצא בה חדר ובו 14 כוכי קבורה. כוך נוסף מוביל אל חדר שני שנועד לקבורת אישיות מכובדת. גרן סובר שהגומחות נועדו להניח בהן מנורות קטנות כחלק מהארה טקסית לזכר המת המוכבד שניטמן כאן. פליסיאן דה סוסי, חוקר צרפתי אחר, ביקר גם הוא באותה תוקפה ובספרו הוא מציג את חזית המערה וכן את התכנית. מהתחזית ניתן ללמוד כי שני עמודים היו קיימים בחזית וצמחיה עשירה כסתה את הגג. היום אין עמודים ואין צמחיה, אבל התיאור של האומנות המעוטרות בפרימיטיביות משני צידי הכניסה ותיאור הגומחות הקטנות מדויק ביחס למה שמצאנו אנחנו באתר.

.

תרשים חזית מערת הקבר המיוחסת ליהושע בן נון (מתוך ספרו של פליסיאן דה סוסי מ-1865)

.

תכנית מערת הקבר המיוחסת ליהושע בן נון (מתוך ספרו של פליסיאן דה סוסי מ-1865)

.

תכנית וחתך שיצר ויקטור גרן (מתוך ספר מסעותיו, 1875)

.

קבר חצוב בסלע

.

כניסה למערת קבורה

.

מבואה למערת הקבורה המפורסמת המיוחסת ליהושע בן נון

.

גומחות בקיר

.

גומחות

.

הפתח למערה נסתם בחלקו

.

מפתח המבואה למערת הקבורה יונתן משקיף על הגבעה עליה היתה העיירה

.

(10) מעיין מאיר

יונתן אמר שיש מעיין יפה עם כמה ברכות לא רחוק. אז המשכנו מזרחה לכיוון נווה צוף (שנקראת גם חלמיש). קבוצת חיילים (5) וחיילות (2) ישבה מתחת לעץ, שוחחה וצחקה בקול. במים ישבו מספר דומה של זוגות צעירים וכמה ילדים קטנים. אחד מהם פנה אלינו ושאל בסקרנות מהיכן הגענו. המים היו נקיים מאד ובברכה אליה נכנסנו גם היו ראשנים.

השעה כבר היתה מאוחרת אז לא התעכבנו וחזרנו הביתה בלי עצירות נוספות. עד לפעם הבאה.

.

שלט פח בכניסה

.

הבריכה האמצעית

.

המקווה של הגברים

.

מתוך המים

.

מתוך המים

.

מראה כללי של האתר

.

חיילים וחיילות

.

ברצוני להודות למאיר מירב שכיום מופקד על ארכיון קיבוץ נחשונים ובעבר שימש כגזבר הקיבוץ. מאיר חיפש ומצא בארכיון את המסמכים ואת התמונות ההיסטוריות המופיעות כאן ברשימה. את התמונות של אל מזריה וכבשן הסיד צילם ראובן ענבר שהיה חבר בגרעין שהצטרף לקיבוץ ב-1955 (הוא עזב את נחשונים באמצע שנות ה-60). כל הזכויות על התמונות האלו שמורות לענבר ולארכיון קיבוץ נחשונים. כמו כן תודה לאינג' שלום גרשון על ששיתף אותי בזיכרונותיו על האדריכל אברהם ארליק.

.

רשימות נוספות בסביבה הקרובה:

סיבוב בתחנת רכבת נטושה ובשרידי כפרים ערבים ליד נתב"ג

סיבוב בשרידי כפרים דרומית לפתח תקוה

סיבוב בשרידי כפר עאנה באור יהודה

סיבוב בבית הכנסת וחדר האוכל בקיבוץ בארות יצחק

.